טאפאס וטאפאס

האמת שהשם שלהם הוא סיבה מספקת על מנת לדלג הלאה לפוסט הבא. We Were Promised Jetpacks פשוט נשמע כמו שמה של להקת הייפ אנגלית מהסוג הנחות ביותר. אבל כבר משמיעה ראשונה לא תתקשו לזהות שרביעיית הילדים הזו מגיעה מהצד השני של הממלכה הבריטית – מגלזגו הסקוטית. למעשה, ייתכן שתתקשו להבדיל ביניהם לבין בני עירם, The Twilight Sad – מצד שני, קשה להגיד שהעולם סובל מעודף מלנכוליה סקוטית משובחת.

We Were Promised Jetpacks – Ships With Holes Will Sink

We Were Promised Jetpacks – Quiet Little Voices

ועכשיו שיצאתי ידי חובתי, אני יכול לחפור לכם קצת בראש. בשבוע שעבר החליט חייש היקר להוסיף את הטיפה שלו לויכוח השחוק על שוק המוזיקה המודרני. לטענתו כיוון שלא ניתן להגן על מוזיקה מוקלטת, זאת לא צריכה להוות את מקור הפרנסה של המוזיקאי אלא להוות בעיקר פרומו להופעות. טענה לא חדשה, וגם הגיונית לחלוטין בהתאם לכללי המשחק החדשים שיצר האינטרנט – אבל כחובב מוזיקה מוקלטת אני מוצא את המסקנה הזאת מטרידה. את התגובה הארוכה שלי (שמורכבת מהרבה מחשבות שחשבתי וכתבתי בהרבה מקומות בנושא) כתבתי כבר אצל חייש בבלוג – אבל נדמה לי שהיא ראויה לפוסט משל עצמה, שישחוק עוד יותר את הדיון.

אני לא מכיר דוגמא מובהקת יותר להבדל בין אמן של מוזיקה מוקלטת לפרפורמר על במה מאשר זאת של דיויד ברמן. במשך כעשרים שנה הוציא ברמן אלבומים תחת השם The Silver Jews. במשך יותר מחמש עשרה שנים השם הזה הופיע רק על עטיפות האלבומים – ברמן מעולם לא ביצע את שיריו על במה עד שנת 2005, בה התקיים סיבוב ההופעות הראשון אי פעם של הלהקה (שבפועל הפכה מישות אמורפית ללהקה של ממש רק באותו זמן ממש), ובמסגרתה זכיתי לראות את הלהקה בישראל. כל מי שנכח באותה הופעה יכול היה לראות שדיויד ברמן לא נועד לעמוד על במה – הוא מבולבל, מגומגם, ונוטה לבהות ברצפה באופן נעבכי (בניגוד לאופן השוגייזי המגניב) – אני, מצידי, התרגשתי להפליא – הנה אחד מכותבי השירים האהובים עלי בכל הזמנים על הבמה שמולי.

באותה תקופה בערך התפרסם בפיצ’פורק ראיון עם ברמן, בו הוא פירט את הכנסותיו ממקורות שונים (מכירת אלבומים, ספרי שירה, הרצאות) – ומתברר שמכירת אלבומים הכניסה לו באותה שנה 16 אלף דולר – לא סכום עתק, אבל מספיק כדי לפרנס אותו כאמן צנוע. אם היו לוקחים את ההכנסה הזאת מהיוצר המופלא הזה, והופך את האלבומים שלו ל"פרומו להופעה", סביר להניח שהאלבומים האלו (וביניהם American Water, כנראה האלבום האהוב עלי בכל הזמנים) לא היו יוצאים לעולם – אף אחד לא היה הולך לראות את היהודי המדובלל הזה על במה לולא בנה את עצמו במשך שנים ככותב שירים עילאי. וכותב השירים הזה לא היה מסוגל לבנות את עצמו לולא הקהל הנאמן שלו פרנס אותו כל אותם שנים על ידי קניית האלבומים. בשוק המוזיקה כפי שחייש מתאר אותו, לאמן כמו דיוויד ברמן פשוט אין מקום – אולי זאת גם הסיבה שדיוויד ברמן הודיע בתחילת השנה על פרישתו מעסקי המוזיקה. כאשר כופים על המוזיקה המוקלטת שתשמש אך ורק כמקדם מכירות להופעה, למעשה גוזרים גזר דין מוות על חלק גדול מהמוזיקה בעולם.

