טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

האזנת השנה

5 בדצמבר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל: כמו שאתם רואים, אני ממשיך להאחז (בקושי) בקונספט הגווע של בלוג מוזיקה. אני מאוד מקווה שיהיה לי את הזמן והכוח לסכם כאן את השנה, שלמרות שהייתה חלשה יחסית, עדיין היו בה לא מעט אלבומים מוצלחים שלא זכו כאן להתייחסות. בינתיים, אני אסכם את השנה המוזיקלית שלי ואקשקש קצת על מוזיקה עם עידו שחם בתוכנית שלו ברדיו הבין תחומי (יום חמישי, 11.12.2014, 106.2fm בין 19:00 ל-21:00. או באתר).

כמה רליסים/גילויים של הרגע האחרון לימדו אותי לא לסכם את השנה לפני שהסתיימה. למעשה, אם ניתן היה לסכם אותה באמצע השנה הבאה או במועד עתידי בלתי ידוע כלשהו זה היה משתלב נהדר עם האופי הבלתי החלטי והדחייני שלי. ובכל זאת, תואר אחד אני יכול לחלק כבר עכשיו: את זה של האזנת השנה.

בניגוד לשיר או אלבום השנה, פרס האזנת השנה מוענק לא רק למוזיקה, אלא גם לזמן ולמקום שבו היא התקיימה. לרגע שבו שיר, זוג אוזניים ומצב נפשי מתאחדים לרגע אחד מושלם. פרס האזנת השנה שלי חולק לפני כחודש, בחופשה קצרה אך רגועה להפליא בצפון איטליה, ביום אביב חמים על מרפסת של בית ישן ומקסים, מול נוף של אגם והרים ותוך לגימה של כוס אספרסו טרי. השיר באוזניות היה King & Barnes של Michael A Grammar. המקום השני, אגב, חולק חמש דקות מוקדם יותר ל-Light of a darkness מאותו האלבום ממש.

מרפסת איטלקית ממוצעת

ואם אתם תוהים מי הוא המייקל גרמר המדובר, תדעו שגם אני עשיתי את אותה הטעות. מדובר לא בבחור אלא ברביעייה בריטית צעירה שבחרו לעצמם, משום מה, שם של פקיד שומה (והעובדה שהם נקראים על שם שיר עלום למדי של Broadcast לא משפרת את המצב, אולי אפילו מחמירה אותו). מה שבאמת בלתי נסלח הוא להחביא תחת הטייטל המשעמם והעטיפה השחורה-לבנה המשעממת עוד יותר את אחד האלבומים הטובים והסוחפים של השנה – כזה שבאמת אין בו רגע אחד מיותר.

ואולי הסוד של אלבום הבכורה של Michael A Grammar הוא שהוא לא ממש אלבום בכורה. שמונה מתוך שניים עשר השירים שלו הופיעו כבר קודם בשני מיני-אלבומים שהלהקה שחררה. כדי לשמור על עניין בכל מיני אלבום בפני עצמו, הלהקה הייתה חייבת לשמור על רמה גבוהה בכל שיר ושיר, והחיבור בין שלושתם מראה את ההתפתחות המרשימה של ההרכב בזמן הקצר שבו הוא קיים.

Michael A Grammar

ארבעת השירים הראשונה מדגימים את החוזקה הגדולה של הלהקה – עם שירי שוגייז שנפתחים באיטיות באמצעות ריפיי גיטרה עדינים, שלעיתים מתפרצים ברעש גדול (Light of a darkness), ולפעמים דועכים בעדינות (Upside Down). הרביעייה השניה ממשיכה את אותו קו מוזיקלי, עם כמה סטיות מפתיעות מהדרך (Suzanne הFאנקי, שנשמע שייך ללהקה אחרת לחלוטין, ו-The Way you move הארוך עם הצליל היותר בלוזי). הארבעה האחרונים נוצרו כבר בהרכב מעט שונה, ולוקחים את הצליל של הלהקה למקום קצת יותר פסיכדלי (ובעיניי גם קצת פחות ממוקד), שמזכיר מעט את הרוק המדברי של Tame Impala ו-Pond האוסטרליות. נכון, זה נשמע יותר כמו אסופת שירים אקראית מאלבום של ממש, אבל בשנה שחונה כמו זו, תריסר שירים טובים ברצף הם ממש לא משהו שאפשר לזלזל בו.


Michael A Grammar – Light of a Darkness


Michael A Grammar – King & Barnes


Michael A Grammar – Suzanna


Michael A Grammar – The Way You Move

ואם להקות עם שמות של אנשים הן לרוב רעיון גרוע (יוצאי דופן: ארכידוכסים אוסטרו-הונגרים עם שם שמתגלגל על הלשון). הרי שזמרים שמתחבאים מאחורי שם עט להקתי הם דבר נפוץ ולרוב מוצלח הרבה יותר. וממילא בעולם האינדי הגבול בין אמן סולו ללהקה עם יוצר דומיננטי הוא דק עד לא קיים. במקרה של Strand Of Oaks, הלא הוא טימותי שוולטר, זה גם מתבקש – הטקסטים הנהדרים שלו הם אמנם טקסטים קלאסיים של סינגר-סונגרייטר, אבל המסגרת המוזיקלית רחוקה מלהיות זאת של אמן הסולו שיושב בחדר השינה עם גיטרה.

Strand Of Oaks

האלבום האחרון שלו, Heal, שיצא כבר באמצע השנה אבל הגיע לאוזני רק לאחרונה, מצטרף בקלות לרשימת עשרת אלבומי השנה שלי. ממש כמו מייקל גרמר הלהקה, Strand of Oaks האדם מצליח להתפרס על המון כיוונים מוזיקליים בלי לשעמם או לאבד מיקוד לרגע: בחלקו הראשון של האלבום הוא מזגזג בין רוק אצטדיונים, פאוור-פופ עם חיבה לתופים אייטיזיים, ובלדות כמעט צ'יזיות, כשבמרכזו מפציע לפתע JM הארוך והמופתי שמכניס טון מלנכולי הרבה יותר שממשיך לשלוט עד סוף האלבום.


Strand Of Oaks – Goshen '97


Strand Of Oaks – Shut In


Strand Of Oaks – JM

לסיום: שמעתי הרבה התייחסויות ל"קאמבק" של הניינטיז, ומעט מאוד עדויות לקיומו. ואולי הבעיה היא פשוט שבניגוד לצליל המובחן יחסית של האייטיז, הגראנג' היה יותר הלך רוח מאשר סגנון מוזיקלי מגובש – ולכן מה שנשמע להרבה אנשים כמו "רטרו" ניינטיז, נשמע לי פשוט כמו אינדי-רוק מן השורה. ומכל להקות הניינטיז, נדמה לי לעיתים קרובות שדווקא הצליל של נירוונה, הסמל הגדול של העשור, כמעט ולא קיים יותר – צליל הפאנק שמצליח להיות סופר מלודי ולהיטי בלי להתנחמד לרגע. עד שלפתע, תוך כדי שיטוט אקראי בספוטיפיי מופיע השיר הזה:

לזכותם של Wild Smiles יאמר שהביצוע כאן הוא מספיק מוצלח כדי לסלוח על החקינות הבוטה. בניגוד לחיקויי גראנג' קודמים שגרמו לי בעיקר לבחילה, הפעם ממש קיבלתי חשק לשלוף החוצה את חולצת הפלאנל ולבדוק אם העותק שלי של In Utero עוד לא התפורר לאבק. באופן מפתיע, שאר האלבום (הלא רע בכלל) של הלהקה לא מזכיר את נירוונה אפילו לרגע.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 3 תגובות

צפירות ודיסטורשן, חלק ב' – הילדים החדשים בשכונה

2 באוקטובר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

כמובטח, הנה החלק השני של המלצות אלבומים מהחודשים האחרונים על טהרת הגיטרות. ואם הפוסט הקודם עסק באמנים ותיקים יותר (בוב מולד) או פחות (DFA 1979), הפוסט הזה כבר שייך לילדים החדשים בשכונה. למעשה, ארבעה מתוך חמשת האלבומים שבפוסט הזה הם אלבומי בכורה, וכולם אלבומים נהדרים לענות איתם את נפשות שכניכם בסופ"ש הקרוב.   

