פּורטיס משוגע מאת נמרוד
בשנות ה-90 פורטיסהד הייתה הלהקה שכ-ו-ל-ם יכלו לאהוב - מפריקים בחולצות נירוונה דרך מאזיני גלגל"צ עבשי טעם ועד ללקוחות בתי הקפה שהמוזיקה העגמומית והנעימה של פורטיסהד התאימה להם כמו קוביית שוקולד למוקצ'ינו גרנדה גרנדה.
לכן התגובות המעורבות לאלבום החדש של פורטיסהד לא מפתיעות כלל - למעשה, יש מידה מסוימת של הטעיית הציבור בשימוש בשמה של הלהקה שכל כך מזוהה עם הצליל הרך והידידותי של הטריפ-הופ ז"ל לאלבום האפל והטורדני הזה. אני מניח שחלק ממעריצי הלהקה מרגישים קצת כמו מעריצי טרנטינו שנקלעו להקרנה של "הוסטל" בעקבות הפרסומים המטעים בציפיה לדיאלוגים שנונים ואלימות משועשעת וקיבלו קידוחים לגלגל העין.
בתי הקברות ללהקות מלאים בהרכבים שניסו לשחזר, שנים מאוחר מדי, את הצליל שהביא להם את התהילה - ולא נראה כאילו פורטיסהד מתכוונים להצטרף אליהם. אמנם כל החומרים מהם רקחה הלהקה את שני אלבומיהם הקודמים נמצאים גם כאן, אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים - בשירה השבורה של בת' גיבונס, בקטיעה הפתאומית של שיר הפתיחה, בכלי הנשיפה המאיימים של "Magic Door", ובמקצב האפלולי של "We carry on". אפילו הקטעים ה"פורטיסהדיים" ביותר ("Hunter", "Threads") לא מתקרבים לצליל הנקי של Dummy ו-Portishead.
cause I don't know what I've done to deserve you
and I don't know what I'll do without you
עם אווירה מהפנטת ומעט מאוד טעויות ("Machine Gun" הוא בעיני השיר היחיד בו הטורדניות הופכת למטרד - וגם זה קורה רק לקראת סופו) Third הוא אלבום נפלא בכל קנה מידה. כשהוא בא אחרי 11 שנות שתיקה - בשלב שבו רוב הלהקות מסתפקות ברכיבה על תהילת העבר - מדובר בלא פחות מנס מוזיקלי. רבים יחשיבו זאת כחילול הקודש, אבל Third הוא כרגע האלבום האהוב עלי של הלהקה. אתם לא חייבים להסכים איתי - אחרי הכול, Dummy נחשב, ובצדק, לאחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים - אבל לפני שתחליטו הקשיבו עוד פעם אחת לקול של בת' גיבונס רועד סביב הפזמון של "Nylon Smile".
שחר מדווח מזירת הקרב בבריקסטון אקדמי
אלבום השנייה מאת נמרוד
ההגדרה של "אלבום השנה" היא, לכאורה, פשוטה ביותר - "האלבום הטוב ביותר ששמעת השנה". ובכל זאת, ההגדרה הזאת לא מספקת - אחרת קשה להסביר את הידיעה הברורה, שיכולה לתקוף גם בתחילת מרץ, שאתה אוחז בידיך את אלבום השנה שלך - תיאור מוזיקלי מדויק של השנה החולפת. וגם לא את התחושה המתוקה-מרירה שמופיעה כשאלבום אחר בא ונוטל בכל זאת את הכתר מידי הראשון - את הרצון שמופיע באותו הרגע לפרק את השנה לשניים או שלושה או עשרה חלקים רק כדי לתת לכל אחד מהאלבומים השונים את התואר המגיע לו.
והנה אפריל מתקרב לסיומו, ועדיין לא מצאתי אף לא מעומד ראוי אחד לתואר הנ"ל. אלבומים טובים ואפילו טובים מאוד יש בשפע - אבל אף אחד מהם לא מזכיר לי את ההרגשה שנתנו לי TV on the radio והליארז ב-2006 או Menomena ו-Of montreal ב-2007. האלבום של Why?, לדוגמא, מתחיל נפלא, אבל מאבד גובה בהמשך, ואצל הוט צ'יפ יש, לצד רגעים מופלאים באמת, כמה רגעים בלתי נסבלים (אני היחיד שמתעצבן שהפתיחה המופלאה של one pure thought נשברת במקצב אייטיזי גס במיוחד?). למרות שכמו כל שנה - סביר להניח שאלבום השנה שלי מתחבא בין עשרות האלבומים שעברו על פני בלי שנתתי להם הזדמנות הוגנת.