למוצר פרומו חינמי תמיד יהיה ערך אומנותי נמוך מזה של מוצר שעומד בפני עצמו. אם באלבומי מוזיקה המצב הוא טוב יחסית, כיוון שהם מקדמים אומנות אחרת – את ההופעה החיה, אם נחיל את אותם כללים על מוצרים מבוססי מדיה אחרים, נקבל תוצאות עגומות בהרבה. הגישה של "על מדיה לא ניתן להגן" תגרום לכך שכל הסרטים, הספרים, והעיתונים בעולם יהיו או מבוססי פרסומות (במקרה הטוב) או מטעם בעלי אינטרס סמוי (ראה "ישראל היום"). מי שרוצה מוצר איכותי שנאמן לצרכניו חייב לשלם עליו בעצמו – אחרת הנאמנות של היוצרים תהיה תמיד לבעל האינטרסים שמממן אותם, יהיה זה פטרון שמעוניין לדחוף את השקפתו הפוליטית או חברה סלולארית שמרוקנת את הסרט/אלבום מתוכנו והופכת אותו לפרסומת חלולה ונוצצת למוצר.

שאם אנחנו רוצים להנות באמת מעידן האינטרנט – זה שמאפשר לנו גישה לכל מוזיקה מוקלטת בעולם, ולא פחות חשוב, מאפשרת לאמנים להעשיר את עצמם בזרם המדיה האינסופי, ולהוסיף את תרומתם לזרם הזה. אם אנחנו רוצים מוזיקה חפה משיקולים זרים שנעשית בחופשיות, אנחנו, המאזינים הפאסיביים, חייבים לתת את תרומתנו לאמנים היוצרים, אחרת השפע של ימי האינטרנט הראשונים יהפוך לצניחה חופשית. אין לזה קשר לחברות התקליטים, שאולי אכן הפכו ללא רלוונטיות בצורתן הנוכחית בעידן החדש, אלא לקשר בין האמן לקהלו, שטוב היה אם היה מכוסה באיזה חוזה בלתי כתוב שמאפשר ליוצר להמשיך וליצור ולקהל לשלם כפי יכולתו על מנת לאפשר לאמן להמשיך וליצור. העובדה שמדיה דיגיטלית היא אכן, לפחות היום, מוצר שלא ניתן להגן לא אומרת שהיא נידונה להילקח ללא תמורה, אבל משהו בריחוק שנוצר כאשר מורידים עותק של קובץ דיגיטלי מאפשר לנו לעשות זאת מבלי לחשוב על הפגיעה בבעלי הזכויות (בין אם הם מנהל חברת תקליטים עם סיגר בפה או אמן אינדי שמפיץ את אלבומיו בעצמו). אמן שישכיל לשבור את הריחוק הזה בינו לבין קהלו יוכל גם להתפרנס בצורה כלשהי מהמוצר הזה שנקרא מוזיקה מוקלטת. תשאלו את טרנט רזנור.

ופינקי מוסיפה – אם נותרו לכם שאריות נוזלי מוח שלא נשפכו על המקלדת בעקבות החפירה של נמרוד, נצלו אותם על מנת להאזין ל-Dragonslayer, האלבום החדש של Sunset Rubdown. אמנם מדובר באחות הקטנה והקצת פחות מוצלחת של הזאבים הצועדים, אבל ספנסר קרוג הוא עדיין ספנסר קרוג – והנייר זכוכית שיושב לו בסרעפת הוא עדיין התרופה המושלמת לטיפול בנזקי פוסטים טרחניים על שוק המוזיקה בעידן הדיגיטלי.

