גררר… רעש* מאת פינקי
"מה זה הרעש הזה?" היא התגובה של מרבית האנשים (והחתולים) למוזיקה שאני שומעת. כמובן ש"רועש" היא הגדרה מעט אמורפית. מרבית האנשים מקשרים מוזיקה "רועשת" עם שיער ארוך, מכנסי עור הדוקים, וגיטרות דו מפלסיות. לא פלא שלא מעט להקות מטאל ניסו להצטייר כרועשות במיוחד - מ-Motörhead, שנחשבה במשך שנים ל"The loudest band in the world" ועד ל-Electric Wizards הבריטיים, להקת דום שמיתגה את עצמה כ"The heaviest band in the world". אבל המטאל הוא גם אחד הזרמים הטכניים והנקיים ביותר ברוק, לעיתים קרובות אף פדנטי - והקשר בינו לבין "רעש" (Noise) לרוב מקרי בהחלט.
לכן, גם למיתוג של "A place to bury strangers" כ-"The loudest band in New York" צריך להתייחס בספקנות מסוימת. גם כיוון ש-"Loud" הוא מדד סטטיסטי לחלוטין (את השיא הלא רשמי ל"הופעה הרועשת ביותר" מחזיקים דווקא "The Who"), וגם כיוון שלמרות שרעש הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של הלהקה, המלודיות שמתחתיו ניכרות לאוזן. למעשה, ההישג הגדול ביותר של האלבום היא ההפקה שלו, שמצליחה לשלב בין הרעשים התעשייתיים לשירה הנקייה והמקצבים הפשוטים והאייטיזיים להפליא בלי שאלו יפריעו זה לזה. את סמארטי, אחי הטמבל (ראו תמונה להמחשה), זה הצליח להבריח מהחדר - אבל אף אמן נויז יפני לא צריך לחשוש עדיין למקום עבודתו.
לחובבים אמיתיים של רעש אפשר להמליץ על האלבום החדש של Pyramids, מעין גירסא תוקפנית בהרבה של האנימל קולקטיב. זה אלבום שצריך לשמוע בנשימה אחת עמוסת חריקות דיסטורשן ודאבל פאדאלים, כיוון שההפרדה לרצועות בים הרעש הזה מלאכותית למדי. לצערי עדיין לא הצלחתי לגבש את חוות דעת אמיתית על האלבום - כיוון שהפרמידות עולים לנמרוד על העצבים והוא מפסיק את המוזיקה אחרי 10 דקות.
* No cats have gone deaf in the making of this post.
A Place To Bury Strangers - Don't Think Lover
A Place To Bury Strangers - I Know I'll See You
A Place To Bury Strangers - She Dies
Pyramids - The Echo of Something Lovely
במצולות מאת נמרוד
כמעט והחמצתי את אחד האלבומים הטובים של השנה.
לפני כשלושה חודשים החל הגוגל רידר שלי להפגין סימני היחנקות מתקדמים. לא נעים לפתוח את המחשב בבוקר ולגלות 350 פריטים שלא נקראו, שאת רובם תורמים כמובן צוות הכותבים החרוץ של Drowned In Sound. בלית ברירה עברתי לשיטת הסינון המהיר - מוותר מראש על חדשות מחזית האיחוד הקרב של My Bloody Valentine, ליין אפים של פסטיבלים שלעולם לא אבקר מהם ותחרויות קאברים לרדיוהד - ומתמקד בעיקר, ביקורות אלבומים, כשכל ביקורת של 6 ומטה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידי. ובכל זאת, למרות הסינון האכזרי הזה, אני נשאר עם הרבה יותר מדי. לא מעט אלבומים עשו את דרכם לדיסק הקשיח בשבוע הזה, מעטים מהם זכו ליותר משמיעה או שתיים.
"The Nautilus Years" של Surrounded השוודים הוא אחד הכמעט-קורבנות של ההאזנה הסלקטיבית הזאת. למרות הביקורת המהוללת שזכה לה באותו שבוע בDiS, למרות שגם רבע האזנה בחצי אוזן מספיקה על מנת לקלוט את הקסם שבאלבום, עדיין הוא מצא את עצמו יושב על המדף הוירטואלי שלי כמעט חודשיים בלי לזכות להאזנה שניה ושלישית.
