טאפאס וטאפאס

השבוע התנהל בבלוגיית המוזיקה העברית ויכוח קצר ועז למדי בנוגע למודל ההכנסות החדש של בנדקמפ. כמו שתוכלו לראות בתגובות שלי לפוסטים של יאיר יונה ורועי פוברצ'יק, אני בהחלט בצד של בנדקמפ בנושא הזה. כלומר יש לי הרגשה ש-15 אחוזים הם מספר גבוה יחסית, בהתחשב במעט שבנדקמפ עושים על מנת לקדם את האמנים שפועלים תחתיהם – אבל אין לי ספק שגביית אחוז מסויים היא הדרך להשאיר את המיזם הזה בחיים, בעיקר כשהכסף הזה יכול לשמש לשיפור הפלטפורמה וקידום המכירות, לטובת שני הצדדים.

למעשה, נראה כי המודל הכלכלי של בנדקמפ ודומיו הוא ההוגן ביותר מאז ומעולם. כזה המאפשר לאמנים למכור את סחורתם ישירות למאזינים, ולמאזינים לבדוק היטב את הסחורה ולקנות אותה ישירות מהיצרן. המתווכים, לראשונה, חוזרים לגודלם הטיבעי – כאלו המאפשרים את העיסקה, ולוקחים ממנה עמלה קטנה – לא כאלו הגוזרים את מרבית הקופון. לכאורה האמנים צריכים לשמוח שחלקם היחסי גדל. אבל כשהעוגה הולכת ומצטמקת, אי אפשר להאשים את מי שנלחם על הפירורים.

וכאן אולי נעוצה הבעיה האמיתית – שדיונים מהסוג הזה מתקיימים תמיד על רקע התחושה הרואה במוזיקה כמוצר כלכלי קונספט ההולך וגווע. הרי בכל שוק נורמלי ברור שהמתווכים גוזרים נתח מהעיסקה. אבל כאשר הקהל הרחב התרגל לראות בשירים דבר הניתן בחינם – לכל היותר כפרומו להופעה החיה – אפשר להבין את ההגיון בדרישה מחנות מוזיקה להרוויח מפרסום במקום לגזול את "כבשת הרש" של האמנים.

אלא שלדרוש שצד שלישי יממן את התיווך הוא צעד ראשון לפני הדרישה שגם את תהליך יצירת המוזיקה יממן אותו צד שלישי. האם כמו בטלנובלה ישראלית סוג ז, צריכים האמנים המבצעים להציף את השירים שלהם ב-product placement? האם לא ברור שמצבה העגום של עיתונות הרשת, לדוגמא, נובע מההסתמכות המוחלטת על מפרסמים ועל תוכן פירסומי שהאג'נדה שלו היא לעיתים קרובות סותרת את זו של הקורא? אם האמנים מעוניינים בפלטפורמת מכירות מצליחה, שנותנת שירות הוגן שנאמן להם ולמאזיניהם, הם חייבים לממן אותה דרך עמלות מכירה. ואז, כנראה, חובת ההוכחה תהיה על הקהל, שיאלץ לשלוף את הארנק ולממן את המוזיקה שהוא אוהב.

מוזיקה, ונדמה לי שאמרתי זאת כבר בעבר, היא קודם כל עניין של גישה. וכבר כילד פרברים לבנבן וחנון (הפיגמנט של הצד המזרחי קצת התפקשש) מצאתי את עצמי מזדהה עם הגישה הלוזרית והכואבת של הגראנג' והאינדי של שנות התשעים, וממש לא עם הזעם ומלחמת האגו של האולד סקול היפ הופ. ומי שעוקב אחרי הבלוג הזה בוודאי שם לב למיעוט ההתייחסות שלי לז'אנר המוזיקלי הזה – מה לי ולכל האטיטיוד והבלינג בלינג הזה?

