טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

לגמרי אחרת

2 בMarch, 2009 מאת נמרוד

בשלב כלשהו התרגלנו להסתפק במועט מהטלויזיה שלנו. התרגלנו להפרדה ברורה בין טוב לרע, לסדרות שלוקחות גרעין עלילתי שמספיק אולי לסרט מתח בינוני ומנסות למתוח אותו על שבע עונות, לדרמות מינימליסטיות על בורגנים שמתקשקשים למוות, לקומדיות שממהרות לעשות Undo לכל השינויים לפני הסגירה, או לפחות לחזור עליהם חמש פעמים בפרק הבא רק כדי להבטיח שכל מזפזפ אקראי ימצא את עצמו מיד בבית. איזה משב רוח מרענן הוא לצפות בסדרה שמוכיחה שאפשר גם אחרת. לגמרי אחרת.

אני לא הראשון שמדבר בשבחה של The Wire. אין כמעט מבקר טלויזיה בארה”ב שלא הגדיר אותה כאחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, שניה אולי רק לסופראנוס. ואני אומר – The Wire היא לא רק אחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, אלא אחת מהיצירות העמוקות ורחבות ההיקף שאי פעם נראו על המסך – הגדול או הקטן. דיוקן מדוקדק, קודר, אך גם מלא חמלה של עיר אמריקאית – החל מהבלשים של משטרת בולטימור, דרך ברוני הסמים, הסוחרים הזוטרים וקהל לקוחותיהם, שהסדרה מתארת את עולמם בצורה לא פחות מפורטת, דרך חברי איגוד פועלי הנמל – הגיבורים הבלתי צפויים של העונה השנייה, ועד הפוליטיקאים, תלמידי חטיבת הביניים והעיתונאים – שעולמם נחשף בהדרגה בסדרה בין העונה השלישית לחמישית.

“הסמויה” נקראה הסידרה כששודרה בישראל. לכאורה תרגום הגיוני, שכן The Wire מתייחס, בראשיתה של הסדרה, ל-Wiretap – אותה האזנה סמויה שמקשרת בין עולמם של בלשי המשטרה  לזה של ארגון סוחרי הסמים של אוון ברקסדייל וסטרינגר בל. אבל ככל שהעלילה מתרחבת (בעונה השניה והרביעית, לדוגמא, חקירת המשטרה היא ציר משני בעלילה) שמה של הסדרה מקבל משמעות חדשה – של החוט המקשר הנמתח לאורכה של בולטימור, ומקשר בין כל העלילות, הדמויות ודמויות המשנה.

דמויות משנה אמרתי? אין ממש כאלו.  לחלק מהדמויות אמנם יש זמן מסך ארוך יותר משל אחרות, אבל כל הדמויות (ויש מאות כאלו), מראש העיר ועד אחרון דרי הרחוב, גם כאלו שמופיעות לסצינות בודדות בפרק אחד – מתעוררות לחיים תחת מגע הקסם של יוצרי הסדרה. כך, לדוגמא, בתפקיד שבו מופיע בד”כ, בסדרות אחרות, “סוחר סמים מספר ארבע” חסר ייחוד, תמצאו דמויות כמו סלים צ’ארלס, קצין מבצעים נאמן בארגוני הפשע, שמבטו חודר תמיד את מסכת השקרים שטווים ברוני הסמים או את דיאנג’לו ברקסדייל, צעיר טוב לב ואחיינו של ברון סמים, שפורס את חסותו על חבורת הנערים הנלהבים שתחת פיקודו, תוך דה-גלוריפיקציה של עולם הפשע.

למעשה, הגיבורה האמיתית של The Wire  היא העיר בולטימור עצמה. ספק אם עיר כלשהי זכתה להנצחה מדוקדקת שכזו בסידרה עלילתית כלשהי, כשמצד השני ניתן לספור על יד אחת את הסצינות שמתרחשות מחוץ לגבולות העיר. למעשה, ההצבה של העיר עצמה כגיבורה ראשית מאפשר ליוצרי הסדרה לבטל כל גיבור אפשרי אחרי – ג’ימי מקנולטי, הבלש שיכל להיחשב כדמות הראשית של שלוש העונות הראשונות, כמעט הועלם לחלוטין ברביעית. וכשמרלו, הכוח העולה בעולם ארגוני הפשע, משתלט על ממלכת הסמים של אוון ברקסדייל דווקא הדמויות המשניות לכאורה הן אלו שמצליחות לשרוד את המעבר.

