גזר גזר מאת נמרוד
בשבוע שעבר נשלחתי על ידי האישה לשטוף את האוטו בעקבות מתקפת האובך האחרונה. יש מעט פעולות בעולם שמיותרות בעיני יותר משטיפה חיצונית של האוטו. מצד שני, הגלגול האיטי של הרכב דרך מנהרת השטיפה הצבעונית הוא מסוג החוויות שד"ר אלברט הופמן, ממציא הLSD שנפטר השבוע, בוודאי היה ממליץ עליהם בחום.
לנסיעה הקצרה בחרתי גם אלבום קצר ומהנה במיוחד - "Six Demon Bag", אלבומם השני והמצויין של "Man Man". מה רבה הייתה שמחתי כשיד המקרה (עם מעט עזרה מהיד על כפתור ה-skip), הביאה את השיר האהוב עלי באלבום, "Black Mission Goggles" להתנגן בדיוק כאשר משאבות הקצף והמברשות הצבעוניות החלו בפעולתם, בזמן שאני מתרווח במושב והוגה את "מיקסטייפ לשטיפת המכונית" שכנראה לא יצא לפועל לעולם.
בנתיים יצא לאוויר העולם אלבומם השלישי של הלהקה, "Rabbit habits", פופי ונגיש יותר מקודמו - ועל פי שתיים-שלוש האזנות, גם קצת פחות טוב. ועדיין, יש בו את כל מה שגרם לי לאהוב את הגברים-גברים - את השירה הטום-וייטסית-על-ספידים של הונוס הונוס הסולן, שרוב האנשים בוודאי ימצאו כמעצבנת במיוחד, את עבודת הקלידים מקצבי הקסילופון שגורמים לי להנפה בלתי נשלטת של אצבעות באוויר ואת אווירת הקברט המשופמת ששורה על הכול.
פּורטיס משוגע מאת נמרוד
בשנות ה-90 פורטיסהד הייתה הלהקה שכ-ו-ל-ם יכלו לאהוב - מפריקים בחולצות נירוונה דרך מאזיני גלגל"צ עבשי טעם ועד ללקוחות בתי הקפה שהמוזיקה העגמומית והנעימה של פורטיסהד התאימה להם כמו קוביית שוקולד למוקצ'ינו גרנדה גרנדה.
לכן התגובות המעורבות לאלבום החדש של פורטיסהד לא מפתיעות כלל - למעשה, יש מידה מסוימת של הטעיית הציבור בשימוש בשמה של הלהקה שכל כך מזוהה עם הצליל הרך והידידותי של הטריפ-הופ ז"ל לאלבום האפל והטורדני הזה. אני מניח שחלק ממעריצי הלהקה מרגישים קצת כמו מעריצי טרנטינו שנקלעו להקרנה של "הוסטל" בעקבות הפרסומים המטעים בציפיה לדיאלוגים שנונים ואלימות משועשעת וקיבלו קידוחים לגלגל העין.
בתי הקברות ללהקות מלאים בהרכבים שניסו לשחזר, שנים מאוחר מדי, את הצליל שהביא להם את התהילה - ולא נראה כאילו פורטיסהד מתכוונים להצטרף אליהם. אמנם כל החומרים מהם רקחה הלהקה את שני אלבומיהם הקודמים נמצאים גם כאן, אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים - בשירה השבורה של בת' גיבונס, בקטיעה הפתאומית של שיר הפתיחה, בכלי הנשיפה המאיימים של "Magic Door", ובמקצב האפלולי של "We carry on". אפילו הקטעים ה"פורטיסהדיים" ביותר ("Hunter", "Threads") לא מתקרבים לצליל הנקי של Dummy ו-Portishead.
cause I don't know what I've done to deserve you
and I don't know what I'll do without you
עם אווירה מהפנטת ומעט מאוד טעויות ("Machine Gun" הוא בעיני השיר היחיד בו הטורדניות הופכת למטרד - וגם זה קורה רק לקראת סופו) Third הוא אלבום נפלא בכל קנה מידה. כשהוא בא אחרי 11 שנות שתיקה - בשלב שבו רוב הלהקות מסתפקות ברכיבה על תהילת העבר - מדובר בלא פחות מנס מוזיקלי. רבים יחשיבו זאת כחילול הקודש, אבל Third הוא כרגע האלבום האהוב עלי של הלהקה. אתם לא חייבים להסכים איתי - אחרי הכול, Dummy נחשב, ובצדק, לאחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים - אבל לפני שתחליטו הקשיבו עוד פעם אחת לקול של בת' גיבונס רועד סביב הפזמון של "Nylon Smile".