מדוע? כנראה בעיקר מכיוון שמאז הביקורת ההיא טס האלבום נמוך נמוך מתחת לרדאר של מגזיני המוזיקה והבלוגים האחרים שהגוגל רידר שלי מנוי אליהם, ועם אפס איזכורים לקיומו - האלבום הנפלא הזה צלל מהר מאוד אל מחוץ לפלייליסט שלי.
והנה, גיליתי אותו שוב, כמעט במקרה, במהלך סידור המחשב, ומאז אני מתפעם מהפנינה האלמונית הזו. אין פה שום דבר שלא שמעתם מימיכם - לפחות לא אם האזנתם אי פעם לפליימינג ליפס או Sparklehorse ברגעי השיא שלהם, אבל היופי של האלבום הזה כל כך פשוט, כל כך מלוטש ומזוקק, שלא ברור כיצד הוא לא זכה ליותר תשומת לב. והתוצאה נשמעת כל כך קלילה וחסרת מאמץ, שאני חייב לתהות למה כל כך מעט אלבומים השנה הצליחו להישמע כל כך נפלא.
ופינקי מוסיפה - למרות שקשה לדבר על "מהפך" בצליל של Wolf Parade בין האלבום הראשון לשני, ההבדל בין השניים ניכר. בעוד שאלבום הבכורה של הלהקה הקנדית הוא אלבום אייפוד מושלם, שיושב נפלא על הרבע השעה שבין הרכבת לבית, תוך הפעלה מושכלת של כפתור ה-Skip, האלבום החדש, "At Mount Zoomer". הוא אלבום כבד יותר וכמעט חסר עוגנים, עם צליל מתארך שמושלם למלא איתו את החדר תוך כדי קריאה, גלישה באינטרנט, או במקרה שלי - נמנום ליד הרמקול השמאלי. מסוג האלבומים שלא מומלץ להקדיש להם את מלוא תשומת הלב, אלא להפך - לתת לעצמך לנדוד מחוץ למוזיקה ואז פנימה ברגע הנכון. למרות שנמרוד לא יסכים איתי ("Apologies to the Queen Mary" הוא אחד האלבומים האהובים עליו מהשנים האחרונות) - בעיני הזאבים רק משתבחים מאלבום לאלבום.
Surrounded - 21st Century Paradise Traveller
Surrounded - Paper Tangerine Crush
Surrounded - Fellow Citizen Stars
אפס תשואה מאת נמרוד
בראיון המרתק של הבלוג Aquariym Drunkard עם דיוויד ברמן (תודה לגיאחה על הלינק!), הוא מספר על המפגש שלו עם המעריצים אחרי שנים של "כתיבה ללא תשואות". 17 שנים חלפו בין ההקמה של ה-Silver Jews לבין סיבוב ההופעות הראשון שלהם ב2006 - תקופה ארוכה בה הוציא ברמן 5 אלבומים, ואפילו הצליח להתפרנס בצורה נאה מהאומנות שלו, כפי שמגלה ראיון עימו מאותה תקופה. כמובן שהיו לו מעריצים לא מעטים כבר באותה תקופה - אני לא האדם היחיד שברמן הוא כותב השירים האהוב עליו - אבל הוא עצמו לא נאלץ מעולם להתמודד איתם פנים מול פנים, ולזכות ל"ההערצה המוגזמת שזוכים לה מוזיקאים, תשואות שמנקות את הפרפורמר מכותב השירים שבתוכו" כהגדרתו. ברמן זכה ל-17 שנה של אומנות נטו - כזאת שיכולה לתת סיפוק ואפילו פרנסה, אבל לא ליטוף לאגו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על הדוגמא ההפוכה - על מוזיקאי האינדי הישראלי הממוצע, שמתפרנס ביום יום כמהנדס מזון, עורך דין או סתם מורה לגיטרה, שזוכה להרמת גבה מהסביבה על ההתעקשות שלו להמשיך לסחוב את עצמו ממועדון למועדון בשביל עיסוק שיש בו מעט מאוד סיפוק ועוד פחות מזה פרנסה. אבל פעם בחודש או חודשיים, אחרי ההופעה או אפילו ברחוב בו הוא מסתובב לרוב כאלמוני, הוא זוכה לליטוף קל על האגו ממישהו שניגש ומספר לו כמה המוזיקה שלו נוגעת לליבו. האם רגע כזה יכול לפצות על העיסוק הכל כך סיזיפי שהוא אינדי ישראלי?
