חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
אכזבה לטובה מאת נמרוד
קשה לדעת איך אזכור את 2008 עוד שנה או שנתיים - רבים מעשרות האלבומים ששמעתי בשנה הזאת טרם שקעו, שלא לדבר על תיבות האוצר המוזיקליות שעוד מחכות להימצא ולהיפתח עוד שנה, שנתיים או עשור (בהנחה שעד אז לא אהיה עסוק יותר מדי בלהקשיב למיטב הלהיטים של "הכבשה שושנה"). כרגע, בכל מקרה, השנה הזאת מכילה יותר אכזבות מהצלחות מסחררות. לא שמדובר בשנה מוזיקלית רעה (מתי ראיתם אחת כזאת לאחרונה?) - אבל חייבים להיות חשדניים כלפי שנה שאת השיא שלה מחזיקה, נכון לעכשיו, להקה בת כמעט עשרים.
ספטמבר התחיל עם פוטנציאל המהפך/אכזבה הגבוה ביותר - עם אלבומים חדשים לשתיים מהלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות - כאלו שגרף הציפיות שלי מהם רק הולך וגואה עם כל אלבום. כיאה לשנה הזאת, יצאתי מאוכזב - כיאה לשתי הלהקות הללו, מדובר באכזבות מרשימות במיוחד.
בשנה שעברה עשתה Of Montreal עבורי את הצעד מעוד להקה מצוינת לאחת הלהקות האהובות עלי עם "Hissing Fauna, Are You The Destroyer?", שהשאיר אותי חסר נשימה - ששיאיו חופפים בזיכרון המוזיקלי שלי לשיאיה של 2007. Skeletal Lamping, אלבומם החדש, יכל להיות אכזבה גדולה בהרבה עבורי, לולא הייתי מודע ליחודיות אלבומם הקודם - מרגיל את עצמי לעובדה ששום דבר שהלהקה תוציא כנראה לא יוכל להשתוות להישג החד פעמי ההוא.
אז איך האלבום החדש של אוף מונטריאול? Fאנקי, סליזי למדי, סוחף מאוד, כמעט ללא אף רגע משעמם, אבל גם ללא שיאים בלתי נשכחים. זה לא Hissing Fauna וזה גם לא אף אחד מהאלבומים שקדמו לו, זאת אכזבה - וזה גם מומלץ בחום. מצד שני, גם Hissing Fauna שכב אצלי על המדף חודשים ארוכים לפני שקלטתי שהאלבום הסימפטי הזה הוא למעשה אלבום השנה של 2007, כך שאולי גם האלבום החדש יכול עוד לעשות את הצעד הזה.
המקרה של TV On The Radio הוא מסובך קצת יותר. אני מניח שהרבה אנשים יאהבו מאוד את "Dear Science", אלבומם החדש, וכנראה בצדק. אפשר גם להניח שהוא יקנה להם לא מעט מעריצים חדשים. מדובר באלבום נגיש בהרבה משני קודמיו, עם צליל מלא נשמה ונקי הרבה יותר. לפני עשור או שניים קראו לזה "התמסחרות" - אבל התהום שפעורה בין הצליל של TV On The Radio, ולא משנה עד כמה ינקו אותו, למיינסטרים של ימינו היא כזאת שקשה להאמין שהלהקה תנסה אי פעם לגשר עליו.
ובכלל, TV On The Radio נראים מרוצים מהמקום בו הם נמצאים - ומדובר באחת מהלהקות המפוקסות והמקצועניות ביותר בשטח, שתוצרי האולפן שלהם הם תמיד ללא רבב. ואני ממשיך לאהוב אותם - מדובר עדיין בחתולים הכי מגניבים בשכונה, גם אם הם עברו ניתוח להסרת ציפורניים.
Of Montreal - Triphallus, To Punctuate!
TV On The Radio - Halfway Home
TV On The Radio - Dancing Choose
והנה, לשם ההשוואה, Of Montreal מרגשים ו-TV On The Radio שורטים:
Of Montreal - A Sentence Of Sorts In Kongsvinger
TV On The Radio - I Was a Lover
ובלי קשר - כדאי מאוד לקרוא את הסיפור המרתק על האלבום של בראקן ב"האייפוד רעב" - וגם לשמוע את האלבום עצמו (אם כי ספק אם תצליחו לשים את ידיכם על אחד מ500 עותקי ה-CD שלו או על עותק הויניל היחיד).
במקום הכי נמוך בתל אביב מאת נמרוד
איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר - כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה. לא שמישהו יכל להתלונן על הפלייליסט של ההופעה של Low בבארבי - שעתיים תמימות נמשכה ההופעה, וגם מעריצים מלאי נוסטלגיה לאלבומי הלהקה משנות התשעים הגיעו לסיפוקם, לפחות החלקי.