לצד Death From Above 1979 מהפוסט הקודם, בפינת ה"לא תאמינו שאין כאן גיטרה" נמצאים גם צמד הבס-תופים הבריטי Royal Blood. עידו איתר אותם כבר בסוף השנה שעברה, מיד אחרי הסינגל הראשון שלהם. בינתיים הם הספיקו להתפוצץ, כשהרוח הגבית של מגזיני המוזיקה (בממלכה העדיין מאוחדת, מתברר, הדברים האלו עוד קיימים) הקפיצו את אלבום הבכורה שלהם הישר למקום הראשון במצעד הבריטי.

Royal Blood

קשה להגדיר את האלבום הזה כאכזבה, בטח כשלא תמצאו כאן שיר גרוע או רגע משעמם באמת, אבל שני הסינגלים הראשונים מתוכו – Out of the black ו-Little Monster הם לא רק הטובים בשיריו, אלא גם הפרועים והנועזים בהם, כשהרבה מהשירים האחרים (Figure It out, Careless) מתוים סאונד הרבה יותר "נקי", שמזכיר בעיקר את הווייט סטרייפס המאוחרים – לא אילן נמוך במיוחד להיתלות בו, אבל כזה שמעורר בי הרבה פחות עניין מהרושם שיצרו הסינגלים המוקדמים. ובכל זאת, אם אתם אוהבים רוק גיטרות, כדאי שתכירו את השם של הלהקה, שבוודאי יתנוסס באותיות גדולות בראש הליינאפ של הרבה פסטיבלים בשנים הקרובות.


Royal Blood – Out Of The Black


Royal Blood – Figure It Out


Royal Blood – Little Monster

בשנים האחרונות, כמעט בכל שנה, תוכלו למצוא ברשימת אלבומי השנה שלי אלבום שמצליח לקלוע לנקודת האיזון המדוייקת שבין הארדקור זועם למלודיקה מדוייקת. בשנה שעברה היו אלו TRAAMS, ב-2011 Everyone to the Anderson, והשנה המועמדים המובילים הם Arrows Of Love עם אלבום הבכורה שלהם, Everything's Fucked. אל תתנו לשם הלהקה להטעות אותכם – מדובר כנראה בלהקה האגרסיבית ביותר ברשימה הזו, עם פאנק אמיתי ולא מתפשר – אבל גם כזה שמצליח בכל פעם לעצור את המתקפה רגע לפני שהוא הופך (בעיני) לבלתי נסבל. באופן משונה, דווקא ההליכה הזו על סף הסיבולת שלי ייצרה אלבום שמתנגן אצלי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.

Arrows Of Love

האלמוניות הכמעט מוחלטת של האמנים מהרשימה שלי בשנים האחרונות מעידה כנראה שנקודת האיזון הזו לא משותפת לעוד הרבה מאזינים. ועדיין, אם אהבתם את הבחירות שלי משנים קודמות, סביר להניח שגם הפאנק עתיר הסמים אך המוקפד של Arrows Of Love עשוי לקלוע לטעמכם.


Arrows Of Love – Honey


Arrows Of Love – Suck


Arrows Of Love – Prescriptions


Arrows Of Love – Real Friends

ואם פאנק ההרואין של Arrows Of Love לא עושה לכם את זה, אולי פיסה של רוק בארים מטונף הוא מה שאתם חפצים בו. The Amazing Snakeheads נשמעים פחות או יותר כמו ריח הפה של ניק קייב אחרי לילה של שתיה וג'אנק פוד. אבל בעוד ניק קייב הוא משורר ביבים של ממש, השלישיה הסקוטית פשטנית הרבה יותר, ומסתפקת לעיתים קרובות במעט מילים, לפעמים רק שורה בודדת (Here it comes again), מקצבי בס עמוקים והרבה נהמות כדי להעביר את המסרים שלהם. התוצאה היא אלבום בכורה לא אחיד ברמתו, אבל עם כמה שירים מעולים באמת (Nighttime, Flatlining), שמייצרים אצלי הרבה סקרנות בנוגע לעתיד של הלהקה הזו.


The Amazing Snakeheads – Flatlining


The Amazing Snakeheads – Nighttime


The Amazing Snakeheads – Here It Comes Again

שוגייז, לפחות עבורי, הוא כמו הפיש אנד צ'יפס של עולם הרוקנרול. מצד אחד, גם כשהוא בינוני הוא לרוב מספק את הסחורה ומצד שני קשה למצוא אחד שמתבלט על פני האחרים, ולרוב הוא עוזב את הגוף באותה מהירות שבה הוא נכנס אליו.

Nothing - Guilty of Everything

הלהקה עם השם הבלתי זכיר בעליל Nothing, עושה באלבום הבכורה שלה, Guilty of Everything , שוגייז מוצלח בהחלט. הסטנדרטים הדי אחידים של הז'אנר – עם חומת הרעש והקולות המתלחששים – מוחקים את מרבית הזהות של הלהקה, אבל לזכותם יאמר שלפחות בכמה רגעים (הפתיחה העדינה של האלבום, הרוח הפאנקית של Bent Nail) הם מצליחים קצת לסגל להם קצת אופי משלהם. עדיין, אני בספק אם זה מספיק כדי ליחד אותם בתוך השטף של הלהקות שמגישות מוצר כל כך דומה.


Nothing – Hymn To The Pillory


Nothing – Dig


Nothing – Bent Nail

ונסיים בנימה אופטימית – עם שמות שירים כמו Skull Noir או ADHD in HD, מילים אינפנטיליות מבלי להיות מטופשות, ריפים שתענוג לנענע איתם את הראש וגישת In Your face בלתי מתנצלת  – Blood של Pulled apart by horses הוא לא אלבום הגיטרות הטוב ביותר שיצא בחודשים האחרונים, אבל הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד האלבום הכיפי ביותר מביניהם.

Pulled Apart By Horses - Blood

אלבום הבכורה של הלהקה שירת אותי נאמנה כאלבום שחרור לחצים בעיתות משבר. מאז הלהקה התמתנה מעט – מה שאולי מבטיח לאלבום הזה חיים ארוכים מעט יותר בפלייליסט שלי. בינתיים, אם גם אצלכם סולנים זועמים שצועקים באוזניות הם תחליף הולם להוצאת עצבים על העולם שסביבכם, אין ספק שזהו האלבום עבורכם.