Silver Jews - Strange Victory, Strage Defeat
ופינקי מוסיפה - אם גמרת להתפלסף, אפשר לשים איזה Crystal Antlers ? גררר… רעש!
ורוד הוא הלבן החדש מאת נמרוד
לאחרונה גיליתי שאני לא מבקר המוזיקה היחיד בבית. בניגוד לאחיה הביולוגי ואחותה המאומצת, המסתפקים בשילוש החתולי הקדוש של אכילה, שינה, והסרחת ארגזי חול, תפסה לה פינקי עמדת קבע אל מול הרמקול השמאלי בחדר העבודה, ממנה היא מביעה נחרצות את עמדתה לגבי המוזיקה המתנגנת. כיוון שאוצר המילים של פינקי דליל למדי, עיקר הביקורת שלה מתמצה ביללות רמות כאשר המוזיקה לא לרוחה, והתנמנמות מכורבלת כאשר אני קולע לטעמה. לאט לאט התחוור הטעם של פינקי - הלאה סינגר סונגרייטרים ענוגים ופאוור פופ של חנונים קנדים - הידד לגיטרות מנסרות, לשכבות על שכבות של צליל, ולמוזיקה מורכבת ומאתגרת.
לאור נאמנותה המתמשכת של פינקי, היא מקבלת בזאת 23% ממניות "טאפאס וטאפאס תרבות דיגיטלית בע"מ" וכן את זכות המילה האחרונה על כל פוסט.
הקוראים הקבועים של בלוג המוזיקה "Gorilla VS. Bear", בוודאי הבחינו בפימפום המתמשך של White Denim באתר. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה טרם יצא, לא מעט שירים של הלהקה מסתובבים ברחבי הרשת, בזכות מיני אלבומים ואלבומים חצי רשמיים הנמכרים בעיקר בהופעות של הלהקה. מרבית השירים הללו נשמעים, כצפוי, חצי אפויים, אבל ניתן כבר לקבוע ש-White Denim נשמעים לא מעט כמו Tapes 'n Tapes, שותפיהם לסיבוב ההופעות ולהקת הבית לשעבר, ביום טוב למדי - כלומר יום הרבה יותר טוב מזה שהטייפס הקליטו בו את אלבומם האחרון והבינוני להכעיס. אלבום אמיתי יצא בקרוב - בינתיים אפשר להסתפק בכמה טעימות מאלבום ההופעות "Workout Holiday".
ופינקי מוסיפה - אולי די עם הלהקות פיצ'פורק בשקל שלך - לא עדיף לתת עוד האזנה לסיגור רוס החדש?
White Denim - Shake Shake Shake
ווקאנס מאת נמרוד
שבועות הגיע, ואיתו המרדף אחר אלבום הקיץ האולטימטיבי. אלא שהאלבום שפתח עבורי את הקיץ הושק (בהצלחה לא מועטה) בצרפת מולדתו כבר בינואר השנה, ופיעפע אט אט גם לשאר העולם - כך שעבור רבים מכם הוא בוודאי כבר חדשות ישנות. ובכל זאת, למרות שיצא בשיא החורף, מספיק להתבונן בתמונת העטיפה של האלבום על מנת להישטף בגל של חמימות קיצית נעימה (מהסוג שלא קיים בארצות שבהם ההגה משאיר כוויות על הידיים ומזגן מקולקל הוא עילה לרצח).
הכוונה היא כמובן ל-"A Mouthful" אלבום הבכורה של The Dø, צמד צרפתי-פיני שמתחרה ראש בראש ב?Why על תואר "להקת השנה הקשה לגיגול". הנימה המתיילדת והקול המאנפף של הסולנית, אוליביה בויסו, מעלה זכרונות מלהקות כמו Architecture in Helsinki או ה-concretes, אבל בויסו ושותפה דן לוי (המתחרה בקטגוריית "אומן השנה בעל שם של טייס חיל האוויר הישראלי" נגד, המפפפ… יוני וולף מ-?Why) מצליחים לתבל את האלבום בשפע של גימיקים, שרק מעט מהם עולים על העצבים גם לאחר השמיעה השלישית והרביעית. מהחלילים של "Playground Hustle" הפותח, דרך השירה הסופר-מאונפפת של "The Bridge Is Broken", ההיפ-הופ של "Queen dot Kong" ומוזיקת העולם (שנמצאת במיעוט העולה על העצבים העולה על העצבים שלי) של "Unissasi Laulelet".