Sunset Rubdows – Idiot Heart

Sunset Rubdows – Paper Lace

תגיות:   silver jews · sunset rubdown · we were promised jetpacks · wolf parade · דיויד ברמן · חייש · טרנט רזנור · מוזיקה · פינקי · שיר2 תגובות

לפני הכל – אם טרם עשיתם זאת, עכשיו זה הזמן להגיע לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, ולצפות ב"נוכלים בלום", שמו בהנפצת מפיצים נפוצה של The Brothers Bloom, סרטו השני של ריאן ג'ונסון ("בריק"). למרות קו עלילה שממחזר את עצמו (זוכרים את הקטע בשודדי הקריביים בו הם חוזרים, שוב, למקום האוצר?) וסוף צפוי משהו, מדובר עדיין באחד הסרטים האינטליגנטיים, המשעשעים והמקסימים שתפגשו השנה – בעיקר בחלקו הראשון המבויים בצורה מרהיבה. בהקרנה במולטיפלקסים או בקניונים תזכו גם בבונוס מיוחד – קהל שנקלע לסרט במקרה, לא מוכן להומור היבש והמבריק נוסח ווס אנדרסון שלו, וצוחק במבוכה בכל הרגעים הלא נכונים.

גנזים בלילה

רק לפני שנתיים-שלוש לא הייתה דרך טובה יותר לדחוף את האלבום שלך לכותרות מסכסוך מתוקשר עם חברת התקליטים או רימיקס מחתרתי וגניזה על רקע "חילוקי דעות אומנותיים" או סכסוך משפטי מתמשך. השנה שעברה הייתה השנה של "שלמו כמה שתרצו" (רדיוהד) או "2500 מטורפים שמשלמים 300 דולר לאלבום יממנו את כל אוכלי החינם" (טרנט רזנור). השנה היא כנראה השנה שבה לאף אחד כבר לא אכפת.

הנה, לדוגמא, האלבום החדש של דנג'ר מאוס וספרקלהורס, Dark Night Of The Soul, שנגנז בשל סכסוך עם חברת התקליטים EMI. השניים מנסים בנתיים מודל חדש – "שלם כמה שנרצה, קבל גורנישט", במסגרתו הקהל הרחב מוזמן לשלם בין 10 דולר ל-50 דולר עבור עטיפת האלבום או עבור ספר תמונות מהודר וממוספר, שניהם בעיצובו של הבמאי דיויד לינץ', ולשניהם מצורף דיסק ריק לצריבה ל"שימושכם האישי". המודל הזה יכל להיות הצלחה כלכלית מסחררת – האמנים עוקפים את חברת התקליטים וזוכים במאה אחוז מהרווחים, הקונה מרפד את מצפונו ומדלג לו שמח וטוב לב להוריד את האלבום הדלוף מהרשת, עם ברכת הדרך בקריצה מבעלי הזכויות הרוחניות. אלא שהפרויקט הנ"ל מסרב לתפוס כותרות, ומרבית ההתייחסויות אליו מתייחסות לסכסוך המשפטי ולא למוזיקה עצמה, וחבל – כיוון שמדובר באלבום מעניין פי כמה מסתם עוד דיון על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

כוחו הגדול של האלבום, ואולי גם החיסרון הגדול שלו, הוא ריבוי האמנים האורחים. האלבום נשמע יותר יותר כמו אוסף אינדי, כגון "Dark Was The Night" בעל השם הדומה, מאשר אלבום של הרכב יחיד כלשהו – לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמרק לינקוס, ספרקלהורס בכבודו ובעצמו, משמיע את קולו רק בשיר אחד באלבום. אלא שבעוד שב-"Dark Was The Night" השתתפו אמנים מבוססים לצד אמנים בתחילת דרכם, פה מדובר במגרש של הגדולים (יחסית) – הפליימינג ליפס, ג'יימס מרסר, גראף רייס, ג'ייסון ליטל, סוזן ווגה, בלק פרנסיס, איגי פופ וג'וליאן קזבלאן – אפילו דיויד לינץ' תורם את קולו (הלא מלהיב, יש לציין) לשניים מהשירים.

עם רשימת אורחים אטרקטיבית שכזאת, כל נסיון לשלוט באוירה או בצליל של האלבום נדון לכישלון – שיר של גראף רייס תמיד יגרום לי לרצות לשכב בשמש ולשתות סנגריה, ממש כפי שגם "It's Raining Men" ישמע מפיו של ג'ייסון ליטל כמשל על בדידותו של האדם בעולם טכנולוגי מנוכר. אבל תחושת הבלבול לא מורידה מההישג – מדובר באחת מאסופות השירים הטובות ש(לא) יצאו השנה – בין אם תשמעו אותה דרך טורנט, סטרים חינמי ברשת, או מדיסק צרוב אבל כשר.

Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)

Danger Mouse And Sparklehorse – Jaykub (featuring Jason Lytle)

Danger Mouse And Sparklehorse – Angel's Harp (featuring Black Francis)

איזה אחלה קנקן!

האתר של The Coathangers, להקת הבנות האמריקאית, הוא כולו קריאה נואשת לתשומת לב, שמאחוריה ניסיון לשווק את רביעיית הבנות הצעירה כנערות פוסטר לנערי אינדי מחוצ'קנים. למרבה המזל האזנתי למוזיקה לפני שצפיתי בתמונות (האכן מצודדות) שהנפיקה מחלקת הפרומו עבור חברות הלהקה. אין פה שום דבר שיפיל אותכם מהכיסא, רק גראג' חמוד להפליא – משהו כמו גירסא קצת יותר ידידותית של דירהוף. גם לכם יש הזדמנות להסטרים את האלבום במלואו באתר הרשמי – רגע לפני שגל ההייפ ושטף כתבות התדמית יוציאו לכם את החשק.

ואילו Black Moth Super Rainbow הם ה-Ra Ra Riot של השנה – עם אלבום בינוני למדי שמתהדר בשיר פתיחה מרהיב. נו טוב, יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.

The Coathangers – Toomerhead

The Coathangers – pussywillow

Black Moth Super Rainbow – Born On A Day The Sun Didn't Rise

ולסיום – כמה שבועות אחרי שיצא, אני עדיין מתחבט במילים המתאימות לתאר את Veckatimest, האלבום החדש והמופלא של Grizzly Bear. אז נותר רק להגיד – אם ההייפ טרם הכריע אותכם וגם אם, ממש כמוני, גריזלי בר מעולם לא עשו לכם את זה עד עכשיו – את האלבום הזה אתם חייבים לשמוע. אני לא יודע באיזה מקום הוא יתפוס ברשימת אלבומי השנה שלי, אבל מקומו שם כמעט ומובטח כבר עכשיו.

Grizzly Bear – Two Weeks

Grizzly Bear – All We Ask

תגיות:   Black Moth Super Rainbow · Dark night of the soul · Grizzly Bear · radiohead · the brothers bloom · The Coathangers · אלבום · גנוז · גראף · דיויד לינץ' · דנג'ר מאוס · הייפ · ניינ אינצ' ניילז · ספרקלהורס · סרט · ריאן ג'ונסון · שיר3 תגובות

כל מי שטייל באירופה על תקציב מוגבל יודע שהערים הארופאיות מעייפות יותר מכל יעד מוצ'ילרים אקזוטי – המוניות הם מחוץ לתחום, הרכבת התחתית גוררת איתה עליה וירידה של עשרות מדרגות בכל פעם, והיעד הבא הוא תמיד במרחק שחבל לנסוע אליו בתחתית (עם שתי החלפות), כשאפשר ללכת עוד חצי קילומטר ברגל. אחרי כמעט שבוע בברצלונה, כבר זחלנו על גחוננו אל היום השלישי של פרימוורה סאונד – לא ממש במצב לעשר שעות של הופעות משובחות.

אני לא יודע אם יש עוד פסטיבל גדול באירופה שנותן כל כך הרבה כבוד לאינדי. זה לא רק הליין-אפ – מספיק סיבוב קטן בין דוכני הפסטיבל מספיק כדי להתרשם מההבדל בינו לבין פסטיבל לידס בו הייתי לפני כמה שנים, כשאת דוכני החולצות הדהויות של לידס מחליפים עשרות דוכנים של לייבלי אינדי ספרדיים חיכניים. האמת, לא ממש מפתיע – מספיק להסתובב בין חנויות הבגדים כדי להתרשם מהטעם המוזיקלי המשובח של תושבי העיר – עם הבלחות של Horrors או Deerhunter בתא ההלבשה של פול אנד בר (שלא לדבר על הפסקול של החנויות הקטנות והמעודכנות יותר).