Pulled Apart By Horses – ADHD in HD


Pulled Apart By Horses – Hello Men


Pulled Apart By Horses – Skull Noir

תגיות:   · · · · · · · · תגובה אחת

צפירות ודיסטורשן, חלק א' – גיבורי גיטרה ותיקים

28 בספטמבר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

הקיץ האחרון לא היה זמן טוב לקישקושים על מוזיקה, וגם המוזיקה סביבי לא נתנה לי מספיק השראה לכתוב. ובכל זאת, בשלושה וחצי חודשים של התנזרות מהבלוג הצטברו אצלי לא מעט אלבומים מעניינים שלא זכו למספיק תשומת לב.

באופן די מפתיע, אחוז האלבומים על טהרת הגיטרות היה גבוה במיוחד בפלייליסט שלי בחודשים האחרונים. אולי מתיחות צבאית וצפירות עולות ויורדות משתלבות היטב עם דיסטורשנים מנסרים. למעשה, היו כל כך הרבה כאלה שבחרתי לחלק את הפוסט הזה לשני חלקים – הראשון עבור האמנים הותיקים בחבורה, והשני (שיתפרסם בהמשך השבוע) עבור הילדים החדשים (או החדשים יחסית) בשכונה.

Steve Albini
על פי החוק שאומר שאם תהיה מחוץ לאופנה מספיק זמן, בסוף האופנה תשיג אותך, אני לא אתפלא אם הטרנד הבא אחרי ה"נורמקור", שסיינפלד הוא נער הפוסטר שלו, יהיה ה"אלביניקור" – על שם סטיב אלביני, כמובן. עם הטי שירט הדהוי, הג'ינס הקרוע בחורף וגזור בקיץ והמשקפיים הלא אופנתיות, והכי חשוב – בלי שמץ של קריצה, אירוניה או חיוך, אלביני הוא הדבר הכי רחוק מההיפסטרים שהחלו כבר להעלם מרחובות העיר.

אלביני ולהקתו מעולם לא התחבבו עלי. לזכותו יאמר שהוא גם מעולם לא ניסה. את מקומו בהיסטוריה אלביני קנה בתור המפיק של נירוונה, הברידרז ופי ג'יי הארוי בימי השיא שלהם, אבל כמוזיקאי הוא מעולם לא רצה יותר מלשחרר אלבום אחרי אלבום של גיטרות מנסרות, מקצבי בס עמוקים וספק-שירה-ספק-מלמול זועף של אלביני. למרות שזה קרוב להפליא להמון להקות אחרות שאני אוהב (סלינט, למשל) – חוסר היומרה הקיצוני של Shellac כנראה מנע מהם להפוך לחלק קבוע מהפייליסט שלי. Dude Incredible הוא כנראה האלבום שהיה הכי קרוב לזה. ועדיין, משהו – אולי שמץ של קריצה או חיוך – חסר על מנת להפוך את Shellac מלהקה שאני מעריך ללהקה שאני באמת אוהב.


Shellac – Dude Incredible


Shellac – Riding Bikes

אם גם אתם ביליתם את שנות ה-90 בנסיון לאסוף עוד ועוד אלבומי גיטרות מרגשים ממדפי האלטרנטיב של האוזן השלישית, בוודאי יש לכם אלבום או שניים של Sugar שמצהיבים להם לצד אלו של נירוונה והפיקסיז, ולו רק בזכות ההכללה של "Your Favorite Thing" באחד מאוספי האלטרנטיב של הליקון, שבאותה תקופה היו הפרומו הטוב ביותר שיכלה להקת אינדי לקבל בישראל. אבל רבים פספסו את העובדה שההשפעה נעה בכיוון ההפוך – שהסולן והגיטריסט של הלהקה הלכאורה שולית הזו, היה גם הסולן של Hüsker Dü - אחת המשפיעות הגדולות על הפיקסיז, ומאוחר יותר עם על הגראנג' של שנות התשעים.

Bob Mould - Beauty And Ruin

בניגוד לחיים הקצרים של שתי הלהקות אותן הוביל, קריירת הסולו של בוב מולד מעולם לא נעצרה או הראתה סימני האטה, והשנה הוא הצליח סוף סוף לתפוס את תשומת ליבי עם האלבום ה-11 שלו, Beauty & Ruin. תוכלו למצוא כאן גם את להיטי האלטרנטיב הידידותיים יחסית של Sugar (כמו I don't know you anymore, שבוודאי היה מוצא את מקומו ב-MTV של אמצע שנות ה-90), וגם את הגישה הפאנקית יותר של האסקר דו (Little Glass Pill), אבל אני נתפסתי בעיקר על שיר הפתיחה, Low Season, שגורם למולד להישמע כבן ה-54 שהוא, ולא הפאנקיסט בן ה-20 ומשהו שהפיקסיז העריצו.

והנה גם הקליפ המשעשע להפליא של I don't know you anymore – אם סטיב אלביני נראה כמו הדוד המוזר שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בשולחן החג, בוב מולד נראה כאן כמו הדוד המגניב שנהנה להשתעשע עם האחיינים ולא מפחד לצחוק על עצמו. שימו לב למודעה שהוא תולה, שזהה לזו שהביאה את קיל דיל לפיקסיז:


Bob Mould – Low Season


Bob Mould – Little Glass Pill


Bob Mould – I Don't Know You Anymore

בתחילת דרכם נתפסו אינטרפול, ובצדק, כמי שעומדים על כתפי ענקי הפוסט-פאנק של שנות השבעים והשמונים. היום, אחרי עשור וחצי של פעילות וחמישה אלבומים, הכתפיים שלהם כבר מחזיקות על גבן מספיק להקות צעירות כדי להציב אותם במעמד של אחת הלהקות המשמעותיות של תחילת המאה ה-21. גם כל טענה על חוסר מקוריות היא כבר חסרת ערך – בכל מקרה, השילוב של גיטרה/באס/תופים כבר לא יכול כבר לחדש הרבה, וגם אם יסגרו תינוק בן יומו לחדר סגור עם גיטרה למשך 20 שנה, הריפים שהוא יפיק בסופם ישמעו כמו חיקוי של משהו מוכר להפליא.

Interpol - El Pintor

אינטרפול היא גם לא להקה שמאמינה בשינוי או התפתחות מוזיקלית. וכמו כל להקה שדורכת במקום מספיק זמן, אוספי השירים שהיא משחררת לא מתחברים לאלבום שלם שמיצג נקודה מסויימת בזמן, אלא מצטרפים למאגר השירים שהלהקה שחררה מאז שהוקמה. אין ספק שאם אשמע באקראי, בעוד כמה שנים, את "My Desire" או "Breaker 1", אני אזהה מיד שמדובר באינטרפול – אבל יש סיכוי טוב שלא אוכל ליחס אותם לאלבום ספציפי. למרבה המזל, אלבומם האחרון, El Pintor, הוא אסופת שירים מצויינת, בוודאי טובה בהרבה מאלבומם הקודם והפושר, שעושה בעיקר כבוד לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות של העשור. אם אהבתם אלבום כלשהו של אינטרפול, בוודאי תמצאו גם כאן מה לאהוב.


