יהדות נורווגיה מאת נמרוד
העם היהודי, וזאת יוכל להגיד לך כל מי שבילה בפקקים באיילון או ניסה למצוא חנייה בקניון בשעות העומס, הוא אחד העמים הסבלניים ביותר בנמצא. לא מפתיע, אם כך, שהוא הוציא תחת ידו את ג'ון זורן, אחד המוזיקאים ארוכי הרוח ביותר בעולם. כבר למעלה מעשרים שנה בונה זורן את הקריירה שלו נדבך אחרי נדבך כשהוא לא ממהר לחלק סיפוקים מהירים לאף אחד - לא לג'אזיסטים שמלווים אותו מההתחלה, ולא לחובבי הרוק שקפצו על העגלה בעקבות "Naked City" והרומן המתוקשר עם אושיות רוק כמו מייק פאטון וטרבור דאן.
Shining ו-Ultralyd הן שתיים ממספר רב של להקות שהושפעו מהחיבור הזורני בין ג'אז לרוק ונויז. כיוון ששתיהן להקות נורווגיות, עם סקנדינבי חמום מוח הידוע בקוצר רוחו, לא מפתיע שהן פחות מצטיינות מזורן בדחיית סיפוקים. למעשה המוזיקה של שתי הלהקות נשמעת לעיתים קרובות כמו ריפרוף מהיר על הקטלוג של זורן - קצת ג'אז, מגע של כלייזמר, ויאללה להרביץ בגיטרות (לצווחות של מייק פאטון או ימאטאקה איי היפני לא נמצא תחליף הולם). פתרון מצוין למי שמעוניין במעט מזון מהיר במקום ארוחת תשע המנות של הקטלוג האינסופי של זורן עצמו.
אם ב-Ultralyd יש איזו בניה עדינה של קטעים ונאמנה הרבה יותר להשפעה הזורנית, הרי שShining כבר נשמעת לעיתים קרובות מיידית ופשטנית הרבה יותר - כשאלבומה האחרון, Grindstone, כבר מכיל, לצד כמה הברקות, גם כמה קטעי מטאל אינסטרומנטלי חסרי ייחוד.
כפי שאתם בוודאי יודעים - הדבר האמיתי עולה על בימותינו השבוע. אם טרם קניתם כרטיסים לפסטיבל ג'ון זורן הבא עלינו לטובה, הרי שהגיע הזמן. אם אתם זקוקים להכנה מוקדמת - תוכלו למצוא אותה בשלושת הפודקאסטים של מוזיאחלה, בוואלה, או ברדיו קול הקמפוס.
מהר יותר, גבוה יותר מאת נמרוד
הרבה גבות הורמו כאשר "The Great Destroyer", אלבומם השביעי של Low, נפתח בחריקת דיסטורשן. הרי מדובר בלהקה שנודעה בשנות התשעים כלהקה ה"איטית ביותר בעולם", והתפרסמה בעוצמה השקטה שלה (ניסיתי פעם להירדם עם "Long Division" של הלהקה, וגיליתי שככל שאני מחליש את המוזיקה כך היא נעשית עוכרת שלווה יותר ויותר). The Great Destroyer סיים את הזליגה ההדרגתית של הלהקה למחוזות רוק "קונבנציונליים" יותר.
אני דווקא הייתי מרוצה למדי מהמהפך של Low. גם כיוון שזאת התגלתה כלהקת רוק גיטרות מוצלחת למדי, וגם כיוון שהשקט, כשהגיע, בשירים כמו "Silver Rider" המקסים, היה מרשים יותר כשפרץ מתוך הסערה. אלא שאחרי שנים של מקצבים ענוגים ושירה חרישית נראה שתאוות הדיסטורשן של אלן ספרהוק, מנהיג הלהקה, לא תמצא את סיפוקה בתוך Low.
אלבום הבכורה של Retribution Gospel Choir, פרוייקט הצד של ספרהוק (שהוא, למעשה, Low ללא מימי פרקר, אשתו של ספרהוק והקול השני של הלהקה) רחוק מלהיות מושלם. לא צריך להכיר את הלהקה האם כדי לשמוע שמדובר בפרוייקט צד. האלבום נשמע ככזה שנעשה כלאחר יד, כאשר חלק מהשירים מוותרים על המבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון לטובת מבנה מסורתי פחות של בית-פזמון-פזמון-פזמון. גם העובדה ששניים מהשירים באלבום הם למעשה ביצועים מחודשים, פשטניים למדי, לשירים של Low עצמה מוסיפים לתחושת הספונטניות של האלבום.
ובכל זאת מדובר באלבום מהנה מאוד. גם בזכות הקסם המשוחרר של ספרהוק (שניכר גם בביקור המקסים שלו ב-Take away shows) וגם כיוון שללא ההשפעה המרככת של מימי פרקר, ספרהוק מיצר אלבום מחוספס באמת, שמזכיר קצת את קריירת הסולו של ג'ון פרושיאנטה.
Retribution Gospel Choir - They Knew You Well
Retribution Gospel Choir - Breaker (Low cover)
אלחלד מאת נמרוד
כמה ימים אחרי שנברתי בדיסקוגרפיה של הסופר פארי אנימלס על מנת לחפש שיר למיקסטייפ הפורים הקבוצתי של "עונג שבת", נוחת אצלי אלבום הבכורה של "Neon Neon" פרוייקט הצד החדש של סולן הלהקה, גראף ריס והמפיק/היפ הופר בום ביפ. האלבום, Stainless style הוא כולו מחווה לג'ון דלוריאן, ממציא הרכב הכושל שהמכונית שהמציא הפכה לפריט לאספני רכב ומעריצי "בחזרה לעתיד" באשר הם. כיאה לאלבום על רכב עם דלתות כנפיים, הצליל של Stainless style הוא אייטיזי במובהק - ואכן זה נשמע, מדי פעם, כאילו סופר פארי אנימלס נשלחו עשרים שנה לעבר (שם, בהתאם לצו האופנה, ציוותו להם ראפר). מצד שני, כל מי שמכיר את הקריירה של גראף ריס יודע שלכל אלבום בו הוא משתתף הוא מביא סך כל ההשפעות שלו - מהפסיכודליה של שנות ה-60 של המאה ה-20 ועד לפלישת החייזרים הגדולה של אמצע המאה ה-21.*
* זכרו היכן קראתם את זה לראשונה.
Neon Neon - I Told Her On Alderaan
Hermann ♥’s Purim מאת נמרוד
היה לי את הכבוד להשתתף במשלוח המנות המוזיקלי שאירגן גיאחה ב"עונג שבת". וכמו שכתבתי כבר שם - אין בחירה טבעית יותר למיקסטייפ פורימי משיר של הסופר פארי אנימלס - והתמונה שצילמתי בהופעה שלהם לפני ארבע שנים מסבירה היטב מדוע.
חג שמח!
Super Furry Animals - Hermann ♥’s Pauline
רחוק מהעין, רחוק מהלב מאת נמרוד
כבר כמה ימים אני מנסה לחשוב מה לכתוב על האלבום הזה, ומוצא את עצמי, ממש כמו המוזיקה, חסר מילים. את הסגנון אתם מכירים, אם שמעתם אי פעם את Explosions in the Sky, מוגוואי או אפילו את Lebanon הישראלית. הגיטרות עוברות מחריקות חרישיות לנהמות עוצמתיות. הקטעים ארוכים וחסרי עוגנים, והחלוקה לטראקים כמעט שרירותית, ואני מוצא שהדרך הכי טובה להאזין להם היא להגביר את הווליום, להסתובב ברחבי הבית ולתת לעצמי לגלוש לתוך ומחוץ לצלילים. הנסיון עם אחיותיה לסגנון מגלה כי מחוץ לבית, בכלא האוזניות, החוויה הופכת לכמעט בלתי נסבלת.
אלבום מצויין - יש סיכוי טוב שמרגע שאסיים את הפוסט הזה לא אאזין לו שוב לעולם.
And So I Watch You From Afar - I Capture Castles
And So I Watch You From Afar - Holylands, 4am
תקליט שבור מאת נמרוד
כבר עשור, מאז בוא הנאפסטר לעולם, שנשמעת שוב ושוב נבואת הזעם על מותו הקרב של האלבום. בהתחלה המגבלה הייתה טכנית - הפס היה צר, והנגנים התפקעו אחרי עשרה שירים. וכשהמגבלות הללו נפתרו, ושיתוף הקבצים עבר לטורנטים ידידותיים לאלבומים ולאייפודים נפוחים, דיברו על דור עם סבלנות קצרה - שצורך את הסרטים שלו ביו-טיוב ואת המוזיקה במייספייס.
אלא שהאלבום שרד את כל אלה - ולא רק בזכות מפגרים טכנולוגית כמוני, שעוד צורכים מוזיקה על גבי פיסות פלסטיק מחומצנות. האלבום שרד בשל העליונות שלו על הסינגל - כיוון שההשתלטות שלו על עולם המוזיקה, אי שם בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, הייתה גם הרגע בה לאמנים היה בפעם הראשונה שליטה אומנותית (גם אם לא כלכלית) על המוזיקה שלהם.
היום, ממש כמו אז, את ההייפ יוצרים בעזרת סינגלים וEPs (העובדה שמילים מהלקסיקון התקליטי עוד משמשות אותנו היום, מגלה עד כמה מעט השתנה) - אבל מצדיקים אותו בעזרת אלבומים. אף אחד לא מתייחס ללהקה כיותר מהבטחה לפני אלבום הבכורה שלה.
ולמה אני נדרש לכל העניין הזה לפתע? כי בעודי מתפעל מ"The Seldom Seen Kid", האלבום החדש של Elbow, ללא ספק אחד מהאלבומים הטובים ביותר ששמעתי עד כה השנה, מצאתי את הראיון הזה, מלפני חודשיים, עם סולן הלהקה גאי גארווי, בו הוא טוען כי האלבום הנ"ל עשוי להיות גם האחרון שלהם מכיוון ש"תרבות ההורדות וה-mp3 משמעותה ששירים ימכרו על בסיס אינדיבידואלי". אמר, והלך להוכיח את טעותו עוד אלבום נפלא, אולי הטוב של הלהקה מעולם.
יתכן גם שהוצאת אלבומים הופכת לכלכלית פחות משנה לשנה ומטורנט לטורנט. למרות שבשנה שבה רדיוהד הרויחו מליונים מ"שלם כמה שתרצה", וטרנט רזנור הרויח 750 אלף דולר בתוך יומיים מהמהדורה המוגבלת של אלבומו החדש, הרי שגם ללהקות צנועות יותר כמו Elbow יש תקווה. אבל למעשה, אין להם ברירה - הדינוזאורים, מרד הוט צ'ילי פפרז ועד פיל קולינס, יכולים להמשיך ולגלוש מאצטדיון לאצטדיון על תהילת העבר ואדי קריירה, להקות כמו Elbow חייבות להמשיך ולהצדיק את עצמם דרך אלבומים.
מתוך האלבום החדש:
Elbow - The Loneliness Of A Tower Crane Driver
רגע, השם של השיר האחרון נראה מוכר - Elbow עושים קאבר לוולף פרייד? ממש לא, אין דמיון בין שני השירים מלבד העובדה שירים מצוינים. אבל זה מספיק כדי לגרום לי להיזכר בשיר האהוב עלי של הלהקה הנפלאה הזאת. אז למה שלא אוסיף גם אותו לרשימה?
Wolf Parade - Grounds for divorce
הערצה עיוורת מאת נמרוד
לאור ההערצה שלי הן לסטיבן מלקמוס והן לפרוייקט ה-"Take away show" המופלא, בוודאי לא תתפלאו לראות כאן פוסט על הביקור של מלקמוס בפרוייקט כחלק מקידום האלבום החדש שלו. כדרכם של אמנים שאין להם כבר צורך או רצון להוכיח כלום לאף אחד, הביצועים של מלקמוס לא חורגים מ"האיש עם הגיטרה שמצולם שר ברחוב חשוך" האופייני של הפרוייקט. כדרכם של מעריצים שכבר לא זקוקים להוכחות, זה לא ממש מפריע לי. בעיקר כשהביצועים הערומים חושפים את הכתיבה השנונה שמסתתרת מאחורי מפלי הגיטרות של אלבומו החדש.