שחר מדווח מזירת הקרב בבריקסטון אקדמי
אלבום השנייה מאת נמרוד
ההגדרה של "אלבום השנה" היא, לכאורה, פשוטה ביותר - "האלבום הטוב ביותר ששמעת השנה". ובכל זאת, ההגדרה הזאת לא מספקת - אחרת קשה להסביר את הידיעה הברורה, שיכולה לתקוף גם בתחילת מרץ, שאתה אוחז בידיך את אלבום השנה שלך - תיאור מוזיקלי מדויק של השנה החולפת. וגם לא את התחושה המתוקה-מרירה שמופיעה כשאלבום אחר בא ונוטל בכל זאת את הכתר מידי הראשון - את הרצון שמופיע באותו הרגע לפרק את השנה לשניים או שלושה או עשרה חלקים רק כדי לתת לכל אחד מהאלבומים השונים את התואר המגיע לו.
והנה אפריל מתקרב לסיומו, ועדיין לא מצאתי אף לא מעומד ראוי אחד לתואר הנ"ל. אלבומים טובים ואפילו טובים מאוד יש בשפע - אבל אף אחד מהם לא מזכיר לי את ההרגשה שנתנו לי TV on the radio והליארז ב-2006 או Menomena ו-Of montreal ב-2007. האלבום של Why?, לדוגמא, מתחיל נפלא, אבל מאבד גובה בהמשך, ואצל הוט צ'יפ יש, לצד רגעים מופלאים באמת, כמה רגעים בלתי נסבלים (אני היחיד שמתעצבן שהפתיחה המופלאה של one pure thought נשברת במקצב אייטיזי גס במיוחד?). למרות שכמו כל שנה - סביר להניח שאלבום השנה שלי מתחבא בין עשרות האלבומים שעברו על פני בלי שנתתי להם הזדמנות הוגנת.
ולרשימת האלבומים הלא-מושלמים של 2008 מצטרף עכשיו עוד אלבום מצויין - Arm’s Way של Islands, שדלף כמה שבועות לפני שחרורו הצפוי. למה לא מושלם? כיוון שלצד שירים באמת מופלאים כמו J'aime Vous Voire Quitter (שנשמע כמו ארקייד פייר מנגנים מלודיה של מודסט מאוס) או kids don't know shit הסוחף השתחלו כמה שירים מיותרים כמו Life In Jail המעייף ו-Pieces of you הפשטני. וכיוון שיותר מדי שירים באלבום (כולל In the Rushes, אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום) חוצים ללא הצדקה את קו 7 הדקות ממנו מעטים הצליחו לחזור בשלום.
כל זאת לא צריך למנוע מכם לרוץ ולהקשיב לאחד האלבומים הטובים של השנה עד כה, ובוודאי טוב בהרבה מאלבום הבכורה של הלהקה, שלא הצליח לתפוס אותי למרות האזנות חוזרות ונשנות. מי יודע, אולי עוד כמה האזנות והתואר אלבום השנה יראה פתאום טבעי הרבה יותר. בינתיים האלבום יאלץ להסתפק בתואר העטיפה המכוערת של השנה, שספק אם מישהו יצליח לגזול ממנו.
Islands - J'aime Vous Voire Quitter
Islands - Kids Don't Know Shit
מגניבו! מאת נמרוד
השפע הוא, כמובן, בלתי נסבל. ביליתי את סוף השבוע הארוך כשאני מקשיב לשטף ההמלצות של החברים ממונוקרייב (תודה על ההקדשה!) האייפוד רעב (גברת שוקו היא לא כוס התה שלי, forest city lovers נשמעים אחלה, Cut copy אני כבר מכיר ואוהב) אייל מרדיו פרמיום (אני אקשיב שוב לFoals, מבטיח!) וכמובן של גיאחה בעונג (Islands מסתמן כאחד האלבומים הטובים של השנה עד כה). בינתיים עשרות אלבומים זולגים לי בין הידיים, מסרבים לעשות את הדרך מהפלייליסט היומי לפלייליסט השנתי והנצחי - או גרוע מכך, מונחים על הדסקטופ כאבן שאין לה שומעין.