Interpol – My Desire


Interpol – My Blue Supreme


Interpol – Breaker 1

בתחרות ריפי הגיטרה הגדולים של העשור הקודם, לריף הבס של Romantic Rights, הסינגל הראשון של Death From Above 1979, שמור אצלי מקום של כבוד. אבל השיר ההוא היה יותר משיר בס-תופים תוקפני וסוחף – הוא גם אחד שיר אהבה עקום אך מונוגמי להפליא, שרק הפחד מהברחת האורחים מהבופה לעבר יציאות החירום מנע ממני מלכלול אותו בפלייליסט החתונה שלי.

Death From Above 1979 - The Physical World

עכשיו, עשור מאוחר יותר, הצמד הנהדר הזה הצליח סוף סוף להתגבר על חילוקי הדעות שפירקו את הלהקה זמן קצר אחרי אלבום הבכורה שלהם, ולהתאחד לסיבוב הופעות ואלבום שני. ב-"The Physical World" תמצאו שוב כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של הצמד – העטיפה המכוערת עם גירסאות הפיל של הצמד, הריפים מופלאים של ג'סי קילר, שמוציא מארבעה מיתרים הרבה יותר ממה שרוב הגיטריסטים מוציאים משישה, התיפוף הפראי והשירה של סבסטיאן גריינגר, והליריקה שהיא תמיד יותר מתוחכמת ומעניינת ממה שהיא נדמית בשמיעה ראשונה. יורש ל-"Romantic Rights" עדיין לא מצאתי, אבל בתחרות צמד הרוקנרול המלהיב בעולם – בכל מספר של מיתרים – הקול שלי הולך לצמד הקנדי.


Death From Above 1979 – Virgins


Death From Above 1979 – Always On


Death From Above 1979 – Trainwreck 1979

 

תגיות:   · · · · · · · · · · תגובה אחת

עולם שכולו פרנץ' טוסט (פרימוורה סאונד ברצלונה 2014, סיכום).

7 ביוני, 2014 מאת נמרוד
להגיב

הגודל: וואו, הפסטיבל הזה גדל בארבע השנים שלא הייתי בו. את מקומה של הבימה הקטנה והנידחת ביותר תפסו שתי בימות ענק, שגרמו לפרימוורה להיראות לראשונה כמו הפסטיבלים הבריטיים ההמוניים. הבימות המרכזיות – היכן שפייבמנט, סוניק יות' או ניל יאנג הופיעו בשנים עברו, הפכו לבימות המשניות בגודלם, שעדיין הצליחו לארח ענקי אינדי כמו סלינט או Neutral Milk Hotel. השינוי בגודל ובכמות האנשים שבר גם את ההנחות המוקדמות שלי – שהפרש של עשר דקות בין סיום של הופעה אחת לתחילתה של הבאה הם זמן מספיק כדי לחצות את המרחק בין הבמות. שאפשר להגיע רבע שעה לפני המופע המרכזי ולהשתחל לאחת השורות הראשונות. שיהיה לי כוח להתרוצץ בין כל הבמות האלו ועוד להמשיך לעמוד על הרגליים.

primavera_sound_gate

הרגליים: כבר ביום הראשון התברר לי שהשילוב של חצי יום של התרוצצות ברחבי העיר, ריצות אמוק בין הבימות בנסיון שלא להפסיד אף צליל, והעמידה במקום בהופעות עצמן – שכואבת יותר מכל הליכה – יוביל לתוצאות קשות. את היום הראשון סיימתי עם כאבים חמורים, ביום השני כבר התיישבתי על הרצפה בין שיר לשיר, וסיימתי אותו בהישענות על הגדר בהופעה של The National. ביום האחרון כבר הרמתי ידיים, והעברתי חצי מההופעות בישיבה על הדשא המוגבה מאחורי הבימה של ATP. על הדשא הזה גם התחלתי להרגיש פחות את המוזיקה ויותר את הפסטיבל – שם תמצאו את הקהל המקומי שמגיע לפסטיבל באותה גישה שאני מגיע לפעמים לאינדינגב – בלי תחושה של דחיפות, או הרגשה של "הזדמנות חד פעמית לראות", בלי צורך להצדיק הוצאה של אלפי שקלים על טיסה ומלון – אלא בסך הכול דרך נהדרת להעביר את סוף השבוע, שבה המוזיקה היא לפעמים שחקן משני.

הנקודות החבויות: ואם כבר נכנסתם למצב הרוח הזה, תוכלו לחפש את הנקודות החבויות של הפסטיבל – האוהל של רד בול עם התיקלוט המרגיע וכסאות הקש הנוחים שאפשר לנוח בו בין הופעה להופעה, הנוף לים במתחם של אדידס, הדוכן של Ray Ban שמציע תספורות אקראיות בחינם ועוד כל מיני אטרקציות שנועדו בעיקר לאלו שמוכנים לשכוח לרגע שבכל רגע נתון מתקיימות במתחם 4 או 5 הופעות של אמנים שייתכן שלא יזכו לראות אותם מופיעים שוב לעולם.

primavera_crowd

היום הראשון:

היום הראשון התחיל עם שלוש הופעות שהגעתי אליהם עם ציפיות צנועות שהתממשו במלואם. Real Estate הם קראוד פליזרז קלאסיים, שכמה להיטי אינדי הקנו להם מקום בבימה המרכזית ואת תשומת הלב של מרבית הקהל ששהה בשעה המוקדמת יחסית בפסטיבל. קשה להגיד שהייתה הופעה מעניינת במיוחד, אבל הצליל האביבי של שירים כמו Easy ו-It's Real השתלב מצויין עם השמש בשמיים ועם הבירות בידיים של הקהל. משם חציתי את שטח הפסטיבל מקצה לקצה (כשאני מגלה לראשונה עד כמה הוא גדול) לבימה של פיצ'פורק, שם Pond הופיעו מול קהל קטן למדי. אני מניח שהקהל הזה היה גדול יותר אילו האנשים היו מודעים לעובדה שמאחורי השם האלמוני מתחבאים לפחות חצי מחברי Tame Impala, שנתנו את אחת ההופעות המדוברות של הפסטיבל בשנה שעברה. וגם אם המוזיקה של Pond מהודקת ומעניינת הרבה פחות, הכישרון של אחותה המצליחה יותר בהחלט ניכר במוזיקה של הלהקה – כך התוצאה הייתה עדיין הופעה צבעונית ומהנה. משם עברתי ל-Caveman, שהופיעו בבמה השכנה. למרות שגם אחרי מספר האזנות לשני אלבומי הלהקה קשה יהיה לי להיזכר אפילו בשיר בודד שלהם, בהופעה התברר שאני מכיר כמעט את כל השירים – וממש כמו השירים עצמם, ההופעה פרחה מזכרוני כמעט מיד אחרי שהסתיימה. אבל זה בהחלט לא היה זמן להתרכז בעבר – לא כשדקות ספורות מאוחר יותר החלה ההופעה של ניוטרל מילק הוטל.

היו לי ספקות לפני ההופעה הזו – אלו בוודאי לא נגעו לאהבה שלי למוזיקה המופתית של הלהקה, שהאלבום השני שלהם הוא אחד מאלבומי הפולחן הגדולים של שנות ה-90 – אלא לגבי אופי האיחוד שלהם. ג'ף מנגום הוא אמנם כותב שירים מחונן, אבל אמנים מתבודדים שחוזרים מפגרה ארוכה הם לא הסוג שכובש בימות של פסטיבלים. אבל בניגוד לחששות שלי, ההופעה של מנגום ולהקתו הייתה לא פחות ממופלאה. באופן מפתיע החבורה על הבמה הייתה מלאה באנרגיות חיוביות ובשמחת חיים (עד כמה שניתן, בהתחשב בתוכן המדכדך של השירים עצמם), כשעל הקורקטיות היחסית של מנגום מפצים ג'וליאן קוסטר שהתרוצץ על הבמה בהתלהבות וסקוט ספילאן עם הזקן המלכותי, ששר לעצמו את המילים כאחרון המעריצים הנלהבים בקהל. כמובן שאנרגיות חיוביות הם אחד המצרכים היותר נפוצים על הבמות בפסטיבל – אבל לכמה מהלהקות האלו יש שירים ברמה של In The Aeroplane Over The Sea או Holland, 1945?

