זקן זה השמן החדש מאת נמרוד
זאת פעם השנייה שאני רואה הופעה של מוריסי - הפעם הראשונה הייתה בפסטיבל לידס לפני ארבע שנים. דווקא בתור מישהו שלא גדל על מוריסי והסמיתס אני לא יכול שלא להתרשם מהנוכחות הבימתית הכובשת של הזמר. אלא שהנוכחות הזאת יכולה אולי לכפר על כל ההזדקנות וההשמנה שהוא סובל ממנה (וחמש הפעמים שבהם הוא הסיר את חולצתו לא ממש תרמו להסתרת העובדות הקשות), אבל לא על הרפרטואר משני האלבומים הקודמים והאלבום הקרוב, שרובו נע בין הבינוני למביך ממש, כשכל הציניות וההומור המרושע של מוריסי הישן פינו את מקומם לטקסטים בכייניים משהו. אם בהופעה הקצרה בלידס זה עוד היה בגבול הסביר, הרי שבהופעה באורך מלא, אתמול בגני התערוכה, נרשמה בהחלט עייפות מסויימת לקראת האמצע. כמובן שכל שיר של הסמיתס הקפיץ את הקהל - מה שהזכיר שוב את העובדה המצערת שלמרות לא מעט רגעים יפים בקריירת הסולו, מוריסי הוא עדיין בראש ובראשונה הסולן של אותה להקה שהתקיימה למשך חמש שנים באמצע שנות השמונים.
והחדשה המשמחת של השבוע באה כמובן מכיוון הזאפה, שיארח באוקטובר את ה"אנימל קולקטיב" המהוללים. מאלבום לאלבום אני מוצא את עצמי מחבב יותר ויותר את ההרכב הפסיכ(י)דלי הזה, ובכל זאת הם לא כבשו אצלי עדיין מקום אמיתי בלב - אולי ההופעה שלהם בארץ תשנה את זה סוף סוף. ועדיין, תקנו אותי אם אני טועה, נדמה לי שהפעם האחרונה שהרכב כל כך משפיע ורלוונטי הופיע בארץ כשהוא בשיא כוחו היצירתי, היה בהופעה של רדיוהד ב"סינרמה" - אי שם בין אוקיי קומפיוטר לקיד איי.
בחר כותרת צפויה: "שרפו את הבמה"/"מים חיים"/"אש ידידותית" והצבע כעת* מאת נמרוד
בשבוע האחרון אני מוצא את עצמי כותב יותר על הופעות מאשר על מוזיקה חדשה. למען האמת אני די מרוצה מהסידור החדש - גם כיוון שהופעות מוצלחות במחוזותינו הן דבר נדיר ומשמח, וגם כיוון שביקורת הופעות היא עבודה קלה בהרבה - והעבודה קלה עוד יותר כשמדובר בהופעה של Firewater בלבונטין.
אני לא מעריץ גדול של הלהקה השליש ישראלית הזאת (למעשה "The Man On The Burning Tightrope", אלבומם הרביעי, הוא היחיד שאני אוהב באמת), וגם לאלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", שעליו, כפי שאורן ראב הבטיח, התבססה ההופעה, לא ממש התחברתי. ובכל זאת נהנתי מכל רגע. כל השירים בהופעה נשמעו בכמה דרגות יותר טובים מגירסאות האלבום, והאנרגיה של הלהקה (ובעיקר התפרצויות הטרומבון המקסימות של רעות רגב) לא השאירו אף אחד בקהל אדיש - וזה כולל אותי ואת החבר שגררתי איתי - מעריץ נלהב של הלהקה מאז שמע עליה לראשונה באותו הבוקר. אפילו הלבונטין התעלה על עצמו כשהיה פחות צפוף ופחות מעושן מהרגיל, ועם סאונד כמעט סביר!! הידד ללבונטין!! הוידאו, למרבה הצער, מהופעה אחרת:
נותר רק לתהות על ה"אורחים המפתיעים" - תמיר מוסקט ותומר יוסף, ארבעים אחוז מבלקן ביט בוקס, שעלו לבמה לשלושה שירים. אורחים לגיטימיים בהחלט - בעיקר מוסקט, בעצמו חבר לשעבר בפיירווטר, אבל חבל שחוץ מלעלות את אחוז הישראלים על הבמה ל50 אחוז, להיראות נבוכים ולהפריע קצת למתופף השניים לא עשו הרבה - כדאי היה אולי למצוא להם תפקיד מראש או לוותר על כל העניין.