ולרשימת האלבומים הלא-מושלמים של 2008 מצטרף עכשיו עוד אלבום מצויין - Arm’s Way של Islands, שדלף כמה שבועות לפני שחרורו הצפוי. למה לא מושלם? כיוון שלצד שירים באמת מופלאים כמו J'aime Vous Voire Quitter (שנשמע כמו ארקייד פייר מנגנים מלודיה של מודסט מאוס) או kids don't know shit הסוחף השתחלו כמה שירים מיותרים כמו Life In Jail המעייף ו-Pieces of you הפשטני. וכיוון שיותר מדי שירים באלבום (כולל In the Rushes, אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום) חוצים ללא הצדקה את קו 7 הדקות ממנו מעטים הצליחו לחזור בשלום.
כל זאת לא צריך למנוע מכם לרוץ ולהקשיב לאחד האלבומים הטובים של השנה עד כה, ובוודאי טוב בהרבה מאלבום הבכורה של הלהקה, שלא הצליח לתפוס אותי למרות האזנות חוזרות ונשנות. מי יודע, אולי עוד כמה האזנות והתואר אלבום השנה יראה פתאום טבעי הרבה יותר. בינתיים האלבום יאלץ להסתפק בתואר העטיפה המכוערת של השנה, שספק אם מישהו יצליח לגזול ממנו.
Islands - J'aime Vous Voire Quitter
Islands - Kids Don't Know Shit
מגניבו! מאת נמרוד
השפע הוא, כמובן, בלתי נסבל. ביליתי את סוף השבוע הארוך כשאני מקשיב לשטף ההמלצות של החברים ממונוקרייב (תודה על ההקדשה!) האייפוד רעב (גברת שוקו היא לא כוס התה שלי, forest city lovers נשמעים אחלה, Cut copy אני כבר מכיר ואוהב) אייל מרדיו פרמיום (אני אקשיב שוב לFoals, מבטיח!) וכמובן של גיאחה בעונג (Islands מסתמן כאחד האלבומים הטובים של השנה עד כה). בינתיים עשרות אלבומים זולגים לי בין הידיים, מסרבים לעשות את הדרך מהפלייליסט היומי לפלייליסט השנתי והנצחי - או גרוע מכך, מונחים על הדסקטופ כאבן שאין לה שומעין.
למרבה הפלא, קיים עוד מצב ביניים, של אלבומים שהקשבתי להם, אהבתי, הנחתי בצד מתוך כוונה להאזין להם שוב בקרוב - וכמעט מיד שכחתי מהם לחלוטין. בדרך כלל מדובר באלבומים מהסוג שדורש כמה שמיעות על מנת לעכל - כמו the glow, pt. 2, של המיקרופונז, או אפילו The Aeroplane Over The Sea של Neutral Milk Hotel, שלמרבה הבושה ישב אצלי על המחשב במשך אי-אלו חודשים לפני שהבנתי שהרגעים הקטנים של קסם מצטרפים להם לאחד האלבומים הגדולים של שנות ה-90.
קשה לי להגיד מה גרם לי לתת את אותו היחס ל-!Believo, אלבום הבכורה של Enon. שמעתי אותו לראשונה כשהוצא מחדש ב-2007 ע"י Touch&Go המצוינים - והתלהבתי ממנו כבר באותו הרגע. ובכל זאת, האלבום ישב במעמקי ספריית המוזיקה שלי במשך כמעט שנה לפני שרכשתי לי עותק פיזי ומאז דרכנו לא נפרדו. אולי האשמה הוא בשם הפשטני של הלהקה, שכאילו מתחנן להאבד בין עשרות שכניו למדף ולהישכח לנצח. אולי הטיול שלי לניו זילנד, קצת לאחר ששמעתי אותו לראשונה, השכיח ממני את הקסם של האלבום המשמח הזה.
ומדובר אכן באלבום משמח במיוחד, שופע יצירתיות שמתפרצת מכל שיר ושיר, שאף אחד מהם לא דומה לקודמו. למעשה (ואני מקווה לא לעורר פה זעם מצד הבלגופילים בקהל) Enon מזכירים לי בעיקר גירסא קלילה במיוחד של דאוס בימיה הטובים (ובעיקר של In a bar, under the sea המופתי) - ואני בספק אם יש מחמאה גדולה מזאת בלקסיקון חובבי האינדי הישראלי.