אחר כך הגיעה המנה העיקרית של הערב – הופעות בשתי הבימות המרכזיות של Queens Of the stone age ו-Arcade Fire. אמנם שתי ההופעות התקימו בשתי הבמות הצמודות, אחת אחרי השניה, אבל ההתגודדות סביב הבמה יותר משעה מראש גילתה את האמת – הישארות בהופעה הראשונה עד סופה, תבטיח מיקום גרוע לשניה. וכך, בלב כבד, הקווינז ננטשו אחרי שלושה שירים על מנת לתפוס מקום במיקום סביר לקראת ההופעה של ארקייד פייר, אך המעט שצפיתי בו בהחלט עשה חשק לזכות לראות אותם שוב. את השעה הבאה ביליתי בעמידה, עם רגליים כואבות וסוללה ריקה בטלפון מול הבימה הריקה כשהצלילים של QOTSA נשמעים מרחוק. אבל ההמתנה השתלמה ברגע שארקייד פייר עלו על הבמה.

אפשר לסכם את זה כך: ההופעה של ארקייד פייר הייתה שווה לבדה את מחיר הטיסה, המלון, כרטיס הכניסה והסיכון שבאכילת ההמבורגרים בדוכני המזון המהיר. אני לא יודע אם ארקייד פייר אי פעם יביאו את עצמם לישראל, אבל אין סיכוי שהם יוכלו להביא לקהל הישראלי הפקה בסדר הגודל הזה: הבמה הנוצצת ממראות, התלבושות, נשף המסכות על הבמה, חטיבת כלי הנשיפה והמתופפים (בכל רגע נתון היו על הבמה בין 10 ל-13 נגנים), הוידאו ארט ותותחי הקונפטי. הפלייליסט היה פשוט אבל מושלם, עם נוכחות גבוהה של Funeral, מעט מאוד מ-Neon Bible, רגעי השיא של The Suburbs ומרבית המסיבה הנוצצת של Reflektor. למרבה השמחה, ההפקה הנוצצת והמסיבה לא הפריעו לשירים כמו The Suburbs או Tunnels להיות מרגשים ממש. אחרי שעתיים של אחת ההופעות האדירות שראיתי בחיי, יכולתי לגרור את עצמי מאושר בחזרה למלון.

היום השני:

היום השני אמור היה להתחיל עם ג'ון גרנט, אבל כנראה שנגזר עלי להפסיד אותו בפעם השניה (נגזר = התעצלתי להוציא את עצמי מהמלון בגשם). כשיצאתי סוף סוף הגשם פסק, קשת אדירה הופיעה בשמיים, ואני עשיתי את דרכי להופעה של Haim. מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מחבורת הבנות הזו, שזכתה למיקום בלתי מוצדק בבמה המרכזית של הפסטיבל, וגם הפעם הזו לא הייתה שונה. הנסיון שלהן להפעיל ולהלהיב את הקהל נראתה בעיני בעיקר כמו עידוד של מדריכים בקייטנת נוער ("ולא שומעים"!), ושום דבר במוזיקה שלהם לא נראה לי שווה את הזמן שלי – בטח שחצי שעה מאוחר יותר The Twilight Sad עלו על הבמה בצד השני של הפסטיבל.

Twilight_Sad

בניגוד גמור להייפ הדי גדול שהלהקה הסקוטית הזו מקבלת בארץ (כנראה שכדאי שמישהו כבר יביא אותם לכאן), The Twilight Sad הוגלתה לבימה די צדדית בפסטיבל, שגם היא לא הייתה מלאה לחלוטין. אבל ההופעה של הלהקה הייתה מצויינת ומלאת התלהבות אותנטית, ולחלוטין הצדיקה את ההייפ הישראלי (מה גם שאי אפשר לעמוד בפני המבטא הסקוטי של ג'יימס גראהם). ובכל זאת, כמה דקות לפני סיום ההופעה גררתי את עצמי בחזרה לבמה המרכזית כדי לצפות במרבית ההופעה של Slowdive.

היו בפרימוורה השנה לא מעט הופעות של להקות ותיקות שמשחזרות על הבמה את רגעי השיא שלהן, אבל האיחוד של Slowdive הוא כנראה הבולט מביניהם. לא כיוון שמדובר בלהקה החשובה ביותר, אלא שבניגוד ללהקות האחרות (סלינט וניוטרל מילק הוטל שחזרו לפעול כבר לפני כמה חודשים, Television שמאז תחילת שנות ה-90 לא ממש התפרקו או פיקסיז שכבר הופיעו בכל פסטיבל ברחבי הגלובוס) זוהי באמת ההזדמנות הראשונה לראות את הלהקה מזה 20 שנה. מצד שני, הצמד המוביל של הלהקה, ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול, המשיכו לפעול יחדיו עד היום בתור Mojave 3, כך שלא מפתיע שהחבורה על הבמה לא נראתה כמו להקה שלא הופיעה יחדיו מאז שנירוונה היו הדבר החם ביותר בשכונה. כידוע, במבחן הזמן Slowdive הלא מאוד פופולארית בזמנה, הייתה המנצחת הגדולה – שהצליל שלה ושל שאר להקות הדרים פופ והשוגייז השפיע על הצליל של הרוק העכשווי יותר מכל ענקי הגראנג' של שנות ה-90. ולמרות שתמיד הייתי במחנה של הצליל היותר תוקפני ומסך הרעש של My Bloody Valentine, ההופעה של Slowdive הייתה בהחלט תחליף הולם.

Slowdive

מיד אחר כך, בבמה ממול, החלה ההופעה של הפיקסיז. כאן אני מחזיר אתכם 11 שעות אחורה, כשישבתי על המיטה במלון עם הסטליסט, מתבונן בתיסכול בהתנגשות המשולשת בין הפיקסיז, סלינט ו-The National. נותר רק פתרון הגיוני אחד – דיברתי עם האישה שבארץ, רכשתי זוג כרטיסים להופעה של הפיקסיז בארץ, והלכתי בידיעה שאת ההופעה של הפיקסיז אני יכול לנטוש בשקט. רק שהמעט שהספקתי לראות הצליח להוציא ממני את החשק לקראת ההופעה בישראל. השירים היו השירים המופלאים של הפיקסיז, אבל השלישיה שעל הבמה (והבסיסטית החדשה והצעירה, שעשתה חיקוי סביר של קים דיל) נראו כבויים ולא נלהבים. זה לא היה גרוע ממש (כמה גרוע אפשר להיות עם שירים כמו Wave of Mutilation?), אבל זה בוודאי לא יצר ציפיות לקראת ההופעה בישראל. בכל מקרה, כמה דקות מאוחר יותר כבר הלכתי לראות את Slint, גיבורי שנות ה-90 השלישיים ברציפות לערב זה.

