טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

עולם שכולו פרנץ' טוסט (פרימוורה סאונד ברצלונה 2014, סיכום).

7 ביוני, 2014 מאת נמרוד
להגיב

הגודל: וואו, הפסטיבל הזה גדל בארבע השנים שלא הייתי בו. את מקומה של הבימה הקטנה והנידחת ביותר תפסו שתי בימות ענק, שגרמו לפרימוורה להיראות לראשונה כמו הפסטיבלים הבריטיים ההמוניים. הבימות המרכזיות – היכן שפייבמנט, סוניק יות' או ניל יאנג הופיעו בשנים עברו, הפכו לבימות המשניות בגודלם, שעדיין הצליחו לארח ענקי אינדי כמו סלינט או Neutral Milk Hotel. השינוי בגודל ובכמות האנשים שבר גם את ההנחות המוקדמות שלי – שהפרש של עשר דקות בין סיום של הופעה אחת לתחילתה של הבאה הם זמן מספיק כדי לחצות את המרחק בין הבמות. שאפשר להגיע רבע שעה לפני המופע המרכזי ולהשתחל לאחת השורות הראשונות. שיהיה לי כוח להתרוצץ בין כל הבמות האלו ועוד להמשיך לעמוד על הרגליים.

primavera_sound_gate

הרגליים: כבר ביום הראשון התברר לי שהשילוב של חצי יום של התרוצצות ברחבי העיר, ריצות אמוק בין הבימות בנסיון שלא להפסיד אף צליל, והעמידה במקום בהופעות עצמן – שכואבת יותר מכל הליכה – יוביל לתוצאות קשות. את היום הראשון סיימתי עם כאבים חמורים, ביום השני כבר התיישבתי על הרצפה בין שיר לשיר, וסיימתי אותו בהישענות על הגדר בהופעה של The National. ביום האחרון כבר הרמתי ידיים, והעברתי חצי מההופעות בישיבה על הדשא המוגבה מאחורי הבימה של ATP. על הדשא הזה גם התחלתי להרגיש פחות את המוזיקה ויותר את הפסטיבל – שם תמצאו את הקהל המקומי שמגיע לפסטיבל באותה גישה שאני מגיע לפעמים לאינדינגב – בלי תחושה של דחיפות, או הרגשה של "הזדמנות חד פעמית לראות", בלי צורך להצדיק הוצאה של אלפי שקלים על טיסה ומלון – אלא בסך הכול דרך נהדרת להעביר את סוף השבוע, שבה המוזיקה היא לפעמים שחקן משני.

הנקודות החבויות: ואם כבר נכנסתם למצב הרוח הזה, תוכלו לחפש את הנקודות החבויות של הפסטיבל – האוהל של רד בול עם התיקלוט המרגיע וכסאות הקש הנוחים שאפשר לנוח בו בין הופעה להופעה, הנוף לים במתחם של אדידס, הדוכן של Ray Ban שמציע תספורות אקראיות בחינם ועוד כל מיני אטרקציות שנועדו בעיקר לאלו שמוכנים לשכוח לרגע שבכל רגע נתון מתקיימות במתחם 4 או 5 הופעות של אמנים שייתכן שלא יזכו לראות אותם מופיעים שוב לעולם.

primavera_crowd

היום הראשון:

היום הראשון התחיל עם שלוש הופעות שהגעתי אליהם עם ציפיות צנועות שהתממשו במלואם. Real Estate הם קראוד פליזרז קלאסיים, שכמה להיטי אינדי הקנו להם מקום בבימה המרכזית ואת תשומת הלב של מרבית הקהל ששהה בשעה המוקדמת יחסית בפסטיבל. קשה להגיד שהייתה הופעה מעניינת במיוחד, אבל הצליל האביבי של שירים כמו Easy ו-It's Real השתלב מצויין עם השמש בשמיים ועם הבירות בידיים של הקהל. משם חציתי את שטח הפסטיבל מקצה לקצה (כשאני מגלה לראשונה עד כמה הוא גדול) לבימה של פיצ'פורק, שם Pond הופיעו מול קהל קטן למדי. אני מניח שהקהל הזה היה גדול יותר אילו האנשים היו מודעים לעובדה שמאחורי השם האלמוני מתחבאים לפחות חצי מחברי Tame Impala, שנתנו את אחת ההופעות המדוברות של הפסטיבל בשנה שעברה. וגם אם המוזיקה של Pond מהודקת ומעניינת הרבה פחות, הכישרון של אחותה המצליחה יותר בהחלט ניכר במוזיקה של הלהקה – כך התוצאה הייתה עדיין הופעה צבעונית ומהנה. משם עברתי ל-Caveman, שהופיעו בבמה השכנה. למרות שגם אחרי מספר האזנות לשני אלבומי הלהקה קשה יהיה לי להיזכר אפילו בשיר בודד שלהם, בהופעה התברר שאני מכיר כמעט את כל השירים – וממש כמו השירים עצמם, ההופעה פרחה מזכרוני כמעט מיד אחרי שהסתיימה. אבל זה בהחלט לא היה זמן להתרכז בעבר – לא כשדקות ספורות מאוחר יותר החלה ההופעה של ניוטרל מילק הוטל.

היו לי ספקות לפני ההופעה הזו – אלו בוודאי לא נגעו לאהבה שלי למוזיקה המופתית של הלהקה, שהאלבום השני שלהם הוא אחד מאלבומי הפולחן הגדולים של שנות ה-90 – אלא לגבי אופי האיחוד שלהם. ג'ף מנגום הוא אמנם כותב שירים מחונן, אבל אמנים מתבודדים שחוזרים מפגרה ארוכה הם לא הסוג שכובש בימות של פסטיבלים. אבל בניגוד לחששות שלי, ההופעה של מנגום ולהקתו הייתה לא פחות ממופלאה. באופן מפתיע החבורה על הבמה הייתה מלאה באנרגיות חיוביות ובשמחת חיים (עד כמה שניתן, בהתחשב בתוכן המדכדך של השירים עצמם), כשעל הקורקטיות היחסית של מנגום מפצים ג'וליאן קוסטר שהתרוצץ על הבמה בהתלהבות וסקוט ספילאן עם הזקן המלכותי, ששר לעצמו את המילים כאחרון המעריצים הנלהבים בקהל. כמובן שאנרגיות חיוביות הם אחד המצרכים היותר נפוצים על הבמות בפסטיבל – אבל לכמה מהלהקות האלו יש שירים ברמה של In The Aeroplane Over The Sea או Holland, 1945?