כדרכם של אלבומים רבים, גם "A Mouthful" מאבד לא מעט גובה לקראת סופו. אבל בדיוק כאשר חשבתי לעצמי שהשלמתי את מכסת ההפתעות מהאלבום הזה, הופיע לפתע קטע הסיום הקצרצר, "In My Box", שעם אפס אחוזי אינפוף וצליל טורדני למדי היה מוצא את מקומו בצורה טובה הרבה יותר באלבום האחרון של "Portishead", למשל, מאשר כשיר סיום של אלבום קיצי שכזה. קטע שרומז לא מעט על הפוטנציאל שאולי עוד קיים בצמד הלכאורה חד פעמי הזה.
למי, למי, יש יותר כבוד. מאת נמרוד
וואלה! תרבות דיווח השבוע על כך ש"פיצ'פורק עושים כבוד לסאבו" - כלומר שאתר המוזיקה פרסם המלצה על הסינגל החדש של הדי ג'יי הישראלי. יש כמובן המון פרובינציאליות מלהתלהב מכל פעם ש"אתר מוזיקה נחשב" ממליץ על אומן ישראלי (מה שקרה פעמים לא מעטות בשנה האחרונה). אבל האירוניה האמיתית היא שבמקום לקשר באופן ישיר לעמוד של ההמלצה, וואלה קישרו לעמוד החדשות של המגזין - וכשאני עקבתי אחרי הקישור, במקום השיר של סאבו סיפרה הכותרת על הופעה באורך מלא של המונוטוניקס ב-pitchfork.tv, סיבה לגיטימית בהרבה להנפת דגלי ישראל בגאווה. למרות שנדמה שהצפיפות בהופעה מפריעה ללהקה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, עדיין מדובר בצפיית חובה לכל מי שעוד לא ראה את הלהקה על במה ורוצה להבין על מה הרעש.
סגנון מוזיקלי, אינסטרומנטלי ברובו, המתאפיין בהתפרצויות דיסטורשן על רקע מלודיות עדינות (3,4). מאת נמרוד
הרבה אנשים מעדיפים שלא לקטלג מוזיקה לז'אנרים. יש בזה משהו - אם Drowned In Sound עושים רטרוספקטיבה לMath Rock (סגנון מוזיקלי שנשמע כאילו נלקח מהחולצה הזאת), ומצליחים להכניס באותה נשימה את Battles וה-Foals (שאלוהים יודע מה הקשר ביניהם), אז כנראה באמת שלהגדרות כבר אין שום משמעות.
ובכל זאת, כשקראתי את הראיון (המצוין!) של ליהיא עם צפריר צורי, איש Sansanna, וראיתי את רשימת הסגנונות הנזרקים לאוויר (פולק? אסיד פולק?? נויז???) בנסיון לתאר את הצליל של ההרכב של איש אחד הזה, רציתי פשוט לצעוק "פוסט רוק! פוסט רוק! פוסט רוק!". אמנם המוזיקה של צורי (אם לשפוט על פי הקטע שצורף לכתבה והקטעים הנוספים במייספייס), עדינה ומינימליסטית מזאת של אחיותיה לז'אנר, ובוודאי מזאת של Lebanon - כנראה הידוע בלהקות הפוסט רוק הישראליות, אבל יש בה את אותה בניה הדרגתית של אווירה ומתח, שהיכולת לפרקו ברגע ובצורה הנכונים היא סימן ההכר של מובילות הז'אנר.
ולשם ההשוואה, מצורפות כאן גם שתי דגימות מאלבומי פוסט רוק חדשים יחסית - האחד הוא של This Will Destroy You, להקה מוצלחת אם כי סטנדרטית למדי (איל בוודאי ישמח להרדים את הילד לצליליה). השני הוא של A Silver Mt Zion (או בשמה הנוכחי והמעצבן, Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra & Tra-La-La Band) - להקה קצת יותר שנויה במחלוקת (עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם בכלל), שמרחפת על שוליו החיצוניים של הז'אנר.
This Will Destroy You - Threads
Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra & Tra-La-La Band - 1,000,000 Died to Make This Sound
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