לא הרבה אנשים היו בהופעה הזו. אבל בניגוד לקהל ברירת המחדל שמשכו בשעות מוקדמות יותר להקות כמו Real Estate או Haim, מי שבא לראות את סלינט נאלץ לוותר על מרבית ההופעה של הפיקסיז וחלקים מזו של הנשיונל. כלומר, היית צריך באמת לרצות להיות כאן. ואכן, ניכר היה שהקהל הכיר כל אחד ממהלכי הגיטרה המופלאים של דיוויד פאג'ו וכל מלמול של בריאן מקמהאן, שכהרגלו עמד בצידי הבמה ולא במרכזה ונתן לגיטרות לתפוס את המקום המרכזי. אני מניח שיכולתי להנות מההופעה הזאת הרבה יותר, לולא הידיעה שבבמה המרכזית אני מפסיד במקביל את תחילת ההופעה של הנשיונל. ואכן, עם חריקות הגיטרה האחרונות של סלינט התחלתי לרוץ לכיוון הבמה המרכזית לתפוס כמה שיכולתי מההופעה הזו.

כיוון שזכיתי לראות רק שני שלישים מההופעה, וממרחק גדול למדי, קשה לי לתת עדות מלאה על מה שהיה בהופעה של The National. מה שבטוח הוא שהתחושה שלי להופעה קורקטית וצנועה התבדתה – הנשיונל נתנו שואו של ממש, מלא התלהבות ועוצמה, כשמאט ברנינגר החנוני-למראה שבר מיקרופונים, צווח, אירח חברים (The Walkmen וג'סטין וורנון) והתרוצץ עמוק לתוך הקהל. לעדות מלאה אני ממליץ לקרוא את הפוסט (הנלהב כמובן) של חן. בכל מקרה, אם בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את ההתלהבות שלי מהלהקה הזו, עכשיו אני רוצה לזכות לצפות בהופעה מלאה שלהם יותר מאי פעם – מי מרים את הכפפה ומביא אותם כבר לארץ?

The National

היום השלישי:

ההופעה הראשונה שהתייצבתי אליה הייתה של עוד להקה מתאחדת, וותיקה הרבה יותר מגיבורי שנות ה-90 של היום הקודם. כמו הרבה להקות מהתקופה הזו, אין ל-Television אצלי ערך נוסטלגי אמיתי, כיוון שהגעתי למוזיקה שלה רק בשנים האחרונות. מצד שני, באופן קצת פרדוקסלי, המוזיקה של טלויז'ן כל כך רזה, נקייה, משוננת ולא אופיינית לעידן הבומבסטי שבו היא נוצרה, שאני לא יכול ליחס לה ערך נוסטלגי בדיעבד (כלומר "תשמעו איך רוקנרול נשמע פעם"). במקום לראות להקה שמבצעת אלבום מופת בן 40 שנה, אני רואה חבורה של אזרחים ותיקים שמבצעים חיקוי מצויין ועכשווי לסטרוקס. המסקנה, ילדים, אל תקדימו את זמנכם – כשהעידן שלכם יגיע סוף סוף, הנוער יעדיף לשמוע את הגרסה הצעירה שלכם. דינוזאורים נפוחים אפשר לפחות לאהוב בקטע אירוני.

השעה עדיין מוקדמת, ויכולתי ממש בקלות לחצות אל הבמה ממול ולתפוס מקום בשורה הראשונה לקראת ההופעה של Spoon. אני יכול להבין מדוע הרבה אנשים מעקמים את האף שהם שומעים את השם הזה. קשה באמת לשנוא את המוזיקה של הלהקה, הבעיה היא שכל כך הרבה אנשים (כמוני), קשרו לה כל כך הרבה כתרים, שקשה לפעמים להבין מה במוזיקה הכל כך פשוטה וכל כך בסיסית של הלהקה הזאת גורם למעריציה ליפול מהתלהבות. אבל עבורי Spoon היא כמו החבר שמגיע לדירה שלך, פותח את המקרר, מוציא חלה ישנה, ביצה בודדת וחלב עם תאריך תפוגה גבולי ומכין לך מהם את הפרנץ' טוסט הטעים ביותר שאכלת מימיך. ואם במקרה יש לך גם סירופ מייפל בבית? אז כבר תקבל יצירת מופת כמו זאת.

Spoon

אז ההופעה של Spoon לא הייתה הטובה ביותר בפסטיבל, אבל היא בוודאי הייתה זו שהרגשתי בה הכי בנוח. השמש עדיין זרחה, הרגליים עדיין לא כאבו, אף אחד לא דחף או הצטופף כמו בהופעות המבוקשות יותר בשעות הלילה, הלהקה הייתה במרחק נגיעה ממני ובתוך הבועה הקטנה של המעריצים הנלהבים שבשורות הראשונות, הרחק מהקהל האדיש יותר שמאחור, הייתי בעולם שכולו פרנץ' טוסט. הלהקה עצמה – שחזרה לאחרונה להופיע לאחר הפסקה של שנתיים – נראתה רעננה ושמחה, ותקשרה מצויין עם הקהל. הפלייליסט היה צפוי (כולל שיר אחד חדש מהאלבום ההולך וקרב) אך מצוין – ורק חסרונה של יצירת המופת כאב קצת בלב. Note to Self: בפעם הבאה שאתה נמצא מטר וחצי מהלהקה שכתבה את אחד השירים האהובים עליך, אל תשכח להביא נייר ועט לטובת שלטים מתחננים.

התוכנית המקורית, בשלב הזה, היה לבלות לפחות שעה מול Godspeed You! Black Emperor בצד השני של הפסטיבל. אבל כשהגעתי לשם הגעתי למסקנה שפשוט אין לי כוח – למאמץ שדורשת המוזיקה המורכבת של ההרכב הזה, לשירים שנמשכים מעל לרבע שעה, לעמידה על הרגליים ואולי בכלל למוזיקה. אחרי חצי שעה של חצי הקשבה להופעה (מעריצי הלהקה השרופים, ואלו שקראו לבלוג שלהם על שמם, מוזמנים לסקול אותי בעגבניות) זחלתי בקושי לעבר הבמה הקטנה יותר שבה הופיעו The Dismemberment plan וישבתי שם באדישות לצד עוד כמה תשושי פסטיבל (ובחורה אחת שהקיאה דוכן פאסט פוד שלם). ואז, כשהגעתי לשפל המדרגה והייתי בטוח שכלום כבר לא ירים את הערב הזה מהקרשים, הגיע גלגל ההצלה שלי בדמות אחת מלהקות הפאנק היחידות בפסטיבל.