אחר כך הגיעה המנה העיקרית של הערב – הופעות בשתי הבימות המרכזיות של Queens Of the stone age ו-Arcade Fire. אמנם שתי ההופעות התקימו בשתי הבמות הצמודות, אחת אחרי השניה, אבל ההתגודדות סביב הבמה יותר משעה מראש גילתה את האמת – הישארות בהופעה הראשונה עד סופה, תבטיח מיקום גרוע לשניה. וכך, בלב כבד, הקווינז ננטשו אחרי שלושה שירים על מנת לתפוס מקום במיקום סביר לקראת ההופעה של ארקייד פייר, אך המעט שצפיתי בו בהחלט עשה חשק לזכות לראות אותם שוב. את השעה הבאה ביליתי בעמידה, עם רגליים כואבות וסוללה ריקה בטלפון מול הבימה הריקה כשהצלילים של QOTSA נשמעים מרחוק. אבל ההמתנה השתלמה ברגע שארקייד פייר עלו על הבמה.

אפשר לסכם את זה כך: ההופעה של ארקייד פייר הייתה שווה לבדה את מחיר הטיסה, המלון, כרטיס הכניסה והסיכון שבאכילת ההמבורגרים בדוכני המזון המהיר. אני לא יודע אם ארקייד פייר אי פעם יביאו את עצמם לישראל, אבל אין סיכוי שהם יוכלו להביא לקהל הישראלי הפקה בסדר הגודל הזה: הבמה הנוצצת ממראות, התלבושות, נשף המסכות על הבמה, חטיבת כלי הנשיפה והמתופפים (בכל רגע נתון היו על הבמה בין 10 ל-13 נגנים), הוידאו ארט ותותחי הקונפטי. הפלייליסט היה פשוט אבל מושלם, עם נוכחות גבוהה של Funeral, מעט מאוד מ-Neon Bible, רגעי השיא של The Suburbs ומרבית המסיבה הנוצצת של Reflektor. למרבה השמחה, ההפקה הנוצצת והמסיבה לא הפריעו לשירים כמו The Suburbs או Tunnels להיות מרגשים ממש. אחרי שעתיים של אחת ההופעות האדירות שראיתי בחיי, יכולתי לגרור את עצמי מאושר בחזרה למלון.

היום השני:

היום השני אמור היה להתחיל עם ג'ון גרנט, אבל כנראה שנגזר עלי להפסיד אותו בפעם השניה (נגזר = התעצלתי להוציא את עצמי מהמלון בגשם). כשיצאתי סוף סוף הגשם פסק, קשת אדירה הופיעה בשמיים, ואני עשיתי את דרכי להופעה של Haim. מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מחבורת הבנות הזו, שזכתה למיקום בלתי מוצדק בבמה המרכזית של הפסטיבל, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה. הנסיון שלהן להפעיל ולהלהיב את הקהל נראתה בעיני בעיקר כמו עידוד של מדריכים בקייטנת נוער ("ולא שומעים"!), ושום דבר במוזיקה שלהם לא נראה לי שווה את הזמן שלי – בטח שחצי שעה מאוחר יותר The Twilight Sad עלו על הבמה בצד השני של הפסטיבל.

Twilight_Sad

בניגוד גמור להייפ הדי גדול שהלהקה הסקוטית הזו מקבלת בארץ (כנראה שכדאי שמישהו כבר יביא אותם לכאן), The Twilight Sad הוגלתה לבימה די צדדית בפסטיבל, שגם היא לא הייתה מלאה לחלוטין. אבל ההופעה של הלהקה הייתה מצויינת ומלאת התלהבות אותנטית, ולחלוטין הצדיקה את ההייפ הישראלי (מה גם שאי אפשר לעמוד בפני המבטא הסקוטי של ג'יימס גראהם). ובכל זאת, כמה דקות לפני סיום ההופעה גררתי את עצמי בחזרה לבמה המרכזית כדי לצפות במרבית ההופעה של Slowdive.

היו בפרימוורה השנה לא מעט הופעות של להקות ותיקות שמשחזרות על הבמה את רגעי השיא שלהן, אבל האיחוד של Slowdive הוא כנראה הבולט מביניהם. לא כיוון שמדובר בלהקה החשובה ביותר, אלא שבניגוד ללהקות האחרות (סלינט וניוטרל מילק הוטל שחזרו לפעול כבר לפני כמה חודשים, Television שמאז תחילת שנות ה-90 לא ממש התפרקו או פיקסיז שכבר הופיעו בכל פסטיבל ברחבי הגלובוס) זוהי באמת ההזדמנות הראשונה לראות את הלהקה מזה 20 שנה. מצד שני, הצמד המוביל של הלהקה, ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול, המשיכו לפעול יחדיו עד היום בתור Mojave 3, כך שלא מפתיע שהחבורה על הבמה לא נראתה כמו להקה שלא הופיעה יחדיו מאז שנירוונה היו הדבר החם ביותר בשכונה. כידוע, במבחן הזמן Slowdive הלא מאוד פופולארית בזמנה, הייתה המנצחת הגדולה – שהצליל שלה ושל שאר להקות הדרים פופ והשוגייז השפיע על הצליל של הרוק העכשווי יותר מכל ענקי הגראנג' של שנות ה-90. ולמרות שתמיד הייתי במחנה של הצליל היותר תוקפני ומסך הרעש של My Bloody Valentine, ההופעה של Slowdive הייתה בהחלט תחליף הולם.

