להקת הבית מאת נמרוד
על החיבה שלי ל Tapes 'n Tapes יכולתם כבר ללמוד מהעובדה שקראתי לבלוג בפראפרזה על שמם. כשאלבום הבכורה שלהם, "The Loon" נחת אצלי לראשונה, רכוב על גלי הייפ אדירים (שהובילו גם לסרטון המשעשע הזה) - חשבתי "נחמד, אבל בטח ימאס עלי תוך שבוע" - מה שלא קרה מעולם. למעשה, כל שמיעה גורמת לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר. הרבה אלבומים, טובים לא פחות, שמעתי בשנתיים שעברו מאז, אבל עם אף אחד מהם לא האצבע על כפתור הריפיט קלה כמו עם האלבום הזה.
מה הפלא שלקראת אלבומם החדש, Walk It Off, שיצא באפריל, אני מקיים ביקור שבועי באתר הלהקה, בציפייה לעדכונים (פעולה שנעשתה קשה יותר ויותר מאז שהעטיפה מעודדת האפילפסיה של האלבום השתלטה על העיצוב של האתר).
לבסוף, ההמתנה השתלמה - הלהקה שיחררה שיר ראשון מתוך האלבום: "Hang Them All". איך הוא? תשפטו בעצמכם. בעיני הוא טיפה מאכזב - כלומר באלבום המלא אני מצפה לכמה וכמה שירים טובים יותר. מצד שני, הסטנדרטים שלי גבוהים מאוד כשמדובר בלהקת הבית של הבלוג.
Tapes 'n Tapes - Hang them all
ועוד שני שירים מ"The Loon"
מוזיקת מעליות מאת נמרוד
כדרכם של בנייני משרדים גדולים, מכיל הלובי של הבניין בו אני עובד ארבע מעליות גדולות, מהירות ועמוסות. בחירת מעלית בשעות הבוקר היא אומנות של ממש - האם להידחק יחד עם ההמון במעלית הראשונה שמגיעה, להסתכן בצפיפות קלאסטרופובית ובשליחים שמעבירים עגלות עמוסות על רגלי נוסעי המעלית בעודם מפזרים לכל עבר קרינה מהסלולארי המותקן בקסדתם? אולי עדיף לחכות למעלית הבאה (מבצע סקירה מהירה של מיקומם וכיוון נסיעתם של שאר המעליות). האם הלובי יישאר ריק עד אז? האם אספיק להיכנס למעלית, ללחוץ על הכפתור של הקומה העליונה ולסגור את הדלת לפני שעדר עורכי דין, דרי הקומות התחתונות, ימלאו את המעלית ויצבעו את לוח הקומות באדום שמבשר שמונית הספיישל שלי הפכה לקו 5.
לרשימת הסכנות שטומנת בחובה נסיעת מעלית הצטרפה סכנה חדשה. מדובר בשלושה בחורים תמהונים, שאחד מהם מתופף על דלת המעלית, השני מנגן בגיטרה, למרות שנדמה שהוא מכיר רק אקורד אחד והשלישי מפגין יכולת שירה שלא הייתה מביישת מכסחת דשא. אכן חוויה מפוקפקת לכל נוסע מעלית מזדמן - אלא אם כן מדובר בי, והשלישיה התמהונית היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם. העובדה שאת שיר הפתיחה של אלבום הדגל שלהם אפשר לבצע, בצורה נאמנה למקור, באמצעות דלת של מעלית, מסבירה בו זמנית גם את הגאונות של הליארז וגם את העובדה שרוב האנשים ימצאו אותה בלתי נסבלת.
חלקכם אולי כבר מכירים את פרויקט ה-Take away shows של הבלוג blogotheque, שקיים כבר למעלה משנה וחצי, אבל אני גיליתי רק השבוע - ונפלתי מהרגליים. מדובר, ללא ספק, באתר המרשים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. מדובר בחבורה של בלוגרים צרפתים, שהצליחו לשכנע רבים מגיבוריהם המוזיקליים (רשימה שחופפת, בצורה מעט מחשידה, לרשימה שלי) לבצע עבורם שורה של הופעות מאולתרות, במקומות בלתי שגרתיים ובמינימום אמצעים.