זה כמובן גם מה שמונע ממני ליפול מהרגליים לנוכח Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty, האלבום החדש של Big Boi, הלא הוא אנטואן פאטון מהצמד OutKast. כן, אין ספק שמדובר במוצר מעניין ואינטיליגנטי פי אלף ממעט המיינסטרים היפ הופ שאני נחשף אליו דרך הרדיו. ועדיין, ברגע שה-Nigga וה-Bitch הראשונים נזרקים לחלל האוויר, יכולת ההזדהות שלי הולכת ופוחתת. אחרי לא מעט האזנות השבוע אני מוצא את עצמי עם אלבום שאני יכול לנענע הראש לצליליו, אבל לא להתלהב ממנו באמת. למעשה, נראה לי שיש מידה לא מועטה של רלטיוויזם תרבותי בצורה שבה כל מבקרי העולם מתייחסים בסלחנות למעטה הראווה והכוחניות של אמנים מהסוג הזה, כאשר שנסיון לייצר רוקנרול באותה הגישה (ונדמה לי שרק הגלאם מטאל של שנות ה-80 באמת ניסה) היה זוכה בוודאי לקיתונות של בוז.

Big Boi feat. Cutty – Shutterbug

Big Boi feat. T.I. & Khujo Goodie – Tangerine

הדברים שונים לחלוטין כשמדובר ברוטס. הגישה הלהקתית של הקולקטיב תמיד היוותה גשר מושלם בין ההיפ הופ לרוקנרול. לי יש אמנם היכרות חלקית ביותר עם הרפרטואר של הלהקה, אבל לאלבומם החדש, How I Got Over, התחברתי מיד. עם הרבה יותר Fאנק ונשמה, והרבה פחות אטיטיוד מביג בוי – בדיוק מה שצריך ילד אינדי שכמוני בשביל להתחבר לצד השחור שלו. הטיפול שהם נתנו לג'ואנה ניוסום הוא לחלוטין נס בעיני – האזנת חובה לכל מי שמצא, ממש כמוני, את הקול שלה מעצבן למדי. הרוטס מוכיחים שהכל הוא עניין של קונטקסט – ובתוך המסגרת הנכונה גם קרקור עורב יכול ללטף את האוזן.

The Roots Feat. Blu, P.O.R.N., Dice Raw – Radio Daze

The Roots feat. Blu, Phonte & Patty Crash – The Day

The Roots feat. Joanna Newsom & STS – Right On

ומהקצה השמאלי של הסקאלה ההיפ-הופית נמצא האלבום החדש של Ceschi Ramos (סצ'י? סחי?), The One Man Band Broke Up. לא מדובר רק בפולק-ראפ לבנבן, צנוע וחסר ראווה, אלא באלבום קונספט עגמומי להפליא, שמספר על סיפורו של עלייתו ונפילתו של מוזיקאי בשם ג'וליוס, שלהקת היחיד שלו מתפרקת בשל "חילוקי דעות אומנותיים". סיפור ההתאבדות של ג'וליוס מסופר על פני 40 דקות מרשימות, לפרקים מבריקות,  האזנה אליהם מגלה עוד ועוד שורות ורגעים מפתיעים. תקראו לי סנוב או מקובע – אבל האלבום של הסחי, בלי שום "Featuring" או "Produced by", הוא ללא ספק אלבום השבוע המוחלט שלי.

Ceschi – The One Man Band Broke Up

Ceschi – No New York

Ceschi – Fallen Famous

תגיות:   Bandcamp · Big boi · ceschi · the roots · אלבום · ג'ואנה ניוסום · היפ הופ · מוזיקה · ראפ · שיר3 תגובות

לפני הכל – אף אחד כבר לא מופתע ש"צעצוע של סיפור 3" הוא עוד הצלחה ברשימת ההצלחות של פיקסאר, וגם לא שהוא הסרט המוצלח ביותר בסדרה כולה. פיקסאר לא רק עושים סרטים מצויינים בכל פעם, הם אפילו משתבחים משנה לשנה (הסרטים הישנים שלהם, טובים ככל שהיו, מתגמדים מול Up או וול-אי, למשל). ובכל זאת, יש רגע אחד נצחי באמת בסרט הזה. כמעט בכל סרט הוליוודי יש את רגע המתח הלחלוטין לא מותח של "הגיבורים בסכנה שאי אפשר להינצל ממנה"– הרי ברוב הסרטים, בוודאי בסרט של פיקסאר, הסוף חייב להיות טוב.

ובכל זאת, כל מי שצופה בסצינה הזו ב"צעצוע של סיפור 3" לא יכול שלא להיתקף בדאגה אדירה לגורלם של הדמויות. לא רק בשל העובדה שפיקסאר, כתמיד, מצליחים ליצר דמויות אנימציה אהובות הרבה יותר מכל דמות בשר ודם. אלא גם בשל הצורה שבה הדמויות מקבלות את גורלם ההולך וקרב – לא בלחימה עד הסוף המר, אלא דווקא בהשלמה שבשתיקה ומבטים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים. סצינה שמציגה שוב (אם לא השתכנעתם, לדוגמא, בעשר הדקות הראשונות של Up) את האמנים של פיקסאר ככמה מיוצרי הקולנוע המרגשים בעולם.