מפתיע לגלות שדווקא המעלה הגדולה של הפסטיבל היא גם הבעיתיות העיקרית שלו – על הבמות הענקיות של הפסטיבל, נראים גיבורי המועדונים שלו כמי שהוצאו ממרחבם הטבעי – קשה להנות מהופעה של סוניק יות' או ניל יאנג מול יותר מעשרת אלפים איש, ולצפות בהופעה של דירהאנטר מול קהל בסדר גודל דומה זאת כבר חוויה הזויה. דווקא בלידס היה אפשר לסמוך על ענקי המיינסטרים שהובילו את הפסטיבל (גרין דיי, אופספרינג) שימשכו אליהם את ההמונים, ולאפשר לי להגיע למרחק נגיעה מהאמנים המופלאים שהופיעו בבמות הקטנות יותר.

ובכל זאת היו לי שתי נקודות אור. הראשונה התרחשה דווקא מחוץ לשטח הפסטיבל – מעלה נוספת של פרימוורה סאונד הוא עובדת היותו פסטיבל עירוני של ממש, מתחם הפסטיבל נמצא קרוב יחסית לעיר, ומארגניו דואגים לכלול במסגרתו גם לא מעט הופעות שנערכות בחינם במקומות שונים בעיר עצמה. אחת מהן הייתה הופעת צהריים של Sleepy Sun בפארק במרכז העיר. על ההתלהבות שלי מחבורת הפסיכדליה הקליפורנית כבר סיפרתי, וההופעה הנפלאה שלהם הזכירה לי שוב שהדרך המושלמת לצרוך הופעה היא באור יום, באויר הפתוח, ובמרחק נגיעה מהאמן – בעיקר שמדובר בלהקה שמסוגלת להעביר בצורה נאמנה, אבל ללא דיוק קפדני מהסוג המסרס, את האנרגיה של המוזיקה המוקלטת שלהם. מה הפלא שבסוף הופעת החינם הזאת נעמד הקהל (וביניהם אני) בתור על מנת לרכוש את אלבום הבכורה של הלהקה, והכניסו לכיסי הלהקה סכום שיממן בוודאי את כל הפטריות והעלים הנדרשים לטובת הפקת אלבומם השני.

והיו כמובן גם את ה-Liars. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הליארז הם אחת הלהקות המוזכרות ביותר בבלוג שלפניכם. כל כך הרבה רפרנסים ללהקה נתפרו על ידי לכל כך הרבה אמנים, עד שאני לא בטוח האם מדובר בלהקה סופר-משפיעה או שמא (סביר יותר להניח) ההשפעה שלה היא רק עלי – גורמת לי למצוא הקשרים היכן שיש רק דמיון מקרי ושטחי. בכל מקרה, הנוכחות של הליארז הייתה ללא ספק אחד הגורמים הראשונים שדחפו אותי לפסטיבל הזה מלכתחילה.

השאלה שנותרה פתוחה היא איזה משתי הלהקות שמשתמשות בשם "ליארז" תגיע להופעה. האם זאת תהיה הלהקה הכיפית, ערמומית, משעשעת ומרושעת של האלבום הראשון או הלהקה הקשה, עגמומית ומרגשת של אלבומה השלישי (בין מוצאי האלבום השני והכושל של הלהקה תוגרל קטילה אכזרית בפיצ'פורק). התשובה הייתה שתיהן ואף אחת מהן – השירים היו ברובם של הגירסא המאוחרת של הלהקה, אבל אלו לוו בהופעה משועשעת ותזזיתית שלא תאמה לחלוטין את המינימליזם העדין של מרבית השירים. מצד שני, לפחות עבור הקהל הרחב הריכוך הזה הוא הכרחי – והעובדה שגם האישה, שבדרך כלל נלחמת בכל נסיון שלי להשמיע לה את הליארז נהנתה להפליא מוכיחה שהם יודעים מה הם עושים. ורק לפעמים, כשהעשן הסמיך כיסה את המשתתפים על הבמה, ורק התיפוף האיטי חצה את המסך הערפל – זכיתי גם אני להופעה שחלמתי עליה.