* בין המצביעים יוגרל נדל. עלות הודעת טקסט 100,000,000,000 דולר זימבאבווה
מריץ שורות מאת נמרוד
יש כבר כמה קטעי וידאו ברשת של הסט שנתן דאדלוס אתמול ב"בלוק" בתל אביב, אבל הם לא נעשו מטווח שמאפשר מבט אמיתי על התופעה - אז הנה קטע וידאו מהופעה של הבחור בלוס אנג'לס שממחישה פחות או יותר מה הלך שם:
הפאנל המרשים שאיתו עובד הבחור, הוא מוצר בשם מונומה, שהוא למעשה מקלדת רגילה לחלוטין חוץ משני הבדלים קטנים:
- הכפתורים חלקים ולכל אחד מהם אור אדום ומגניב.
- התוכנה המצורפת מאפשרת לתכנת בצורה דינמית את מיקום האורות ותפקודם בכל רגע נתון.
מה שמאפשר, במקרה של דאדלוס, לבצע עשרות קפיצות חינניות לכל קטע בטראק אותו הוא מנגן ולשלב בצורה יצירתית בין חלקיקי טראקים שמטפסים אחד על השני. כמובן שניתן לחשוד שהוא מרמה והכול הוקלט מראש - אבל הרגעים בהם נלחץ על הכפתור הלא נכון בזמן הלא נכון ויצר חיבור לא מדוייק הוכיחו שהכל, כנראה, אותנטי. השיר שמופיע בוידאו נוגן גם אתמול, אבל הקשר בין שתי הגירסאות כמעט מקרי בהחלט - וכמה אמנים אתם מכירים שאפשר להגיד עליהם שכל ביצוע של שיר שלהם שונה באמת מקודמו?
בכלל, דאדלוס הגיע אתמול במצב רוח פרקני במיוחד, מה שגרם לו לקצוץ את כל הקטעים לחלקים קטנטנים ובלתי מזוהים - לפעמים זה היה מרשים (למשל כשהוא בנה מלודיות חדשות לגמרי מכמה שירים שאין בינם לבין התוצאה שום קשר) ולפעמים קצת מעייף (בעיקר כאשר הוא לא נתן מספיק כבוד לשירים המקסימים שלו עצמו) - אבל להתבונן בו בפעולה זאת פשוט חוויה מהפנטת.
ואם תהיתם מה זה מועדון ה"בלוק" הזה. אז מדובר במקום חדש השוכן, למרבה הפחד, במתחם יד חרוצים הידוע לשימצה. המקום עצמו מצויין - הסאונד טוב בהרבה מהמקובל, והספות המפוזרות בחוץ הם מקום נפלא לחכות לתחילת הערב (שהתאחרה כרגיל). למרבה הצער, הווליום, שהיה בגבול הסביר בהופעה המוצלחת של דיגיטל מי, עלה לרמה בלתי נסבלת אצל דאדלוס. והערה אחרונה - אני לא מתכוון להתלונן על כך שלא אכפו את חוקי העישון/פקודת הסמים בתוך החלל הסגור של המועדון, אבל למה לעזאזל להוסיף חטא על פשע עם מכונות עשן שריססו את הקהל?
תקלה מופלאה מאת נמרוד
לא חסרים מוצרים שהתגלו כסיפורי הצלחה כלכליים כנגד כל הסיכויים, גם לא כאלו שכולם חזו להם הצלחה והתבררו ככישלון. אבל כמה מוצרים אתם מכירים, שלקחו טכנולוגיה מהפכנית של חברה פושטת רגל, הגו סביבה קונספט חסר ערך לשוק בלתי קיים, ומצאו את עצמם עם להיט שנמכר מכל הסיבות הלא נכונות?
אי שם בשנת 2004, חברה זעירה בשם Sonic Impact, שמתמחה במוצרי אודיו ניידים, החליטה ליצר מגבר סטריאו נייד, שיכול לפעול גם על בטריות, ויתבסס על TA2024, שבב קטן, זול, ובעל נצילות גבוהה שמייצרת חברת Tripath. התוצאה הייתה מגבר סטריאו קטן, קל, ועלוב למראה בשם T-Amp, שנמכר בתחילה במחיר שווה לכל נפש של 20 דולר. ב-Sonic Impact שכחו כנראה שתי עובדות חשובות:
- אף אחד לא זקוק לכזה מוצר. מי זקוק למגבר נייד, ששוקל 30 גרם (ללא 9 הבטריות שדרושות על מנת להפעיל אותו), אבל מתחבר לזוג רמקולים ששוקלים פי כמה וכמה ממנו דרך כבלי נחושת מסורבלים? בטח לא הערס שרוצה להציק באוטובוס עם הנגן הנייד (לשם כך הומצאו רמקולי המחשב הניידים, ומאוחר יותר גם הספיקר של הסלולארי) או מי שרוצה לשמוע גלגל"צ במשרד (לשם כך הומצאה מערכת המיני עם הפרו-אקולאיזר הצבעוני או הטייפ-דיסק). שוק הסטריאו בחלקים היה כבר אז כמעט מת בקרב הקהל הרחב (שעבר למערכות קולנוע ביתי), והפך לשוק של אודיופיליים וחובבי מוזיקה.