הציפור האיטית בעולם.

אני לא יכול שלא להרגיש הזדהות עמוקה עם סטלני תל אביב היקרים, שכן גם בתחום ההתמכרות שלי, מוזיקה חדשה, עוברת עלי תקופת יובש כמעט חסרת תקדים. יכול להיות שמדובר באמת בתקופה חלשה מוזיקלית, ויכול להיות שאני לא שם את האוזניים שלי במקום הנכון. אבל גם יכול להיות (וסביר הרבה יותר) שכל המוזיקה הנכונה נמצאת פה, לפני, אבל אני עסוק מדי בדברים אחרים – נניח, בלקרוא כתבה על תמנון שמנחש תוצאות משחקי כדורגל -  שמונעים ממני להקשיב באמת.

בכל מקרה, בזמנים כאלו כל רמז לגדולה מוזיקלית הוא אוצר בלום. אלא שהרמזים הללו מגיעים ממקומות נידחים יותר ויותר. אין דבר יותר מתסכל מלשמוע שבריר מוזיקלי מעמוד מיספייס מוזנח של ספק להקה אדירה, ואז לגלות שאדון גוגל, לא משנה איזה מחרוזת אכניס לתוכו, מסרב לקשר ביני לבין האלבום המלא. בצר לי אני פונה לאחרונה יותר ויותר חזרה אל הציפור הכחולה.

אין סוף לעלבונות שניתן להטיח בסולסיק. מדובר כנראה ברשת השיתוף הפרימיטיבית בעולם. עם מנגנון חיפוש שפועל יום כן יום לא, עם תלות מוחלטת ברשימת המשתמשים המחוברים, עם מהירות הורדה שלא התקדמה מאז המודם הראשון, ועם תכונות של נאפסטר 1.0 ועיצוב ממשק משתמש של חלונות 3.11. ועדיין, עם קצת מאמץ והרבה סבלנות אפשר עדיין לדלות שם, ביט אחר ביט, שפע של מוזיקה שקשה מאוד למצוא בכל מקום אחר.

שני אלבומים גירדתי השבוע מהסולסיק. הראשון הוא “Celebrate this Place” האי פי החדש של Islet, שחמק ממני כבר זמן מה. הלהקה הזו היא סוג של מקרה מבחן לחשיבותה של נוכחות רשת. הלהקה סירבה או לפחות התעצלה ליצור כזו לעצמה – במשך זמן רב לא היה אתר אינטרנט רשמי או דף מיספייס עבורה. אבל נראה שהלהקה הוולשית הצליחה ליצר לעצמה הייפ וגוף מעריצים בדרך הישנה והטובה – דרך הופעות. בשלב כלשהוא החליטו שני מעריצים, שלא הצליחו למצוא שום מידע על הלהקה ברשת,  להקים לה אתר לא רשמי ומבולגן להפליא – ולפתע Islet התפרסמו בתור מעין מובילים של אידיאולוגיה אנטי-וובית – והציתו מיני דיון על החשיבות של נוכחות רשת.

האם דווקא ההתעקשות על אנונימיות היא שגאלה את Islet מהאנונימיות שלה? ייתכן, אבל המוזיקה של הלהקה בהחלט מצדיקה תשומת לב בפני עצמה. שיר הפתיחה מגלה חניכים מצטיינים של אקדמיית "תוף-לא-מת" של הליארז, ההמשך מגלה שפע של כיוונים מוזיקליים חדשים, עם איזון מצויין בין הרועש למלודי, ובין היצירתי לנגיש והקליט. אחרי הרליס הזה בהחלט אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד שלה – בינתיים, מי היה מאמין, קם להם גם אתר רשמי קטן ומעפן במיוחד.