אחרי עשרות סדרות שהציגו את תפיסת המוסר ההוליוודית הסטנדרטית, ואחרי “אוז” ז”ל שהציגה תפיסת עולם אנטי-מוסרית ואיובית של “רשע וטוב לו, צדיק ורע לו” (שהפכה לקראת סוף הסדרה ל”צדיק וטוב לו לשתי דקות אבל עד סוף הפרק יבוא מהפך עלילתי צפוי להכעיס שיעשה לו רע”), The Wire מצליחה לייצר עולם ללא מוסר אבסולוטי. אנשי המשטרה רואים, לרוב, את סוחרי הסמים כמקשה אחת – אבל הצופה מסוגל להבחין בתהום הפעורה בין אלו מבין הפושעים הנאמנים לחבריהם ולקודים של העולם התחתון (סלים צ’ארלס, בודי ברודוס) לבין אלו אשר שוברים את החוקים הללו (צ’יז, סטרינגר בל). בעונה השלישית, כאשר מתגלים הסדקים בין תפיסת העולם המסורתית של אוון ברקסדייל, לבין חזונו של סגנו, סטרינגר בל (מעין “פשע 2.0 “)  הצופה לא יכול שלא לבחור צד בין השניים – למעשה בחירה בין מי שמוכן להרוג בשביל כבוד לזה שמוכן להרוג בשביל כסף. לא עוד סידרה ש”מטשטשת את ההבדל בין טוב לרע” – אלא כזאת שבונה עולם בו ההגדרה של טוב ורע תלויה לחלוטין בצד של המתרס בו אתה נמצא.

אבל אולי הדבר המרשים ביותר בסדרה הוא השלמות של העולם בו היא מתקיימת. לא כל פרט בעלילה חיוני להמשכה – אבל כל פרט ופרט נובע ומתיישב עם אלו שלפניו. כשדוקואן ומייקל מדברים, בסוף העונה החמישית, על ימיהם בבית הספר, שתוארו בתחילת העונה הרביעית, מתחוור לפתע לצופה כיצד גורלם של הדמויות והדרך בה הלכו היו ברורים כבר מהרגע הראשון – כיצד רגעי הסיום האלו נתפרו על ידי יוצרי הסידרה כבר בשלב הצגת הדמויות. הצופה המיומן יוכל למצוא אלפי נקודות השקה, קישורים, ורצפי אירועים שלעיתים קרובות נסתרים מעיני הדמויות, ולעיתים גם נסתרים כמעט לחלוטין מעיני הצופה (כך לדוגמא, שם המשפחה המשותף הוא הרמז היחידי בסדרה לקשר המשפחתי שבין צ’יז וואגסטף לבנו רנדי). למעשה, סביר להניח שהסדרה רק משתפרת בצפייה שנייה, בה הצופה מודע להתפתחות העלילה, ויכול לאתר את שלל הרמזים והגורמים המשובצים בעלילה וחוזים את העתיד הבלתי נמנע.

אחרי שלושה חודשי התחמקות, צפיתי סוף סוף בפרק הסיום בן השעה וחצי של הסדרה הטובה שראיתי אי פעם. הפרק האחרון סגר כמה קווי עלילה, השאיר כמה פתוחים, ופתח כמה כיווני עלילה חדשים שלעולם לא ימוצו. אבל בעולם של The Wire אין סיום, אלא רק חזרה לנקודת ההתחלה – הדמויות והשמות אולי משתנים, אבל כפי שהעיר מרלו, אחד מברוני הסמים של רחובות בולטימור: “The Game is still the game”.

תגיות:   · · · · 4 תגובות

השאר תגובה

4 תגובות עד כה ↓