למרבה הפלא, קיים עוד מצב ביניים, של אלבומים שהקשבתי להם, אהבתי, הנחתי בצד מתוך כוונה להאזין להם שוב בקרוב - וכמעט מיד שכחתי מהם לחלוטין. בדרך כלל מדובר באלבומים מהסוג שדורש כמה שמיעות על מנת לעכל - כמו the glow, pt. 2, של המיקרופונז, או אפילו The Aeroplane Over The Sea של Neutral Milk Hotel, שלמרבה הבושה ישב אצלי על המחשב במשך אי-אלו חודשים לפני שהבנתי שהרגעים הקטנים של קסם מצטרפים להם לאחד האלבומים הגדולים של שנות ה-90.
קשה לי להגיד מה גרם לי לתת את אותו היחס ל-!Believo, אלבום הבכורה של Enon. שמעתי אותו לראשונה כשהוצא מחדש ב-2007 ע"י Touch&Go המצוינים - והתלהבתי ממנו כבר באותו הרגע. ובכל זאת, האלבום ישב במעמקי ספריית המוזיקה שלי במשך כמעט שנה לפני שרכשתי לי עותק פיזי ומאז דרכנו לא נפרדו. אולי האשמה הוא בשם הפשטני של הלהקה, שכאילו מתחנן להאבד בין עשרות שכניו למדף ולהישכח לנצח. אולי הטיול שלי לניו זילנד, קצת לאחר ששמעתי אותו לראשונה, השכיח ממני את הקסם של האלבום המשמח הזה.
ומדובר אכן באלבום משמח במיוחד, שופע יצירתיות שמתפרצת מכל שיר ושיר, שאף אחד מהם לא דומה לקודמו. למעשה (ואני מקווה לא לעורר פה זעם מצד הבלגופילים בקהל) Enon מזכירים לי בעיקר גירסא קלילה במיוחד של דאוס בימיה הטובים (ובעיקר של In a bar, under the sea המופתי) - ואני בספק אם יש מחמאה גדולה מזאת בלקסיקון חובבי האינדי הישראלי.
בינתיים הספקתי להתקדם במעלה הדיסקוגרפיה של Enon, שכבר באלבומם השני (High Society שנחשב ע"י רבים לטוב שבאלבומיהם) עשו את הדבר היחיד שיכולה לעשות להקה שדומה שניצלה את כל מאגר היצירתיות שלה באלבומה הראשון - וצירפו סולנית יפנית, מה שרק מוסיף לאווירת הזה-בכלל-לא-נשמע-כמו-שום-דבר-אחר-של-הלהקה-אבל-אני-אוהב-את-זה ש-Enon מצליחים ליצר בכל פעם. מעניין רק עוד כמה אלבומים מופלאים כאלו מעלים אבק אמיתי ווירטואלי במעמקי ספרית המוזיקה שלי.
מצב כפית מאת נמרוד
על שבירת החומות בין האינדי למיינסטרים אתם לא צריכים שאספר לכם. בעידן שבו כוחם של מקדמי המכירות הישנים: חברות התקליטים, הרדיו ו-MTV הולך ופוחת, ואת מקומם ממלאים אלפי בלוגרים אוהבי מוזיקה וחסרי שיקולים מסחריים, אין פלא שמעולם לא היה קל יותר לשווק מוזיקה עצמאית. כמובן שפה עולה הדילמה הברורה - כמה מצליחה יכולה להיות להקה ועדיין להיחשב כלהקת "אינדי"?
ולעיתים רחוקות הדילמה הזאת בולטת כמו אצל Spoon, מלכתחילה להקה שחיה בצד היותר מלודי של האינדי האמריקאי, וגם אחת מלהקות האינדי המצליחות בארה"ב. לא רק בזכות מכירות נאות - אלא גם בשל שימוש בלתי פוסק בשירים של הלהקה בפרסומות, פרומואים ופסקולים.
אפשר גם להבין למה - האלבומים של ספון הם כר פורה של מלודיות פשוטות וכובשות, עם עיבודים שנהיים עשירים מאלבום לאלבום - בדיוק מה שזקוק לו עורך מוזיקלי שמעוניין להישמע אופנתי מבלי להישמע מאוס או להרגיז אף דודה בקהל.