Islet – iris

Islet – One of These Worlds

Islet – Jasmine

כשקראתי לראשונה את הביקורת של Tiny Mix Tapes על האלבום החדש של The Black Swans הייתי מוכן להישבע ששמעתי את שם הלהקה בעבר. משהו בשם הזה נשמע כל כך קלישאתי ומוכר, שהתקשתי להאמין שזאת הפעם הראשונה שנתקלתי בו. מתברר, עם זאת, שמדובר בלהקה אלמונית למדי, שזהו אלבומם השלישי. לידתו של האלבום, “Words Are Stupid” בטרגדיה: כנר הלהקה נואל סוייר מצא את מותו בהתקף לב תוך כדי שחיה בגיל 37, והלהקה הוציאה לזכרו את האלבום בהוצאת ויניל מצומצמת.

בהתאם לנסיבות מדובר בסוג האלבומים שוברי הלב באופן מוחלט, אבל אני חייב להודות שבמידה רבה נשארתי אליו אדיש למדי. אולי הסיבה היא בכך שהאלבום הזה לא מוציא את הלהקה ממקומה הטבעי, שכן מדובר בלהקה שגם באלבומיה הקודמים נשמעה כלהקת הלוויות. ואת העצב המזוקק ביותר יודעים להוציא, לפחות אצלי, דווקא אלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם בדרך כלל. באופן מעט אירוני האלבום חסר את המאפיין סוחט הדמעות ביותר באלבומי הלהקה – הכינור של סוייר, ודווקא ההאזנה לאלבומיהם הקודמים של הלהקה, בהם הנוכחות של סויר מורגשת היטב, מצמררת הרבה יותר.

Black Swans – Language Tenor

Black Swans – Day at The Park of Roses

והנה שני שירים ישנים יותר של הלהקה – שימו לב לכינור:

Black Swans – Blue Skies

Black Swans – Shake

ולסיום – שיר חדש, לקראת אלבום חדש, של Of Montreal. את הדעה שלי על "Hissing Fauna, are you the destroyer" כתבתי כבר בראשית ימי הבלוג. דוגמא מצויינת לעצב מזוקק שמגיע מאלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם, ואם תלחצו אותי לקיר, מועמד מצויין לתואר אלבום העשור הקודם שלי. האם יש בכלל טעם להעמיד את עומס הציפיות הזה אל מול האלבום החדש שלהם? על פי איך שהשיר החדש נשמע, כנראה שלא. אבל מהרגע שהציפיות האלו נוצרו, יש סיכוי טוב ששום אלבום של הלהקה הזו לא ירצה אותי שוב.

Of Montreal – Hydra Fancies by Some Kind of Awesome

תגיות:   Islet · of montreal · The Black Swans · אלבום · הציפור הכחולה · מוזיקה · סולסיק · סרט · צעצוע של סיפור · קולנוע · שיר2 תגובות

את קולות המיית הציפורים וניג'וסי החתולים שמעירים אותי בדרך כלל בשבת בבוקר החליף אתמול צליל הטלפון הסלולארי שלי – אנשי התמיכה בעבודה נתקלו בבעיית לקוח דחופה הדורשת את סיועי.

היתרון העיקרי של היותי שכיר אפור היא מנוחת השבת חסרת ההפרעות, או כך לפחות חשבתי. אבל בהיי טק כמו בהיי טק – אין דבר כזה שאין דבר כזה. בעודי יושב טרוט עיניים מול המחשב ושותה את אספרסו הבוקר שלי, אני שולח את ידי הוירטואלית לכיוון האלבום הכי עצבני וכעוס שההארד דיסק שלי יכול לספק. למזלי, רק אתמול הצטרף אליו אלבום הבכורה של Pulled apart by horses.

בפלייליסט שלי לא תמצאו הרבה אלבום זועמים כמו זה של החבורה הזאת. רועשים יש בשפע – אבל כאלו שמייצרים רעש יצירתי ומשועשע. האלבום היחיד שהקשבתי לו בשבועות האחרונים שמתקרב לרמת הכעס והטסטוסטרון של החבורה הבריטית הזו הוא זה של Titus Andronicus. אבל בעוד שהטיטוסים מתמחים באגרופים מכוונים היטב לבטן, Pulled Apart By Horses הם יותר חבר'ה של אגרופים זועמים למרכז הפרצוף. ובעוד שהראשונים עוסקים באריכות בתמות ממלחמת האזרחים האמריקאית, השניים מעדיפים שלושים דקות מרוכזות עם שמות שירים כגון Back To The Fuck Yeah ו- Punched A Lion In The Throat, שלא ממש משאירים מקום לדמיון ולמורכבות.