Slowdive

מיד אחר כך, בבמה ממול, החלה ההופעה של הפיקסיז. כאן אני מחזיר אתכם 11 שעות אחורה, כשישבתי על המיטה במלון עם הסטליסט, מתבונן בתיסכול בהתנגשות המשולשת בין הפיקסיז, סלינט ו-The National. נותר רק פתרון הגיוני אחד – דיברתי עם האישה שבארץ, רכשתי זוג כרטיסים להופעה של הפיקסיז בארץ, והלכתי בידיעה שאת ההופעה של הפיקסיז אני יכול לנטוש בשקט. רק שהמעט שהספקתי לראות הצליח להוציא ממני את החשק לקראת ההופעה בישראל. השירים היו השירים המופלאים של הפיקסיז, אבל השלישיה שעל הבמה (והבסיסטית החדשה והצעירה, שעשתה חיקוי סביר של קים דיל) נראו כבויים ולא נלהבים. זה לא היה גרוע ממש (כמה גרוע אפשר להיות עם שירים כמו Wave of Mutilation?), אבל זה בוודאי לא יצר ציפיות לקראת ההופעה בישראל. בכל מקרה, כמה דקות מאוחר יותר כבר הלכתי לראות את Slint, גיבורי שנות ה-90 השלישיים ברציפות לערב זה.

לא הרבה אנשים היו בהופעה הזו. אבל בניגוד לקהל ברירת המחדל שמשכו בשעות מוקדמות יותר להקות כמו Real Estate או Haim, מי שבא לראות את סלינט נאלץ לוותר על מרבית ההופעה של הפיקסיז וחלקים מזו של הנשיונל. כלומר, היית צריך באמת לרצות להיות כאן. ואכן, ניכר היה שהקהל הכיר כל אחד ממהלכי הגיטרה המופלאים של דיוויד פאג'ו וכל מלמול של בריאן מקמהאן, שכהרגלו עמד בצידי הבמה ולא במרכזה ונתן לגיטרות לתפוס את המקום המרכזי. אני מניח שיכולתי להנות מההופעה הזאת הרבה יותר, לולא הידיעה שבבמה המרכזית אני מפסיד במקביל את תחילת ההופעה של הנשיונל. ואכן, עם חריקות הגיטרה האחרונות של סלינט התחלתי לרוץ לכיוון הבמה המרכזית לתפוס כמה שיכולתי מההופעה הזו.

כיוון שזכיתי לראות רק שני שלישים מההופעה, וממרחק גדול למדי, קשה לי לתת עדות מלאה על מה שהיה בהופעה של The National. מה שבטוח הוא שהתחושה שלי להופעה קורקטית וצנועה התבדתה – הנשיונל נתנו שואו של ממש, מלא התלהבות ועוצמה, כשמאט ברנינגר החנוני-למראה שבר מיקרופונים, צווח, אירח חברים (The Walkmen וג'סטין וורנון) והתרוצץ עמוק לתוך הקהל. לעדות מלאה אני ממליץ לקרוא את הפוסט (הנלהב כמובן) של חן. בכל מקרה, אם בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את ההתלהבות שלי מהלהקה הזו, עכשיו אני רוצה לזכות לצפות בהופעה מלאה שלהם יותר מאי פעם – מי מרים את הכפפה ומביא אותם כבר לארץ?

The National

היום השלישי:

ההופעה הראשונה שהתייצבתי אליה הייתה של עוד להקה מתאחדת, וותיקה הרבה יותר מגיבורי שנות ה-90 של היום הקודם. כמו הרבה להקות מהתקופה הזו, אין ל-Television אצלי ערך נוסטלגי אמיתי, כיוון שהגעתי למוזיקה שלה רק בשנים האחרונות. מצד שני, באופן קצת פרדוקסלי, המוזיקה של טלויז'ן כל כך רזה, נקייה, משוננת ולא אופיינית לעידן הבומבסטי שבו היא נוצרה, שאני לא יכול ליחס לה ערך נוסטלגי בדיעבד (כלומר "תשמעו איך רוקנרול נשמע פעם"). במקום לראות להקה שמבצעת אלבום מופת בן 40 שנה, אני רואה חבורה של אזרחים ותיקים שמבצעים חיקוי מצויין ועכשווי לסטרוקס. המסקנה, ילדים, אל תקדימו את זמנכם – כשהעידן שלכם יגיע סוף סוף, הנוער יעדיף לשמוע את הגרסה הצעירה שלכם. דינוזאורים נפוחים אפשר לפחות לאהוב בקטע אירוני.

השעה עדיין מוקדמת, ויכולתי ממש בקלות לחצות אל הבמה ממול ולתפוס מקום בשורה הראשונה לקראת ההופעה של Spoon. אני יכול להבין מדוע הרבה אנשים מעקמים את האף שהם שומעים את השם הזה. קשה באמת לשנוא את המוזיקה של הלהקה, הבעיה היא שכל כך הרבה אנשים (כמוני), קשרו לה כל כך הרבה כתרים, שקשה לפעמים להבין מה במוזיקה הכל כך פשוטה וכל כך בסיסית של הלהקה הזאת גורם למעריציה ליפול מהתלהבות. אבל עבורי Spoon היא כמו החבר שמגיע לדירה שלך, פותח את המקרר, מוציא חלה ישנה, ביצה בודדת וחלב עם תאריך תפוגה גבולי ומכין לך מהם את הפרנץ' טוסט הטעים ביותר שאכלת מימיך. ואם במקרה יש לך גם סירופ מייפל בבית? אז כבר תקבל יצירת מופת כמו זאת.

Spoon

אז ההופעה של Spoon לא הייתה הטובה ביותר בפסטיבל, אבל היא בוודאי הייתה זו שהרגשתי בה הכי בנוח. השמש עדיין זרחה, הרגליים עדיין לא כאבו, אף אחד לא דחף או הצטופף כמו בהופעות המבוקשות יותר בשעות הלילה, הלהקה הייתה במרחק נגיעה ממני ובתוך הבועה הקטנה של המעריצים הנלהבים שבשורות הראשונות, הרחק מהקהל האדיש יותר שמאחור, הייתי בעולם שכולו פרנץ' טוסט. הלהקה עצמה – שחזרה לאחרונה להופיע לאחר הפסקה של שנתיים – נראתה רעננה ושמחה, ותקשרה מצויין עם הקהל. הפלייליסט היה צפוי (כולל שיר אחד חדש מהאלבום ההולך וקרב) אך מצוין – ורק חסרונה של יצירת המופת כאב קצת בלב. Note to Self: בפעם הבאה שאתה נמצא מטר וחצי מהלהקה שכתבה את אחד השירים האהובים עליך, אל תשכח להביא נייר ועט לטובת שלטים מתחננים.

התוכנית המקורית, בשלב הזה, היה לבלות לפחות שעה מול Godspeed You! Black Emperor בצד השני של הפסטיבל. אבל כשהגעתי לשם הגעתי למסקנה שפשוט אין לי כוח – למאמץ שדורשת המוזיקה המורכבת של ההרכב הזה, לשירים שנמשכים מעל לרבע שעה, לעמידה על הרגליים ואולי בכלל למוזיקה. אחרי חצי שעה של חצי הקשבה להופעה (מעריצי הלהקה השרופים, ואלו שקראו לבלוג שלהם על שמם, מוזמנים לסקול אותי בעגבניות) זחלתי בקושי לעבר הבמה הקטנה יותר שבה הופיעו The Dismemberment plan וישבתי שם באדישות לצד עוד כמה תשושי פסטיבל (ובחורה אחת שהקיאה דוכן פאסט פוד שלם). ואז, כשהגעתי לשפל המדרגה והייתי בטוח שכלום כבר לא ירים את הערב הזה מהקרשים, הגיע גלגל ההצלה שלי בדמות אחת מלהקות הפאנק היחידות בפסטיבל.

את Cloud Nothings ראיתי כבר בלבונטין, והצלחתי ליהנות למרות הסאונד הזוועתי, הביצוע המחופף ל-Wasted Days, וילדוני הפאנק בקהל. הפעם הסאונד היה טוב יותר (למרות שעדיין היה גרוע בסטנדרטים של הפסטיבל), הפלייליסט קצת פחות טוב, והביצוע ל-Wasted Days עדיין גרוע. אבל את ההבדל עשה הקהל. את ילדוני הפאנק המעצבנים והלא מזיקים של הלבונטין החליפו חבורה של חוליגנים ספרדים, בריטים ואירים שהתפרעו בצורה מפחידה ממש. בתוך גוב האריות זה יכל להיות טיפה מלחיץ, ממרחק הביטחון שבו הייתי הרגשתי בעיקר את הטוסטסטרון (ואת הקראוד סרפרים שחצו את הקהל מלמעלה כל הזמן) ולא את הדחיפות והלחץ.

cloud_nothings

ואז הסתיימה ההופעה, ואיתה גם חזרה העייפות. ולא ממש התחשק לי להדחק לשורות האחוריות של ההופעה של Nine Inch Nails, שאותה בכל מקרה לא ממש רציתי לראות. לא שחסרו אפשרויות אחרות – מוגוואי עלו קצת מאוחר יותר, וגם Ty Segall קרץ לי מהבמה השכנה. אבל לראשונה מזה שלושה ימים, השקט של המלון קרץ לי יותר. הבאסים הרחוקים של טרנט רזנור ולהקתו ליוו אותי כל הדרך למלון. את הצלצולים באוזניים לקחתי גם לארץ.

טיפים לנוסעים בשנה הבאה:

תקשורת - סים קארד מקומי אפשר לקנות בזול בשדה התעופה, מיד אחרי הנחיתה, ובאופן מפתיע לחברה שסיפקה אותו (Lebara) הייתה קליטה טובה מאוד גם בעומס של הפסטיבל. בכל זאת, אל תסמכו על קליטה סלולארית כדי לתקשר עם החברים, או לנסות למצוא אותם בשטח הפסטיבל. דאגו לבטריה חלופית/ חיצונית לסלולארי, ואם אתם בונים עליו כמצלמה, השאירו אותו במצב טיסה – אחרת הבטריה תישאב בתוך שעתיים.

צמידי VIP – בשנתיים האחרונות נפתחו מתחמי VIP בשתי הבמות המרכזיות. אמנם אפשר להגיע לאותו מרחק מהבמה גם בלי כרטיס מיוחד, אבל הדרך היחידה להבטיח מקום קרוב להופעות המרכזיות בלי להגיע שעה מראש הוא באמצעות צמיד VIP. בהתחשב בהפרש הקטן במחיר (50 יורו), זה כנראה משתלם.

אטמי אוזניים – אל תשכחו להביא כמה זוגות. אפשר גם לקנות (במחיר מופקע) בפסטיבל עצמו.

מלון – דאגו למקום בבית מלון קרוב ככל האפשר לפסטיבל – עדיף במרחק הליכה. להגיע לעיר וחזרה בשעות היום לא תהיה בעיה, אבל לחזור ב-2 או 4 בלילה למרכז העיר כשהרכבת התחתית כבר הפסיקה לפעול ויש התנפלות על האוטובוסים זה די מבאס.

האודיטוריום – לצערי עוד לא יצא לי להיות בהופעה באודיטוריום באף אחד מביקורי בפסטיבל, אבל כמעט כל מי שהיה המליץ בחום. ובכלל, הביטוי "הופעת ישיבה" נשמע הרבה פחות מיבש אחרי יומיים של עמידה רצופה.

מנוחה – נצלו כל הזדמנות כדי לשבת וגם כדי לחלוץ נעליים, אל תפחדו להפסיד הופעה בשביל לא להפוך את זאת שאחריה לסיוט. אם אתם רוצים לראות את ברצלונה, עדיף לשמור לטובת העניין עוד יומיים שלושה ולא להתרוצץ יותר מדי בימים של הפסטיבל עצמו.