כך יצא שבשבוע אחד שמעתי את ספון נרתמים למכונת יחסי הציבור של קשת לקראת יומטוב 2008, שהשימוש ב-The Underdog המצויין הייתה נקודת האור היחידה של הפימפום הבלתי פוסק של יום השידורים המכעיס הזה (למרות שצריך לתהות איך מקדמים יום למען ילדים במצוקה עם שיר שחוזר על המשפט "That’s why you will not survive"), מלווים את הטריילר של סרט החנונים-מנצחים-את-הקזינו "21" (הפעם בחירה יותר מתאימה - "My Mathematical Mind") ותורמים לא פחות משלושה שירים (פלוס שלושה קטעים שהלחין הסולן בריט דניאלס) לפסקול של "מעבר לכל דמיון" החביב, ששודר במהלך הסופשבוע ביס.
למעשה, כנראה שהסיבה היחידה שלהקה כמו ספון מוגדרת כ"אינדי" או "אלטרנטיבית" היא השוליים ההולכים ונהיים צרים יותר ויותר של המיינסטרים האמריקאי -שמקיא מתוכו כל אמן שמעז שמגלה מידה כלשהי של נסיוניות ודמיון. מצד שני, לאור השפע העצום והיצירתי שנוצר מחוץ לגבולות הצרים האלו, לא בטוח שזה לרעה.
בינתיים התפרסם היום ראיון בפיצ'פורק בו מדבר בריט דניאלס בדיוק על המתח הזה בין הצד הפופי לנסיוני של הלהקה.
נ.ב. - אני לא ממש בטוח אם יש לי כבר מה שיכול להיקרא "קהל קוראים" - אבל לחזור אחרי שבועיים של שתיקה ולכתוב על להקה שכולכם בוודאי כבר מכירים זה מעשה שלא יעשה. זה מה שקורה בשבוע שבו אני מתלבט מה יותר מבאס - החדש של דאוס או זה של Tapes n' Tapes. מצד שני, בינתיים הצטברו כמה אלבומים טובים בקנה - כך שאני מקווה לעדכן בקרוב.
יהדות נורווגיה מאת נמרוד
העם היהודי, וזאת יוכל להגיד לך כל מי שבילה בפקקים באיילון או ניסה למצוא חנייה בקניון בשעות העומס, הוא אחד העמים הסבלניים ביותר בנמצא. לא מפתיע, אם כך, שהוא הוציא תחת ידו את ג'ון זורן, אחד המוזיקאים ארוכי הרוח ביותר בעולם. כבר למעלה מעשרים שנה בונה זורן את הקריירה שלו נדבך אחרי נדבך כשהוא לא ממהר לחלק סיפוקים מהירים לאף אחד - לא לג'אזיסטים שמלווים אותו מההתחלה, ולא לחובבי הרוק שקפצו על העגלה בעקבות "Naked City" והרומן המתוקשר עם אושיות רוק כמו מייק פאטון וטרבור דאן.
Shining ו-Ultralyd הן שתיים ממספר רב של להקות שהושפעו מהחיבור הזורני בין ג'אז לרוק ונויז. כיוון ששתיהן להקות נורווגיות, עם סקנדינבי חמום מוח הידוע בקוצר רוחו, לא מפתיע שהן פחות מצטיינות מזורן בדחיית סיפוקים. למעשה המוזיקה של שתי הלהקות נשמעת לעיתים קרובות כמו ריפרוף מהיר על הקטלוג של זורן - קצת ג'אז, מגע של כלייזמר, ויאללה להרביץ בגיטרות (לצווחות של מייק פאטון או ימאטאקה איי היפני לא נמצא תחליף הולם). פתרון מצוין למי שמעוניין במעט מזון מהיר במקום ארוחת תשע המנות של הקטלוג האינסופי של זורן עצמו.
אם ב-Ultralyd יש איזו בניה עדינה של קטעים ונאמנה הרבה יותר להשפעה הזורנית, הרי שShining כבר נשמעת לעיתים קרובות מיידית ופשטנית הרבה יותר - כשאלבומה האחרון, Grindstone, כבר מכיל, לצד כמה הברקות, גם כמה קטעי מטאל אינסטרומנטלי חסרי ייחוד.
כפי שאתם בוודאי יודעים - הדבר האמיתי עולה על בימותינו השבוע. אם טרם קניתם כרטיסים לפסטיבל ג'ון זורן הבא עלינו לטובה, הרי שהגיע הזמן. אם אתם זקוקים להכנה מוקדמת - תוכלו למצוא אותה בשלושת הפודקאסטים של מוזיאחלה, בוואלה, או ברדיו קול הקמפוס.