סביר להניח שהרומן שלי עם רצף הזעם והזוהמה הזה לא ימשך זמן רב – את התקופה הזועמת של חיי סיימתי ממזמן. אבל בינתיים אני מפיק הנאה בהחלט בלתי צפויה ממתקפות הדיסטורשן והצווחות של הלהקה. לו רק הייתי מגייס כמה מהצווחות הללו גם לשיחת הטלפון של הבוקר, סביר להניח שהשבת שלי הייתה שקטה בהרבה.

Pulled Apart By Horses – Back To The Fuck Yeah

Pulled Apart By Horses – Get Off My Ghost Train

ובתוך השיממון המוזיקלי היחסי שעובר עלי בשבועיים האחרונים בולטת לה להקה אחת צעירה עם עתיד מבטיח. Drawing Mountains הם ילדים של ממש, כפי שניתן לראות מתמונות המייספייס שלהם, אבל הגישה שלהם למוזיקה רחוקה מלהיות ילדותית. רק שבעה שירים יש באלבום הבכורה שלהם, Ventures אבל כולם נבנים בעדינות ובכישרון, מבלי להתרחק למחוזות אקסטרה פלצניים. נדיר למצוא להקה, בוודאי כל כך צעירה, שמיצרת מוזיקה שמגלה כל כך הרבה רבדים בשמיעה חוזרת ונשנית. ואת שאריות הבוסריות שלהם בוודאי ישילו יחד עם עור הפנים הבעייתי – ואז אולי תגלה להקה גדולה של ממש.

Drawing Mountains – War Paint

Drawing Mountains – A Panoramic Dream

Drawing Mountains – Daedalus

האלבום המלא, בעידוד הלהקה וללא רגשות אשם.

תגיות:   Drawing mountains · pulled apart by horses · אלבום · היי טק · מוזיקה · שיר2 תגובות

לפני הכל – גיאחה קישר בעונג שבת לכתבה של בן שלו על מקומה של המוזיקה בספרו של אופיר טושה גפלה, "ביום שהמוזיקה מתה", ואני, שנמצא בשלבים מתקדמים של קריאת הספר, רוצה להוסיף כמה מילים. אז כן, נפלא למצוא עשרות שמות של אמנים אהובים יותר ופחות תוך קריאת הספר – לא עוד ביטלס, פינק פלויד וקינג קרימזון, אלא Yo la Tengo, מודסט מאוס, קלקסיקו, רד האוס פיינטרז ו-Piano Magic (וזה רק מתוך עמוד וחצי). אבל אני חייב לתהות איך זה נקרא על ידי הקורא שאינו מעורה בעולם האינדי. מילא המקומות שבהם ברור לקורא שהוא קורא תיאורים סתומים מז'רגון בלתי מוכר (למשל בהם מוזכרים שמות של אלבומים נידחים, נניח “Keep it like a secret” ללא איזכור הלהקה), אבל גפלה משלב גם משפטים כגון "גלגלתי במוחי את שפע ההצעות, ובחרתי במסיבה של פיליפה, אחת הלקוחות הכבדות בחנות, שחיזרה אחרי מיום שגיליתי לה את סמוג". לא מעט קוראים בוודאי גירדו בראשם בשלב הזה, ודפדפו כמה עמודים אחורה בניסיון להיזכר מי הוא אותו הסמוג. עם או בלי קשר לניימדרופינג המוזיקלי, ולמרות לא מעט נקודות חסד לזכותו, מבין שלושת ספריו של גפלה שקראתי (אני עדיין מתכוון לקרוא את "עולם הסוף"), זה כנראה הספר שהכי פחות סחף אותי.

הקומיקאי מרק מרון אמר ש"הוא מרחם על אנשים שמעולם לא התמכרו לדבר. הם לא מכירים את ההרגשה של ממש, ממש לרצות משהו ואז לקבל אותו – שוב, ושוב ושוב ושוב". מספיק לראות את הבעת הפנים של כמה מחברי לעבודה כשהם זוכים בסיגריה לאחר ישיבה של שלוש שעות כדי להיווכח בצדק שבדבריו. אני, למרבה הצער, מעולם לא הצלחתי להתמכר לניקוטין, ואילו אלכוהול, עם כל התרומה המוכחת ורבת השנים להחרבת תאי מוחי, הוא לא ממש ממכר. נו, טוב, תמיד יהיה לי את הקפאין. והזחילה העלובה שלי אל כוס האספרסו הראשונה של הבוקר – שהרי קפאין לא באמת מעורר, הוא רק גורם לכך שהתפקוד הבסיסי שלך יהיה תלוי בו – מוכיחה שאני אכן מכור אמיתי.

