טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

ביום ובלילה

25 במרץ, 2014 מאת נמרוד
להגיב

עם כל הרצון להיות עם האצבע על הדופק, ולהקשיב ל"דבר הגדול הבא", כולנו יודעים שאין דבר יותר מספק מלחזור למוכר ולאהוב. חובבי מוזיקה לא ממש זקוקים לכתבות מעמיקות ומחקרים כדי לדעת שהאזנה ה-100 לאלבום תמיד טובה יותר מהאזנה הראשונה, ושהציפייה לשיאים ידועים מראש תמיד מתגמלת יותר מחפירה בערימה של צלילים לא מוכרים. לכן, כנראה, קל כל כך לסלוח על פלגיאטים מוזיקליים. אלפי להקות יכולות עוד למחזר כל ריף גיטרה שג'וני מאר הגה אי פעם, ואנחנו נקשיב בשמחה ונבקש עוד. אז בוודאי שאין לי שום סיבה להתלונן על פלגיאט מוצלח של הלהקה האהובה עלי.

לכאורה, אין ספור להקות אינדי מהשנים האחרונות מושפעות מפייבמנט. ואכן, הנינוחות העצלנית שלהם נוכחת במוזיקה שנעשית היום הרבה יותר ממה שהייתה בשנות ה-90, כאשר הלהקה הייתה פעילה. ובכל זאת, מעט מאוד להקות באמת הצליחו ללכוד את הצליל – המורכב ממה שנהוג לחשוב – של הלהקה. Radstewart, רביעיה בריטית דווקא, עושים את זה בצורה מושלמת, כולל הליריקה המתחכמת והשירה העקומה של סטיבן מלקמוס. אפילו עטיפת ה-EP החדש שלהם נראית דומה להפליא לעטיפת אלבום הסולו הטוב ביותר של מלקמוס:

Radstewart - Face The Truth

אז זה עדיין לא מתקרב עדיין לגאונות של המקור, ובעיקר עושה חשק להאזין ל-Wowee Zowee בפעם המי-יודע-כמה. אבל כיוון שפייבמנט בחרו בחוכמתם לא ליצור מוזיקה חדשה באיחוד שלהם, וסטיבן מלקמוס המשיך למחוזות מוזיקליים (רק קצת) שונים, זה כנראה הדבר הכי קרוב שתצליחו למצוא השנה לחמישה שירים חדשים של פייבמנט.

את Blood Red Shoes לא ממש חיבבתי עד ל-Water, ה-EP הנהדר שלהם משנה שעברה. ועכשיו מגיע אלבומם החדש והרביעי, שהוקלט בברלין, על פי הצמד, "ללא מפיק, ללא טכנאי אולפן וללא חברת תקליטים". ואכן מדובר באלבום פשוט ואפקטיבי להפליא – 40 דקות של מגברים מכוונים ל-11 וגיטרות שלא מפסיקות להדהד לרגע. לפעמים ריף גיטרה יעיל ותיפוף פשוט בכל הכוח הוא כל מה שצריך כדי להתחיל את הבוקר כמו שצריך.


Blood Red Shoes – An Animal


Blood Red Shoes – Grey Smoke

Post War Glamour Girls

אם עברתם כבר את קורס המבוא לשמות מתחכמים של להקות אינדי, אתם כבר יודעים שאצל Post War Glamour Girls לא תמצאו הרבה זוהר או הרבה בחורות (טוב, רק אחת). ולמרות מראה האינדי השגרתי של הרביעיה הצעירה הזאת, אלבום הבכורה שלהם, Pink Fur, רחוק מלהיות גנרי או היפסטרי. מדובר באלבום מלוטש להפליא, עמוס בגיטרות כבדות ושירה צרודה וזועמת בסגנון אולד סקול ניק קייב. ואם את הבקרים האחרונים התחלתי עם הרוקנרול הקליל של Blood Red Shoes, לא הייתה דרך יותר טובה לסגור את הלילות מהאלבום האפל-אפל הזה.


Post War Glamour Girls – Sestra


Post War Glamour Girls – Red Terror


Post War Glamour Girls – Stolen Flowers Rust

תגיות:   · · · · · · · 3 תגובות

ים של צלילים אלמוניים (2014, מציאות ראשונות)

11 בפברואר, 2014 מאת נמרוד
להגיב

כשהאבק שוקע על סיכומי השנה, אני מוצא את עצמי לרוב סובל מרוויון מוזיקלי כשהרעיון של לדלות פנינה אחר פנינה מערימות המוזיקה הבינונית המקיפות אותי לא נשמע מאוד קוסם. החודש הראשון של 2014 לא היה שונה מקודמיו בשנים האחרונות. למעשה, ייתכן שהוא ראוי לתואר החודש עם הכי פחות שעות מוזיקה חדשה מאז המצאת היוטיוב. ובכל זאת, בשבועיים האחרונים, עם היציאה האיטית שלי משנת החורף, גיליתי שהאוזניים נפתחות שוב, ומוזיקה חדשה ומצויינת חוזרת לזרום.

יצירות מופת אין כאן, ובוודאי שלא שום דבר חדשני – אבל עם אלבומים חדשים לבק, מודסט מאוס וספון – אפשר לקוות שהרגעים הטובים של השנה עוד לפנינו.

Peggy Sue

אין לי יותר מדי דברים מוצלחים לומר על האלבום החדש של פגי סו. אם Acrobats שלהם נכנס בצדק לרשימת אלבומי השנה של 2011, והוא עדיין אחד האלבומים היותר מהנים ששמעתי בשנים האחרונות, Choir Of Echoes הוא כבר אלבום הרבה יותר מינורי. אבל גם ללא שירים ברמה של Song & Dance או Ruthie, הגרעין של מה שעושה את פגי סו ללהקה נהדרת עדיין כאן – ומדובר בעיקר בהרמוניות הקוליות המופלאות של זוג הסולניות הנהדרות שלהם, והמקצבים הפשוטים, העדינים והמופלאים של המתופף אולי (olly) ג'וייס, שאני מוצא את עצמי שוב ושוב מנסה לשחזר, בהצלחה חלקית ביותר, על מערכת התופים שלי. ובשירים היותר דינמיים, Figure of Eight או Idle לדוגמא, כשכל העדינות הזו מקבלת טיפה חיספוס – השלישיה הזו מגיעה לשיאה.


Peggy Sue – Figure Of Eight


Peggy Sue – Idle

אלבום החודש שלי הוא ללא ספק Chiaroscuro של I Break Horses. את השילוב הזה בין אלקטרוניקה האפלולית ושירה נשית צרודה שמעתי כבר עשרות פעמים בשנים האחרונות – אבל כשהוא נעשה טוב, הוא מצליח להפיל אותי מהרגליים שוב ושוב. בטח כאשר כמעט כל שיר ושיר מכיל ביט מהפנט ששואב אותי פנימה מהשמיעה הראשונה. הבעיה היחידה עם האלבום הזה הוא שאין בו אפילו רגע אחד מספיק מקורי כדי לגרום לו לפרוץ את תחומי המגירה הענקית במוח שבו זרוקים כל כך הרבה הרכבים דומים. אין ספק שאם עוד שנתיים אני אשמע באקראי שיר מתוך האלבום הזה הוא ישמח אותי כמו בפעם הראשונה. ואין לי ספק גם שלא יהיה לי מושג איך קוראים לו או ללהקה ששרה אותו, שתטבע לנצח בים של צלילים אהובים ואלמוניים לחלוטין.

Chiaroscuro


I Break Horses – Faith


I Break Horses – Denial


I Break Horses – Disclosure

וגם ב-Occult Delight, האלבום החדש של Mode Moderne תתקשו למצוא שמץ של מקוריות. הרביעיה הקנדית היא היא עוד חוליה בשרשרת הארוכה של להקות פוסט-פאנק, שתחילתה בג'וי דויז'ן, תחייתה המחודשת באינטרפול וסופה לא נראה באופק. אז חוץ מאסופת שירים טובים ואפלוליים למחצה, לא תמצאו כאן משהו שיפתיע אותכם. אלא אם כן, כמובן, הייתם בתרדמה מוזיקלית ב-35 שנה האחרונות, ואז האלבום הזה הוא נקודת התחלה טובה כמו כל אחת אחרת.


Mode Moderne – Grudges Crossed


Mode Moderne – Severed Heads

תגיות:   · · · · · תגובה אחת

הכי נמוך שיש (אלבומי השנה 2013, חלק ב')

26 בדצמבר, 2013 מאת נמרוד
להגיב

אם הייתם פה גם בחלק הקודם, אתם מכירים את חוקי הפורמט  – סיכום השנה המוזיקלית שלי ללא היררכיה ובחלוקה לקטגוריות שרירותיות למדי, כשלכל אלבום מצורף גם הימור על סיכויי ההישרדות שלו בפלייליסט העתידי שלי.

היפ-הופ

Deltron - 3030 - Event II

מוזר שאלבום עשיר, נהדר, מורכב ומלא אירוחים עסיסיים כמו האלבום השני של Deltron 3030 עבר מתחת לרדאר ובהתעלמות כמעט מוחלטת. בכל הקשבה אני מוצא עוד רבדים ומשפטים מבריקים באלבום המרהיב הזה, שמזכיר שוב את היתרונות האמיתיים של ההיפ-הופ ככלי סיפורי ולא ככלי להתנגחויות והעצמת אגו. ואם כל זה לא שיכנע אותכם, הקשיבו להופעה המדהימה הזו של ההרכב ב-KEXP, בחודש שעבר, שמצליחה לשלב את הראפינג של דל ועבודת הסקרצ'ינג של קיד קואלה עם להקת מיתרים, כלי נשיפה ומקהלת ליווי, בלי להישמע נפוחים או טרחניים אפילו לרגע.

סיכויי הישרדות: גבוהים ביותר. האלבום הזה הוא יותר מדי כיפי מכדי להיזנח – ואלבומי היפ-הופ שאני באמת נהנה מהם הם דבר נדיר ויקר ערך.

לפוסט המקורי


Deltron 3030 – look across the sky (feat. mary elizabeth winstead)


Deltron 3030 – What is this Loneliness (feat Damon Albarn and Casual)

Young Fathers - Tape 2

לעומת האלבום המורכב, העשיר ורב המשתתפים של Deltron 3030, האלבום השני של Young Fathers הוא מופת לצניעות ולמינימליזם. כמו TV On The Radio המוקדמים, האלבום הזה בנוי בעיקר על הכריזמה הווקלית של משתתפיו ועל ליווי מוזיקלי עדין. ניתן רק לקוות שגם השלישיה הסקוטית הזאת תצמח ותתפתח כמו אחותה המצליחה יותר מעבר לים.

סיכויי הישרדות: לא רעים. מדובר באחד האלבומים היותר סימפטיים ששמעתי השנה.

לפוסט המקורי


Young Fathers – Come to Life


Young Fathers – Mr. Martyr

The Child Of Lov
ואם הייתה לי התלבטות בנוגע למקומו של אלבום הבכורה של The Child Of Lov בסיכום השנה, הרי שהיא נעלמה כשלפני שבועיים הגיעו החדשות העצובות על מותו, רק בגיל 26, של מרטין וויליאם זימרי טירלינק – האדם שמאחורי הכינוי. האהדה שלי לאלבום הלא לגמרי מלוטש הזה נותרה מסוייגת במידה מסויימת, הרי שלא היה לי ספק בכישרון של הבחור הצעיר ובהבטחה שגלומה בו. לא פלא שהוא הצליח לגייס לצידו את דיימון אלברן, תו התקן מספר אחד בעולם לזיהוי כשרונות צעירים. והאיזכור ברשימה הזו נועד לא רק לשבח את האלבום המצויין הזה, אלא להצטער גם על אלו שכבר לא יהיו.

סיכויי הישרדות: בינוניים. לצערי זה עדיין לא האלבום הבשל שהבחור יכל עוד לספק.

לפוסט המקורי


The Child Of Lov – One Day (Feat Damon Albarn)


The Child Of Lov – Warrior

אלקטרוניקה

Moderat-II

אלבומי אלקטרוניקה לרוב לא שורדים אצלי בפלייליסט למשך חודשים. מה שמחזיק אצלי בתודעה את האלבום השני של Moderat, החיבור בין Apparat ל-Modeselektor, היא השירה של סשה רינג בחלק מהקטעים, שכשהיא מצויינת (Bad Kingdom, Gita) היא נותנת לקטעים עוגן שחסר בקטעים האלקטרוניים הנקיים. זה מספיק בשביל התואר הלא מרשים של "אלבום האלקטרוניקה ששמעתי השנה הכי הרבה פעמים", אבל זה כנראה לא מצדיק האזנה רציפה של שעה בכל פעם.

סיכויי הישרדות: כמו הרבה אלבומי אלקטרוניקה, כנראה שקטעים בודדים ישארו בפלייליסט ובתיקיית התקלוטים, אבל קשה להאמין שאני אמצא זמן להאזין שוב ושוב לאלבום כולו.

לפוסט המקורי


Moderat – Bad Kingdom


Moderat – Gita

Public Service Broadcasting - Inform - Educate - Entertain

הקונספט די פשוט. Public Service Broadcasting מערבבים סימפולים משידורים ציבוריים ושידורי תעמולה ישנים, ועוטפים אותם בעטיפה מוזיקלית עדכנית. זה די גימיקי, ולא בטוח שזה יחזיק במבחן האלבום השני, אבל את מבחן אלבום הבכורה הם עוברים בקלות. בעיקר כיוון שהאלבום, Inform – Educate – Entertain, מצליח לעטוף את הקונספט האחיד בשפע של עטיפות מוזיקליות מגוונות. הדיוק בבחירה של הסגנונות – מהאלקטרוניקה המשועשעת של "Theme of PSB" לרוקנרול התוקפני שעוטף את שידורי התעמולה המלחמתיים של "Signal 30" והמנון הניצחון שמקיפים את הסיפורים מהפסגה הגבוהה בעולם ב-Everest היא מה שהופך את הקונספט לאלבום מצויין

סיכויי הישרדות: יותר טובים מהאלבום הקודם ברשימה – נראה לי שעדיין לא גיליתי את כל הפנינים של האלבום המורכב הזה.


Public Service Broadcasting – Everest


Public Service Broadcasting – Signal 30

שווה איזכור:

Bonobo – The North Borders – ולו רק בשביל הקליפ הרטרו הקליידוסקופי והמעט קריפי של Cirrus, והאירוח המקסים של Grey Reverend בשיר הפותח.


Bonobo – First Fires (ft. Grey Reverend)

סינגר-סונגרייטרים

Daughn Gibson - Me Moan

דון גיבסון הוא פרסומת מהלכת לקוליות בלתי מתאמצת. כל תמונה שלו נראית כמו משהו שנלקח מקטלוג לאופנה כפרית לעירוניים שלא ראו פרה מימיהם, קול האלביס שלו נשמע כמו משהו שיכול לפתוח קרסי חזיה ברדיוס של שלושים מטר, והכשרון המוזיקלי שלו מפעפע בצורה טבעית מכל שיר ושיר. לעזאזל, הבחור מצליח לגרום לחמת חלילים להישמע כמו כלי מגניב. Me Moan, ממש כמו קודמו משנה שעברה, נכנס בקלות לרשימת אלבומי השנה שלי. ואחרי לא מעט האזנות נראה לי שהוא הטוב והשלם מבין השניים.

סיכויי הישרדות: האלבום הקודם של גיבסון עדיין יושב היטב בפלייליסט, אז גם לנוכחי יש סיכוי לא רע בכלל.

לפוסט המקורי


Daughn Gibson – You Don't Fade


Daughn Gibson – Mad Ocean

Deptford Goth

המוזיקה של דניאל וולהאוס תחת השם Deptford Goth היא בדיוק מה שהיית מצפה מיוצר שמקליט את המוזיקה שלו לבד עם סינטיסייזר בחדר השינה. אפילו העובדה שהוא מתפרנס ביום כמורה בבית ספר יסודי משתלבת היטב עם המוזיקה הצנועה וחסרת היומרות שלו. ובכל זאת, השירה הכריזמתית והכישרון המוזיקלי הזוהר של וולהאוס מצליחים למנוע מ-Life After Defo להתדרדר לשעמום האופייני להרבה מהאלבומים מהסגנון הזה.

סיכויי הישרדות: בינוניים. נראה לי שהמינוריות שלו תגרום לו לטבוע בשטף האלבומים הדומים של השנה הבאה.

לפוסט המקורי


Deptford Goth – Life After Defo


Deptford Goth – Feel Real

שווים איזכור:

Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze – הרוק מלא השמש והפשוט של קורט וייל יכל להיות משעמם להפליא לולא ההגשה המקסימה שלו שמשלבת היטב רגש עם סלאקריות אה-לה סטיבן מלקמוס.
Boduf Songs – Burnt Up on Re-Entry - ההפך המוחלט מקורט וייל. המוזיקה האיטית, האפלה והמסוייטת של מאתיו סוויט מעולם לא זכתה להערכה שמגיעה לה. האלבום הנוכחי לא משתווה ברמתו ל-How Shadows Chase the Balance, האלבום שהפיל אותי ברשתו לראשונה, אבל הוא עדיין יותר ממצדיק האזנה.


Kurt Vile – KV Crimes


Boduf Songs – Song to Keep Me Still

קצת שקט בבקשה

Low - The Invisible Way

זה כבר יכול להחשב לריטואל קבוע. מקומו של The Invisible way, האלבום החדש של Low ברשימת אלבומי השנה שלי הובטח כבר בחודש הראשון של השנה, אולי אפילו לפני שהאזנתי לו לראשונה. מימי פרקר היא עדיין הדודה האהובה עלי בעולם הרוק. אלן ספרהוק הוא עדיין הבעל המגניב שלה, ההרמוניות הקוליות שלהם עדיין מושלמות. והלהקה הזו היא עדיין האנטיתזה לכל מה ש"עכשווי" ו"נכון" בעולם הרוק. וכל עוד הם ממשיכים לדרוך במקום, אין סיבה שלא ימשיכו להיכנס למצעד הזה שוב ושוב בכל שנתיים.

סיכויי הישרדות: מדי פעם, במצב רוח הנכון, כל אלבום של Low זוכה לרגעי החסד שלו.

לפוסט המקורי


Low – Plastic Cup


Low – Holy Ghost

שווים איזכור:

Mazzy Star – Seasons of Your Day – הקאמבק המפתיע של מאזי סטאר די נבלע בשטף הקאמבקים של השנה. אכן מדובר באלבום מינורי למדי, אולי אפילו מאכזב – אבל הקול של הופ סנובדל עדיין עושה את העבודה, ולפעמים זה כל מה שצריך.

The National – Trouble Will Find Me – הנשיונל, שתמיד זכו לאיזכור ראשי בסיכומי השנה שלי, כמעט שלא זכו השנה גם לאיזכור משני. אבל למרות שהם מרגישים קצת תקועים במקום, אולי אפילו קצת משעממים לפעמים, האלבום האחרון שלהם הצליח בסופו של דבר לכבוש אותי בהדרגה בשבועות האחרונים. אולי הוא אפילו היה מקבל איזכור יותר מכובד אם רק לשנה היו עוד כמה שבועות.


Mazzy Star – in the Kingdom


The National – Demons

הקטגוריה המפתיעה של השנה:

Hookworms - Pearl Mystic

מוזיקה פסיכדלית לא זרה לבלוג הזה. תוכלו למצוא נגיעות של פסיכדליה בהרבה מהאלבומים שהוזכרו כאן, וגם בסיכומי שנה קודמים. אבל אני חושב שזו השנה הראשונה ששני אלבומים של פסיכדליה כמעט נקיה – נראה לי ש-Psych הוא המונח המקובל – נכנסו לסיכום השנה.

הראשון, והמרשים ביניהם, הוא Pearl Mystic, אלבום הבכורה של Hookworms. הלהקה הבריטית המסתורית, שחבריה מסרבים להופיע תחת שמם המלא, שיחררו אלבום אדיר שכולו הזייה רפטטבית ואדירה, עם הבאסים הכי נמוכים שתשמעו השנה. מועמד מצויין לאלבום השנה של העמותה למלחמה בעמותה למלחמה בסמים.

סיכויי הישרדות: טובים מאוד. בניגוד לתחושת הבטן הראשונית שלי לגבי אלבומי מצב רוח מהסוג המונוטוני, האלבום הזה לא עושה סימני היחלשות. אם הייתי חייב לדרג את אלבומי השנה, הוא כנראה היה מצליח להשתחל לשלישיה הפותחת.

לפוסט המקורי


Hookworms – In Our Time


Hookworms – Since We Have Changed

Pure X - Crawling Up The Stairs

ואם הסאונד הטוטאלי של Hookworms לא עושה לכם את זה, Crawling up the stairs של Pure X הוא הגירסא המגוונת יותר, העדינה יותר, העשירה יותר של אותו הסגנון. האלבום יצא כבר במחצית הראשונה של השנה וטיפס בהדרגה במעלה התודעה שלי בחודשים האחרונים וזכה בפוטו פיניש במקומו בסיכום השנה.

סיכויי הישרדות: לא משהו. רוב הסיכויים שהוא יקבר תחת המתקפה המהדהדת של Hookworms ויקבר בתחתית התודעה.


Pure X – I Fear What I Feel


Pure X – I Come From Nowhere

שווה איזכור:

Black Angels – Indigo Meadow – לא מתקרב ברמתו ל-Passover, אלבום הבכורה האדיר שלהם, אבל מכיל עדיין לא מעט שירים מצויינים, וזכה לרוח גבית בזכות ההופעה הנהדרת של הלהקה בבארבי.


The Black Angels – Evil Things

ובונוס: פלייליסט השנה בקובץ Zip להורדה ובפלייליסט ספוטיפיי (אין לכם ספוטיפיי? כך תסדרו לעצמכם חשבון).

רשימת השירים:

1. Arcade Fire – Normal Person
2. Kurt Vile – KV Crimes
3. Arctic Monkeys – Do I Wanna Know
4. Pixies – Bagboy
5. Yeah Yeah Yeahs – Sacrilege
6. Los Campesinos – Avocado Baby
7. Unknown Mortal Orchestra – Swim And Sleep
8. Sigur Ros – Brennisteinn
9. TRAAMS – Grin
10. Blood Red Shoes – Black Distractions
11. Royal Blood – Out Of The Black
12. Suuns – 2020
13. My Bloody Valentine – Only Tomorrow
14. Girls Names – Hypnotic Regression
15. Savages – I Am Here
16. Pure X – I Fear What I Feel
17. Hookworms – In Our Time
18. The Black Angels – Evil Things
19. M83 ft. Susanne Sundfor – Oblivion
20. The Knife – Wrap Your Arms Around Me
21. Standish Carlyon – Nono Yoyo
22. Laurel Halo – Throw
23. Mount Kimbie – Made To Stray
24. Bonobo – Cirrus
25. Moderat – Bad Kingdom
26. Public Service Broadcasting – Spitfire
27. Daft Punk – Lose Yourself to Dance
28. The Child Of Lov – Heal
29. Deltron 3030 – Melding Of The Minds
30. Kanye West – Black Skinhead
31. Young Fathers – Come to Life
32. Son Lux – Lost It To Trying
33. Merchandise – anxiety's door
34. Outfit – House On Fire
35. Deptford Goth – Feel Real
36. Wolf People – All Returns
37. Daughn Gibson – Mad Ocean
38. The Flaming Lips – Be Free A Way
39. Nick Cave And The Bad Seeds – Jubilee Street
40. Song to Keep Me Still
41. The National – Demons
42. Mazzy Star – in the kingdom
43. Low – Holy Ghost

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 6 תגובות

(לא) הולך נגד הזרם – (אלבומי השנה 2013, חלק א')

20 בדצמבר, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל - כאן תוכלו למצוא את אירוח סיכום השנה שלי בתוכנית "המאזין" של עידו שחם ברדיו הבינתחומי. תאלצו לסלוח לי על הגמגומים והלחץ – אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בביקור הראשון שלי ברדיו "על אמת", אני חושב שהתוצאה לא רעה. אזהרה – התוכנית מכילה ספויילרים חמורים לסיכום השנה שלי.

את סיכום השנה הזאת התחלתי עם תחושה שמדובר בשנה חלשה יחסית. אבל כשעברתי על תיקיות האלבומים במחשב ובספוטיפיי צצו עוד ועוד אלבומים שראויים להיכלל ברשימה הזו. ובין כל הקאמבקים המדוברים של השנה (והיו המון מהם) נפלו בין הכסאות לא מעט אלבומים אדירים שכמעט ששכחתי מקיומם. למעשה, יש כל כך הרבה מאלה, שבסופו של דבר התברר שאין ברירה אלא לחלק את סיכום השנה לשני חלקים, מקווה שתעמדו בעומס.

בשנים האחרונות גיליתי גם שהקשר שבין מידת החיבה או ההערכה שלי לאלבום לא תמיד עומדת ביחס ישר לסיכויי ההישרדות שלו ברשימת ההשמעה של השנים הבאות. הרבה אלבומים מתגלים כשגעון חולף או מתישים מדי מכדי להצדיק האזנות חוזרות ונשנות. בתור ניסוי החלטתי לצרף לכל אלבום את סיכויי ההישרדות שלו ברשימת ההשמעה. בסוף 2014 אוכל לדווח האם התחושות המוקדמות שלי היו מדויקות.

החשודים המידיים

Arcade Fire - Reflektor

יש לי נטיה בשנים האחרונות ללכת נגד הזרם – להתעלם מהאלבומים “החשובים” וה”מדוברים” של השנה לטובת אלבומים אלמוניים יותר, מוכרים פחות. השנה, לפחות במקרה של ארקייד פייר זה פשוט לא עבד. Reflektor הוא לא סתם עוד אלבום מצויין של ארקייד פייר. למרות שבתכנים שלו הוא רציני לא פחות מכל אחד מקודמיו, ההפקה הנוצצת של ג'יימס מרפי יצרה את אלבום ה-Feel Good האמיתי הראשון שלהם. וכש-Neon Bible ו-The Suburbs הנפלאים מתייבשים על המדף הדיגיטלי כשאין לי את הכוחות לצלול לתוכם, Reflektor הוא מסוג האלבומים שאני אשמח לשמוע שוב ושוב. וממש כמו Hissing Fauna המופתי של אוף מונטריאול (שהוציאו השנה אלבום מאכזב למדי בעיני), אחגוג איתו כל פעם גם ברגעים העצובים.

סיכויי הישרדות: גבוהים מאוד – כנראה האלבום הראשון של ארקייד פייר, מלבד Funeral, שבאמת יתקע יתד בפלייליסט של השנים הקרובות.

לפוסט המקורי


Arcade Fire – Here Comes the Night Time


Arcade Fire – Normal Person

 The Flaming Lips - The Terror

הפליימינג ליפס היא כנראה אחת הלהקות היותר מדוברות בבלוג בשנים האחרונות. אבל מרבית הפוסטים לא עסקו במוזיקה של הלהקה אלא דווקא בפרוייקטים ההזויים יותר ויותר שלה. אבל השנה הפליימינג ליפס סוף סוף מנתבים את הכישרון שלהם למקום הנכון עם The Terror, אלבום חדש וחף מגימיקים, שלא נמכר בתוך גולגלת אדם או מכיל דם של משתתפי האלבום. זה עדיין אלבום לא  ידידותי ולעיתים קרובות קשה להאזנה, אבל בהחלט שווה את המאמץ. כל עוד הליפס מוציאים אלבום ברמה הזאת כל שנתיים-שלוש, הם מוזמנים להעביר את שאר הזמן בלמכור מהדורות מוגבלות של הקלטות של צבע מתייבש על הקיר שימכרו במארז מהודר מקיבת גדי בחלב אימו. מתברר שתמיד יש מי שיקנה.

סיכויי השרדות - שאלה טובה. קודמו, Embryonic המבריק אך המתיש למדי, מחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים, אז תמיד יש תקווה.

לפוסט המקורי


The Flaming Lips – Be Free, A Way


The Flaming Lips – Try To Explain

The Knife - Shaking the Habitual

אם היה מדובר בכל להקה אחרת, עם כל סולנית אחרת, כנראה ש-Shaking The Habitual של The Knife היה זוכה ממני להתעלמות מוחלטת. יש גבול להתעללות שאני מוכן לעבור בשביל כמה שירים טובים, ו-19 הדקות המתישות של Old Dreams Waiting To Be realized הם משהו שאני לרוב לא אעבור עליו לסדר היום. אבל לא מדובר בכל להקה אחרת, וכל רגע של חסד עם הקול המתעוות של קארין דרייר אנדרסוןs מצדיק עשרות רגעים של מונוטוניות בלתי נסבלת. לעזאזל – אפילו הצלחתי לדוג כמה רגעים של אושר מהאופרה המקושקשת של Tomorrow, In A year.

סיכויי הישרדות: נמוכים. כש-Silent Shout ו-Fever Ray נמצאים בהינף מקלדת ממני, אז למה לעבוד קשה?

לפוסט המקורי


The Knife – Wrap Your Arms Around Me


The Knife – Ready To Lose

שווים איזכור:

Daft Punk -Random Access Memories – אתם לא צריכים אותי בשביל המלצה על האלבום הכי מדובר של השנה, אבל גם אני, שמעולם לא התלהבתי מ-Daft Punk העברתי איתו כמה שעות טובות של נענועי ראש מלאי שמחה.

Nick Cave And The Bad Seeds – Push The Sky Away – ניק קייב הבלתי נלאה תמיד היה אמן מפוספס מבחינתי. אבל השנה הוא הצליח לתפוס את תשומת ליבי עם אלבום סולידי יחסית שלפחות כמה שירים ממנו התנחלו אצלי היטב בפלייליסט השנה.


Daft Punk – Motherboard


Nick Cave And The Bad Seeds – Jubilee Street

רוקנרול:

2013 הייתה שנה חלשה למדי מבחינתי בכל הנוגע לרוק גיטרות טהור. כמובן שההחלטה על המקום שבו הקטגוריה הזאת נחתכת הוא כמעט שרירותי, כך שלא מעט אלבומים אחרים יכלו להיכנס תחת הקטגוריה הזו.

TRAAMS - Grin

כמעט בכל שנה אני מצליח להכניס אלבום או שניים לרשימת ה"אלבומים המיותמים" של מצעד האלבומים של עונג שבת, אלו שקיבלו הצבעה בודדת בלבד. אני מהמר שהשנה Grin, אלבום הבכורה של TRAAMS יהיה הנציג שלי ברשימה. האלבום הזה ממשיך את הקו המוזיקלי שלי בשנים האחרונות, שהתחיל עם Cloud Nothings ו-Everyone to The Anderson, של חיבה לרוק דחוס, זועם ומלא תחושת דחיפות. וכמו בשנתיים האחרונות, אלבום הגיטרות של השנה הוא כנראה גם היהלום האלמוני של הרשימה.

סיכויי הישרדות: אני צופה לו עוד לפחות עוד כמה חודשים בפלייליסט, לפחות עד שמודסט מאוס יגיעו ו(בתקווה)יטרפו את הקלפים.

לפוסט המקורי


TRAAMS – Demons


TRAAMS – Head Roll

 Blood Red Shoes - Water
האם EP של תשע דקות ראוי למקום באלבומי השנה? במקרה של Water של Blood Red Shoes התשובה היא כן, כיוון שמדובר בשלושה שירי רוקנרול פשוטים ומושלמים. פשוט רוצו לשמוע – האלבום הזה שווה כל אחד מתשעת הרגעים שהוא יגזול מכם.

סיכויי הישרדות: גבוהים מאוד. אין כמו לפתוח את הבוקר עם דקות ספורות של רוקנרול מושלם, בנסיעה הקצרה מהבית לעבודה.

לפוסט המקורי

שווים איזכור:

Foals – Holy Fire/Arctic Monkeys -AM – שתי להקות מצליחות שמעולם לא באמת הלהיבו אותי, עד שהחליטו לאחרונה לגדל קצת שרירים ולהגביר את הגיטרות ל-11. Inhaler ו-Do I Wanna Know יושבים שניהם גבוה בפלייליסט השנה.

Sigur Rós – Kveikur – עוד להקה סופר-מוערכת שהאהדה שלי לא נתונה לה אוטומטית. שאחרי כמה שנים של התברברות חוזרים עם אלבום אגרסיבי יחסית שנותן להם (בעיני) חיים חדשים.

Suuns – Images du Futur – ולו רק בגלל ריף הגיטרה המדבק של 2020, שמלווה אותי כבר חודשים.


Foals – Inhaler


Arctic Monkeys – Do I Wanna Know


Sigur Rós – Brennisteinn


Suuns – 2020

שוב חוזר הניגון.

My Bloody Valentine - M B V

באירוח שלי אצל עידו שחם, היה לנו ויכוח קצר על האם שנות התשעים עושות קאמבק. כמובן שתמיד אפשר למצוא יוצאי דופן, אבל התחושה שלי היא שההשפעה של הלהקות ה"גדולות" של תקופת הגראנג' התפיידה כמעט מבלי להשאיר סימנים, והלהקות המשפיעות באמת נשארו אלו שבשוליים. ומעל כולן עומדת My Bloody Valentine, שהצטרפה ל-Joy Division כדי לחלוק את תואר הלהקה המשפיעה על הצליל של המאה ה-21. אפשר להבין את סוד הקסם של שתי הלהקות האלו. הנוסחה שלהם – קיר הרעש של MBV, האפלה של ג'וי דויז'ן והסגנון המובחן – שניהם קלים לשכפול ולשכלול. כמובן שמבין מאות הלהקות שמתבססות על הנוסחה של שתי הלהקות הללו, מעטות הן אלו שמצליחות לעורר יותר מאשר געגוע למקור. וב-2013, כשהפוסט פאנק והשוגייז עדיין בשיא כוחם, הגיע הטוויסט בעלילה כשהראשונה מבין השתיים הוציאה אלבום ראשון מזה 22 שנה.

לא מפתיע לגלות ש-My Bloody Valentine נשמעת כל כך רעננה על רקע שפע הלהקות שגדלו על ברכיה, שלא עשו הרבה יותר מלחזור שוב ושוב על אותם השטיקים מאז ימי ערוץ 2 הנסיוני. ומשמח לראות שהיא גם לא נופלת מכל אחת מהן.

סיכויי הישרדות: 50/50 – עם כל כך הרבה חיקויים מוצלחים, המקור לפעמים נאבד בזרם.

לפוסט המקורי


My Bloody Valentine – Only Tomorrow


My Bloody Valentine – New You

Girls Names - The New Life

מהצד השני של חומת הרטרו יושבים Girls Names, עם אחד מהשמות הגרועים ללהקת פוסט-פאנק אי פעם. אז תשכחו מהמחשבות על ים ושמש שהשם הזה מעלה בכם, ותצללו אל תוך הצליל המונוטוני והקר של שירים אדירים כמו Drawing Lines, או The New Life, שיר הנושא המצויין.

סיכויי הישרדות: בינוניים, ולו רק בשל השם הבלתי זכיר בעליל.

לפוסט המקורי


Girls Names – Hypnotic Regression


Girls Names – Drawing Lines

שווים איזכור:

Savages – Silence Yourself - מהצד התוקפני והרועש יותר של הפוסט-פאנק, מגיעה רביעיית הנשים העוצמתית הזאת, שלא מעטים התלהבו ממנה יותר ממני.

Merchandise – Totale Nite - אלבום קצר (או מיני-אלבום ארוך) עם השפעות סמיתסיות, ועם Anxiety's Door, אחד השירים הטובים של השנה.


Savages – I Am Here


Merchandise-Anxiety's Door

אינדי-שמינדי (או, פח הזבל של כל האלבומים שלא נכנסו תחת קטגוריה אחרת).

Unknown Mortal Orchestra - II

מניו זילנד, האחות הקטנה של אוסטרליה, מגיעים Unknown Mortal Orchestra, שבהחלט יכלו לשמש כאחות הקטנה של Tame Impala. והאלבום האחרון שלהם צנוע יותר, מפורסם פחות אבל גם לא פחות יפה מזה מהאחרון והמהולל של האחות הגדולה.

סיכויי הישרדות: לא רעים, אני עדיין מתגעגע לניו זילנד.

לפוסט המקורי


Unknown Mortal Orchestra – Swin And Sleep (Like A Shark)


Unknown Mortal Orchestra – Monki

Los Campesinos - No Blues

למרות דחייה מובנית מלהקות עם סימן קריאה בשם, !Los Campesinos כובשים אותי מאלבום לאלבום. No Blues הוא כנראה האלבום האהוב עלי בדיסקוגרפיה שלהם. ועם כל האזנה לאלבום הזה אני משתכנע שהלהקה הזו לא קיבלה ממני מספיק קרדיט בעבר.

סיכויי הישרדות: לא משהו. אולי באלבום הבא.


Los Campesinos! – What Death Leaves Behind


Los Campesinos! Avocado, Baby

שווים איזכור:

Son Lux – Lanterns – אלבום יפהיפה ועשיר, גם אם קצת דרמטי מדי לטעמי. יש לי תחושה טובה לגבי ההופעה שלו בארץ בפברואר הקרוב.

Wolf People – Fain – קצת פחות טוב מקודמו וחסר להיט ברמה של Tiny Circle. אבל הרוקנרול הבלוזי של הלהקה עדיין עושה את העבודה.


Son Lux – Lost It To Trying


Wolf People – All Returns

עד כאן להפעם – בפעם הבאה: היפ-הופ ואלקטרוניקה, סינגר סונגרייטרים ולהקות ענוגות, פלייליסט השנה והקטגוריה המפתיעה של השנה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות

סוף לפגרה

4 בדצמבר, 2013 מאת נמרוד
להגיב

לא. לא יצאתי לפנסיה. אבל השילוב בין הטיול ליוון למעבר הדירה הכניס אותי לפסיביות מוחלטת. ולמרות ששמעתי בזמן הזה לא מעט מוזיקה טובה, לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת מול המחשב ולכתוב. בדרך הצלחתי לפספס גם את הרעש שמסביב לאלבום החדש של Arcade Fire.

אבל במבט לאחור על מה שנכתב על האלבום הזה, נראה לי שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר להגיד היא שכמעט אי אפשר למצוא שתי ביקורות שנשמעות אותו הדבר. האלבום הזה כל כך שונה מכל מה שהחבורה הזאת הוציאה בעבר, שהוא מעורר שפע של נקודות התייחסות שונות בכל ביקורת וביקורת. הופתעתי לגלות, למשל, שאף ביקורת לא איזכרה את חגיגת הדיסקו והדיכאון של אוף מונטריאול ב- Hissing Fauna, Are you the destroyer לצד האלבום הזה, או שאף אחד אחר לא שם לב לכך שווין באטלר הפך ל-30 שניות לג'ון ספנסר בפתיחה של Normal Person.

מה שבטוח, הוא שעוד אלבום מינורי יחסית כמו The Suburbs היה מוציא בהדרגה את הלהקה מהתודעה. המפנה המפתיע הזה הוא בדיוק מה שהלהקה הייתה זקוקה לו כדי לעלות שוב לרשימת הלהקות הגדולות של העידן הנוכחי. בינתיים, גם ג'יימס מרפי, שהפיק את היצירה האדירה הזאת, יכול לתפור לעצמו עוד צל"ש על המדים, שממזמן נראים כמו כאלו של גנרל בצבא האדום.


Arcade Fire – Here Comes the Night Time


Arcade Fire – Normal Person


Arcade Fire – Porno

אם יש להקה שנעדרת באופן פושע מהבלוג הזה, הרי שזאת Modest Mouse. זאת לא אשמתי כמובן – למרות שהלהקה מעולם לא הכריזה על פסק זמן, ועובדת באופן קבוע על חומרים חדשים (וגם, לעיתים נדירות, מופיעה), האלבום האחרון שלהם שוחרר ב-2007, שנה לפני שהבלוג הזה נולד. ובניגוד למקובל בתעשיית האינדי, אייזק ברוק לא מנצל את פסק הזמן הארוך הזה לאלבומי סולו או להתארחות באלבומים של להקות אחרות.

ובכל זאת, מאז שמודסט מאוס שמטו לי את הלסת בפסטיבל לידס לפני כמעט עשור ועד היום, הם מעולם לא יצאו לרגע מהפלייליסט שלי. מה הפלא שבהיעדר שירים חדשים אני קופץ על כל הזדמנות למצוא תחליפים לרוקנרול התוקפני ומלא הדחיפות של הלהקה – בחיטוט בהיסטוריה של הבלוג נמצא כבר תחליף אחד כזה, שנשכח מאז מהלב.

Traams

בינתיים, בחודשיים האחרונים ממלאים את הצורך הזה אלבום הבכורה של Traams. השלישיה הבריטית הזאת אמנם חסרה את השפעות האמריקנה של מודסט מאוס, ובוודאי שאין להם את השאפתנות חובקת היקום של אלבומים כמו Moon and Antartica או חרדת המוות של אייזק ברוק. אבל ברגעים הטובים של האלבום, יש בו את האיזון המושלם של מודסט מאוס בין אינטנסיביות ותוקפנות למלודיות נקיות.

בינתיים מודסט מאוס הספיקו לבטל את סיבוב ההופעות שלהם לטובת עבודת אולפן, וגם לארח את קריסט נובוסליץ בהקלטות – כך שנראה שבקרוב אוכל להנות גם מהמקור ולא רק מתחליפים זמניים, טובים ככל שיהיו.


Traams – Demons


Traams – Head Roll


Traams – Grin

ואם כבר מדברים על הרכבים (ובלוגרים) שחוזרים מפגרה ארוכה – בחודש שעבר שוחרר, 13 שנה אחרי קודמו, האלבום השני של Deltron 3030, סופר הגרופ שמורכב מהמפיק דן דה אוטומייטור, הראפר  Del the Funky Homosapien, והסקראצ'ר קיד קואלה. נדמה לי שבשמונה השנים שבהם עובדת השלישיה בעצלתיים על האלבום הנוכחי, הוא הספיק להפוך מאירוע מוזיקלי מצופה לאלבום שמשוחרר בשקט יחסי וכמעט ללא הייפ. קצת חבל – כיוון שמדובר באמת באלבום מצויין.

אני לא ממש מחבב אלבומי קונספט, ובטח לא כאלו שמנסים לספר סיפור של ממש – מלבד סרט של פול וורהובן, כנראה שאין הרבה דרכים רדודות יותר לספר סיפור. למרבה המזל, אפשר להתעלם מסיפור העלילה העתידני המקושקש של האלבום (משהו על עולם עתידני שבו מוזיקה היא בלתי חוקית) ולהנות מההפקה הנהדרת של האוטומייטור והפלואו המצויין של Del.

כרגיל באלבום של דן דה אוטומייטור, האלבום מלא עד אפס מקום באירוחים מוזיקליים – מהחשודים המידיים (דיימון אלברן, מייק פאטון), לצפויים פחות (אמילי וולס, זאק דה לה רוחה), למפתיעים ממש (השחקנים ג'וזף גורדון לוויט ומרי אליזבת וינסטד, שמתגלה כזמרת לא רעה בכלל), וגם כמה קומיקאים ואפילו שף אחד שמתארחים בכמה קטעי קישור קומיים חביבים למדי.

Deltron 3030

אז כן, אני אשם שוב בהעדפה מתקנת להיפ-הופ מהסוג הלבנבן (ואולי יהיה מדוייק יותר להגיד, בהתחשב במוצאם של שניים משלושת חברי ההרכב, מהסוג הצהבהב). אבל ההיפ-הופ חסר הבלינג-בלינג והמשועשע הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להפיג את כאב הראש שהשאיר אחריו קניה ווסט והאגו הענקי שלו.

עוד הפתעה נעימה הוא דיסק הבונוס עם הגירסאות האינסטרומנטליות של שירי האלבום. לרוב משהו שאף בן אדם שפוי, למעט בעלי אולמות קריוקי שנמאס להם מ-Dancing Queen, ימצא בו עניין. אבל באלבום מהסוג הזה, שבו הקטעים נבנו שכבה על גבי שכבה ולא כיחידה שלמה, הרבה מהפנינים שבתחתית מתגלים רק כשמסירים את השכבה העליונה – כמו עבודת הסקראצ'ינג העדינה של קיד קואלה, שקבורה תחת המתקפה המילולית של Del וזאק דה לה רוחה ב-Melding of the Minds.


Deltron 3030 – The Return


Deltron 3030 – look across the sky (feat. mary elizabeth winstead)


Deltron 3030 – What is this Loneliness (feat Damon Albarn and Casual)


Deltron 3030 – Melding Of The Minds (Instrumental)

תגיות:   · · · · · · · · 5 תגובות