אוכל ושתיה – אין בעיה להכניס אוכל למתחם הפסטיבל (יש קניון ענקי וחדש מחוץ לפסטיבל, עם ג'אנק פוד קצת יותר טוב וקצת פחות יקר מזה שבפנים). בקבוקים אפשר להכניס רק בלי פקק, אבל החיפוש בתיקים הוא לא קפדני – החביאו פקק או שניים נוספים בכיס פנימי או בכיס המכנסיים, ואתם מסודרים.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות

פרימוורה 2014 – שלב ההכרעה

27 במאי, 2014 מאת נמרוד
להגיב

פסטיבל מוזיקה הוא תמיד זמן להכרעות קשות, כשהדיונים התיאורטיים על "עשרת האלבומים שתיקח איתך לאי בודד" הופכים לפתע להחלטות בשטח. האזור הקטן (יחסית) של פרימוורה סאונד עוד מאפשר להתרוצץ בין הופעה להופעה, אבל כשבכל רגע נתון מתקיימות 4-5 הופעות שונות, תמיד יש משהו להפסיד. אני יכול  רק להתנחם בבורות חלקית שמונעת ממני לשים לב להרבה פנינים שאני בוודאי אפספס – וגם בעובדה שאחרי 5-6 שעות רצופות של הופעות בכל ערב, שום הופעה לא תראה לי כמו הפסד גדול.

אז הנה כל ההתלבטויות שלי ו(כמעט) כל ההכרעות לשלושת ימי הפסטיבל. טיפים של הרגע האחרון יתקבלו בברכה:

יום חמישי 29.5

Vaadat Charigim מול סיבוב שופינג בברצלונה – עם כל הרצון לפרגן (ובצדק) ללהקת השוגייז הישראלית, נראה שאני אעדיף לצבור עוד קצת כוחות, בוודאי כשלפני עוד 5 שעות לפחות של הופעות. כנראה שנתראה בבארבי.

אפשר גם: ביקור בתחנת משטרה לאחר שסיבוב השופינג הסתיים במפגש עם כייסי העיר.

Real Estate מול Glasser. טוב, הרוק הקליל של Real Estate, בשעות האור, הוא כנראה הדרך המושלמת לפתוח את הפסטיבל. בוודאי כשמולם אין תחרות של ממש. Glasser החביבים יאלצו לחכות לפסטיבל הבא.

Pond מול Midlake - ההייפ של הפולק של Midlake מעולם לא תפס אותי. מצד שני, Pond הם לא יותר מהגירסא המוחלשת של Tame Impala. ההחלטה (הבלתי גורלית) תגיע כנראה ברגע האחרון.

אפשר גם: לנסות את A Winged Victory For The Sullen, שהאמביינט העדין שלהם הוא לא כוס הקפה שלי (תה זה לחולים), אבל יש להם את יתרון החלל הסגור של האודיטוריום.

Caveman מול Warpaint - שתי להקות שגם אחרי הרבה האזנות לא הצליחו לגרום לי להתלהב מיותר מכמה שירים בודדים שלהם. אני נוטה לכיוון של Caveman שעושים רושם של להקת הופעות יותר מעניינת, אבל ההחלטה עשויה להידחות לרגע האחרון.

אפשר גם: צריך לאכול מתישהו ארוחת ערב, לא?

Future Islands מול Neutral Milk Hotel – הו גורל אכזר!  מצד אחד הזדמנות חד פעמית לראות את Neutral Milk Hotel, שהמוזיקה המופנמת, העל זמנית והמופתית שלהם היא דבר שאסור לפספס – אפילו אם הלהקה העדינה הזו בוודאי תרגיש על הבימה הענקית של הפסטיבל כמו דג בקולה. מהצד השני נמצאים Future Islands, לא להקה על-זמנית, אבל אחראית לאחד האלבומים הטובים של השנה ולאחד משירי השנה שלי, ומסתמנת כפרפורמרית אדירה שבוודאי תחרוך את בימת הפסטיבל. ובכל זאת, במקרה הזה אין ברירה אלא ללכת עם הלב – לא משנה כמה טובים Future Islands יהיו, הידיעה שבמקום אחר, כמה דקות הליכה משם, ג'ף מנגום שופך את הליריקה העקומה והמופלאה שלו על הבמה, תהרוס לי את הסיכוי להנות מכל הופעה אחרת.

אפשר גם: לשכב על הדשא ולמרר על מר גורלי.

Queens Of the stone age מול Chvrches - טוב. אני לרוב מתקשה עם להקות שאהבתי בתחילת שנות העשרים של חיי. אבל Queens of stone age לחלוטין נופלים בצד החיובי של הנוסטלגיה. וגם אם איבדתי איתם קצת קשר בשנים האחרונות, אני בטוח שאני אהנה מכל רגע. למען האמת, Chvrches הם לא ממש תחרות.

אפשר גם: לצאת מוקדם ולתפוס מקום טוב לארקייד פייר.

Arcade Fire מול למי לעזאזל אכפת. אם לפני שנתיים-שלוש עוד היו לי ספקות לגבי השילוב של ארקייד פייר ואיצטדיון ענק, הגיע Reflektor, המלהיב והמרהיב באלבומיהם, והפך את הופעת החובה הזו לסיבה המרכזית להימצאותי בברצלונה בסוף השבוע הזה.

אפשר גם: לא. אי אפשר.

מטרונומי מול שנת הלילה – מטרונומי הנהדרים יכלו להיות אחד ההיילייטים של הפסטיבל עבורי. למרבה הצער, השיבוץ המאוחר באופן בלתי הגיוני שלהם מתנגש עם המלצות הרופאים – כנראה שאין ברירה אלא לוותר.

יום שישי 30.5

ג'ון גרנט מול Drive By Truckers – את האלבום האחרון של ג'ון גרנט, Pale Green Ghosts, אני מחבב יותר משמיעה לשמיעה. אחרי שהצלחתי לפספס את ההופעה שלו בישראל, תחילת היום השני של הפסטיבל הוא זמן מצויין לסגור את הפער. הזמן שמולו נראה די דליל, כשרק האלט-קאנטרי של Drive By Truckers, שמעולם לא הצליחו באמת לתפוס את תשומת ליבי, מתחרה בו.

אפשר גם: לנסות ליפול על להקה ספרדית לא מוכרת בבמה של סוני.

The twilight Sad מול Slowdive - מצד אחד הלהקה הסקוטית הנהדרת, שאלבום הבכורה שלהם היה בוודאי אחד המרגשים של העשור הקודם, ומצד שני Slowdive, חלוצת שוגייז בהופעה ראשונה מזה כמעט 20 שנה. למרבה המזל, שתי ההופעות לא חופפות לגמרי, כך שיהיה אפשר לשמוע לפחות חצי שעה משתיהן.

אפשר גם:  להרגיש הרפתקנים ולנסות את ההופעות של FKA Twigs או Dr John, או את קים גורדון מרעישה את האודיטוריום עם Body/Head.

The War On Drugs מול Pixies - לכאורה, לא אמורה להיות כאן התלבטות. הפיקסיז, אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק ומפלצת אצטדיונים מנוסה אמורה לזלול את האמריקנה הצנועה של The War On Drugs. אבל יש תחושה של שובע מוחלט בהתנהלות של הפיקסיז, מה שאי אפשר להגיד על The War On Drugs שרק משתפרים מאלבום לאלבום. נראה שאני אשאר עם הפיקסיז, אבל עצם ההתלבטות מעיד שאני כבר לא מתלהב מהם כמו פעם.

The National מול Slint מול - עוד התנגשות אכזרית. מצד אחד The National הנהדרים, שגם אחרי האלבום האחרון והמעט בינוני שלהם אני שומר להם חסד נעורים, ומצד שני האיחוד המסקרן של Slint האניגמטיים, ש-Spiderland, אלבום המופת שלהם, עדיין קונה לו עוד ועוד מעריצים. נראה שתהיה כאן עוד הכרעה של הרגע האחרון.

אפשר גם: מטיבי הלכת יוכלו לתת הזדמנות גם למטאל הדורסני של Deafheaven או האלקטרוניקה האפלה של The Hexen Cloak.

יום שבת 31.5

Islands מול כלום, פחות או יותר - בשעה יותר מעניינת, סביר להניח ש-Islands, להקה שחיבבתי אלבום אחד שלהם שנשכח ממזמן, לא הייתה תופסת את תשומת ליבי. אבל בשעות הערב המוקדמות של היום המנומנם הזה, גם זה משהו.

אפשר גם: לאכול טאפאס

Television מול Superchunk - שני איחודים (היסטוריים?). בראשון Television ינגנו את Marquee Moon, שזכה למעמד של אלבום מופת בצדק, אם כי, באופן פרדוקסלי, ההשפעה והציטוט האינסופיים שלו במוזיקה של העשורים האחרונים קצת שחקה את ההנאה ממנו למי ששמע אותו, כמוני, רק בשנים האחרונות. מהצד השני Superchunk, להקת אינדי מכובדת בפני עצמה, שמעולם לא נתתי לה את תשומת הלב הראויה.

אפשר גם: לרבוץ במלון ולראות טלויזיה (אני מתמכר ל-cnn כשאני בחו"ל).

Spoon מול מקולי קאלקין – מצד אחד, אחת הלהקות האהובות עלי, שכתבה את אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, ושהאלבום הקרב והולך שלהם הוא אחד מהמצופים של השנה הקרובה. מהצד השני ילד-כוכב מעצבן שהפך לאמן אינדי תמוה עם The Pizza Underground, שמבצעים גירסאות כיסוי מטופשות לוולווט אנדרגראונד עד שהקהל זורק אותם מהבמה. טוב. אז אין כאן באמת התלבטות.

אפשר גם: לכו ל-Spoon, דאמיט!

Godspeed You! Black Emperor מול חצי פסטיבל – מסיבה כלשהי, GY!BE קיבלו את שיבוץ של שעתיים שלמות – הסלוט הארוך ביותר בפסטיבל. במקביל אליהם תוכלו למצוא, בין השאר, את ג'סטין וורנון וה-Volcano Choir, את קונאן מוקסין המהנה, את הלואו פאי של The Dismemberment Plan, את קלאסיקות הפאנק של הבאזקוקס ואת הפאנק חסר הקלאסיקות של Cloud Nothings. נותר רק לגלות אם יהיה לי כוח להקשיב לחפירות של הקיסר השחור במשך שעתיים, או שאני אעדיף לעשות ארוחת טעימות בין ההופעות שמסביב.

Nine Inch Nails מול מוגוואי – אם הייתי בן 16, כנראה לא היה שום דבר בעולם שיכל לרגש אותי יותר מהופעה של טרנט רזנור. אבל היום השירים המיוסרים שלו מעלים אצלי פיהוק, ואפילו מידה מסויימת של סלידה. מצד שני, אחרי Godspeed, ספק אם יהיה לי כוח לסבב שני של חפירות עם מוגוואי. כנראה שניתן לרזנור הזדמנות, ונראה אם הוא מצליח לעורר שוב את בן ה-16 שמתחבא אי שם אצלי.

אפשר גם: לסיים את הערב עם המוזיקה הצנועה של Ty Segall. לחזור למלון ולהתכונן לחזרה הביתה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

תפנית בעלילה

27 באפריל, 2014 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: כרטיס הטיסה ביד. גם כרטיס הכניסה. השנה אני חוזר סוף סוף לפרימוורה, בתקווה לסיום קצת יותר מוצלח מהפעם שעברה. ארקייד פייר, Spoon, פיקסיז, סלינט, ניוטרל מילק הוטל, הנשיונל ועוד רבים וטובים יהיו שם. כרגיל, ובניגוד לכל הגיון, חודש לפני הפסטיבל עוד אפשר לקנות כרטיסים – אז אם עוד לא עשיתם זאת, הנה ההזדמנות שלכם.

Liars

החוק הראשון של בניית אלבום הרוקנרול המושלם אומר: תתחיל הכי חזק שלך. זה היה נכון כבר בתקופה שאת דגימת האלבומים הייתי עושה מתוך ערימה ענקית בתור הזועף של עמדת ההאזנה ב"אוזן השלישית" (ויעידו עשרות אלבומים בינוניים עם שיר או שניים טובים שעברו את הסינון וצוברים מאז אבק בספריית הדיסקים שלי), וזה נכון גם היום, שהדגימה היא מתוך ערימה הולכת ומתארכת של טאבים בדפדפן.

טוב, אז הליארז מעולם לא הקשיבו לחוקים. יש סיכוי שאם לא היה מדובר באלבום חדש לאחת הלהקות הנערצות עלי של העשור האחרון, הייתי מאבד את הסבלנות שלי כבר עם Mask Maker, השיר הפותח של Mess, ואחד הגרועים שבו. אבל אחרי ארבע דקות של מתקפת אפקטי סינטיסייזרים זולה, האלבום הזה נפתח לפתע עם Vox Tuned D.E.D. אפקטי הסינטיסייזר המיושנים עדיין שם, אבל השירה של אנגוס אנדרו מתמלאת לפתע באנרגיה שמצליחה להתניע עוד אלבום מצויין של הליארז. לא מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה (בעיני, לפחות, גם לא בשלישיה המובילה) ואחרי האלקטרוניקה הרק-קצת-פחות-פרימיטיבית של האלבום הקודם, אפשר לטעון שזאת הפעם הראשונה שהלהקה דורכת במקום – אבל גם אלבום בינוני בסטנדרטים של ההרכב הסופר יצירתי הזה הוא אירוע מרגש.


Liars – Vox Tuned D.E.D.


Liars – Pro Anti Anti


Liars – Mess On A Mission

מתי בפעם האחרונה שיר הצליח באמת להפתיע אותכם? לגרום לכם לשאול אם אתם מקשיבים לאלבום הנכון, אפילו ללהקה הנכונה? האם אפשר עוד להפתיע בעידן של להקות שהן זגזגניות סדרתיות, בעידן שאף ז'אנר לא נחשב לנחות או למוקצה?

ממש כמו בקולנוע, הפתעה מוזיקלית מתבססת על ציפיה שנשברת – ולכן אי אפשר להפתיע בשיר הראשון של האלבום הראשון, ממש כפי שאי אפשר ליצור הפתעה בדקה הראשונה של סרט. תפנית טובה בעלילה היא כמובן לא לגמרי צפויה, אבל גם חייבת להיבנות בהדרגה ולהיות עקבית עם מה שבא לפניה – קטע דיפ האוס באמצע אלבום של ג'ק ווייט הוא "הפתעה" בדיוק כמו טבח המוני בסוף סרט נסיכות של דיסני. ואולי הכי חשוב – הפתעה טובה מכילה תוכן משל עצמה, והיא לא ההפתעה לשם ההפתעה שמשעבדת לטובתה את כל העלילה, כמו בסרט גרוע של מ. נייט שאמאלאן.

תשעה שירים לתוך Singles, האלבום החדש והמצויין שלהם, Future Islands הצליחו להפתיע אותי.

Future Islands

רמזים למפלצת הרוקנרול שמתחבאת בתוך סמואל הרינג היה אפשר למצוא כבר בשירה הדרמטית שלו בשירים כמו "Balance" מאלבומם הקודם, או בהופעה התזזיתית של הלהקה אצל לטרמן שכבר הפכה ל-meme. לכן, דקה וחצי לתוך Fall From Grace, כשהמפלצת מתפרצת לפתע, תחושת ה-WTF מתחלפת מהר מאוד בהשלמה – ממש כמו הרגע שבו הזהות של קייזר סוזה נחשפת.


Future Islands – Fall From Grace

וכדי שלא תחשבו שאין עוד שירים מוצלחים באלבום הזה:


Future Islands – Seasons (Waiting On You)


Future Islands – A Dream of You and Me

ובניגוד לליארז או ל-Future Islands, ההורורז לא כאן כדי לשבור את החוקים או להפתיע אותנו. Luminous, אלבומם החדש, הוא אולי לא שעתוק מוחלט של קודמיו, אבל הוא בהחלט המשך ישיר שלהם. אמנם הקצוות היותר משוננים של Primary Colours נעלמו (וחבל), אבל רגעים מסויימים (כמו ריף הגיטרה הנהדר של Jealous Sun) יכלו לשבת היטב בכל אחד משני אלבומיהם הקודמים. אבל גם בלי שמץ של חדשנות או הפתעה, מדובר באלבום אדיר שלישי ברצף של הרכב שמתגלה כיציב להפליא – לפעמים מקוריות היא אובררייטד.


The Horrors – So Now You Know


The Horrors – Jealous Sun


The Horrors – Falling Star

 

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות

בעברית זה נשמע טוב לא פחות (Yuck בבארבי)

25 באפריל, 2014 מאת נמרוד
להגיב

אז מי הקהל של להקה בריטית צעירה שמנגנת רוק קולג'ים אמריקאי של תחילת שנות ה-90? אז התשובה היא קודם כל שאין הרבה קהל כזה – למרות היח"צ המוצלח והדי אגרסיבי, הבארבי היה ריק למדי בהופעה של Yuck אתמול. שנית, מלבד החשודים המידיים מסצינת האינדי, התברר (שלא במפתיע) שילידי שנות ה-80 שהולכים לגדוש את האולמות בהופעות של פיקסיז וסאונדגרדן בקיץ בכלל לא מודעים לקיומה של הלהקה. את מקומם תפסו את השורות הראשונות הגירסא הצעירה שלהם – כלומר חבורה של ילדים נלהבים שנראו כאילו יצאו ממכונת זמן הישר מהופעה של Dinosaur Jr. היה חשש שהשמועות על מותו של קוביין יתפשטו בקהל וכולם יעזבו את האולם בבכי.

וכמו בשנות ה-90 המקוריות, אף אחד (כמעט) לא סימס, צילם, או העלה סטטוסים – כולם התרכזו במה שקורה באותו רגע באולם.למעשה, אני חושב שמעולם לא ראיתי יחס כל כך קיצוני בין המינוריות של המוזיקה על הבמה לבין ההתלהבות של הקהל. אם המוזיקה של Yuck היא כמו בירה קלילה ביום קיץ, ילדי הניינטיז האבודים גמעו אותה כמו שוטים של טקילה זולה. הם היו כל כך חמודים שאפילו שכחתי את הנרגנות הזקנה שלי לכמה שעות, ואפילו לא כעסתי כשהילדות המתפרעות דרכו לי על הרגל כמה פעמים – אח, להיות צעיר ומטומטם.

Yuck_Barbyאבל הקהל לא היה הדבר הטוב היחיד בהופעה הזו: הסאונד בבארבי היה טוב מהרגיל. הופעת החימום של "ועדת חריגים", אחת הלהקות המקצועיות והמרשימות בסצינה הישראלית, הייתה ברמה גבוהה בהרבה מהחימומים המאולצים שמקדימים לרוב הופעות של להקות זרות. ויאק עצמם, שבזכות השורשים היהודיים שלהם תיקשרו עם הקהל הישראלי הרבה מעבר לרמת ה"תודה" המאולצת, הם חבורה שקשה לא להתאהב בה: מהחייכנות של הסולן מקס בלום, שגורם לקלישאת ה"אנחנו מתרגשים להיות כאן" להישמע אמינה לחלוטין, דרך חולצת החתולים של הבסיסטית מאריקו דוי, ועד ה-Jewfro של המתופף ג'וני רוגוף – ילד האהבה של קווסטלאב וסת' רוגן. לא מפתיע שהם הצליחו לסדוק גם סרבן נוסטלגיה עקשן כמוני.

הנה מה שעידו חשב על ההופעה

ואז הגיע ההדרן. בעוד שילדי הניינטיז קיבלו באהבה כל שיר ושיר, במוחי התגלגלו כל הזמן צלילי הגיטרה החורקת של Rubber. השיר התוקפני והזועם הזה משך אליו הרבה חובבי שוגייז שגילו (לאכזבתם?) להקה מלודית ועדינה הרבה יותר. סוג של תמונת מראה לביצוע של פיית' נו מור ל-Easy שהפיל בפח הרבה אנשים שגילו בתוך Angel Dust את החרחורים של מייק פאטון ותמונות של פרות שחוטות.

אז איך בכל זאת מסיימים הופעה עם שיר שלא דומה לשום דבר אחר שהלהקה ביצעה, נכתב על ידי סולן שכבר עזב אותה ולא בוצע על ידיהם כבר שנתיים? הפתרון האלגנטי של יאק: מחליפים את הסולן ביובל הרינג, את האנגלית בתרגום לעברית ואת הגיטרות החורקות בגיטרות חורקות כפליים. וכמו שהוכיח הרינג כבר בהופעת החימום – בעברית זה נשמע טוב לא פחות.

עדכון: מתברר שהיה מי שצילם את הביצוע הנדיר. הידד!

 

תגיות:   · · · · · 3 תגובות

ביום ובלילה

25 במרץ, 2014 מאת נמרוד
להגיב

עם כל הרצון להיות עם האצבע על הדופק, ולהקשיב ל"דבר הגדול הבא", כולנו יודעים שאין דבר יותר מספק מלחזור למוכר ולאהוב. חובבי מוזיקה לא ממש זקוקים לכתבות מעמיקות ומחקרים כדי לדעת שהאזנה ה-100 לאלבום תמיד טובה יותר מהאזנה הראשונה, ושהציפייה לשיאים ידועים מראש תמיד מתגמלת יותר מחפירה בערימה של צלילים לא מוכרים. לכן, כנראה, קל כל כך לסלוח על פלגיאטים מוזיקליים. אלפי להקות יכולות עוד למחזר כל ריף גיטרה שג'וני מאר הגה אי פעם, ואנחנו נקשיב בשמחה ונבקש עוד. אז בוודאי שאין לי שום סיבה להתלונן על פלגיאט מוצלח של הלהקה האהובה עלי.

לכאורה, אין ספור להקות אינדי מהשנים האחרונות מושפעות מפייבמנט. ואכן, הנינוחות העצלנית שלהם נוכחת במוזיקה שנעשית היום הרבה יותר ממה שהייתה בשנות ה-90, כאשר הלהקה הייתה פעילה. ובכל זאת, מעט מאוד להקות באמת הצליחו ללכוד את הצליל – המורכב ממה שנהוג לחשוב – של הלהקה. Radstewart, רביעיה בריטית דווקא, עושים את זה בצורה מושלמת, כולל הליריקה המתחכמת והשירה העקומה של סטיבן מלקמוס. אפילו עטיפת ה-EP החדש שלהם נראית דומה להפליא לעטיפת אלבום הסולו הטוב ביותר של מלקמוס:

Radstewart - Face The Truth

אז זה עדיין לא מתקרב עדיין לגאונות של המקור, ובעיקר עושה חשק להאזין ל-Wowee Zowee בפעם המי-יודע-כמה. אבל כיוון שפייבמנט בחרו בחוכמתם לא ליצור מוזיקה חדשה באיחוד שלהם, וסטיבן מלקמוס המשיך למחוזות מוזיקליים (רק קצת) שונים, זה כנראה הדבר הכי קרוב שתצליחו למצוא השנה לחמישה שירים חדשים של פייבמנט.

את Blood Red Shoes לא ממש חיבבתי עד ל-Water, ה-EP הנהדר שלהם משנה שעברה. ועכשיו מגיע אלבומם החדש והרביעי, שהוקלט בברלין, על פי הצמד, "ללא מפיק, ללא טכנאי אולפן וללא חברת תקליטים". ואכן מדובר באלבום פשוט ואפקטיבי להפליא – 40 דקות של מגברים מכוונים ל-11 וגיטרות שלא מפסיקות להדהד לרגע. לפעמים ריף גיטרה יעיל ותיפוף פשוט בכל הכוח הוא כל מה שצריך כדי להתחיל את הבוקר כמו שצריך.


Blood Red Shoes – An Animal


Blood Red Shoes – Grey Smoke

Post War Glamour Girls

אם עברתם כבר את קורס המבוא לשמות מתחכמים של להקות אינדי, אתם כבר יודעים שאצל Post War Glamour Girls לא תמצאו הרבה זוהר או הרבה בחורות (טוב, רק אחת). ולמרות מראה האינדי השגרתי של הרביעיה הצעירה הזאת, אלבום הבכורה שלהם, Pink Fur, רחוק מלהיות גנרי או היפסטרי. מדובר באלבום מלוטש להפליא, עמוס בגיטרות כבדות ושירה צרודה וזועמת בסגנון אולד סקול ניק קייב. ואם את הבקרים האחרונים התחלתי עם הרוקנרול הקליל של Blood Red Shoes, לא הייתה דרך יותר טובה לסגור את הלילות מהאלבום האפל-אפל הזה.


Post War Glamour Girls – Sestra


Post War Glamour Girls – Red Terror


Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

תגיות:   · · · · · · · 3 תגובות