- ב-Sonic Impact אמנם לא חסכו אף מאמץ על מנת ליצר את המגבר המצ'וקמק בעולם - מהפלסטיק הזול של המארז, דרך יציאת האודיו הבודדת, וחיבורי הרמקולים שממש מתחננים להישבר עם כל לחיצה. רק דבר אחד כנראה לא נלקח בחשבון - השבב של Triapath, שסיפק רמת איכות אודיו הרבה מעבר למה שתג המחיר שלו מרמז.
המכשיר הזעיר נראה כמו הדבר האחרון ששוק האודיופילים יאמץ לחיקו - שוק של לקוחות שלא מהססים להוציא אלפי דולרים לא רק על מגברים ורמקולים, אלא גם על פטיפונים, כבלים, מייצבי מתח וטיפולים אקוסטיים לחדר, ושלאפקט הרושם של הציוד היקר והמרשים יש בו משמעות אדירה. ובכל זאת, לאט לאט התגברה חרושת השמועות על מגבר בגודל כף יד שמביס במבחני האזנה מגברים שעולים פי מאה ויותר ממנו, עם ביקורות מהללות במגוון אתרי אודיו בארץ ובעולם (כולל כמה כאלו שנכתבו על סף דמעות).
ואני, שמעולם לא החשבתי את עצמי כאודיופיל, אבל שאפתי לשדרג את איכות שבה אני שומע מוזיקה מבלי להשקיע אלפי שקלים, רכשתי לעצמי אחד כשביקרתי בארה"ב לפני כשנתיים (עד אז מחירו כבר "האמיר" ל-30 דולר). את ההבדל באיכות היה אפשר להרגיש מהרגע הראשון - אבל רק כשהתאמתי לו זוג רמקולים איכותיים (גם אם זולים יחסית) הרגשתי את הקפיצה האדירה באיכות הצליל (לפחות ביחס למערכת החלקים מתחילת שנות ה-90 ששירתה אותי נאמנה עד אז).
רק לשם ההשוואה - הרמקולים, הזולים יחסית, (ראו תמונה עם פינקי משמאל) עולים פי 30 מהמגבר שמחובר אליהם, גם מתאם המתח שמספק לו חשמל (שנמכר בנפרד - המגבר הרי נועד לפעול גם על בטריות) ובורר המצבים האנלוגי (למגבר עצמו יציאת אודיו בודדת) עלו כל אחד סכום דומה לזה של המגבר - למעשה אפילו על מתאמים לכבלי הרמקול הוצאתי יותר מעל המגבר עצמו. וזה כמובן כלום לעומת המערכות הפסיכיות להפליא, המבוססות על המגבר הגמד תוצרת סין, שתוכלו למצוא בביקורות המקצועיות שקישרתי אליהם למעלה.
את המגבר המדובר לא תוכלו למצוא בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. הT-Amp אזל ממזמן מהשוק. מחליפו, ה-T-Amp Gen II עשה סיבוב קצר בשווקי העולם וכמעט ואזל אף הוא (למרות שייתכן וניתן למצוא אותו בארץ ממש כאן). אחת הסיבות היא כנראה העובדה ש Tripath עצמה פשטה את הרגל בשנת 2007, כנראה כעונש על כך שמכרה מוצר במחיר נמוך בהרבה משוויו הריאלי. גם איכות הגימור הזוועתית של הT-Amp עשתה את שלה - רבים מהמגברים שנמכרו סופקו פגומים, נשברו, או נשרפו בקלות ממתח חשמלי בלתי מתאים. שלי, אגב, חי ונושם (טפו טפו) וזוכה למדידת חום יומית מודאגת. אם בכל זאת תרצו למצוא אחד ששרד כנגד כל הסיכויים, תוכלו למצוא אותו באיביי - האם שמעתם אי פעם על מוצר חשמלי אחר שנמכר בשוק היד שנייה במחיר של למעלה מפי חמש ממחירו המקורי?
למרבה המזל ניתן למצוא היום תחליפים ראויים, גם אם מעט יותר יקרים, לגמד הפלסטיק הסיני, המתבססים על אותה טכנולוגיה אך מוסיפים איכות גימור טובה בהרבה על חשבון הניידות. ה TA-10 של Trends הוא כנראה בחירה מוצלחת (ואפילו נראה שניתן להזמין אותו לארץ).
ואני? נותרתי עם הקנייה הטובה ביותר שעשיתי מימי.
החום בוטל, שומעים קריסטל מאת נמרוד
כבר שבוע שאני חושב מה לכתוב על "Love to Make Music to" האלבום החדש של Daedelus. הבעיה העיקרית נובעת מהסכיזופרניה של האלבום הזה - דאדלוס, הלא הוא אלפרד דרלינגטון, הוא קודם כל מפיק מוזיקלי, ורוב השירים באלבום מתהדרים בתוויות "featuring". שפע האורחים גורר את האלבום להמון כיוונים שונים - מהיפ הופ ואר-אנ בי פשטניים להכעיס, דרך צליל הטכנו של "I Took Two" ועד לרגעי אמביינט מקסימים שמזכירים לי גירסא יותר קלילה של Caribou. ואני מוצא את עצמי מוקסם ומתבאס מהאלבום הזה לסירוגין.
ואז נתקלתי בפלייר הופעה שהיה תלוי על הגדר של אתר הבניה של אחד ממגדלי הנוברישים הכעורים העתידים לקום בתל אביב, ושפשפתי פעמיים את העיניים הרצוצות מעודף אלכוהול ומיעוט שינה - דאדלוס מגיע לארץ לכבוד השקת האלבום החדש של "דיגיטל מי" (שי ליברובסקי) במועדון הבלוק שטרם נפתח. לא ברור מי קהל היעד של ההופעה של האמן, הדי אלמוני בארץ, שהמוזיקה שלו לא מספיק רקידה למסיבה וקצת חמודה מדי לקהל מהסוג הלבונטיני, אבל נבירה ביוטיוב מגלה כמה קטעים מעניינים של הבחור משחק בביטבוקס המגניב שלו - כך שייתכן בהחלט שכדאי לבדוק את התופעה מקרוב.
ופינקי מוסיפה - אחד החסרונות בלישון שש עשרה שעות ביממה הוא שאני מוצאת את עצמי בפיגור קשה ברשימות ההאזנה שלי. כך יצא שזכיתי רק עכשיו להאזין לאלבום הבכורה של ה"Crystal Castles", שיצא כבר לפני שלושה חודשים, ונפלתי מהטלפיים. הקריסטלים עושים מוזיקת שמונה ביט שמתבססת על מכשירי אטארי נושנים, ואם אתם מדמיינים משהו כמו זה:
אז תנו האזנה ל"Alice Practice" וחישבו שנית.
לא כל השירים באלבום מתעלים לרמה של פיסת הגראז' האלקטרונית המפעימה הזאת, אבל מדובר באלבום שמצליח שלא לשעמם לרגע גם עם רבע מהביטים שיש לכם בפלאפון.
Daedelus - Fair Weather Friends
Crystal Castles - Alice Practice
Crystal Castles - Black Panther
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה מאת נמרוד
בהתחשב בעובדה שאני מפגר בחודש אחרי החברה מהאייפוד רעב, סביר להניח שאני לא מחדש פה כלום לאף אחד, אבל האלבום החדש של הצ'אפ פשוט א-ד-י-ר. קסטות מיקס קטנות הכריזו לכבודו על סגנון מוזיקלי חדש והשוו אותו לכל מיני הוט צ'יפים ומג'מנטים למיניהם, אבל לי הם מזכירים דווקא את Enon, שעליהם כבר השתפכתי השנה - לא דווקא בסגנון המוזיקלי (למרות ש"Ethnic Instruments" בהחלט נשמע אנוני להפליא), אלא ביכולת להפתיע ברצף שירים שסותרים זה את זה בחינניות במקום להמשיך זה את זה.
האתר של הלהקה מציין שהצ'אפ "לא הושפעו מאף אחד, בשום זמן, מעולם" - זאת אולי הגזמה, אבל Mega Breakfast בהחלט זורח כאי של מוזיקה מקורית להפליא - היו כבר השנה אלבומים טובים ממנו, אבל אף לא אחד טוב כמוהו.
The Chap - Carlos Walter Wendy Stanley
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