תגיות:   deerhunter · liars · sleepy sun · ברצלונה · הופעה · ליארז · ניל יאנג · סוניק יות' · פסטיבל · פרימוורהתגובה אחת

הווקמן חוגג השנה 30. אני מניח שבזמנו היו לא מעט טהרנים שנבהלו מהמהפכה הזו בצורה שבה אנחנו מאזינים למוזיקה – לא עוד חוויה חד מימדית שמשתתפיה היחידים הם המאזין והמוזיקה שבוקעת מהרמקולים, אלא חויה רב מימדית, שבה המראות שמסביב ורעשי הרקע הופכים לחלק מהחוויה, שבה המוזיקה היא לא רק צלילים, אלא פילטר דרכו עוברים גם נופים ורעשי רקע. אני מניח שאותם טהרנים ראו בקוביות הפלסטיק המחוברות לקשתות מכוסות ספוג את היום בו המוזיקה מתה – לא רק בשל איכות השמיעה המזעזעת ביחס למערכת סטריאו אמיתית, אלא גם בשל השטחיות שהיא כופה על המאזין – שהמוזיקה אצלו היא לא עוד הטקס של הנחת התקליט על הפטיפון, אלא אחת מכמה חויות חושיות, עוצמתיות לא פחות, שמתרחשות בו זמנית.

אלא שהווקמן לא היה נקודת השפל ביחסינו למוזיקה שאנחנו שומעים, אלא רק עוד נקודת ציון בתהליך שתחילתו ביום שיכולנו לחסוך את ההליכה לאולם הקונצרטים ולהקשיב למוזיקה בטרנינג מסלון ביתינו, וסופו (הנוכחי) בעשרה חלונות פתוחים במייספייס, שמשדרים ללא הפסקה מוזיקה שתפרח מזכרוני דקה לאחר מכן. למעשה, קשה היום שלא להתגעגע להעמקה שהפורמט המיושן כפה עלי – מהמאמץ האדיר הכרוח בהעברה מושלמת של אלבום לתוך הקסטה – בלי קפיצות פתאומיות או שירים שנקטעים באמצע, דרך המשקל הממשי של קלטת, שהכריח אותי להיות מחושב בנוגע לבחירת האלבומים בכל יציאה מהבית ועד הקושי הממשי בבחירת רצועה או זפזופ בין אלבומים. מה הפלא שכל קלטת כזאת נשחקה עד דק בהסעות לבית הספר וחזרה?

לכן השבוע בחרתי להחזיר למוזיקה בחיי קצת מהכבוד האבוד שלה. לא, לא תרתי במחסן אחרי הטייפ דאבל קאסט שלי (עם הקלטה במהירות כפולה!), אלא גררתי כורסא חסרת שימוש מהסלון לחדר המחשב, הפעלתי את הנגן, הגברתי את העוצמה והתיישבתי לקרוא ספר. בלי "חדשות תוכן ועדכונים", בלי דפדפן קורס מרוב טאבים של "עונג שבת" ובלי דף הבית של הלהקה החדשה שאני חייב לעצור הכול כדי להקשיב לה. ממש כפי שרבים שמעו לראשונה, בזמן אמת,  את האלבומים של הוולווט אנדרגראונד או ג'וי דויז'ן – רק אני, הספר, והרגעים הנפלאים הללו שבהם המוזיקה קוטעת את רצף העלילה ומכריחה אותי לחזור כמה משפטים לאחור. למרבית הרגעים הללו היה אחראי, השבוע, אוון אושוורת' – הלא הוא Casiotone For The Painfully Alone.

בעוד שנותרתי, עד כה, אדיש יחסית לאלבומו החדש “Vs. Children”, הרי שדווקא אוסף הבי-סיידים שלו, “Advance base battery life”, ששוחרר כמה שבועות מוקדם יותר, הוא זה שעשה לי את השבוע האחרון. בניגוד לאלבומים הסטנדרטיים של אושוורת', שבהתאם לפסבדון שלו, מורכבים בעיקר משירה עגמומית ואורגניות מיושנות, באוסף הבי-סיידים נוטל אושוורת' לעצמו חופש אומנותי נרחב יותר. הוא מארח לא מעט זמרות אורחות, שמוסיפות המון גווני צליל חדשים, מנגן גם על גיטרות (או לחילופין, מסנתז עוד יותר את המוזיקה) ומבצע כמה קאוורים לשירים מוכרים להפליא – או בקיצור, עושה כל מה שצריך כדי לגרום לראש להתרומם מהספר ולחייך לעבר הרמקולים.