לא כל ההופעות באתר טובות באותה מידה - הביצוע השני של הליארז, לדוגמא, הוא ביצוע מחופף וחוטא למקור של "Freak out" מאלבומם האחרון, האלתורים הביתיים של Xiu Xiu מעלים פיהוק וגם אוף מונטריאול מאכזבים כשהם הופכים את ההופעה שלהם לערב שירה בציבור ברחוב - מסוג הדברים שכיף להשתתף בהם, אבל לא ממש מעניין לצפות בהם.
כמובן שההופעות הטובות מאפילות על המאכזבות - הנשיונל בשני ביצועים עירומים ומקסימים לשיריהם, Tapes 'n Tapes מאלתרים כלי נגינה תוך כדי תנועה בביצוע מדהים לInsistor, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה, Menomena מפרקים לגורמים את המוזיקה הרב שכבתית שלהם (שימו לב לסיום המקסים של "wet and rusting") והאנימל קולקטיב, מסוג הלהקות שנולדו בשביל המעמדים הללו, מופיעים מתוך עגלת קניות.
אבל גולת הכותרת מבחינתי היא, שלא במפתיע, הביצוע של ארקייד פייר לNeon Bible, אף הוא בתוך מעלית. לא הייתי מתנגד כלל להידחס עם שבעת חברי הלהקה, החמושים בכינורות טרומבונים וקרעי עיתונים, במעלית צפופה - על אף הסיכון הממשי של פגיעת קשת כינור לעין.
רק לפני עשור, האפשרות שכמה צעירים אירופיים אלמונים, יצליחו להגיע אל כמה מהלהקות הטובות בעולם ולשכנע אותם לבצע עבורם גרסאות מיוחדות של שיריהם, ללא כוונת רווח לאף אחד מהצדדים, בתהליך שמאתגר את האמנים לפרק ולבנות מחדש את היצירות שלהם, נראתה דמיונית לחלוטין. אם למישהו יש ספק שאנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם - האתר הזה הוא רק עוד הוכחה.
הודעת מנהלה מאת נמרוד
למקרה הבלתי סביר בעליל שמישהו קורא את השורות הללו והוא לא אורח קבוע גם של "עונג שבת" (אמא?!) - אז קודם כל, תתביישו לכם, ודבר שני - ביקורת שלי על "The Beast and Dragon, Adored" של Spoon התפרסמה במסגרת "ספירת העונג, מההתחלה" באתר.
בתודה, ההנהלה
מקדים תרופה לדרבוקה מאת נמרוד
השבוע הייתי באירוע. ולא סתם אירוע, אלא כזה מהסוג החפלאי, עם מקצב הדרבוקות הקבוע שמלווה את כל השירים (אני לא יודע מי המציא את המקצב הזה, אבל אם יש צדק בעולם, אלמנתו היא זאת שמקבלת את התמלוגים) ומעלה בפה את טעם הבורקס פטריות המתערבב בגולדסטאר. מה הפלא שחזרתי לביתי במצב קשה ונזקקתי לטיפול נמרץ אנטי-דרבוקאי, למזלי נחלץ לעזרתי דוקטור ג'יימי סטיוארט, מומחה בעל שם עולמי בתחום.
סטיוארט ושיו שיו להקתו מוכיחים שוב, שעם קצת עקביות והרבה כישרון, בעידן האינטרנט ימצא כל אמן, לא משנה כמה חריג, את הקהל שלו. רוב הקהל הזה הגיע, ממש כמוני, עם "Fabulous Muscles", כנראה האלבום הקליט ביותר בקריירה של הלהקה.
וכאן המקום להזהיר את הזוגות צעירים בקהל, שנקלעו לכאן בחיפוש "דרבוקה + בורקס פטריות" בגוגל, ש"קליט" היא מילה מאוד יחסית במקרה של סטיוארט מיודעינו. הביקורות על המוזיקה של שיו שיו מציינות תמיד שיש גרעין פופי במוזיקה של הלהקה - ב"גרעין" הכוונה היא שאולי זרקו אתכם לתוך מערבל בטון, אבל הנהג בקבינה שומע סידני לאופר. התוצאה היא לא ההגדרה של רוב האנשים למוזיקה.
אבל התכנים של אותו אלבום מטרידים הרבה יותר מהמוזיקה עצמה - מההתמודדות של סטיוארט עם התאבדותו של אביו ב "I luv the valley, OH!", דרך שיר הנושא, בלדה רומנטית לגבר שרירי, שסטיוארט ישמח לספק אותו מינית אם רק יואיל בטובו לשבור את צווארו ולהניח את אפרו תחת ספסל האימונים שלו (אח, להיות צעיר ומאוהב!), ועד ל "Support Our Troops", אולי הנאום האנטי-מלחמתי השערורייתי ביותר בתולדות הפופ האמריקאי.
אחרי שני אלבומים טובים, אבל חסרי עוגנים והרבה יותר קשים לעיכול, שהתמקדו בקולו המלחשש של סטיוארט על רקע רעשי רקע בלתי ברורים (היום, לאחר האזנה ל The Air Force של הלהקה האזנתי במשך כמה דקות לרעשים שמפיק המקרר שלי עד שהבנתי שהאלבום כבר הסתיים), יצא השבוע אלבומה השישי (אם ספרתי נכון, לא כולל שפע EPs ותופינים אחרים) של הלהקה. Women As lovers מחבר את סטיוארט, שוב, לצד היותר קליט שלו - בין השאר תוכלו תוכלו למצוא באלבום שירים כמו F.T.W, שלפחות מתחיל כמו בלדה קלאסית, "I do what I want when I want" שממש נשמע כמו שיר מתחילתו ועד סופו, ואפילו גירסאת כיסוי, די נאמנה למקור, ל"Under Pressure" של קווין ודיוויד בואי. לא, עדיין אין סיכוי שמישהו ינסה להלביש מקצבי הדרבוקות על השירים של הלהקה וינסה להגיש אותם עם העוף הממולא - לא אם הוא רוצה שמישהו ישאר לאכול קינוח פרווה.
Xiu Xiu - I Luv The Valley, OH!
Xiu Xiu - I Do What I Want When I Want
קפטן קירק מאת אוהד
"זה לא רק גימיק?" שאלה אמא שלי אחרי שאמרתי שהוא מנגן על שני סקסופונים וקלרינט ביחד והבהרתי שזה קורה בו זמנית, בפה שלו. תחשבו על כוכבת פורנו שמכניסה שלושה זרגים, בו זמנית, לפה שלה. האם אמא שלי הייתה שואלת גם לגביה "זה לא רק גימיק?".
להיות אקסצנטרי זה מקרה של "לא קוראים לי, אני בא לבד". רובנו אנשים ממוצעים לחלוטין, בהגדרה. וזה בסדר. יש מאיתנו שמואסים בממוצעות ועושים קרחת, או טסים לניו זילנד, או מתחילים לצייר צורות רנדומליות על קנבסים, או פשוט נטרפים על דעתם. וגם זה בסדר. יש את המקרים ההפוכים, אלה שנולדים אקסצנטריים, חוטפים מכות בשלב מוקדם של בית הספר וחותרים כל חייהם למרכז, מבקשים בכל מאודם רק להיות נורמליים לרגע. ככה זה, אנחנו רוצים את מה שאין לנו.
אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, באוהיו, נולד תינוק בשם רונלד קירק. רונלד, כמו רונלד מק'דונלד. עוד כשהיה תינוק הוא התעוור, והוא גם שחור, ואני מניח שלא בן למשפחה אמידה במיוחד. מה שנקרא, הקלפים לא לטובתו.
בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי. הם נמוגים איפשהו ברגעים האלה שבהם האור חומק מבעד לתריסים ועד שהשעון מעורר מתעקש לשבור את האווירה המנומנמת, רק בגלל שהוא שעון מעורר, זה לא אשמתו. ובכן, רונלד שלנו זוכר את החלומות שלו. והוא גם הולך צעד קדימה, ופועל על פי החלומות שלו (או שהוא מתאים את החלומות שלו למה שהוא עושה). אז פעם בחלום נאמר לו שעליו לשכל את אותיות שמו, ולהשתחרר מכבלי הליצן המפחיד של מק'דונלדס, וכך הוא הפך לרולנד. רולנד מיודעינו למד בבית הספר לנגן על סקסופון וקלרינט, ובחלום נוסף, הוא ראה את עצמו מנגן על שלושה כלי נשיפה בו זמנית. כבר ברור שרולנד שלנו הוא לא כאחד האדם, ואחרי כמה נסיונות ושימוש בכלים שפסו מן העולם, הוא הצליח בעניין. בחלום השלישי והאחרון בסיפורנו הוא החליט להוסיף לשמו את השם Rahsaan. למה? אמה. אנשים אקסצנטריים לא צריכים להסביר את עצמם, הם פשוט ככה, וזה היופי שבדבר.
כאילו שהוא לא מספיק ייחודי גם ככה, רולנד אימץ שיטת נשימה שבה הוא יכול לנשום דרך האף בזמן שהוא נושף דרך הפה (תנסו, זה פשוט לא הולך), ככה שהוא יכול לנגן כמה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה, על כמה כלים שהוא רוצה, בלי שחוקים ארציים כמו נשימה יגבילו אותו. וכאילו שזה לא מספיק, הוא משתמש במשרוקיות, קונכיות ושאר אפקטים שמקומם נפקד מהמוזיקה הפופולרית בדרך כלל, משתמש בכלים שלו בדרכים שהם לא נועדו אליהן בעליל. אז כל זה למה? כי הוא אקסצנטרי? כי הוא גימיק? הו, לא. רולנד פשוט מוציא לפועל את מה שהוא שומע בתוך הראש שלו, משתף את כולנו בחלומות ובהזיות שלו, שבאות בצורת קטעים מוזיקליים שמקורם בג'אז ובלוז שלתוכם נמזגת מוזיקה קלאסית וקלאסיקה מודרנית. אבל גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר, מה שחשוב זה שהם באים מתוך מקום אמיתי, וקצת מוזר - הראש של ראהסאאן רולנד קירק, וזה מקום ששווה לבקר בתוכו.
רולנד קירק וג'ון קייג' - ??sound
ה-ו-ר-ס* מאת נמרוד
אני לא הראשון ששם לב לדמיון שבין סטיבן מלקמוס (ראו הפוסט בנושא) לדניאל באייר (הלא הוא Destroyer). אמנם באייר לא חולק את הכישרון של מלקמוס למלודיות מושלמות, אבל כן את הכישרון לליריקה חמקמקה, חסרת יומרות ומופלאה ואת חוסר הציות למבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון (Rubies הוא השיר היחיד שאני מכיר שנמשך מעל ל-9 דקות ומתחיל מהסוף).
כדרכם של קנדים, חבר באייר בשלל הרכבים אחרים ("swan lake", "hello, blue rose" ועוד), וכמובן נוכח-נפקד באלבומיהם של הניו-פורנוגרפרז, אחת הלהקות האהובות עלי (שאני מצליח אפילו לסלוח לה על אלבומה האחרון). לכאורה, אין ניגוד גדול יותר מבין המוזיקה המינימליסטית והמהורהרת של באייר המדובלל לפאוור-פופ העשיר והמשמח של הפורנוגרפרז שנשלט ע"י אי סי ניומן (למעשה, רק אחרי חודש של האזנה מקבילה לשתי הלהקות, שבה תהיתי מדוע הסולן של הפורנוגרפרז נשמע ברבע מהשירים כמו Destroyer, גיליתי אצל פופטארט את הקשר בין השניים). אבל ממש כמו נגיעות הקאנטרי של ניקו קייס, שחקנית המשנה השניה של הפורנוגרפרז, גם העגמומיות הבאיירית מוצאת את מקומה במוזיקה של הסופרגרופ הקנדי.
קחו לדוגמא את "Jackie, dressed in cobras", אחד השירים האהובים עלי של הפורנוגרפרז, כשבאמצע אורגיית הפופ המשמחת, משתתקת לפתע המקהלה הפורנוגרפית, כדי לאפשר לבאייר לסנן משפט בודד בקולו הפגיע:
"something in the way she moves just shouldn't be allowed".
ולהרף עין שוכב השיר על הרצפה, שבור לחתיכות. רגע אחד - והתופים מבשרים את חזרתו למירוץ.
האזנה מוקדמת לאלבום החדש של Destroyer, שיצא באמצע מרץ, מגלה את באייר פורץ אט אט, למרבה השמחה, את חומות הלאו-פיי שבנה סביבו. למרות שעוד לא הצלחתי למקם אותו בדירוג אלבומי באייר של כל הזמנים ("Streethawk: a seduction" הוא עדיין המקום להתחיל את ההיכרות עם Destroyer), הצליח בינתיים Dark leaves from a thread"", המלא חיים יחסית, לתפוס את תשומת ליבי.
*כן, אני יודע שהכותרת צפויה.
Destroyer - Dark leaves from a thread
The New Pornographers - Jackie, Dressed in Cobras
שיר של תשע דקות שמתחיל מהאמצע
ושימו לב איך באייר מסיים את השיר הזה
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