את כל הביצועים של מלקמוס במסגרת הפרוייקט ניתן למצוא כאן (בנתיים רק בגירסא הצרפתית של הבלוג). הביצוע המצורף הוא האהוב עלי מבין השלושה, כנראה בגלל שהוא גם המגומגם ביותר, ואין כמו מלקמוס בקסם מגומגם.
צבעי בסיס מאת נמרוד
2008, כך אני חייב להודות, התחילה עבורי בצורה קצת חלשה. לא מעט אלבומים טובים כבר שמעתי השנה - ההוט צ'יפ החדש אכן מצוין, ו-MGMT משמח עד מאוד. אבל כשאני משווה אותם להישגי השנה שעברה - Of Montreal או Menomena, לדוגמא, נותר לי רק לקוות שמועמדים טובים יותר לאלבום השנה מחכים להם מעבר לפינה.
בינתיים אני נאלץ להסתפק בתחליפים זמניים. אחד מהם הוא "Red, Yellow & Blue", אלבום הבכורה של ה"Born Ruffians" הקנדים, שמשמש, עד שיבוא מועמד טוב יותר, כאלבום השבוע שלי. שלא במפתיע, כיאה למוצאם הקנדי, מדובר בפיסת אינדי פופ משמחת שכל הדיבורים עליה מיותרים.
Overqualified מאת נמרוד
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי ב-At the Drive-in. התסרוקת העצומה של סדריק ביקסלר-זאבאלה מילאה את המסך, מתנופפת לכל עבר כשבעליה נופל שוב ושוב על הבמה, צווח למיקרופון כאחוז דיבוק. זה היה, כמובן, הקליפ של "One Armed Scissor". אני מניח שאם הייתי אז צעיר יותר וציני פחות בכמה שנים, הרגע הזה היה משהו קרוב לפעם בו שמעתי לראשונה את "Smells like teen spirit".
אין הרבה סיבות לבזבז זמן בלוג יקר בכתיבה על מוזיקה שאתה לא אוהב. אלא שהמקרה של The Mars Volta מרתק במיוחד. מה אני לא אוהב בלהקה ?אני חושב שהכתבה של איל רוב בוואלה מתארת היטב את כאב הראש שגרמו לי שתי ההאזנות שהצלחתי לתת לאלבום. נשאר רק לענות על הלמה - כיצד הפכו שני היוצרים הראשיים של at the drive-in המלהיבה, זבאלה ועומר רודריגז-לופז, ללהקה נפוחה ומביכה מאלבום לאלבום כמו המארס וולטה.
הבעיה היא כמובן לא מחסור בכישרון מוזיקלי - ממנו נדמה שיש לצמד המוביל של הלהקה בשפע, אלא בנסיון לגרום לכישרון הזה להיות נוכח בכל רגע של כל שיר בכל אלבום. כל השבריריות, הבלבול והזעם שבמוזיקה של At The Drive-in הושלכה הצידה - הרי אלו רק מכשולים בדרך ללהקת המופת שהמארס וולטה נועדה להיות. אך כמובן שאין דבר יותר גרוע לתהליך של יצירת מוזיקה גדולה מהאמונה שמדובר ביצירת מופת בהתהוות.
בתקופה שאימו היה סגנון מוזיקלי לגיטימי ולא סוג של פקאצה, ודימו לא היה מלך של כלום, נחשבו At the Drive In ו …And you will know us by the trail of dead לשתיים מהלהקות המובילות של הסצנה. בזמן שהראשונה התפרקה והפכה למארס וולטה, הוציאו הTrail of Dead את אלבומם השלישי, ובעיני אחד מיצירות המופת של העשור, Source tags and codes. עם רבע מהכישרון של הצמד זאבאלה-לופז, אבל עם נכונות אמיתית ללכת על הקצה, לנסוק וליפול עם המוזיקה למקום שמעבר לשליטתם, יצרו הTrail Of Dead אלבום שהוא כנראה הרבה מעבר למה שהלהקה יכלה אי פעם לצפות לו. למארס וולטה זה לא היה קורה - הם פשוט מוכשרים מדי.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