ועכשיו אני נתלה בספל אספרסו כפול שמאיים להפוך למשולש, הכל כדי להחזיק אותי ער במשך הלילה, שבסופו בדיקה רפואית בשינה. ברקע מתנגן האלבום החדש של רוקי אריקסון – אדם שהתמכרויות הגוף והנפש אינם זרות לו. בתור היפסטר צעיר למדי אני לא יכול להתהדר בהיכרות עם הרפרטואר של אריקסון – לא כאחד מחלוצי הפסיכדליה של שנות ה-60 עם ה-13th floor elevator, ולא עם הצליל הקשוח יותר שאימץ בסוף שנות ה-70. אבל אריקסון, שקריירת המוזיקה שלו נקטעה פעמים רבות בשל הנזקים הנפשיים שמקורם בטיפול פסיכאטרי כושל של מדינת טקסס, עושה כעת קאמבק נוסף באדיבותם של אוקרביל ריבר – מה שבוודאי מקרב אותו לקהל האינדי הנוכחי.

אני דווקא לא ממעריציהם המושבעים של וויל שף ולהקתו, אבל הטיפול שהם נותנים לרוקי אריקסון – ממש כמו הטיפול שניתן מוקדם יותר השנה לגיל סקוט הרון (טפו, טפו, מבטל הופעות טורקי עוכר ישראל) – מאזן היטב בין הקול הבוגר והמנוסה של הזמר לבין הצורך לתת לו מסגרת מוזיקלית עדכנית. וכשהשילוב הזה עובד טוב (“Goodbye sweet dreams”, “Think of as one”) התוצאה היא אלבום מצויין להעביר איתו את השעות הארוכות של הלילה, בציפיה לשחר שיעלה.

Roky Erickson With Okkervil River – Goodbye Sweet Dreams

Roky Erickson With Okkervil River – Think Of As One

Roky Erickson With Okkervil River – Forever

וגם – לפני כמה פוסטים התלוננתי על המחסור באלבומי ריצה מושלמים. והנה, נדמה לי שמצאתי אחד כזה – You should know by now, ה-EP החדש של “Girls names” האירים. הבעיה היחידה עם האלבום הזה הוא אורכו – שישה שירים קצרים להפליא שמסתכמים יחדיו בקצת יותר מ-11 דקות. למעשה, יותר מאלבום זה נשמע כמו שיר אחד ארוך עם הפסקות נשימה קצרות, או אולי שיר אחד שמנוגן בשש צורות שונות. בכל מקרה, למרות ההשפעה הג'וי דויז'נית הברורה, מדובר באלבומון קצבי וקליל למדי –  מצויין לחדר הכושר אם גם לכם, כמוני, נגמר האוויר אחרי קצת יותר מעשר דקות.

Girls Names – Tear Me Down

Girls Names – Oh Girl!

ולסיום – את העובדה ש- Meursault מגיעים מאדינברו, סקוטלנד, גיליתי רק במהלך הכנת הפוסט הזה. אבל העובדה הזאת מסתדרת היטב עם התחושה שעולה מהאזנה לאלבומם השני, “ All Creatues Will Make Merry” . השילוב בין הקדרות החורפית לבין העושר המוזיקלי לא יפתיעו כל מי שהאזין לכמה אלבומים של להקות סקוטיות בשנים האחרונות. Meursault מוסיפים לקדרה גם קצת לכלוך בקצוות – עם גישת lo-fi שמבדילה אותם מכמה מחבריהם לסצינה (Twilight Sad, Phantom Band), ובעיני גם קצת מזיקה לכמה מהשירים.