מהר יותר, גבוה יותר מאת נמרוד
הרבה גבות הורמו כאשר "The Great Destroyer", אלבומם השביעי של Low, נפתח בחריקת דיסטורשן. הרי מדובר בלהקה שנודעה בשנות התשעים כלהקה ה"איטית ביותר בעולם", והתפרסמה בעוצמה השקטה שלה (ניסיתי פעם להירדם עם "Long Division" של הלהקה, וגיליתי שככל שאני מחליש את המוזיקה כך היא נעשית עוכרת שלווה יותר ויותר). The Great Destroyer סיים את הזליגה ההדרגתית של הלהקה למחוזות רוק "קונבנציונליים" יותר.
אני דווקא הייתי מרוצה למדי מהמהפך של Low. גם כיוון שזאת התגלתה כלהקת רוק גיטרות מוצלחת למדי, וגם כיוון שהשקט, כשהגיע, בשירים כמו "Silver Rider" המקסים, היה מרשים יותר כשפרץ מתוך הסערה. אלא שאחרי שנים של מקצבים ענוגים ושירה חרישית נראה שתאוות הדיסטורשן של אלן ספרהוק, מנהיג הלהקה, לא תמצא את סיפוקה בתוך Low.
אלבום הבכורה של Retribution Gospel Choir, פרוייקט הצד של ספרהוק (שהוא, למעשה, Low ללא מימי פרקר, אשתו של ספרהוק והקול השני של הלהקה) רחוק מלהיות מושלם. לא צריך להכיר את הלהקה האם כדי לשמוע שמדובר בפרוייקט צד. האלבום נשמע ככזה שנעשה כלאחר יד, כאשר חלק מהשירים מוותרים על המבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון לטובת מבנה מסורתי פחות של בית-פזמון-פזמון-פזמון. גם העובדה ששניים מהשירים באלבום הם למעשה ביצועים מחודשים, פשטניים למדי, לשירים של Low עצמה מוסיפים לתחושת הספונטניות של האלבום.
ובכל זאת מדובר באלבום מהנה מאוד. גם בזכות הקסם המשוחרר של ספרהוק (שניכר גם בביקור המקסים שלו ב-Take away shows) וגם כיוון שללא ההשפעה המרככת של מימי פרקר, ספרהוק מיצר אלבום מחוספס באמת, שמזכיר קצת את קריירת הסולו של ג'ון פרושיאנטה.
Retribution Gospel Choir - They Knew You Well
Retribution Gospel Choir - Breaker (Low cover)
אלחלד מאת נמרוד
כמה ימים אחרי שנברתי בדיסקוגרפיה של הסופר פארי אנימלס על מנת לחפש שיר למיקסטייפ הפורים הקבוצתי של "עונג שבת", נוחת אצלי אלבום הבכורה של "Neon Neon" פרוייקט הצד החדש של סולן הלהקה, גראף ריס והמפיק/היפ הופר בום ביפ. האלבום, Stainless style הוא כולו מחווה לג'ון דלוריאן, ממציא הרכב הכושל שהמכונית שהמציא הפכה לפריט לאספני רכב ומעריצי "בחזרה לעתיד" באשר הם. כיאה לאלבום על רכב עם דלתות כנפיים, הצליל של Stainless style הוא אייטיזי במובהק - ואכן זה נשמע, מדי פעם, כאילו סופר פארי אנימלס נשלחו עשרים שנה לעבר (שם, בהתאם לצו האופנה, ציוותו להם ראפר). מצד שני, כל מי שמכיר את הקריירה של גראף ריס יודע שלכל אלבום בו הוא משתתף הוא מביא סך כל ההשפעות שלו - מהפסיכודליה של שנות ה-60 של המאה ה-20 ועד לפלישת החייזרים הגדולה של אמצע המאה ה-21.*
* זכרו היכן קראתם את זה לראשונה.
Neon Neon - I Told Her On Alderaan
Hermann ♥’s Purim מאת נמרוד
היה לי את הכבוד להשתתף במשלוח המנות המוזיקלי שאירגן גיאחה ב"עונג שבת". וכמו שכתבתי כבר שם - אין בחירה טבעית יותר למיקסטייפ פורימי משיר של הסופר פארי אנימלס - […] להמשך קריאה …
רחוק מהעין, רחוק מהלב מאת נמרוד
כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב מה לכתוב על האלבום הזה, ומוצא את עצמי, ממש כמו המוזיקה, חסר מילים. את הסגנון אתם מכירים, אם שמעתם אי פעם את Explosions […] להמשך קריאה …