דאבל אימפקט מאת נמרוד
ספר למישהו על אמן או להקה ותיתקל בדרך כלל באותה שאלה - "כמו מי הם נשמעים?". כמובן שהתיוג הזה יכול להיות אכזרי - okkervil River, לדוגמא, תמיד תוזכר לצד Arcade Fire - גם אם הראשונה קיימת יותר שנים ומוכשרת לא פחות מאחותה המצליחה יותר (שבעצמה נשמעת כמו "מרקורי רב אחרי שהחליפו את החלב ודבש שלהם בדם של חתולים או הרכב משותף של בראיין פרי, דיוויד ברן ואקרודיוניסט איסלמי קיצוני שמפזר אנתראקס עם כל פתיחה וסגירה של הכלי"). שלא לדבר על עשרות התאומים של בוני "פרינס" בילי, שלא חטאו בדבר חוץ מקול מחוספס ובזקן, ובמאות התאומים של קולדפליי (שבהחלט חטאו).
לכן חשוב לי להדגיש שג'וזף ארתור וג'ון פרושיאנטה הם שני אמנים שונים לגמרי. אמנם שניהם הם סינגר-סונגרייטרים מעדת הטייפ ארבעה ערוצים, אבל פרוטשיאנטה הוא בכלל גם צייר (בעוד שארתור הוא אמן פלסטי) ואני משוכנע גם שברשות ה-NSA האמריקאי טכנולוגיה שמסוגלת גם להבחין בין הקולות של השניים - אני, בכל מקרה, קצת מתקשה. למעשה, סביר להניח שאם היו מוכרים לי אלבום של ג'וזף ארתור באריזה של אלבום של פרושיאנטה לא הייתי מגלה את זה לעולם (מצד שני, הייתי צריך האזנה שלמה כדי לקלוט שחנות יד שניה בניו יורק מכרה לי אלבום של אליוט סמית באריזה של Sea Change של בק).
כל זאת לא הופך את ג'וזף ארתור לאמן פחות מוכשר - לפחות אלבום אחד שלו, "Our Shadows Will Remain" (הקרוי על שם תופעה מצמררת בה צללים אנושיים נצרבו על קירות ורצפות בעקבות פיצוץ גרעיני) לא נופל משום אלבום שהוציא פרושיאנטה אי פעם תחת ידיו. והנה ארתור, שכנראה התקנא בהתקף הפוריות בו שחרר תאומו המוזיקלי שישה אלבומים בשנה אחת, הודיע כי יוציא ארבעה מיני אלבומים ואלבום מלא אחד במהלך 2008. האזנה לשני מיני האלבומים שכבר יצאו ("Could We Survive" ו-"Crazy Rain"), מגלה, ממש כמו במקרה של פרושיאנטה, לא מעט שירים בינוניים, אבל גם שפע פנינים שמצדיקים את הטרחה. Crazy Rain, בכל מקרה, הוא בהחלט הטוב מבין שני האלבומים.
ואם אתם עדיין מתקשים להבדיל בין השניים, פשוט תזכרו - ג'וזף ארתור הוא זה שאין לו מפלצת רוקנ'רול רקובה מחוברת לגב.
Joseph Arthur - Rages Of Babylon
וזה מתוך "Our Shadows Will Remain" הכה מומלץ:
Joseph Arthur - Stumble and Pain
פסטיפח מאת נמרוד
בימים כתיקונם, מעט דברים יכולים לעניין אותי פחות מתחרות הארוויזיון. למעשה, ממש כפי שחובב ספורט מוטורי עשוי להעדיף ללכת ברגל מלנהוג בפיאט פונטו שלי, סביר להניח שאם הבחירה הייתה בידי, הייתי מעדיף לצפות בשטיח ה"תמו שידורנו" על פני היורוטראש. ובכל זאת, בנסיבות שמעבר לשליטתי (ארוע משפחתי בו הוקרנה התחרות). נאלצתי לצפות אתמול בכמה שירים מהתחרות.