הרבה חששות נשמעו לקראת ההופעה בנוגע ליכולת של הלהקה לתרגם את הקשר האינטימי בינה לבין המאזין הביתי להופעה חיה, בוודאי הופעת עמידה במרחב הצפוף של הבארבי. האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה - עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם. גם שירים חלשים יחסית - Pretty People הילדותי או Sandinista המעט סתמי זכו לביצועים משתקים ביופיים. אפילו הבארבי גילה, לאור המעמד, סלחנות גבוהה מהרגיל, עם סאונד סביר בהחלט. את הופעת העמידה, דרך אגב, הייתי מחליף בישיבה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או כל דבר אחר שיעצור את מחיאות הכפיים האוטומטיות בין שיר לשיר, ששברו באכזריות את המתח האדיר שמילא את האוויר.
למעשה הביצועים החלשים יחסית היו דווקא שירי הרוקנרול היותר שגרתיים שלואו שיחררו בשנים האחרונות, אלו שציפיתי מהם להחזיק את ההופעה - ובעיקר Breaker שבוצע בסגנון Retribution Gospel Choir, ונשמע מעט חיוור בהופעה, בעיקר בגלל התיפוף האנמי של מימי פרקר. אבל גם זה היה רחוק מלקלקל את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בארץ בשנים האחרונות, או כמו שהגדיר את זה חבר שהיה עימי, שכבר ראה הופעה אחת של Low שהייתה, לדבריו, טובה הרבה פחות - "לא ידעתי שהם יכולים להישמע ככה".
הכתובת הייתה על הקיר (של אייל) מאת נמרוד
לכאורה לראשון לספטמבר לא אמור להיות משמעות כלשהי עבורי. אין לי את מי לשלוח למוסדות החינוך (חוק חינוך חובה לא חל עדיין על חתולים), וגם הספקולציות של שוק פקקי התנועה העונתי, שמעסיקות את רוב שוכני המשרד, לא משפיעות על שוכני רכבת שכמותי. ובכל זאת דברים נראים לפתע מעט שונים - אולי זה החום שהפך לפתע לקצת פחות מעיק, ואולי העלמות צרחות הילדים, שפורצות את מחסום האוזניות שמגן על שפיות דעתי, מהנוף העירוני.
והנה מצאתי את עצמי מבלה את היום המקסים הזה דווקא בדרך לניחום אבלים וחזרה, צופה ברחובות ובתושבי העיר הגדולה מבעד לחלון האוטובוס, ועושה את מה שהייתי צריך לעשות ממזמן - מתאהב במוזיקה של בילי ביירד.
כבר לפני ארבעה חודשים כתב לי אייל המלצה אישית, על גבול התחינה, על האלבום הקודם של {{{Sunset}}}, הלא הוא בילי ביירד, שמעולם לא הצליח להתעכל אצלי באוזן. והנה השבוע כבר נחת אצלי אלבום חדש וטוב בהרבה, כך נדמה לי, של האמן. ובימים האחרונים זה סוף סוף קורה - אני מוצא את עצמי מוקסם יותר ויותר מהמוזיקה של הבחור, שההשוואה המרומזת שיוצרת עטיפת האלבום בינו לבין בק מרגישה מוצדקת יותר עם כל האזנה.
ונותר רק לברר את סוגיית האורך - פאקינג שעה ועשרים נמשך האלבום, כאילו לא עבר יותר מעשור מאז הימים שבהם הסמאשינג פאמפקינז דחפו לנו שעה מכל צד של אלבום כפול, ואנחנו הודינו להם והתחננו לעוד. והנה המלכוד: כשאני שומע מוזיקה אני מול המחשב, וכשאני מול המחשב אני קורא על מוזיקה, וכשאני קורא על מוזיקה אני רוצה לשמוע מוזיקה אחרת - בטח אם במקרה באותו יום התפרסם משהו חדש בממלכה של עוזה, שכל פוסט בה ממלא את הדפדפן בטאבי מייספייס עד האופק, מבטיחי גדולות ונצורות. מה הפלא שאני מתקשה להקשיב לאלבומים באורך מלא, שלא לדבר על אורך מלא וחצי כמו "The Glowing City". ועדיין, אני מבקש, כמו אייל לפני - הקדישו לו מזמנכם, אתם לא תצטערו.
{{{Sunset}}} - Theme from 'A Perfect Light Awaits Me'
{{Sunset}}} - Twenty-Four Karat Soul
{{Sunset}}} - Dear Friend (Failing Domino)
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