Meursault – Crank Resolutions

Meursault – New Ruin

תגיות:   girls names · Meursault · אופיר טושה גפלה · אוקרביל ריבר · אלבום · ביום שהמוזיקה מתה · התמכרות · מוזיקה · מרק מרון · ספר · סקוטלנד · קפה · רוקי אריקסון3 תגובות

לפני הכל – הפיקסיז מצטרפים לגל הביטולים של השבועות האחרונים, בביטול שלא מוסיף להם הרבה כבוד – מי שצו מצפונו מציק לו יכל להגיע לאותם מסקנות כבר לפני חודש, חודשיים או שנה. ובכל זאת, מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר בסתם עוד שפל עונתי של הופעות בישראל או הצעד הראשון בדרך ליבוש תרבותי מוחלט של ישראל. לא הייתי מזלזל באפשרות השניה – קל מאוד לשכנע את אמני העולם בנחיצות החרם על ישראל, ממש כמו שהיה אפשר לשכנע אותם בנחיצות החרם על דרום אפריקה בשנות השמונים. וממש כפי שאפשר לשכנע את תושבי ארצנו ש"כולם נגדנו" וש"גל אנטישמיות" תוקף אותנו, ולהגביה עוד יותר את החומות בינינו לבין העולם.

ציינתי כבר בשנה שעברה את הסיבות שגורמות לי לאהוב את פרימוורה סאונד, ואלו לא השתנו גם השנה – הקרבה לברצלונה שמאפשרת לישון בעיר ולהגיע לפסטיבל בתחתית אחרי טאפאס צהריים; ההשתלבות המצויינת שלו במרקם של העיר; השטח המצומצם יחסית והקל לניווט; ובעיקר הליין אפ הסופר איכותי, והכבוד של הפסטיבל ללהקות וללייבלי האינדי המקומיים. השנה, בניגוד לשנה שעברה, הגעתי לעיר נרגש להפליא ובידי כרטיס תלת יומי לפסטיבל כולו.

היום הראשון הוא בוודאי המרגש ביותר עבורי – היום השני אולי מכיל יותר שמות נוצצים, אבל הסיבה האמיתית להגעתי נמצאת כאן. אבל עד שפייבמנט יעלו לבמה, ב-01:00 בדיוק, יש עוד כמה שעות של הופעות. הבחירה הראשונה שלי עמדה על להקה שראיתי כבר פעמיים – ומוכן לראות פעם ועוד פעם – הלא הם מונוטוניקס הישראלים. אבל השילוב בין הווליום הבאמת מוגזם בהופעה (והרי מונוטוניקס היא לא להקה שרואים הרחק מהרמקולים) והחיבה המופחתת של האישה ללהקה (אני מאמין שהביטוי המדוייק היה "אני מעדיפה כדור בראש") הרחיק אותנו משם עד מהרה. כתחליף נבחרו Surfer Blood. למרבה ההפתעה גיליתי שהמוזיקה של הלהקה צרובה בזכרוני טוב בהרבה משחשבתי – ומשהמוזיקה של הלהקה אני נהנה הרבה יותר משזכרתי.

הבחירה הבאה הייתה טיטוס אנדרוניכוס. כבר סיפרתי על החיבה שלי לאלבום השני של הלהקה המצויינת הזאת, שנדמה לי שנמצאת בדרכה למעלה. ובכל זאת, יש איזו מורכבות במוזיקה של הלהקה, כזו שמפרידה בינה לבין אלף ואחת להקות שסביבה, וכזו שמתמוססת ברישול ובהמוניות של הופעת פסטיבל מהסוג הזה. ה-XX , לעומת זאת, סובלים מהבעיה ההפוכה – השירים שלהם כל כך פשוטים, כל כך בסיסיים, וכל כך מקסימים, שהביצוע שלהם בהופעה קרוב מדי למקור האלבומי מכדי לרגש באמת. עבור מי שלא ממש הכיר אותם (כמו האישה שאיתי) הייתה זאת אהבה מהאזנה ראשונה, עבור מי שמכיר אותם היטב היה זה רק עוד קצת ממשהו מוכר וטוב.

הלאה! משם עברנו לראות את Tortoise, שנתנו הופעה מהוקצעת ומרשימה (לדעתי) ובלתי נסבלת (לדעת האישה). כפשרה, אחרי חצי שעה, הלכנו ל-Broken Social Scene. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של הקולקטיב הזה, שרק אלבומם הראשון הצליח באמת לתפוס אותי. באופן לא מפתיע, הדינמיקה על הבמה הייתה דומה במקצת לאיחוד של כוורת, שכל אחד מהכשרונות של הקולקטיב זוכה לרגע שלו באור הזרקורים. בהחלט מהנה לפרקים אבל לא היילייט בלתי נשכח.

לפסטיבל עוד היה מה להציע – מהבמה של פיצ'פורק נשמעו הצלילים המפתים של The Big Pink. אבל אני כבר עשיתי את דרכי אל הבמה המרכזית, לדחוס את עצמי קדימה לקראת ההופעה של פייבמנט. ציפיתי למעט צפיפות ומעט דחיפות, אבל בשלב כלשהו הלחץ הלך וגבר, ואני מצאתי את עצמי עד מהרה ב"שורה" (או יותר נכון ב"שכבה", ביטוי יותר הולם למצבי הסרדיני) הרביעית, במרחק יריקה מהבמה.

כמו רוב חובבי האינדי, האהבה שלי למוזיקה מתנהלת לרוב במרחב שבין זוג האוזניים שלי. אני משתדל ללכת להופעות, אבל את האהבה שלי לרבים מהאמנים האהובים עלי הוא עניין שביני לבין עצמי, או לכל היותר ביני לבין האישה שעימי. כך גם במקרה של פייבמנט, שביום יום אני לא מוקף במעריציה השרופים. והנה, אני מוצא את עצמי מוקף מכל עבר בקבוצה של אנשים שמסוגלים להבין טוב יותר מכל חברי חלק קטן, אך משמעותי, באישיותי – זאת שנבנתה מהטקסטים הפתלתלים של מלקמוס ופייבמנט. מוקף באנשים ששרים בקול את מה שאני לרוב שר לעצמי בלחישה. מוקף באנשים שאני אמור לאהוב מהרגע הראשון – ומקלל אותם ללא הפסקה. מדוע הם חייבים לדחוף? להניף את הידיים? לקפוץ כשהמרווח לא מאפשר אפילו להתמתח? לשפוך עלי נוזל עם הניחוח היחודי של רום עם קולה? למה לעזאזל הם חייבים להזיע כל כך הרבה?

לא שהגרעין הקשה של המעריצים הקצת בהמיים מדי עבור להקה אינטליגנטית כל כך הצליחו להרוס לי את ההופעה. החמישיה על הבמה לא נתנה לתת לזה לקרות. אפשר בהחלט לתהות על המניעים שמאחורי האיחוד הזה, אבל לא על הכושר של העומדים מאחוריה. פייבמנט יכולים להעביר סמינר במתח הבימתי שבין דיוק לבין רישול מכוון – ואולי סתם עומד לטובתם קטלוג השירים שלהם, כאלו שנשמעים מקסימים יותר ככל שהם משוחררים יותר, מפוזרים יותר.

שלא במפתיע בחירת השירים פנתה לקונצנזוס – עם דגש על Crooked Rain ו-Wowee Zowee, ועם פחות שירים מהאלבום הראשון, ועוד פחות מהשניים האחרונים. בחירת השירים, כמובן, לא הייתה לחלוטין לרוחי, ואפילו את The Hexx אהובי הם שרו בגרסתו המוקדמת והסלאקרית להפליא. אבל כשבוב נסטנוביץ' העלה לבמה את עמי שלו לריקוד צמוד ב-"We’ll Dance", אחד השירים המרגשים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה – מי יכול לכעוס עליהם?

קצת אחרי שתיים וחצי עזבנו את אתר הפסטיבל לצלילי ההופעה של Fuck Buttons מוכנים למנוחה לקראת שני החלקים הבאים של הפוסט הזה. אבל אם השנה האחרונה בחיי לימדה אותי משהו – הרי זה שכשהכל נראה ורוד, הרי שהנפילה בדרך. ואכן, את הערב הבא לא ביליתי אל מול Spoon, The New Pornographers, פיקסיז או Low, אלא דווקא בתרדמת ווליום בבית החולים הקרוב. את הימים שאחריו בעיקר על מחשבות על מה שהיה, ועוד יותר על מה שיכל להיות.

אני לא יודע אם את פרימוורה סאונד של השנה אזכור גם עוד כמה שנים כאכזבה אדירה, כנקודת השפל של שנה לא קלה בכלל. דבר אחד בטוח – סוף שבוע שבו ראיתי את הלהקה האהובה עלי רק כמה גופות מיוזעים לפני חייב להירשם אי שם בזיכרון גם לטובה.

והפיקסיז? צרת רבים חצי נחמה.

* לכותב הפוסט לא באמת נשקפה סכנת חיים במהלך ההופעה של פייבמנט או אחריה.

תגיות:   broken records · monotonix · surfer blood · the xx · titus andronicus · tortoise · ברצלונה · הופעה · מוזיקה · פייבמנט · פרימוורה · פרימוורה סאונד8 תגובות