למעשה, ממזמן לא שמעתי אוסף שירים כל כך מוצלח ומהודק שנופל תחת ההגדרה הכמעט מעליבה של אוסף שאריות. אם יש כאן נפילות, הן בעיקר שני הקאברים הראשונים – גירסא חביבה אבל תלושה לחלוטין של Hot Boyz של של מיסי אליוט, וגירסא מסונתזת, כמעט דן-דיקונית, של Born In The Usa של ספרינגטין – שאחריהם מגיע פיצוי בדמות ביצוע מרגש באמת ל"The Streets Of Philadelphia”, גם הוא של הבוס, ועוד אחד ל-”Graceland” של פול סיימון. מי שמשחרר כזה אלבום בי-סיידים, שלא יתפלא שאני מוצא את עצמי מאוכזב מהאלבום המלא.

Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show

Casiotone For The Painfully Alone – White On White

Casiotone For The Painfully Alone – It's A Crime

Casiotone For The Painfully Alone – Streets Of Philadelphia (With Concern)

ופינקי מוסיפה – אינפנטיליות מעולם לא הייתה תכונה רעה בעולם הרוקנרול, בוודאי לא ביחס לגריאטרים בני ה-25 ששולטים ברדיו הצבאי הקרוב לאזור מגוריכם. וילדותיות מהסוג המבורך – משועשעת, מודעת לעצמה, כמעט אפשר להגיד אינטיליגנטית – היא הגוון השולט ב-Post-Nothing, אלבום הבכורה של הצמד הקנדי Japandroids. כיאה לפיסת טיפשות משובחת, מדובר באלבום קצר וסוחף, בלי אף רגע מיותר, ולפחות שיר אחד (Heart Sweats) שנכנס כבר עכשיו לרשימת שירי השנה של החתולה הממורמרת שבתמונה, שתישאר לבדה בבית בזמן שהבעלים שלה קופץ מבמה לבמה בפרימוורה סאונד שבברצלונה.

Japandroids – The Boys Are Leaving Town

Japandroids – Heart Sweats

תגיות:   casiotone for the painfully alone · japandroinds · אוון אושוורת' · אינפנטליות · ווקמן · עונג שבת · פינקי · פרימוורה סאונד · שיר4 תגובות

לא הייתי מגדיר את שחר כחבר שלי. נפגשנו רק פעם אחת, וגם אז הוא היה עסוק מדי בלנהל את ערב הלהקות הראשון של "מונוקרייב" מכדי להחליף איתי יותר מכמה מילים. חוץ מכמה פרטים בסיסיים בכמה שיחות מסנג'ר (שהלכו והתמעטו מאז שלשחר נולדו עיסוקים חשובים יותר) והפוסטים בבלוגים שלנו, אנחנו לא יודעים אחד על השני כמעט דבר. ובכל זאת, במובנים מסויימים, נדמה לי ששחר מכיר אותי טוב יותר מהרבה חברים קרובים.

טעם מוזיקלי, כך נדמה לי, הוא יחודי וקשה לחיזוי עוד יותר מאשר טעם באוכל, ספרות או קולנוע. כל כך הרבה מההתניות והתגובות שלנו למוזיקה חדשה מגיעות ממעמקים נסתרים של המוח – ועד שלאסט אף אם לא ימציאו את המכשיר שסורק את מוחך, כולל כל חוויות וטראומות הילדות והבגרות, כולל חבר הילדות שהשמיע לך בחטיבת הביניים את ניין אינצ' ניילז ואת מוכר הדיסקים בבריסבן, אוסטרליה שהגיש לך בחרדת קודש עותק של Wowee Zowee, שמסוגל להפיק תובנות כגון "אם חבריך בבית הספר היסודי התנכרו אליך בחטיבת הביניים, בוודאי תאהב את מודסט מאוס" – אין תחליף לממליצים אנושיים.

לכן ממליץ אנושי, ועוד כזה שמסוגל לפענך כמעט במדויק את טעמך, ועוד כזה שגר בלונדון, מעודכן בסצינה המקומית והוא תמיד צעד לפניך במרתון הצלילים האינסופי – הוא נכס אמיתי. וגם השבוע לא הופתעתי כשעוד המלצה משובחת של שחר נכנסה לסטטיסטיקה.

הכוונה היא ל-Embrace אלבום הבכורה של Sleepy Sun, שיצא כבר ב-2008, אבל מתחיל לעורר הדים רק כעת. קשה לתאר את המוזיקה של הלהקה במילים – לא כי המילים הללו לא קיימות (פסיכדלי היא המילה הראשונה שקופצת לראשי, מרהיב היא השניה) – אלא כי המילים הללו כל כך נדושות ומשומשות, ואילו האלבום, גם אם הוא לא פורץ דרך בשום צורה, הוא כל כך מרענן ומשמח, שכל תיאור כזה יעשה לו עוול. נפלא לראות בימים אלו של מינימליזם והפשטה להקה שלא מפחדת מסאונד גדול וממעברים חדים – מרוקנרול שורשי מהסוג של My Morning Jacket, דרך מעין ליארז על סמי הזייה (במקום הסמים האלו שהופכים אותך לציני ומפוקח ומקווה שכולם יחנקו או יעלו בלהבות, שהליארז בדרך כלל נוטלים) ועד לאנימל קולקטיב עם הרבה יותר גיטרות.

ואולי הדבר המשמח ביותר הוא שכל המגרעות של האלבום המצוין הזה הן כאלו שניתן לתרץ בבוסריות של אלבום ראשון – ההתעקשות להעביר בתשע דקות מה שניתן להעביר בחמש או שש, הפגנה של מיומנות טכנית היכן שנדרשת פשטות, או הבחירה לסיים את האלבום בבלדה "לפי הספר" שלא מתיישבת עם שום דבר ממה שבא לפניה – כך שבהחלט ייתכן שעוד צפויות לנו גדולות ונצורות מהלהקה הזאת. בינתיים, דיווחים ראשונים מהניכר מספרים שמדובר גם בלהקת הופעות משובחת שאמן, אמן (אם תרצה האישה) – אולי אזכה לראות בפרימוורה סאונד הקרוב.

Sleepy Sun – New Age

Sleepy Sun – White Dove

ופינקי מוסיפה – תקציר הפרקים הקודמים: להקה קמה בבוקר, הולכת לספר, יוצאת עם עיצוב שיער מהסוג שהיה מביך את רוברט סמית, מוציאה אלבום בכורה שמקבל ביקורות פושרות ברובו, מורידה את נטל הציפיות לאפס, מחכה שנתיים ומוציאה אלבום טוב בהרבה. העיתונות הבריטית, שמופתעת מהעובדה שהתוצאה היא לא משהו שצריך לשלוף מארגז חול עם כף מחוררת, הולכת לקיצוניות השנייה ויוצאת מגדרה מהתלהבות.

כמובן שכל דבר שהעיתונות הבריטית כותבת צריך לקחת בערבון מוגבל (ואז לשכוח לגמרי) – האלבום השני של The Horrors הוא לא נפלא כמו שאומרים כל אלו שממהרים לדחוף אותו לרשימת אלבומי השנה, אך המעבר החד בין הגראג' הלא מאוד מוצלח של האלבום הראשון לשוגייזינג של האלבום השני עשה ללהקה פלאים. אפילו התסרוקות (העדיין מגוחכות) לא מצליחות למחוק את הרושם שגם אחרי שענני ההייפ הרעילים ישקעו, The Horrors תישאר להקה שבהחלט אפשר יהיה להתייחס אליה ברצינות.

The Horrors – Do You Remember

The Horrors – New Ice Age

תגיות:   sleepy sun · The Horrors · הייפ · מודסט מאוס · ניינ אינצ' ניילז · פינקי · שחר3 תגובות