ובכל זאת, אם כבר צופים, אז לפחות לעודד מישהו. אז בהתחלה הפייבוריטים שלי היו הטורקים החינניים, שחישבו שאם לפני שנתיים זכה ה-hair metal של סוף שנות השמונים, הרי שהגיע הזמן לעשות גראנג' בטורקית, ולמרבה ההפתעה התוצאה הייתה פחות מביכה ממה שניתן היה לצפות. אלא שאז הגיע תורה של צרפת, ובזמן שאני מגרד את הפדחת כדי להיזכר איפה שמעתי את השם "סבסטיאן טלר" עלה הבחור המזוקן על הבמה עם עגלת גולף וחבורה של זמרי/ות לווי עטויי זקנים, ועשה את הבלתי יאומן - הכניס מנה של פופ משמח וקאמפי, אך גם אינטיליגנטי לערימת הטראש שמסביבו.
השיר אמנם לא עשה לי חשק לשמוע את האלבום החדש של טלר (שמקבל ביקורות טובות, גם אם לא נלהבות, ברחבי הרשת) ובוודאי לא לראות שוב את הארוויזיון - אבל נחמד לגלות שעוד אפשר להגיע לאירוויזיון עם פופ מוצלח, ואפילו להגיע למקום ה-19 הלא מאוד מכובד. וישראל? כל עוד ימשיכו להתייחס אל התחרות המטופשת הזאת בתור שליחות לאומית במקום להשתטות כנדרש, נמשיך לשלוח נציגים מקצועיים ומעלי פיהוק לתחרות ולהגיע למקום מכובד - הרי שגריר לאומי לא יכול להופיע בתלבושת פיראט . חוץ מזה הכל פוליטיקה, כולם אנטישמים ואין כמו בארץ.
את מנת נוגדני הפופ שהייתי זקוק לה לאחר החוויה הקשה ספקו לי פיגוז הבלוז של ג'ון ספנסר. האלבומים של ג'ון ספנסר וחבורתו מצליחים לעיתים לעלות לי על העצבים אחרי כמה וכמה שירים, אבל "Do You Wanna Get Heavy", השיר הראשון ששמעתי אי פעם של הלהקה, כנראה לא ימאס עלי לעולם.
Jon Spencer Blues Explosion - Do You Wanna Get Heavy
הקונגרס הציוני מאת נמרוד
החברים שגררתי איתי להופעה של ה-Silver Jews בארץ, לפני כמעט שנתיים, תיארו אותה, במידה רבה של צדק, כמשעממת. ואכן, כפי שכתבתי פעם, במקום אחר, המופע של דיוויד ברמן המגומגם והעצי היא חוויה לעדת מאמיניו - זר פשוט לא יבין זאת. המונוטוניקס, לעומת זאת, הם ההפך המוחלט - בין אם אתם אוהבים או מתעבים את ההופעה של מבעירת הבמות (בצורה המילולית ביותר) הישראלית, היכרות מוקדמת היא לחלוטין לא תנאי מקדים לחוויה. ספק אם האזנה ביתית למוזיקה של הלהקה הייתה מכינה אותי לטירוף של ההופעה או הופכת את החוויה ליותר נסבלת עבור בת בת זוגתי היקרה (שעד היום המילה מונוטוניקס עושה לה צילצולים באוזניים).
והנה, בצימוד הופעות משונה במיוחד, מונוטוניקס מחממים את היהודים הכסופים בסיבוב ההופעות השני של הלהקה ב-20 שנות קיומה. סביר להניח שרבים מהמעריצים של הקאנטרי המהורהר של ברמן וחבורתו לא יגיעו מוכנים למתקפת הרוקנרול המחרישה של המונוטוניקס - ומצד שני, סביר להניח שאלו שישרדו את המונוטוניקס ימצאו את המופע של הסילבר ג'וז חיוור בהשוואה. שתי הלהקות מקדמות את האלבומים החדשים שלהם ב-Drag City, מונוטוניקס, עם "Body Language EP" וה-Silver Jews עם "Lookout Mountain, Lookout Sea" שיצא רשמית במהלך יוני.
אין שום הפתעה במיני אלבום של המונוטוניקס - נאמן לגישה של הלהקה שהאלבום הוא מוצר נלווה להופעות, ולא ההפך, Body Language מתרגם בצורה חלקית אך מוצלחת למדי את הגראז' רוק המינימליסטי של הלהקה. בניגוד ל"Blues Explosion", עוד להקת הופעות אגדית שהצליל של מונוטוניקס מאוד מזכיר לי אותה (כולל הגיטרות המכוונות נמוך על מנת לפצות על העדר הבס), המוזיקה המוקלטת של המונוטוניקס עדיין לא עומדת בפני עצמה - כלומר קשה להאמין שתתאהבו בלהקה רק מלהאזין לאלבום.