את Cloud Nothings ראיתי כבר בלבונטין, והצלחתי ליהנות למרות הסאונד הזוועתי, הביצוע המחופף ל-Wasted Days, וילדוני הפאנק בקהל. הפעם הסאונד היה טוב יותר (למרות שעדיין היה גרוע בסטנדרטים של הפסטיבל), הפלייליסט קצת פחות טוב, והביצוע ל-Wasted Days עדיין גרוע. אבל את ההבדל עשה הקהל. את ילדוני הפאנק המעצבנים והלא מזיקים של הלבונטין החליפו חבורה של חוליגנים ספרדים, בריטים ואירים שהתפרעו בצורה מפחידה ממש. בתוך גוב האריות זה יכל להיות טיפה מלחיץ, ממרחק הביטחון שבו הייתי הרגשתי בעיקר את הטוסטסטרון (ואת הקראוד סרפרים שחצו את הקהל מלמעלה כל הזמן) ולא את הדחיפות והלחץ.

cloud_nothings

ואז הסתיימה ההופעה, ואיתה גם חזרה העייפות. ולא ממש התחשק לי להדחק לשורות האחוריות של ההופעה של Nine Inch Nails, שאותה בכל מקרה לא ממש רציתי לראות. לא שחסרו אפשרויות אחרות – מוגוואי עלו קצת מאוחר יותר, וגם Ty Segall קרץ לי מהבמה השכנה. אבל לראשונה מזה שלושה ימים, השקט של המלון קרץ לי יותר. הבאסים הרחוקים של טרנט רזנור ולהקתו ליוו אותי כל הדרך למלון. את הצלצולים באוזניים לקחתי גם לארץ.

טיפים לנוסעים בשנה הבאה:

תקשורת - סים קארד מקומי אפשר לקנות בזול בשדה התעופה, מיד אחרי הנחיתה, ובאופן מפתיע לחברה שסיפקה אותו (Lebara) הייתה קליטה טובה מאוד גם בעומס של הפסטיבל. בכל זאת, אל תסמכו על קליטה סלולארית כדי לתקשר עם החברים, או לנסות למצוא אותם בשטח הפסטיבל. דאגו לבטריה חלופית/ חיצונית לסלולארי, ואם אתם בונים עליו כמצלמה, השאירו אותו במצב טיסה – אחרת הבטריה תישאב בתוך שעתיים.

צמידי VIP – בשנתיים האחרונות נפתחו מתחמי VIP בשתי הבמות המרכזיות. אמנם אפשר להגיע לאותו מרחק מהבמה גם בלי כרטיס מיוחד, אבל הדרך היחידה להבטיח מקום קרוב להופעות המרכזיות בלי להגיע שעה מראש הוא באמצעות צמיד VIP. בהתחשב בהפרש הקטן במחיר (50 יורו), זה כנראה משתלם.

אטמי אוזניים – אל תשכחו להביא כמה זוגות. אפשר גם לקנות (במחיר מופקע) בפסטיבל עצמו.

מלון – דאגו למקום בבית מלון קרוב ככל האפשר לפסטיבל – עדיף במרחק הליכה. להגיע לעיר וחזרה בשעות היום לא תהיה בעיה, אבל לחזור ב-2 או 4 בלילה למרכז העיר כשהרכבת התחתית כבר הפסיקה לפעול ויש התנפלות על האוטובוסים זה די מבאס.

האודיטוריום – לצערי עוד לא יצא לי להיות בהופעה באודיטוריום באף אחד מביקורי בפסטיבל, אבל כמעט כל מי שהיה המליץ בחום. ובכלל, הביטוי "הופעת ישיבה" נשמע הרבה פחות מיבש אחרי יומיים של עמידה רצופה.

מנוחה – נצלו כל הזדמנות כדי לשבת וגם כדי לחלוץ נעליים, אל תפחדו להפסיד הופעה בשביל לא להפוך את זאת שאחריה לסיוט. אם אתם רוצים לראות את ברצלונה, עדיף לשמור לטובת העניין עוד יומיים שלושה ולא להתרוצץ יותר מדי בימים של הפסטיבל עצמו.

אוכל ושתיה – אין בעיה להכניס אוכל למתחם הפסטיבל (יש קניון ענקי וחדש מחוץ לפסטיבל, עם ג'אנק פוד קצת יותר טוב וקצת פחות יקר מזה שבפנים). בקבוקים אפשר להכניס רק בלי פקק, אבל החיפוש בתיקים הוא לא קפדני – החביאו פקק או שניים נוספים בכיס פנימי או בכיס המכנסיים, ואתם מסודרים.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 9 תגובות

פרימוורה 2014 – שלב ההכרעה

27 במאי, 2014 מאת נמרוד
להגיב

פסטיבל מוזיקה הוא תמיד זמן להכרעות קשות, כשהדיונים התיאורטיים על "עשרת האלבומים שתיקח איתך לאי בודד" הופכים לפתע להחלטות בשטח. האזור הקטן (יחסית) של פרימוורה סאונד עוד מאפשר להתרוצץ בין הופעה להופעה, אבל כשבכל רגע נתון מתקיימות 4-5 הופעות שונות, תמיד יש משהו להפסיד. אני יכול  רק להתנחם בבורות חלקית שמונעת ממני לשים לב להרבה פנינים שאני בוודאי אפספס – וגם בעובדה שאחרי 5-6 שעות רצופות של הופעות בכל ערב, שום הופעה לא תראה לי כמו הפסד גדול.

אז הנה כל ההתלבטויות שלי ו(כמעט) כל ההכרעות לשלושת ימי הפסטיבל. טיפים של הרגע האחרון יתקבלו בברכה:

יום חמישי 29.5

Vaadat Charigim מול סיבוב שופינג בברצלונה – עם כל הרצון לפרגן (ובצדק) ללהקת השוגייז הישראלית, נראה שאני אעדיף לצבור עוד קצת כוחות, בוודאי כשלפני עוד 5 שעות לפחות של הופעות. כנראה שנתראה בבארבי.

אפשר גם: ביקור בתחנת משטרה לאחר שסיבוב השופינג הסתיים במפגש עם כייסי העיר.

Real Estate מול Glasser. טוב, הרוק הקליל של Real Estate, בשעות האור, הוא כנראה הדרך המושלמת לפתוח את הפסטיבל. בוודאי כשמולם אין תחרות של ממש. Glasser החביבים יאלצו לחכות לפסטיבל הבא.

Pond מול Midlake - ההייפ של הפולק של Midlake מעולם לא תפס אותי. מצד שני, Pond הם לא יותר מהגירסא המוחלשת של Tame Impala. ההחלטה (הבלתי גורלית) תגיע כנראה ברגע האחרון.

אפשר גם: לנסות את A Winged Victory For The Sullen, שהאמביינט העדין שלהם הוא לא כוס הקפה שלי (תה זה לחולים), אבל יש להם את יתרון החלל הסגור של האודיטוריום.

Caveman מול Warpaint - שתי להקות שגם אחרי הרבה האזנות לא הצליחו לגרום לי להתלהב מיותר מכמה שירים בודדים שלהם. אני נוטה לכיוון של Caveman שעושים רושם של להקת הופעות יותר מעניינת, אבל ההחלטה עשויה להידחות לרגע האחרון.

אפשר גם: צריך לאכול מתישהו ארוחת ערב, לא?

Future Islands מול Neutral Milk Hotel – הו גורל אכזר!  מצד אחד הזדמנות חד פעמית לראות את Neutral Milk Hotel, שהמוזיקה המופנמת, העל זמנית והמופתית שלהם היא דבר שאסור לפספס – אפילו אם הלהקה העדינה הזו בוודאי תרגיש על הבימה הענקית של הפסטיבל כמו דג בקולה. מהצד השני נמצאים Future Islands, לא להקה על-זמנית, אבל אחראית לאחד האלבומים הטובים של השנה ולאחד משירי השנה שלי, ומסתמנת כפרפורמרית אדירה שבוודאי תחרוך את בימת הפסטיבל. ובכל זאת, במקרה הזה אין ברירה אלא ללכת עם הלב – לא משנה כמה טובים Future Islands יהיו, הידיעה שבמקום אחר, כמה דקות הליכה משם, ג'ף מנגום שופך את הליריקה העקומה והמופלאה שלו על הבמה, תהרוס לי את הסיכוי להנות מכל הופעה אחרת.