בינתיים הספקתי להתקדם במעלה הדיסקוגרפיה של Enon, שכבר באלבומם השני (High Society שנחשב ע"י רבים לטוב שבאלבומיהם) עשו את הדבר היחיד שיכולה לעשות להקה שדומה שניצלה את כל מאגר היצירתיות שלה באלבומה הראשון - וצירפו סולנית יפנית, מה שרק מוסיף לאווירת הזה-בכלל-לא-נשמע-כמו-שום-דבר-אחר-של-הלהקה-אבל-אני-אוהב-את-זה ש-Enon מצליחים ליצר בכל פעם. מעניין רק עוד כמה אלבומים מופלאים כאלו מעלים אבק אמיתי ווירטואלי במעמקי ספרית המוזיקה שלי.
מצב כפית מאת נמרוד
על שבירת החומות בין האינדי למיינסטרים אתם לא צריכים שאספר לכם. בעידן שבו כוחם של מקדמי המכירות הישנים: חברות התקליטים, הרדיו ו-MTV הולך ופוחת, ואת מקומם ממלאים אלפי בלוגרים אוהבי מוזיקה וחסרי שיקולים מסחריים, אין פלא שמעולם לא היה קל יותר לשווק מוזיקה עצמאית. כמובן שפה עולה הדילמה הברורה - כמה מצליחה יכולה להיות להקה ועדיין להיחשב כלהקת "אינדי"?
ולעיתים רחוקות הדילמה הזאת בולטת כמו אצל Spoon, מלכתחילה להקה שחיה בצד היותר מלודי של האינדי האמריקאי, וגם אחת מלהקות האינדי המצליחות בארה"ב. לא רק בזכות מכירות נאות - אלא גם בשל שימוש בלתי פוסק בשירים של הלהקה בפרסומות, פרומואים ופסקולים.
אפשר גם להבין למה - האלבומים של ספון הם כר פורה של מלודיות פשוטות וכובשות, עם עיבודים שנהיים עשירים מאלבום לאלבום - בדיוק מה שזקוק לו עורך מוזיקלי שמעוניין להישמע אופנתי מבלי להישמע מאוס או להרגיז אף דודה בקהל.
כך יצא שבשבוע אחד שמעתי את ספון נרתמים למכונת יחסי הציבור של קשת לקראת יומטוב 2008, שהשימוש ב-The Underdog המצויין הייתה נקודת האור היחידה של הפימפום הבלתי פוסק של יום השידורים המכעיס הזה (למרות שצריך לתהות איך מקדמים יום למען ילדים במצוקה עם שיר שחוזר על המשפט "That’s why you will not survive"), מלווים את הטריילר של סרט החנונים-מנצחים-את-הקזינו "21" (הפעם בחירה יותר מתאימה - "My Mathematical Mind") ותורמים לא פחות משלושה שירים (פלוס שלושה קטעים שהלחין הסולן בריט דניאלס) לפסקול של "מעבר לכל דמיון" החביב, ששודר במהלך הסופשבוע ביס.
למעשה, כנראה שהסיבה היחידה שלהקה כמו ספון מוגדרת כ"אינדי" או "אלטרנטיבית" היא השוליים ההולכים ונהיים צרים יותר ויותר של המיינסטרים האמריקאי -שמקיא מתוכו כל אמן שמעז שמגלה מידה כלשהי של נסיוניות ודמיון. מצד שני, לאור השפע העצום והיצירתי שנוצר מחוץ לגבולות הצרים האלו, לא בטוח שזה לרעה.
בינתיים התפרסם היום ראיון בפיצ'פורק בו מדבר בריט דניאלס בדיוק על המתח הזה בין הצד הפופי לנסיוני של הלהקה.
נ.ב. - אני לא ממש בטוח אם יש לי כבר מה שיכול להיקרא "קהל קוראים" - אבל לחזור אחרי שבועיים של שתיקה ולכתוב על להקה שכולכם בוודאי כבר מכירים זה מעשה שלא יעשה. זה מה שקורה בשבוע שבו אני מתלבט מה יותר מבאס - החדש של דאוס או זה של Tapes n' Tapes. מצד שני, בינתיים הצטברו כמה אלבומים טובים בקנה - כך שאני מקווה לעדכן בקרוב.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