האלבום של ה-Silver Jews בעייתי קצת יותר. כבר כמה שנים שאני מצפה שדיויד ברמן ישחזר את ההישג של "American Water", אולי האלבום הטוב ששמעתי מימי. אבל האזנה מפוכחת לדיסקוגרפיה של הלהקה מגלה שהאלבום הנפלא ההוא הוא יוצא הדופן בקטלוג של הלהקה - הרגע שבו הליריקה של דיוויד ברמן התרוממה על גבי הגיטרה והשירה של סטיבן מלקמוס בשיאו. ביחד התוצאה היא האלבום היחיד של הלהקה שהוא כיפי ומשוחרר כפי שהוא מרתק ומעורר מחשבה. עשור מאוחר יותר, ובהעדרו של סטיבן מלקמוס - אין ברירה אלא להסתפק בפחות, אבל לא במועט, כיוון שדיוויד ברמן הוא עדיין אחד מהמשוררים הגדולים של הרוק האמריקאי, וכל אלבום שלו מכיל כמה רגעי קסם מופלאים ומשפטים שמעלים בי חיוך מריר.
"While these seconds turn these minutes Into hours of the day
While these doubles drive the dollars and the light of day away"
מה הסיכוי לראות את שתי הלהקות מופיעות יחדיו על במותינו? אמנם לוח ההופעות של אף אחת משתי הלהקות לא כולל כרגע את ישראל. מצד שני, גיחה לישראל של המפגש בין הלהקה הישראלית לבין היהודי שהפיק סרט תעודי על הביקור שלו בישראל לא תפתיע אף אחד. ועם כל ההסתייגויות שלי - כשאת כותב השירים האהוב עלי מחממת אחת מלהקות ההופעות הטובות ביותר שראיתי אי פעם, אני בהחלט אהיה שם.
Silver Jews - My Pillow Is The Threshold
Silver Jews - Suffering Jukebox
נ.ב. תודה לאייל שהזכיר לי בזמן שהותי במדריד שיש לי לפחות קורא נאמן אחד, ומזל טוב לאלכס ומיכל על הבלוג החדש והמשובח!
גזר גזר מאת נמרוד
בשבוע שעבר נשלחתי על ידי האישה לשטוף את האוטו בעקבות מתקפת האובך האחרונה. יש מעט פעולות בעולם שמיותרות בעיני יותר משטיפה חיצונית של האוטו. מצד שני, הגלגול האיטי של הרכב דרך מנהרת השטיפה הצבעונית הוא מסוג החוויות שד"ר אלברט הופמן, ממציא הLSD שנפטר השבוע, בוודאי היה ממליץ עליהם בחום.
לנסיעה הקצרה בחרתי גם אלבום קצר ומהנה במיוחד - "Six Demon Bag", אלבומם השני והמצויין של "Man Man". מה רבה הייתה שמחתי כשיד המקרה (עם מעט עזרה מהיד על כפתור ה-skip), הביאה את השיר האהוב עלי באלבום, "Black Mission Goggles" להתנגן בדיוק כאשר משאבות הקצף והמברשות הצבעוניות החלו בפעולתם, בזמן שאני מתרווח במושב והוגה את "מיקסטייפ לשטיפת המכונית" שכנראה לא יצא לפועל לעולם.
בנתיים יצא לאוויר העולם אלבומם השלישי של הלהקה, "Rabbit habits", פופי ונגיש יותר מקודמו - ועל פי שתיים-שלוש האזנות, גם קצת פחות טוב. ועדיין, יש בו את כל מה שגרם לי לאהוב את הגברים-גברים - את השירה הטום-וייטסית-על-ספידים של הונוס הונוס הסולן, שרוב האנשים בוודאי ימצאו כמעצבנת במיוחד, את עבודת הקלידים מקצבי הקסילופון שגורמים לי להנפה בלתי נשלטת של אצבעות באוויר ואת אווירת הקברט המשופמת ששורה על הכול.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