אפשר גם: לשכב על הדשא ולמרר על מר גורלי.

Queens Of the stone age מול Chvrches - טוב. אני לרוב מתקשה עם להקות שאהבתי בתחילת שנות העשרים של חיי. אבל Queens of stone age לחלוטין נופלים בצד החיובי של הנוסטלגיה. וגם אם איבדתי איתם קצת קשר בשנים האחרונות, אני בטוח שאני אהנה מכל רגע. למען האמת, Chvrches הם לא ממש תחרות.

אפשר גם: לצאת מוקדם ולתפוס מקום טוב לארקייד פייר.

Arcade Fire מול למי לעזאזל אכפת. אם לפני שנתיים-שלוש עוד היו לי ספקות לגבי השילוב של ארקייד פייר ואיצטדיון ענק, הגיע Reflektor, המלהיב והמרהיב באלבומיהם, והפך את הופעת החובה הזו לסיבה המרכזית להימצאותי בברצלונה בסוף השבוע הזה.

אפשר גם: לא. אי אפשר.

מטרונומי מול שנת הלילה – מטרונומי הנהדרים יכלו להיות אחד ההיילייטים של הפסטיבל עבורי. למרבה הצער, השיבוץ המאוחר באופן בלתי הגיוני שלהם מתנגש עם המלצות הרופאים – כנראה שאין ברירה אלא לוותר.

יום שישי 30.5

ג'ון גרנט מול Drive By Truckers – את האלבום האחרון של ג'ון גרנט, Pale Green Ghosts, אני מחבב יותר משמיעה לשמיעה. אחרי שהצלחתי לפספס את ההופעה שלו בישראל, תחילת היום השני של הפסטיבל הוא זמן מצויין לסגור את הפער. הזמן שמולו נראה די דליל, כשרק האלט-קאנטרי של Drive By Truckers, שמעולם לא הצליחו באמת לתפוס את תשומת ליבי, מתחרה בו.

אפשר גם: לנסות ליפול על להקה ספרדית לא מוכרת בבמה של סוני.

The twilight Sad מול Slowdive - מצד אחד הלהקה הסקוטית הנהדרת, שאלבום הבכורה שלהם היה בוודאי אחד המרגשים של העשור הקודם, ומצד שני Slowdive, חלוצת שוגייז בהופעה ראשונה מזה כמעט 20 שנה. למרבה המזל, שתי ההופעות לא חופפות לגמרי, כך שיהיה אפשר לשמוע לפחות חצי שעה משתיהן.

אפשר גם:  להרגיש הרפתקנים ולנסות את ההופעות של FKA Twigs או Dr John, או את קים גורדון מרעישה את האודיטוריום עם Body/Head.

The War On Drugs מול Pixies - לכאורה, לא אמורה להיות כאן התלבטות. הפיקסיז, אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק ומפלצת אצטדיונים מנוסה אמורה לזלול את האמריקנה הצנועה של The War On Drugs. אבל יש תחושה של שובע מוחלט בהתנהלות של הפיקסיז, מה שאי אפשר להגיד על The War On Drugs שרק משתפרים מאלבום לאלבום. נראה שאני אשאר עם הפיקסיז, אבל עצם ההתלבטות מעיד שאני כבר לא מתלהב מהם כמו פעם.

The National מול Slint מול - עוד התנגשות אכזרית. מצד אחד The National הנהדרים, שגם אחרי האלבום האחרון והמעט בינוני שלהם אני שומר להם חסד נעורים, ומצד שני האיחוד המסקרן של Slint האניגמטיים, ש-Spiderland, אלבום המופת שלהם, עדיין קונה לו עוד ועוד מעריצים. נראה שתהיה כאן עוד הכרעה של הרגע האחרון.

אפשר גם: מטיבי הלכת יוכלו לתת הזדמנות גם למטאל הדורסני של Deafheaven או האלקטרוניקה האפלה של The Hexen Cloak.

יום שבת 31.5

Islands מול כלום, פחות או יותר - בשעה יותר מעניינת, סביר להניח ש-Islands, להקה שחיבבתי אלבום אחד שלהם שנשכח ממזמן, לא הייתה תופסת את תשומת ליבי. אבל בשעות הערב המוקדמות של היום המנומנם הזה, גם זה משהו.

אפשר גם: לאכול טאפאס

Television מול Superchunk - שני איחודים (היסטוריים?). בראשון Television ינגנו את Marquee Moon, שזכה למעמד של אלבום מופת בצדק, אם כי, באופן פרדוקסלי, ההשפעה והציטוט האינסופיים שלו במוזיקה של העשורים האחרונים קצת שחקה את ההנאה ממנו למי ששמע אותו, כמוני, רק בשנים האחרונות. מהצד השני Superchunk, להקת אינדי מכובדת בפני עצמה, שמעולם לא נתתי לה את תשומת הלב הראויה.

אפשר גם: לרבוץ במלון ולראות טלויזיה (אני מתמכר ל-cnn כשאני בחו"ל).

Spoon מול מקולי קאלקין – מצד אחד, אחת הלהקות האהובות עלי, שכתבה את אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, ושהאלבום הקרב והולך שלהם הוא אחד מהמצופים של השנה הקרובה. מהצד השני ילד-כוכב מעצבן שהפך לאמן אינדי תמוה עם The Pizza Underground, שמבצעים גירסאות כיסוי מטופשות לוולווט אנדרגראונד עד שהקהל זורק אותם מהבמה. טוב. אז אין כאן באמת התלבטות.

אפשר גם: לכו ל-Spoon, דאמיט!

Godspeed You! Black Emperor מול חצי פסטיבל – מסיבה כלשהי, GY!BE קיבלו את שיבוץ של שעתיים שלמות – הסלוט הארוך ביותר בפסטיבל. במקביל אליהם תוכלו למצוא, בין השאר, את ג'סטין וורנון וה-Volcano Choir, את קונאן מוקסין המהנה, את הלואו פאי של The Dismemberment Plan, את קלאסיקות הפאנק של הבאזקוקס ואת הפאנק חסר הקלאסיקות של Cloud Nothings. נותר רק לגלות אם יהיה לי כוח להקשיב לחפירות של הקיסר השחור במשך שעתיים, או שאני אעדיף לעשות ארוחת טעימות בין ההופעות שמסביב.

Nine Inch Nails מול מוגוואי – אם הייתי בן 16, כנראה לא היה שום דבר בעולם שיכל לרגש אותי יותר מהופעה של טרנט רזנור. אבל היום השירים המיוסרים שלו מעלים אצלי פיהוק, ואפילו מידה מסויימת של סלידה. מצד שני, אחרי Godspeed, ספק אם יהיה לי כוח לסבב שני של חפירות עם מוגוואי. כנראה שניתן לרזנור הזדמנות, ונראה אם הוא מצליח לעורר שוב את בן ה-16 שמתחבא אי שם אצלי.

אפשר גם: לסיים את הערב עם המוזיקה הצנועה של Ty Segall. לחזור למלון ולהתכונן לחזרה הביתה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות