טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

גאוות יתומים (אלבומי השנה 2014)

1 בינואר, 2015 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – גם השנה התארחתי עם סיכום השנה שלי בתוכנית "המאזין" של עידו שחם. בשל שיקולי זמן ופלייליסט בחירת השירים והאלבומים שם הייתה מעט שונה מזו שברשימה שכאן. אבל אם אתם מעדיפים לצרוך את סיכום השנה שלי בתצורת דיבור מגומגם, תוכלו לעשות זאת כאן.

גם השנה סיכום השנה שלי נעשה בחלוקה לקטגוריות שרירותיות, וללא היררכיה של ממש, אם כי תוכלו לזהות בקלות את האלבומים שעוררו אצלי את ההתלהבות הרבה ביותר.

החשודים המידיים

Interpol - El Pintor

קשה להגיד שבאמת ציפיתי לאלבום החמישי של אינטרפול. לא רק בגלל האלבום הקודם והפושר שלהם, אלא בעיקר שגם ברגעיהם הטובים (ורוב הרגעים ב-El Pintor הם בהחלט טובים) אינטרפול, לטוב ולרע, דורכים במקום כבר כמעט 15 שנה. למרבה המזל, הם דורכים בנקודה נהדרת, וכמו שיוכיחו עשרות להקות פוסט-פאנק שעושות את אותו הדבר רק הרבה פחות טוב – אין להם תחרות של ממש במה שהם עושים. זה משאיר אותנו עם אסופה של 10 שירים חדשים, רובם טובים מאוד, שנשמעים מוכרים כבר בהאזנה ראשונה. יש לא מעט אלבומים שאהבתי יותר מ-El Pintor השנה, אבל מעטים היו זקוקים לכל כך מעט מאמץ כדי להתחבב עלי.


Interpol – My Desire


Interpol – My Blue Supreme

ואם אתם בכל זאת רוצים להקשיב קצת למתחרים, תוכלו להאזין ל- Occult Delight של Mode Moderne, אלבום פוסט פאנק טיפה יותר אפלולי וקצת פחות מהודק, או לאלבום הבכורה של Drowners, הקלילים והפופיים יותר.


Mode Moderne – Severed Heads


Drowners – Long Hair

גם Spoon וגם TV On The Radio נכנסות בקלות לרשימת הלהקות האהובות עלי במאה ה-21, ולאלבומים החדשים של שתיהן הגעתי אחרי אכזבה מהאלבומים הקודמים שהוציאו. ובכל זאת, היה הבדל באופי האכזבה שלי. בעוד ש-Transference, האלבום הקודם של Spoon, הרגיש סתם כמהמורה בדרך – אסופה של שירים חלשים יחסית מלהקה שהלב שלה עדיין במקום הנכון, TV On The Radio הרגישו לי כמי שאיבדו לחלוטין את הדרך – כשהאיזון המדוייק של תחילת הדרך שבין שירה נקייה ורגש לנגיעות של קשיחות ולכלוך איבדו את האדג' שלהם בשני האלבומים האחרונים. לא פלא שהציפיות הגבוהות שלי התמקדו דווקא באלבום של Spoon, בוודאי אחרי ההופעה הנהדרת שלהם בפרימוורה סאונד.

TV On The Radio - Seeds

אבל עכשיו אני יכול כבר להכתיר את Seeds של TV On The Radio כאחת ההפתעות הנהדרות של השנה. לא רק כיוון שהוא אלבום מצויין, הטוב ביותר של הלהקה מאז אלבומם השני, אלא גם כיוון שהוא טוב בצורה בלתי צפויה לחלוטין. במקום לנסות ולהחזיר את המתח שבין פופ אלקטרוני ומוזיקת נשמה לנויז של תחילת הדרך, הלהקה אימצה לחלוטין את הצד הראשון, ודווקא הויתור המוחלט על הצד האפל, שהיה לי חסר באלבומיהם האחרונים, איפשר להם ליצור את האלבום הכי מואר, ישיר ופופי בקריירה שלהם, ובעיקר אלבום שהוא כיף גדול. פתאום נראה ש-TV On The Radio היו על הדרך הנכונה כל הזמן: היא אולי כבר לא הלהקה המתוחכמת והמורכבת של תחילת הדרך, אבל גם לא הלהקה היומרנית ללא כיסוי של אלבומיה האחרים. היא פשוט להקה שתענוג להאזין לה – וגם זה לא מעט.


TV On The Radio – Careful You


TV On The Radio – Happy Idiot

Spoon - They Want My Soul

ומה עם Spoon? בשמיעה ראשונה They Want My Soul נשמע לי קצת מאכזב. בשמיעה השניה כבר היה לי ברור שמדובר באלבום טוב בהרבה מקודמו. אחרי ארבע או חמש כבר זימזמתי שירים מתוכו במקלחת. ואני עדיין מגלה את הגדולה של שירים שפיספסתי בשמיעה ראשונה. מסקנה: אם אף פעם לא הבנתם מה הקטע עם Spoon, מאוד יכול להיות שלא נתתם לאף אחד מהאלבומים שלה מספיק האזנות.


Spoon – Do You


Spoon – Knock Knock Knock

שווה איזכור:

אני לא שותף במאה אחוז להתלהבות הגורפת מ-Singles של Future Islands, אבל אין ספק שהיא אוחזת באחד הסולנים המוכשרים בעולם האינדי. חצי התקף הלב שקיבלתי בהאזנה הראשונה להתפרצות שלו ב-Fall from grace, מצדיק לבדו את האיזכור בסיכום השנה.


Future Islands – Fall From Grace


Future Islands – Seasons (Waiting On You)

אלקטרוניקה

Liars - Mess

Liars עשו השנה את הדבר הכי בלתי נסלח בקריירה שלהם: הם חזרו על עצמם. קשה לי לחשוב על להקה אחרת שהמציאה את עצמה מחדש כל כך הרבה פעמים בעשור וחצי האחרונים – מלהקה שהוזכרה בנשימה אחת עם הרוקנרול הרקיד של LCD Soundsystem והרפצ'ר, ללהקה נסיונית שמוציאה יצירת מופת שמתבססת כמעט לחלוטין על תיפוף פרימיטיבי ושירה אגרסיבית, חזרה למסגרת רוקנרולית קלאסית יותר ולבסוף כלהקה אלקטרונית כמעט לחלוטין ב-WIXIW הנפלא מ-2012. הבעיה העיקרית עם Mess, ואולי הסיבה שהוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת השנה, היא שמרבית השירים שלו יכלו להשתלב באלבום שקדם לו. אצל מרבית הלהקות זאת לא בעיה של ממש, אבל ה-Liars הם לא מרבית הלהקות. אלבום חדש של הליארז הוא כמו מנה מיסתורית שמוגשת לשולחן עם פעמון מתכת שמכסה אותה, הדבר האחרון שאתה רוצה למצוא כשהמלצר חושף את הצלחת הוא עוד קצת מאותו הדבר.

מבחינת איכות, Mess יושב במקום טוב באמצע בדיסקוגרפיה של הליארז – שזה בהחלט מספיק טוב כדי להכניס אותו לרשימת אלבומי השנה בכל שנה שהיא. ובכל זאת, כשמדובר בליארז אני מעדיף את ההפתעה על פני שקיעה חמימה באזור הנוחות – בשביל זה יש את Spoon או אינטרפול.


Liars – Vox Tuned D.E.D.


Liars – Mess On A Mission

Chiaroscuro

ובקצה השני של הסקאלה של המוזיקה האלקטרונית תמצאו את Chiaroscuro של I break horses. עוד אלבום מז'אנר הביט-אלקטרוניקה-חולמני-עם-שירה-נשית-אפלולית-סקנדינבית-כמובן שאף סיכום שנה שלי לא שלם בלעדיו. מוזיקלית, יש כאן יותר עושר ממרבית היצירות המינימליות בז'אנר, עם יצירות דינמיות ואפילו רקידות מדי פעם. ולמרות שסביר להניח שהוא יוחלף בפלייליסט שלי באלבום אחר מאותו עולם מוזיקלי, הקול הנהדר של מריה לינדן ליווה אותי חלק לא קטן מהחצי הראשון של השנה הזו.


I Break Horses – Faith


I Break Horses – Disclosure

שווה איזכור:

EMA – The Future's Voidעוד אלבום אלקטרוניקה שמצליח להיות תוקפני למרות הריכוך המסויים שמעניקה לו השירה של אריקה מ. אנדרסון. האלבום אמנם לא תמיד פוגע, ולעיתים קצת מפוזר, אבל ברגעים הגדולים (כמו So Blonde, אחד משירי השנה שלי) הוא פשוט אדיר.


EMA – So Blonde

קצת שקט בבקשה

Sun Kil Moon - Benji

בתואר "המריבה המטומטמת של השנה" זוכים ללא ספק מארק קוזלק ו-The War On Drugs. למען האמת, קשה לקרוא לכל העניין מריבה – למריבה יש שני צדדים, ובמקרה הזה נראה ש-The War On Drugs נגררו לכל העניין ללא שום התגרות מצידם. כמעט חודש עבר מאז ההופעה של קוזלק ו-Sun Kil Moon בבארבי ואני עדיין מנסה לפענח את הניגוד בין השירים העדינים ומלאי הקסם שלו, לבין האישיות הבימתית המשעשעת אך התוקפנית והמיזנטרופית. ועדיין אי אפשר להתכחש לעובדה ש-Benji שלו הוא אחד האלבומים היותר מרגשים ומקסימים של השנה. עם כל מחשבה על ההופעה בבארבי אני מחבב פחות ופחות את קוזלק האיש, עם כל האזנה לאלבום אני מחבב יותר ויותר את קוזלק המוזיקאי.


Sun Kil Moon – Carissa


Sun Kil Moon – Dogs

The War On Drugs - Lost In The Dream

ומה עם The War On Drugs? קל להבין מה הכניס את Lost in the Dream שלהם לטופ של כל כך הרבה רשימות סוף השנה. מהרבה בחינות האלבום הזה הוא אכן ההפך מזה של Sun Kil Moon – חידתי ומורכב היכן שמארק קוזלק ישיר ותכליתי, מופק היטב ובומבסטי היכן שקוזלק מינורי – לא פלא שהמריבה המתוקשרת החלה כשמערכת הסאונד של The War On Drugs החרישה את ההופעה של קוזלק ולהקתו. ובכל זאת, אין סיבה לריב – בהחלט יש מקום לכולם.


The War On Drugs – Red Eyes


The War On Drugs – An Ocean in Between the Waves

Strand Of Oaks - Heal

וכמאמר אמהות פולניות – כששניים רבים, שלישי לוקח. השלישי, במקרה שלי, הוא Heal של Strand Of Oaks, הלא הוא טים שואוולטר. כשהתארחתי בתוכנית הרדיו של עידו דיברתי על כך שהאלבום הזה מזכיר לי, לעיתים, את הרגעים הגדולים של ג'ייסון מולינה ז"ל, אבל רק בעקבות סיכום השנה של ארז פיענחתי סוף סוף עבורי את העובדה שהשיר JM, אולי השיר המרגש ביותר ששמעתי השנה וזה שסיימתי איתו את האירוח אצל עידו, הוא מחווה למולינה עצמו. אבל השיר המרגש הזה הוא רק צד אחד של האלבום הזה, ששואוולטר מציג בו זיקתיות מרשימה, עם רגעים מפתיעים של גלאם ושל חיבה לתופים אלקטרוניים מהסוג האייטיזי במיוחד. כשכל זה מתחבר יחד בלי להתפזר לרגע, התוצאה היא ללא ספק אחד האלבומים הגדולים של השנה.


Strand Of Oaks – Same Emotions


Strand Of Oaks – JM

שווים איזכור:

Antlers – Familiars – לא עורר את אותה ההתלהבות כמו האלבומים הקודמים שלהם, וגם לי יש פחות ופחות כוח לאלבומים מהסוג הזה, שלוחצים טיפה חזק מדי על בלוטות הרגש. ועדיין, קשה להתווכח עם היופי של שירים כמו Hotel.

Ormonde – Cartographer/Explorer – אלבום Slowcore נוגה עם נגיעות אלקטרוניקה, והרמוניות קוליות שמעלות געגועים ל-Low, שנוחתים ממש בקרוב בארצנו.


The Antlers – Hotel


Ormonde – Explorer/Cartographer

רוקנרול

אלבומי גיטרות התנגנו אצלי בפלייליסט ללא הפסקה השנה. הייתי יכול להגיד שזאת הייתה שנה מצויינת לרוקנרול – אבל בתוך השפע המוזיקלי שעוטף אותנו אני לא באמת מאמין בשנים טובות או רעות – הסיבה כנראה נעוצה בי, שבכל שנה נעשה יותר ויותר חסר סבלנות לכל השקט שהצעירים של היום שומעים, וזקוק לסיפוקים יותר ויותר מידיים.

Death From Above 1979 - The Physical World

בתת הקטגוריה של צמדי בס/גיטרה ותופים האלבום המנצח שלי הוא The Physical World של Death From Above 1979, שעשו קאמבק נהדר אחרי עשור של סכסוך מיותר, וחזרו להלום בבאס ובתופים ולשיר שירי אהבה אינפנטיליים כאילו לא נפרדו לרגע. מאחוריהם מזדנבים Blood Red Shoes, שרק באלבום הרביעי שלהם הצליחו סוף סוף לתפוס לי את האוזן עם אלבום פשוט ואפקטיבי שהוקלט "בלי טכנאי, מפיק או להקת תקליטים", ו-Royal Blood, ששני הסינגלים הראשונים שלהם מצדיקים לבדם את המקום שלהם במצעד (וטוב שכך, כי האלבום המלא לא עמד בציפיות הבלתי אפשריות שאלו יצרו).


Death From Above 1979 – Virgins


Death From Above 1979 – Trainwreck 1979


Blood Red Shoes – Grey Smoke


Royal Blood – Little Monster

Arrows of Love - Everything's Fucked

בכל מה שנוגע ל-Pאנק, הקו אצלי בין הנאה לכאב ראש מיידי הוא דק למדי. באופן מפתיע, השנה לא מעט להקות הצליחו להטט על הקו הזה בהצלחה. הבולטת מביניהן היא Arrows Of Love, ש-Everything's Fucked שלה הוא אחד האלבומים היותר מואזנים אצלי בשנה האחרונה. הבעיה העיקרית עם הלהקה היא התחושה הבלתי נסבלת שמשהו בפאנק התוקפני שלה טיפה מהונדס מדי, שהג'ינסים שלהם קרועים בדיוק בצורה הנכונה והתסרוקות פרועות בצורה טיפה מוקפדת מדי. אני די משוכנע שהאלבום הזה ימאס עלי ממש בקרוב – ומצד שני זאת גם הייתה התחושה שלי לפני עשר או עשרים האזנות.


Arrows Of Love – Honey


Arrows Of Love – Prescriptions

Iceage - Plowing Into The Field Of Love

ואם רק השנה הייתה ארוכה בכמה שבועות, סביר מאוד להניח שתואר אלבום הרוקנרול של השנה היה הולך דווקא ל-Iceage הדנים. מסיבה לא ברורה ל-Plowing Into the Field of Love לקח לא מעט זמן להתחבב עלי, למרות שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שאני אוהב: השירה הצרודה, הממלמלת ומלאת הדחיפות, השילוב בין פאנק בסיסי לבנייה הדרגתית, אפילו עדינה של שירים מורכבים (כולל שילוב אדיר של כלי נשיפה). האלבום הזה מצדיק כל טיפה של הייפ שנשפך עליו בחודשיים שעברו מאז יציאתו.


Iceage – How Many


Iceage – Glassy Eyed, Dormant and Veiled

שווים איזכור:

The Amazing Snakeheads – Amphetamine Ballads: חבורה סקוטית בוטה וזועפת, עם רוק בארים מיוזע שעושה חשק מיידי להתקלח אחרי כל האזנה.

Pulled Apart By Horses – Blood – אחד מאלבומי הרוקנרול הכיפיים של השנה, שברגעים הטובים נשמעים כמו נירוונה אחרי ניתוח להסרת אונה והוספת שמחת חיים.


The Amazing Snakeheads – Flatlining


Pulled Apart By Horses – ADHD in HD

תגליות השנה

בשנים האחרונות הפסקתי לנסות לסדר את רשימת אלבומי השנה שלי בסדר היררכי כלשהו. בשנה שעברה אפילו לא הכרזתי על אלבום שנה של ממש. ועדיין, האלבומים שהכי בוער לי לכתוב עליהם הם תמיד אלו ששייכים לאמנים האלמוניים והנידחים ביותר. קשה להיות מופתע מעוד אלבום מוצלח של אינטרפול או ארקייד פייר, ואני מניח שכשאני כותב על Spoon או TV On The Radio אני לא ממש מחדש לכם כלום. אבל הרגע שבו בתוך המעגל האינסופי של קריאת ביקורות-חיפוש בספוטיפיי-האזנה-פיהוק-מעבר לטאב הבא, מתגלה לפתע אלבום אדיר שמסתתר מאחורי שם אלמוני וגרוע להפליא ועטיפה מכוערת הוא הרגע שבשבילו שווה להמשיך עם החפירה האינסופית הזו. לכן אני כל כך שמח למצוא את ההצבעות שלי ברשימת האלבומים המיותמים של עונג שבת – ההמלצות האלו אולי מגיעות למעט מאוד אוזניים, אבל אני יכול להיות בטוח שהאוזניים האלו לא היו שומעות את האלבומים האלו בלעדי.

הנה שלושה אלבומים אדירים, מלהקות שסביר לא קראתם עליהם בשום מקום אחר, בסדר שם גרוע עולה:

Colourmusic - May You Marry rich

האלבום היחיד מבין השלושה שלא כתבתי עליו במהלך השנה הוא May You Marry Rich של Colourmusic. האלבום הזה היה פתוח לי בדפדפן במשך חודשים ארוכים, כשעם כל האזנה ניסיתי להכריע עד כמה הוא שווה האזנות חוזרות. נראה לי שהצד המודע של המוח שלי פיגר אחרי התת-מודע, כי לפני חודש האזנתי לו שוב וגיליתי לא רק שלא ברור לי איך התלבטתי לגביו, אלא גם שאני מכיר היטב כל שיר ושיר.

כמעט כל שיר כאן הוא יצירה מורכבת ומובחנת היטב: משירים שתופסים את האוזן מיד כמו Dreamgirl '82 או Horse race, ליצירות אדירות שבנויות מעשרות נחלים מוזיקליים קטנים שזורמים בהדרגה ליצירת ענק אדירה (Satyricon), מהעדינות של Object ועד לסיום הפראי של Idiot. מדובר באחד האלבומים העשירים והצבעוניים של השנה, מלהקה שמצדיקה את ההשוואות לפליימינג ליפס.


Colourmusic- Dreamgirl '82


Colourmusic – Satyricon


Colourmusic – Horse Race

Post War Glamour Girls - Pink Fur

נדמה לי שההתלהבות שלי מ-Pink Fur, אלבום הבכורה של Post War Glamour Girls קצת הצטננה בכמעט שנה שעברה מאז צאתו. ועדיין, מדובר באלבום מהודק, קשוח ועשוי נהדר, מחבורה צעירה שנשמעת בוגרת הרבה מגילה – לא רק כיוון שהכיוון המוזיקלי שלהם מגובש להפליא, אלא גם כיוון שאין במוזיקה שלהם שמץ של נסיון להישמע אופנתיים או מגניבים – רק שירים צרודים ואפלוליים שמותאמים להגשה לצד ויסקי שגילו כגיל חברי הלהקה.


Post War Glamour Girls – Sestra


Post War Glamour Girls – Red Terror


Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

Michael A Grammar

יש הרבה סיבות למה אלבום הבכורה של Michael A Grammar לא ראוי לתואר אלבום השנה שלי: אין לו קונספט, חידוש מוזיקלי כלשהו או בשורה של ממש. יש בו שניים או שלושה שירים חלשים, החיבור המוזיקלי בין שיר לשיר הוא רופף למדי (ומספיק לשמוע את Suzanna שתקוע ללא שום קשר מוזיקלי למה שבא לפניו או אחריו כדי להבין), העטיפה שלו מכוערת באופן בלתי נסבל ויש ספק אם הוא בכלל ראוי לתואר אלבום, בהתחשב בעובדה שהוא למעשה חיבור של שלושה מיני אלבומים שקדמו לו.

יש הרבה סיבות מדוע האלבום הזה לחלוטין ראוי לתואר הזה: הלהקה מלהטטת בין סגנונות מוזיקליים במיומנות מרשימה, הבנייה של השירים מבריקה, וכמעט כל החלטה מוזיקלית – בין אם היא לסיים שיר בסולו גיטרה קצרצר או לתת לו לדעוך לאיטו – נשמעת מושלמת לאוזניים שלי. והעובדה שאני כנראה היחיד שחושב כך (האלבום הזה זכה למעט מאוד התייחסויות, אף אחת מהן לא יוצאת מגדרה מרוב התלהבות) רק גורמת לי להרגיש שהשירים האלו נוצקו במדוייק כדי להיות מותאמים לגלי המוח שלי. אפילו חוסר הקוהרנטיות המוזיקלית לא באמת מפריע לי (Suzanna, אגב, הוא שיר אדיר).

וכדי להגיע להחלטה, אני צריך רק לשאול את עצמי שאלה פשוטה: אם אחרי שנתיים בצינוק חסר צלילים יניחו לפני את כל התוצרת המוזיקלית של 2014, מה האלבום הראשון שאבחר לשמוע? ופתאום ההכרעה פשוטה הרבה יותר.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · אין תגובות

האזנת השנה

5 בדצמבר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: כמו שאתם רואים, אני ממשיך להאחז (בקושי) בקונספט הגווע של בלוג מוזיקה. אני מאוד מקווה שיהיה לי את הזמן והכוח לסכם כאן את השנה, שלמרות שהייתה חלשה יחסית, עדיין היו בה לא מעט אלבומים מוצלחים שלא זכו כאן להתייחסות. בינתיים, אני אסכם את השנה המוזיקלית שלי ואקשקש קצת על מוזיקה עם עידו שחם בתוכנית שלו ברדיו הבין תחומי (יום חמישי, 11.12.2014, 106.2fm בין 19:00 ל-21:00. או באתר).

כמה רליסים/גילויים של הרגע האחרון לימדו אותי לא לסכם את השנה לפני שהסתיימה. למעשה, אם ניתן היה לסכם אותה באמצע השנה הבאה או במועד עתידי בלתי ידוע כלשהו זה היה משתלב נהדר עם האופי הבלתי החלטי והדחייני שלי. ובכל זאת, תואר אחד אני יכול לחלק כבר עכשיו: את זה של האזנת השנה.

בניגוד לשיר או אלבום השנה, פרס האזנת השנה מוענק לא רק למוזיקה, אלא גם לזמן ולמקום שבו היא התקיימה. לרגע שבו שיר, זוג אוזניים ומצב נפשי מתאחדים לרגע אחד מושלם. פרס האזנת השנה שלי חולק לפני כחודש, בחופשה קצרה אך רגועה להפליא בצפון איטליה, ביום אביב חמים על מרפסת של בית ישן ומקסים, מול נוף של אגם והרים ותוך לגימה של כוס אספרסו טרי. השיר באוזניות היה King & Barnes של Michael A Grammar. המקום השני, אגב, חולק חמש דקות מוקדם יותר ל-Light of a darkness מאותו האלבום ממש.

מרפסת איטלקית ממוצעת

ואם אתם תוהים מי הוא המייקל גרמר המדובר, תדעו שגם אני עשיתי את אותה הטעות. מדובר לא בבחור אלא ברביעייה בריטית צעירה שבחרו לעצמם, משום מה, שם של פקיד שומה (והעובדה שהם נקראים על שם שיר עלום למדי של Broadcast לא משפרת את המצב, אולי אפילו מחמירה אותו). מה שבאמת בלתי נסלח הוא להחביא תחת הטייטל המשעמם והעטיפה השחורה-לבנה המשעממת עוד יותר את אחד האלבומים הטובים והסוחפים של השנה – כזה שבאמת אין בו רגע אחד מיותר.

ואולי הסוד של אלבום הבכורה של Michael A Grammar הוא שהוא לא ממש אלבום בכורה. שמונה מתוך שניים עשר השירים שלו הופיעו כבר קודם בשני מיני-אלבומים שהלהקה שחררה. כדי לשמור על עניין בכל מיני אלבום בפני עצמו, הלהקה הייתה חייבת לשמור על רמה גבוהה בכל שיר ושיר, והחיבור בין שלושתם מראה את ההתפתחות המרשימה של ההרכב בזמן הקצר שבו הוא קיים.

Michael A Grammar

ארבעת השירים הראשונה מדגימים את החוזקה הגדולה של הלהקה – עם שירי שוגייז שנפתחים באיטיות באמצעות ריפיי גיטרה עדינים, שלעיתים מתפרצים ברעש גדול (Light of a darkness), ולפעמים דועכים בעדינות (Upside Down). הרביעייה השניה ממשיכה את אותו קו מוזיקלי, עם כמה סטיות מפתיעות מהדרך (Suzanne הFאנקי, שנשמע שייך ללהקה אחרת לחלוטין, ו-The Way you move הארוך עם הצליל היותר בלוזי). הארבעה האחרונים נוצרו כבר בהרכב מעט שונה, ולוקחים את הצליל של הלהקה למקום קצת יותר פסיכדלי (ובעיניי גם קצת פחות ממוקד), שמזכיר מעט את הרוק המדברי של Tame Impala ו-Pond האוסטרליות. נכון, זה נשמע יותר כמו אסופת שירים אקראית מאלבום של ממש, אבל בשנה שחונה כמו זו, תריסר שירים טובים ברצף הם ממש לא משהו שאפשר לזלזל בו.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna


Michael A Grammar – The Way You Move

ואם להקות עם שמות של אנשים הן לרוב רעיון גרוע (יוצאי דופן: ארכידוכסים אוסטרו-הונגרים עם שם שמתגלגל על הלשון). הרי שזמרים שמתחבאים מאחורי שם עט להקתי הם דבר נפוץ ולרוב מוצלח הרבה יותר. וממילא בעולם האינדי הגבול בין אמן סולו ללהקה עם יוצר דומיננטי הוא דק עד לא קיים. במקרה של Strand Of Oaks, הלא הוא טימותי שוולטר, זה גם מתבקש – הטקסטים הנהדרים שלו הם אמנם טקסטים קלאסיים של סינגר-סונגרייטר, אבל המסגרת המוזיקלית רחוקה מלהיות זאת של אמן הסולו שיושב בחדר השינה עם גיטרה.

Strand Of Oaks

האלבום האחרון שלו, Heal, שיצא כבר באמצע השנה אבל הגיע לאוזני רק לאחרונה, מצטרף בקלות לרשימת עשרת אלבומי השנה שלי. ממש כמו מייקל גרמר הלהקה, Strand of Oaks האדם מצליח להתפרס על המון כיוונים מוזיקליים בלי לשעמם או לאבד מיקוד לרגע: בחלקו הראשון של האלבום הוא מזגזג בין רוק אצטדיונים, פאוור-פופ עם חיבה לתופים אייטיזיים, ובלדות כמעט צ'יזיות, כשבמרכזו מפציע לפתע JM הארוך והמופתי שמכניס טון מלנכולי הרבה יותר שממשיך לשלוט עד סוף האלבום.


Strand Of Oaks – Goshen '97


Strand Of Oaks – Shut In


Strand Of Oaks – JM

לסיום: שמעתי הרבה התייחסויות ל"קאמבק" של הניינטיז, ומעט מאוד עדויות לקיומו. ואולי הבעיה היא פשוט שבניגוד לצליל המובחן יחסית של האייטיז, הגראנג' היה יותר הלך רוח מאשר סגנון מוזיקלי מגובש – ולכן מה שנשמע להרבה אנשים כמו "רטרו" ניינטיז, נשמע לי פשוט כמו אינדי-רוק מן השורה. ומכל להקות הניינטיז, נדמה לי לעיתים קרובות שדווקא הצליל של נירוונה, הסמל הגדול של העשור, כמעט ולא קיים יותר – צליל הפאנק שמצליח להיות סופר מלודי ולהיטי בלי להתנחמד לרגע. עד שלפתע, תוך כדי שיטוט אקראי בספוטיפיי מופיע השיר הזה:

לזכותם של Wild Smiles יאמר שהביצוע כאן הוא מספיק מוצלח כדי לסלוח על החקינות הבוטה. בניגוד לחיקויי גראנג' קודמים שגרמו לי בעיקר לבחילה, הפעם ממש קיבלתי חשק לשלוף החוצה את חולצת הפלאנל ולבדוק אם העותק שלי של In Utero עוד לא התפורר לאבק. באופן מפתיע, שאר האלבום (הלא רע בכלל) של הלהקה לא מזכיר את נירוונה אפילו לרגע.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

צפירות ודיסטורשן, חלק ב' – הילדים החדשים בשכונה

2 באוקטובר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

כמובטח, הנה החלק השני של המלצות אלבומים מהחודשים האחרונים על טהרת הגיטרות. ואם הפוסט הקודם עסק באמנים ותיקים יותר (בוב מולד) או פחות (DFA 1979), הפוסט הזה כבר שייך לילדים החדשים בשכונה. למעשה, ארבעה מתוך חמשת האלבומים שבפוסט הזה הם אלבומי בכורה, וכולם אלבומים נהדרים לענות איתם את נפשות שכניכם בסופ"ש הקרוב.   

לצד Death From Above 1979 מהפוסט הקודם, בפינת ה"לא תאמינו שאין כאן גיטרה" נמצאים גם צמד הבס-תופים הבריטי Royal Blood. עידו איתר אותם כבר בסוף השנה שעברה, מיד אחרי הסינגל הראשון שלהם. בינתיים הם הספיקו להתפוצץ, כשהרוח הגבית של מגזיני המוזיקה (בממלכה העדיין מאוחדת, מתברר, הדברים האלו עוד קיימים) הקפיצו את אלבום הבכורה שלהם הישר למקום הראשון במצעד הבריטי.

Royal Blood

קשה להגדיר את האלבום הזה כאכזבה, בטח כשלא תמצאו כאן שיר גרוע או רגע משעמם באמת, אבל שני הסינגלים הראשונים מתוכו – Out of the black ו-Little Monster הם לא רק הטובים בשיריו, אלא גם הפרועים והנועזים בהם, כשהרבה מהשירים האחרים (Figure It out, Careless) מתוים סאונד הרבה יותר "נקי", שמזכיר בעיקר את הווייט סטרייפס המאוחרים – לא אילן נמוך במיוחד להיתלות בו, אבל כזה שמעורר בי הרבה פחות עניין מהרושם שיצרו הסינגלים המוקדמים. ובכל זאת, אם אתם אוהבים רוק גיטרות, כדאי שתכירו את השם של הלהקה, שבוודאי יתנוסס באותיות גדולות בראש הליינאפ של הרבה פסטיבלים בשנים הקרובות.


Royal Blood – Out Of The Black


Royal Blood – Figure It Out


Royal Blood – Little Monster

בשנים האחרונות, כמעט בכל שנה, תוכלו למצוא ברשימת אלבומי השנה שלי אלבום שמצליח לקלוע לנקודת האיזון המדוייקת שבין הארדקור זועם למלודיקה מדוייקת. בשנה שעברה היו אלו TRAAMS, ב-2011 Everyone to the Anderson, והשנה המועמדים המובילים הם Arrows Of Love עם אלבום הבכורה שלהם, Everything's Fucked. אל תתנו לשם הלהקה להטעות אותכם – מדובר כנראה בלהקה האגרסיבית ביותר ברשימה הזו, עם פאנק אמיתי ולא מתפשר – אבל גם כזה שמצליח בכל פעם לעצור את המתקפה רגע לפני שהוא הופך (בעיני) לבלתי נסבל. באופן משונה, דווקא ההליכה הזו על סף הסיבולת שלי ייצרה אלבום שמתנגן אצלי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.

Arrows Of Love

האלמוניות הכמעט מוחלטת של האמנים מהרשימה שלי בשנים האחרונות מעידה כנראה שנקודת האיזון הזו לא משותפת לעוד הרבה מאזינים. ועדיין, אם אהבתם את הבחירות שלי משנים קודמות, סביר להניח שגם הפאנק עתיר הסמים אך המוקפד של Arrows Of Love עשוי לקלוע לטעמכם.


Arrows Of Love – Honey


Arrows Of Love – Suck


Arrows Of Love – Prescriptions


Arrows Of Love – Real Friends

ואם פאנק ההרואין של Arrows Of Love לא עושה לכם את זה, אולי פיסה של רוק בארים מטונף הוא מה שאתם חפצים בו. The Amazing Snakeheads נשמעים פחות או יותר כמו ריח הפה של ניק קייב אחרי לילה של שתיה וג'אנק פוד. אבל בעוד ניק קייב הוא משורר ביבים של ממש, השלישיה הסקוטית פשטנית הרבה יותר, ומסתפקת לעיתים קרובות במעט מילים, לפעמים רק שורה בודדת (Here it comes again), מקצבי בס עמוקים והרבה נהמות כדי להעביר את המסרים שלהם. התוצאה היא אלבום בכורה לא אחיד ברמתו, אבל עם כמה שירים מעולים באמת (Nighttime, Flatlining), שמייצרים אצלי הרבה סקרנות בנוגע לעתיד של הלהקה הזו.


The Amazing Snakeheads – Flatlining


The Amazing Snakeheads – Nighttime


The Amazing Snakeheads – Here It Comes Again

שוגייז, לפחות עבורי, הוא כמו הפיש אנד צ'יפס של עולם הרוקנרול. מצד אחד, גם כשהוא בינוני הוא לרוב מספק את הסחורה ומצד שני קשה למצוא אחד שמתבלט על פני האחרים, ולרוב הוא עוזב את הגוף באותה מהירות שבה הוא נכנס אליו.

Nothing - Guilty of Everything

הלהקה עם השם הבלתי זכיר בעליל Nothing, עושה באלבום הבכורה שלה, Guilty of Everything , שוגייז מוצלח בהחלט. הסטנדרטים הדי אחידים של הז'אנר – עם חומת הרעש והקולות המתלחששים – מוחקים את מרבית הזהות של הלהקה, אבל לזכותם יאמר שלפחות בכמה רגעים (הפתיחה העדינה של האלבום, הרוח הפאנקית של Bent Nail) הם מצליחים קצת לסגל להם קצת אופי משלהם. עדיין, אני בספק אם זה מספיק כדי ליחד אותם בתוך השטף של הלהקות שמגישות מוצר כל כך דומה.


Nothing – Hymn To The Pillory


Nothing – Dig


Nothing – Bent Nail

ונסיים בנימה אופטימית – עם שמות שירים כמו Skull Noir או ADHD in HD, מילים אינפנטיליות מבלי להיות מטופשות, ריפים שתענוג לנענע איתם את הראש וגישת In Your face בלתי מתנצלת  – Blood של Pulled apart by horses הוא לא אלבום הגיטרות הטוב ביותר שיצא בחודשים האחרונים, אבל הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד האלבום הכיפי ביותר מביניהם.

Pulled Apart By Horses - Blood

אלבום הבכורה של הלהקה שירת אותי נאמנה כאלבום שחרור לחצים בעיתות משבר. מאז הלהקה התמתנה מעט – מה שאולי מבטיח לאלבום הזה חיים ארוכים מעט יותר בפלייליסט שלי. בינתיים, אם גם אצלכם סולנים זועמים שצועקים באוזניות הם תחליף הולם להוצאת עצבים על העולם שסביבכם, אין ספק שזהו האלבום עבורכם.


Pulled Apart By Horses – ADHD in HD


Pulled Apart By Horses – Hello Men


Pulled Apart By Horses – Skull Noir

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת

צפירות ודיסטורשן, חלק א' – גיבורי גיטרה ותיקים

28 בספטמבר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

הקיץ האחרון לא היה זמן טוב לקישקושים על מוזיקה, וגם המוזיקה סביבי לא נתנה לי מספיק השראה לכתוב. ובכל זאת, בשלושה וחצי חודשים של התנזרות מהבלוג הצטברו אצלי לא מעט אלבומים מעניינים שלא זכו למספיק תשומת לב.

באופן די מפתיע, אחוז האלבומים על טהרת הגיטרות היה גבוה במיוחד בפלייליסט שלי בחודשים האחרונים. אולי מתיחות צבאית וצפירות עולות ויורדות משתלבות היטב עם דיסטורשנים מנסרים. למעשה, היו כל כך הרבה כאלה שבחרתי לחלק את הפוסט הזה לשני חלקים – הראשון עבור האמנים הותיקים בחבורה, והשני (שיתפרסם בהמשך השבוע) עבור הילדים החדשים (או החדשים יחסית) בשכונה.

Steve Albini
על פי החוק שאומר שאם תהיה מחוץ לאופנה מספיק זמן, בסוף האופנה תשיג אותך, אני לא אתפלא אם הטרנד הבא אחרי ה"נורמקור", שסיינפלד הוא נער הפוסטר שלו, יהיה ה"אלביניקור" – על שם סטיב אלביני, כמובן. עם הטי שירט הדהוי, הג'ינס הקרוע בחורף וגזור בקיץ והמשקפיים הלא אופנתיות, והכי חשוב – בלי שמץ של קריצה, אירוניה או חיוך, אלביני הוא הדבר הכי רחוק מההיפסטרים שהחלו כבר להעלם מרחובות העיר.

אלביני ולהקתו מעולם לא התחבבו עלי. לזכותו יאמר שהוא גם מעולם לא ניסה. את מקומו בהיסטוריה אלביני קנה בתור המפיק של נירוונה, הברידרז ופי ג'יי הארוי בימי השיא שלהם, אבל כמוזיקאי הוא מעולם לא רצה יותר מלשחרר אלבום אחרי אלבום של גיטרות מנסרות, מקצבי בס עמוקים וספק-שירה-ספק-מלמול זועף של אלביני. למרות שזה קרוב להפליא להמון להקות אחרות שאני אוהב (סלינט, למשל) – חוסר היומרה הקיצוני של Shellac כנראה מנע מהם להפוך לחלק קבוע מהפייליסט שלי. Dude Incredible הוא כנראה האלבום שהיה הכי קרוב לזה. ועדיין, משהו – אולי שמץ של קריצה או חיוך – חסר על מנת להפוך את Shellac מלהקה שאני מעריך ללהקה שאני באמת אוהב.


Shellac – Dude Incredible


Shellac – Riding Bikes

אם גם אתם ביליתם את שנות ה-90 בנסיון לאסוף עוד ועוד אלבומי גיטרות מרגשים ממדפי האלטרנטיב של האוזן השלישית, בוודאי יש לכם אלבום או שניים של Sugar שמצהיבים להם לצד אלו של נירוונה והפיקסיז, ולו רק בזכות ההכללה של "Your Favorite Thing" באחד מאוספי האלטרנטיב של הליקון, שבאותה תקופה היו הפרומו הטוב ביותר שיכלה להקת אינדי לקבל בישראל. אבל רבים פספסו את העובדה שההשפעה נעה בכיוון ההפוך – שהסולן והגיטריסט של הלהקה הלכאורה שולית הזו, היה גם הסולן של Hüsker Dü – אחת המשפיעות הגדולות על הפיקסיז, ומאוחר יותר עם על הגראנג' של שנות התשעים.

Bob Mould - Beauty And Ruin

בניגוד לחיים הקצרים של שתי הלהקות אותן הוביל, קריירת הסולו של בוב מולד מעולם לא נעצרה או הראתה סימני האטה, והשנה הוא הצליח סוף סוף לתפוס את תשומת ליבי עם האלבום ה-11 שלו, Beauty & Ruin. תוכלו למצוא כאן גם את להיטי האלטרנטיב הידידותיים יחסית של Sugar (כמו I don't know you anymore, שבוודאי היה מוצא את מקומו ב-MTV של אמצע שנות ה-90), וגם את הגישה הפאנקית יותר של האסקר דו (Little Glass Pill), אבל אני נתפסתי בעיקר על שיר הפתיחה, Low Season, שגורם למולד להישמע כבן ה-54 שהוא, ולא הפאנקיסט בן ה-20 ומשהו שהפיקסיז העריצו.

והנה גם הקליפ המשעשע להפליא של I don't know you anymore – אם סטיב אלביני נראה כמו הדוד המוזר שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בשולחן החג, בוב מולד נראה כאן כמו הדוד המגניב שנהנה להשתעשע עם האחיינים ולא מפחד לצחוק על עצמו. שימו לב למודעה שהוא תולה, שזהה לזו שהביאה את קיל דיל לפיקסיז:


Bob Mould – Low Season


Bob Mould – Little Glass Pill


Bob Mould – I Don't Know You Anymore

בתחילת דרכם נתפסו אינטרפול, ובצדק, כמי שעומדים על כתפי ענקי הפוסט-פאנק של שנות השבעים והשמונים. היום, אחרי עשור וחצי של פעילות וחמישה אלבומים, הכתפיים שלהם כבר מחזיקות על גבן מספיק להקות צעירות כדי להציב אותם במעמד של אחת הלהקות המשמעותיות של תחילת המאה ה-21. גם כל טענה על חוסר מקוריות היא כבר חסרת ערך – בכל מקרה, השילוב של גיטרה/באס/תופים כבר לא יכול כבר לחדש הרבה, וגם אם יסגרו תינוק בן יומו לחדר סגור עם גיטרה למשך 20 שנה, הריפים שהוא יפיק בסופם ישמעו כמו חיקוי של משהו מוכר להפליא.

Interpol - El Pintor

אינטרפול היא גם לא להקה שמאמינה בשינוי או התפתחות מוזיקלית. וכמו כל להקה שדורכת במקום מספיק זמן, אוספי השירים שהיא משחררת לא מתחברים לאלבום שלם שמיצג נקודה מסויימת בזמן, אלא מצטרפים למאגר השירים שהלהקה שחררה מאז שהוקמה. אין ספק שאם אשמע באקראי, בעוד כמה שנים, את "My Desire" או "Breaker 1", אני אזהה מיד שמדובר באינטרפול – אבל יש סיכוי טוב שלא אוכל ליחס אותם לאלבום ספציפי. למרבה המזל, אלבומם האחרון, El Pintor, הוא אסופת שירים מצויינת, בוודאי טובה בהרבה מאלבומם הקודם והפושר, שעושה בעיקר כבוד לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות של העשור. אם אהבתם אלבום כלשהו של אינטרפול, בוודאי תמצאו גם כאן מה לאהוב.


Interpol – My Desire


Interpol – My Blue Supreme


Interpol – Breaker 1

בתחרות ריפי הגיטרה הגדולים של העשור הקודם, לריף הבס של Romantic Rights, הסינגל הראשון של Death From Above 1979, שמור אצלי מקום של כבוד. אבל השיר ההוא היה יותר משיר בס-תופים תוקפני וסוחף – הוא גם אחד שיר אהבה עקום אך מונוגמי להפליא, שרק הפחד מהברחת האורחים מהבופה לעבר יציאות החירום מנע ממני מלכלול אותו בפלייליסט החתונה שלי.

Death From Above 1979 - The Physical World

עכשיו, עשור מאוחר יותר, הצמד הנהדר הזה הצליח סוף סוף להתגבר על חילוקי הדעות שפירקו את הלהקה זמן קצר אחרי אלבום הבכורה שלהם, ולהתאחד לסיבוב הופעות ואלבום שני. ב-"The Physical World" תמצאו שוב כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של הצמד – העטיפה המכוערת עם גירסאות הפיל של הצמד, הריפים מופלאים של ג'סי קילר, שמוציא מארבעה מיתרים הרבה יותר ממה שרוב הגיטריסטים מוציאים משישה, התיפוף הפראי והשירה של סבסטיאן גריינגר, והליריקה שהיא תמיד יותר מתוחכמת ומעניינת ממה שהיא נדמית בשמיעה ראשונה. יורש ל-"Romantic Rights" עדיין לא מצאתי, אבל בתחרות צמד הרוקנרול המלהיב בעולם – בכל מספר של מיתרים – הקול שלי הולך לצמד הקנדי.


Death From Above 1979 – Virgins


Death From Above 1979 – Always On


Death From Above 1979 – Trainwreck 1979

 

תגיות:   · · · · · · · · · · תגובה אחת

עולם שכולו פרנץ' טוסט (פרימוורה סאונד ברצלונה 2014, סיכום).

7 ביוני, 2014 מאת נמרוד
להגיב

הגודל: וואו, הפסטיבל הזה גדל בארבע השנים שלא הייתי בו. את מקומה של הבימה הקטנה והנידחת ביותר תפסו שתי בימות ענק, שגרמו לפרימוורה להיראות לראשונה כמו הפסטיבלים הבריטיים ההמוניים. הבימות המרכזיות – היכן שפייבמנט, סוניק יות' או ניל יאנג הופיעו בשנים עברו, הפכו לבימות המשניות בגודלם, שעדיין הצליחו לארח ענקי אינדי כמו סלינט או Neutral Milk Hotel. השינוי בגודל ובכמות האנשים שבר גם את ההנחות המוקדמות שלי – שהפרש של עשר דקות בין סיום של הופעה אחת לתחילתה של הבאה הם זמן מספיק כדי לחצות את המרחק בין הבמות. שאפשר להגיע רבע שעה לפני המופע המרכזי ולהשתחל לאחת השורות הראשונות. שיהיה לי כוח להתרוצץ בין כל הבמות האלו ועוד להמשיך לעמוד על הרגליים.

primavera_sound_gate

הרגליים: כבר ביום הראשון התברר לי שהשילוב של חצי יום של התרוצצות ברחבי העיר, ריצות אמוק בין הבימות בנסיון שלא להפסיד אף צליל, והעמידה במקום בהופעות עצמן – שכואבת יותר מכל הליכה – יוביל לתוצאות קשות. את היום הראשון סיימתי עם כאבים חמורים, ביום השני כבר התיישבתי על הרצפה בין שיר לשיר, וסיימתי אותו בהישענות על הגדר בהופעה של The National. ביום האחרון כבר הרמתי ידיים, והעברתי חצי מההופעות בישיבה על הדשא המוגבה מאחורי הבימה של ATP. על הדשא הזה גם התחלתי להרגיש פחות את המוזיקה ויותר את הפסטיבל – שם תמצאו את הקהל המקומי שמגיע לפסטיבל באותה גישה שאני מגיע לפעמים לאינדינגב – בלי תחושה של דחיפות, או הרגשה של "הזדמנות חד פעמית לראות", בלי צורך להצדיק הוצאה של אלפי שקלים על טיסה ומלון – אלא בסך הכול דרך נהדרת להעביר את סוף השבוע, שבה המוזיקה היא לפעמים שחקן משני.

הנקודות החבויות: ואם כבר נכנסתם למצב הרוח הזה, תוכלו לחפש את הנקודות החבויות של הפסטיבל – האוהל של רד בול עם התיקלוט המרגיע וכסאות הקש הנוחים שאפשר לנוח בו בין הופעה להופעה, הנוף לים במתחם של אדידס, הדוכן של Ray Ban שמציע תספורות אקראיות בחינם ועוד כל מיני אטרקציות שנועדו בעיקר לאלו שמוכנים לשכוח לרגע שבכל רגע נתון מתקיימות במתחם 4 או 5 הופעות של אמנים שייתכן שלא יזכו לראות אותם מופיעים שוב לעולם.

primavera_crowd

היום הראשון:

היום הראשון התחיל עם שלוש הופעות שהגעתי אליהם עם ציפיות צנועות שהתממשו במלואם. Real Estate הם קראוד פליזרז קלאסיים, שכמה להיטי אינדי הקנו להם מקום בבימה המרכזית ואת תשומת הלב של מרבית הקהל ששהה בשעה המוקדמת יחסית בפסטיבל. קשה להגיד שהייתה הופעה מעניינת במיוחד, אבל הצליל האביבי של שירים כמו Easy ו-It's Real השתלב מצויין עם השמש בשמיים ועם הבירות בידיים של הקהל. משם חציתי את שטח הפסטיבל מקצה לקצה (כשאני מגלה לראשונה עד כמה הוא גדול) לבימה של פיצ'פורק, שם Pond הופיעו מול קהל קטן למדי. אני מניח שהקהל הזה היה גדול יותר אילו האנשים היו מודעים לעובדה שמאחורי השם האלמוני מתחבאים לפחות חצי מחברי Tame Impala, שנתנו את אחת ההופעות המדוברות של הפסטיבל בשנה שעברה. וגם אם המוזיקה של Pond מהודקת ומעניינת הרבה פחות, הכישרון של אחותה המצליחה יותר בהחלט ניכר במוזיקה של הלהקה – כך התוצאה הייתה עדיין הופעה צבעונית ומהנה. משם עברתי ל-Caveman, שהופיעו בבמה השכנה. למרות שגם אחרי מספר האזנות לשני אלבומי הלהקה קשה יהיה לי להיזכר אפילו בשיר בודד שלהם, בהופעה התברר שאני מכיר כמעט את כל השירים – וממש כמו השירים עצמם, ההופעה פרחה מזכרוני כמעט מיד אחרי שהסתיימה. אבל זה בהחלט לא היה זמן להתרכז בעבר – לא כשדקות ספורות מאוחר יותר החלה ההופעה של ניוטרל מילק הוטל.

היו לי ספקות לפני ההופעה הזו – אלו בוודאי לא נגעו לאהבה שלי למוזיקה המופתית של הלהקה, שהאלבום השני שלהם הוא אחד מאלבומי הפולחן הגדולים של שנות ה-90 – אלא לגבי אופי האיחוד שלהם. ג'ף מנגום הוא אמנם כותב שירים מחונן, אבל אמנים מתבודדים שחוזרים מפגרה ארוכה הם לא הסוג שכובש בימות של פסטיבלים. אבל בניגוד לחששות שלי, ההופעה של מנגום ולהקתו הייתה לא פחות ממופלאה. באופן מפתיע החבורה על הבמה הייתה מלאה באנרגיות חיוביות ובשמחת חיים (עד כמה שניתן, בהתחשב בתוכן המדכדך של השירים עצמם), כשעל הקורקטיות היחסית של מנגום מפצים ג'וליאן קוסטר שהתרוצץ על הבמה בהתלהבות וסקוט ספילאן עם הזקן המלכותי, ששר לעצמו את המילים כאחרון המעריצים הנלהבים בקהל. כמובן שאנרגיות חיוביות הם אחד המצרכים היותר נפוצים על הבמות בפסטיבל – אבל לכמה מהלהקות האלו יש שירים ברמה של In The Aeroplane Over The Sea או Holland, 1945?

אחר כך הגיעה המנה העיקרית של הערב – הופעות בשתי הבימות המרכזיות של Queens Of the stone age ו-Arcade Fire. אמנם שתי ההופעות התקימו בשתי הבמות הצמודות, אחת אחרי השניה, אבל ההתגודדות סביב הבמה יותר משעה מראש גילתה את האמת – הישארות בהופעה הראשונה עד סופה, תבטיח מיקום גרוע לשניה. וכך, בלב כבד, הקווינז ננטשו אחרי שלושה שירים על מנת לתפוס מקום במיקום סביר לקראת ההופעה של ארקייד פייר, אך המעט שצפיתי בו בהחלט עשה חשק לזכות לראות אותם שוב. את השעה הבאה ביליתי בעמידה, עם רגליים כואבות וסוללה ריקה בטלפון מול הבימה הריקה כשהצלילים של QOTSA נשמעים מרחוק. אבל ההמתנה השתלמה ברגע שארקייד פייר עלו על הבמה.

אפשר לסכם את זה כך: ההופעה של ארקייד פייר הייתה שווה לבדה את מחיר הטיסה, המלון, כרטיס הכניסה והסיכון שבאכילת ההמבורגרים בדוכני המזון המהיר. אני לא יודע אם ארקייד פייר אי פעם יביאו את עצמם לישראל, אבל אין סיכוי שהם יוכלו להביא לקהל הישראלי הפקה בסדר הגודל הזה: הבמה הנוצצת ממראות, התלבושות, נשף המסכות על הבמה, חטיבת כלי הנשיפה והמתופפים (בכל רגע נתון היו על הבמה בין 10 ל-13 נגנים), הוידאו ארט ותותחי הקונפטי. הפלייליסט היה פשוט אבל מושלם, עם נוכחות גבוהה של Funeral, מעט מאוד מ-Neon Bible, רגעי השיא של The Suburbs ומרבית המסיבה הנוצצת של Reflektor. למרבה השמחה, ההפקה הנוצצת והמסיבה לא הפריעו לשירים כמו The Suburbs או Tunnels להיות מרגשים ממש. אחרי שעתיים של אחת ההופעות האדירות שראיתי בחיי, יכולתי לגרור את עצמי מאושר בחזרה למלון.

היום השני:

היום השני אמור היה להתחיל עם ג'ון גרנט, אבל כנראה שנגזר עלי להפסיד אותו בפעם השניה (נגזר = התעצלתי להוציא את עצמי מהמלון בגשם). כשיצאתי סוף סוף הגשם פסק, קשת אדירה הופיעה בשמיים, ואני עשיתי את דרכי להופעה של Haim. מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מחבורת הבנות הזו, שזכתה למיקום בלתי מוצדק בבמה המרכזית של הפסטיבל, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה. הנסיון שלהן להפעיל ולהלהיב את הקהל נראתה בעיני בעיקר כמו עידוד של מדריכים בקייטנת נוער ("ולא שומעים"!), ושום דבר במוזיקה שלהם לא נראה לי שווה את הזמן שלי – בטח שחצי שעה מאוחר יותר The Twilight Sad עלו על הבמה בצד השני של הפסטיבל.

Twilight_Sad

בניגוד גמור להייפ הדי גדול שהלהקה הסקוטית הזו מקבלת בארץ (כנראה שכדאי שמישהו כבר יביא אותם לכאן), The Twilight Sad הוגלתה לבימה די צדדית בפסטיבל, שגם היא לא הייתה מלאה לחלוטין. אבל ההופעה של הלהקה הייתה מצויינת ומלאת התלהבות אותנטית, ולחלוטין הצדיקה את ההייפ הישראלי (מה גם שאי אפשר לעמוד בפני המבטא הסקוטי של ג'יימס גראהם). ובכל זאת, כמה דקות לפני סיום ההופעה גררתי את עצמי בחזרה לבמה המרכזית כדי לצפות במרבית ההופעה של Slowdive.

היו בפרימוורה השנה לא מעט הופעות של להקות ותיקות שמשחזרות על הבמה את רגעי השיא שלהן, אבל האיחוד של Slowdive הוא כנראה הבולט מביניהם. לא כיוון שמדובר בלהקה החשובה ביותר, אלא שבניגוד ללהקות האחרות (סלינט וניוטרל מילק הוטל שחזרו לפעול כבר לפני כמה חודשים, Television שמאז תחילת שנות ה-90 לא ממש התפרקו או פיקסיז שכבר הופיעו בכל פסטיבל ברחבי הגלובוס) זוהי באמת ההזדמנות הראשונה לראות את הלהקה מזה 20 שנה. מצד שני, הצמד המוביל של הלהקה, ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול, המשיכו לפעול יחדיו עד היום בתור Mojave 3, כך שלא מפתיע שהחבורה על הבמה לא נראתה כמו להקה שלא הופיעה יחדיו מאז שנירוונה היו הדבר החם ביותר בשכונה. כידוע, במבחן הזמן Slowdive הלא מאוד פופולארית בזמנה, הייתה המנצחת הגדולה – שהצליל שלה ושל שאר להקות הדרים פופ והשוגייז השפיע על הצליל של הרוק העכשווי יותר מכל ענקי הגראנג' של שנות ה-90. ולמרות שתמיד הייתי במחנה של הצליל היותר תוקפני ומסך הרעש של My Bloody Valentine, ההופעה של Slowdive הייתה בהחלט תחליף הולם.

Slowdive

מיד אחר כך, בבמה ממול, החלה ההופעה של הפיקסיז. כאן אני מחזיר אתכם 11 שעות אחורה, כשישבתי על המיטה במלון עם הסטליסט, מתבונן בתיסכול בהתנגשות המשולשת בין הפיקסיז, סלינט ו-The National. נותר רק פתרון הגיוני אחד – דיברתי עם האישה שבארץ, רכשתי זוג כרטיסים להופעה של הפיקסיז בארץ, והלכתי בידיעה שאת ההופעה של הפיקסיז אני יכול לנטוש בשקט. רק שהמעט שהספקתי לראות הצליח להוציא ממני את החשק לקראת ההופעה בישראל. השירים היו השירים המופלאים של הפיקסיז, אבל השלישיה שעל הבמה (והבסיסטית החדשה והצעירה, שעשתה חיקוי סביר של קים דיל) נראו כבויים ולא נלהבים. זה לא היה גרוע ממש (כמה גרוע אפשר להיות עם שירים כמו Wave of Mutilation?), אבל זה בוודאי לא יצר ציפיות לקראת ההופעה בישראל. בכל מקרה, כמה דקות מאוחר יותר כבר הלכתי לראות את Slint, גיבורי שנות ה-90 השלישיים ברציפות לערב זה.

לא הרבה אנשים היו בהופעה הזו. אבל בניגוד לקהל ברירת המחדל שמשכו בשעות מוקדמות יותר להקות כמו Real Estate או Haim, מי שבא לראות את סלינט נאלץ לוותר על מרבית ההופעה של הפיקסיז וחלקים מזו של הנשיונל. כלומר, היית צריך באמת לרצות להיות כאן. ואכן, ניכר היה שהקהל הכיר כל אחד ממהלכי הגיטרה המופלאים של דיוויד פאג'ו וכל מלמול של בריאן מקמהאן, שכהרגלו עמד בצידי הבמה ולא במרכזה ונתן לגיטרות לתפוס את המקום המרכזי. אני מניח שיכולתי להנות מההופעה הזאת הרבה יותר, לולא הידיעה שבבמה המרכזית אני מפסיד במקביל את תחילת ההופעה של הנשיונל. ואכן, עם חריקות הגיטרה האחרונות של סלינט התחלתי לרוץ לכיוון הבמה המרכזית לתפוס כמה שיכולתי מההופעה הזו.

כיוון שזכיתי לראות רק שני שלישים מההופעה, וממרחק גדול למדי, קשה לי לתת עדות מלאה על מה שהיה בהופעה של The National. מה שבטוח הוא שהתחושה שלי להופעה קורקטית וצנועה התבדתה – הנשיונל נתנו שואו של ממש, מלא התלהבות ועוצמה, כשמאט ברנינגר החנוני-למראה שבר מיקרופונים, צווח, אירח חברים (The Walkmen וג'סטין וורנון) והתרוצץ עמוק לתוך הקהל. לעדות מלאה אני ממליץ לקרוא את הפוסט (הנלהב כמובן) של חן. בכל מקרה, אם בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את ההתלהבות שלי מהלהקה הזו, עכשיו אני רוצה לזכות לצפות בהופעה מלאה שלהם יותר מאי פעם – מי מרים את הכפפה ומביא אותם כבר לארץ?

The National

היום השלישי:

ההופעה הראשונה שהתייצבתי אליה הייתה של עוד להקה מתאחדת, וותיקה הרבה יותר מגיבורי שנות ה-90 של היום הקודם. כמו הרבה להקות מהתקופה הזו, אין ל-Television אצלי ערך נוסטלגי אמיתי, כיוון שהגעתי למוזיקה שלה רק בשנים האחרונות. מצד שני, באופן קצת פרדוקסלי, המוזיקה של טלויז'ן כל כך רזה, נקייה, משוננת ולא אופיינית לעידן הבומבסטי שבו היא נוצרה, שאני לא יכול ליחס לה ערך נוסטלגי בדיעבד (כלומר "תשמעו איך רוקנרול נשמע פעם"). במקום לראות להקה שמבצעת אלבום מופת בן 40 שנה, אני רואה חבורה של אזרחים ותיקים שמבצעים חיקוי מצויין ועכשווי לסטרוקס. המסקנה, ילדים, אל תקדימו את זמנכם – כשהעידן שלכם יגיע סוף סוף, הנוער יעדיף לשמוע את הגרסה הצעירה שלכם. דינוזאורים נפוחים אפשר לפחות לאהוב בקטע אירוני.

השעה עדיין מוקדמת, ויכולתי ממש בקלות לחצות אל הבמה ממול ולתפוס מקום בשורה הראשונה לקראת ההופעה של Spoon. אני יכול להבין מדוע הרבה אנשים מעקמים את האף שהם שומעים את השם הזה. קשה באמת לשנוא את המוזיקה של הלהקה, הבעיה היא שכל כך הרבה אנשים (כמוני), קשרו לה כל כך הרבה כתרים, שקשה לפעמים להבין מה במוזיקה הכל כך פשוטה וכל כך בסיסית של הלהקה הזאת גורם למעריציה ליפול מהתלהבות. אבל עבורי Spoon היא כמו החבר שמגיע לדירה שלך, פותח את המקרר, מוציא חלה ישנה, ביצה בודדת וחלב עם תאריך תפוגה גבולי ומכין לך מהם את הפרנץ' טוסט הטעים ביותר שאכלת מימיך. ואם במקרה יש לך גם סירופ מייפל בבית? אז כבר תקבל יצירת מופת כמו זאת.

Spoon

אז ההופעה של Spoon לא הייתה הטובה ביותר בפסטיבל, אבל היא בוודאי הייתה זו שהרגשתי בה הכי בנוח. השמש עדיין זרחה, הרגליים עדיין לא כאבו, אף אחד לא דחף או הצטופף כמו בהופעות המבוקשות יותר בשעות הלילה, הלהקה הייתה במרחק נגיעה ממני ובתוך הבועה הקטנה של המעריצים הנלהבים שבשורות הראשונות, הרחק מהקהל האדיש יותר שמאחור, הייתי בעולם שכולו פרנץ' טוסט. הלהקה עצמה – שחזרה לאחרונה להופיע לאחר הפסקה של שנתיים – נראתה רעננה ושמחה, ותקשרה מצויין עם הקהל. הפלייליסט היה צפוי (כולל שיר אחד חדש מהאלבום ההולך וקרב) אך מצוין – ורק חסרונה של יצירת המופת כאב קצת בלב. Note to Self: בפעם הבאה שאתה נמצא מטר וחצי מהלהקה שכתבה את אחד השירים האהובים עליך, אל תשכח להביא נייר ועט לטובת שלטים מתחננים.

התוכנית המקורית, בשלב הזה, היה לבלות לפחות שעה מול Godspeed You! Black Emperor בצד השני של הפסטיבל. אבל כשהגעתי לשם הגעתי למסקנה שפשוט אין לי כוח – למאמץ שדורשת המוזיקה המורכבת של ההרכב הזה, לשירים שנמשכים מעל לרבע שעה, לעמידה על הרגליים ואולי בכלל למוזיקה. אחרי חצי שעה של חצי הקשבה להופעה (מעריצי הלהקה השרופים, ואלו שקראו לבלוג שלהם על שמם, מוזמנים לסקול אותי בעגבניות) זחלתי בקושי לעבר הבמה הקטנה יותר שבה הופיעו The Dismemberment plan וישבתי שם באדישות לצד עוד כמה תשושי פסטיבל (ובחורה אחת שהקיאה דוכן פאסט פוד שלם). ואז, כשהגעתי לשפל המדרגה והייתי בטוח שכלום כבר לא ירים את הערב הזה מהקרשים, הגיע גלגל ההצלה שלי בדמות אחת מלהקות הפאנק היחידות בפסטיבל.

את Cloud Nothings ראיתי כבר בלבונטין, והצלחתי ליהנות למרות הסאונד הזוועתי, הביצוע המחופף ל-Wasted Days, וילדוני הפאנק בקהל. הפעם הסאונד היה טוב יותר (למרות שעדיין היה גרוע בסטנדרטים של הפסטיבל), הפלייליסט קצת פחות טוב, והביצוע ל-Wasted Days עדיין גרוע. אבל את ההבדל עשה הקהל. את ילדוני הפאנק המעצבנים והלא מזיקים של הלבונטין החליפו חבורה של חוליגנים ספרדים, בריטים ואירים שהתפרעו בצורה מפחידה ממש. בתוך גוב האריות זה יכל להיות טיפה מלחיץ, ממרחק הביטחון שבו הייתי הרגשתי בעיקר את הטוסטסטרון (ואת הקראוד סרפרים שחצו את הקהל מלמעלה כל הזמן) ולא את הדחיפות והלחץ.

cloud_nothings

ואז הסתיימה ההופעה, ואיתה גם חזרה העייפות. ולא ממש התחשק לי להדחק לשורות האחוריות של ההופעה של Nine Inch Nails, שאותה בכל מקרה לא ממש רציתי לראות. לא שחסרו אפשרויות אחרות – מוגוואי עלו קצת מאוחר יותר, וגם Ty Segall קרץ לי מהבמה השכנה. אבל לראשונה מזה שלושה ימים, השקט של המלון קרץ לי יותר. הבאסים הרחוקים של טרנט רזנור ולהקתו ליוו אותי כל הדרך למלון. את הצלצולים באוזניים לקחתי גם לארץ.

טיפים לנוסעים בשנה הבאה:

תקשורת - סים קארד מקומי אפשר לקנות בזול בשדה התעופה, מיד אחרי הנחיתה, ובאופן מפתיע לחברה שסיפקה אותו (Lebara) הייתה קליטה טובה מאוד גם בעומס של הפסטיבל. בכל זאת, אל תסמכו על קליטה סלולארית כדי לתקשר עם החברים, או לנסות למצוא אותם בשטח הפסטיבל. דאגו לבטריה חלופית/ חיצונית לסלולארי, ואם אתם בונים עליו כמצלמה, השאירו אותו במצב טיסה – אחרת הבטריה תישאב בתוך שעתיים.

צמידי VIP – בשנתיים האחרונות נפתחו מתחמי VIP בשתי הבמות המרכזיות. אמנם אפשר להגיע לאותו מרחק מהבמה גם בלי כרטיס מיוחד, אבל הדרך היחידה להבטיח מקום קרוב להופעות המרכזיות בלי להגיע שעה מראש הוא באמצעות צמיד VIP. בהתחשב בהפרש הקטן במחיר (50 יורו), זה כנראה משתלם.

אטמי אוזניים – אל תשכחו להביא כמה זוגות. אפשר גם לקנות (במחיר מופקע) בפסטיבל עצמו.

מלון – דאגו למקום בבית מלון קרוב ככל האפשר לפסטיבל – עדיף במרחק הליכה. להגיע לעיר וחזרה בשעות היום לא תהיה בעיה, אבל לחזור ב-2 או 4 בלילה למרכז העיר כשהרכבת התחתית כבר הפסיקה לפעול ויש התנפלות על האוטובוסים זה די מבאס.

האודיטוריום – לצערי עוד לא יצא לי להיות בהופעה באודיטוריום באף אחד מביקורי בפסטיבל, אבל כמעט כל מי שהיה המליץ בחום. ובכלל, הביטוי "הופעת ישיבה" נשמע הרבה פחות מיבש אחרי יומיים של עמידה רצופה.

מנוחה – נצלו כל הזדמנות כדי לשבת וגם כדי לחלוץ נעליים, אל תפחדו להפסיד הופעה בשביל לא להפוך את זאת שאחריה לסיוט. אם אתם רוצים לראות את ברצלונה, עדיף לשמור לטובת העניין עוד יומיים שלושה ולא להתרוצץ יותר מדי בימים של הפסטיבל עצמו.

אוכל ושתיה – אין בעיה להכניס אוכל למתחם הפסטיבל (יש קניון ענקי וחדש מחוץ לפסטיבל, עם ג'אנק פוד קצת יותר טוב וקצת פחות יקר מזה שבפנים). בקבוקים אפשר להכניס רק בלי פקק, אבל החיפוש בתיקים הוא לא קפדני – החביאו פקק או שניים נוספים בכיס פנימי או בכיס המכנסיים, ואתם מסודרים.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות