חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
חיית לילה מאת פינקי
חתולים הם, כידוע, יצורים ליליים. בעוד שאת שעות היום אנחנו מבלים בנמנום בתנוחות שונות, הלילה הוא הזמן למאבקי ההישרדות והרבייה. כמובן שעבורי, חתולת בית מדופלמת, מאבק ההישרדות מתמצה בטיול קצר לצלחת האוכל, וגם את העניין שלי בבני המין השני איבדתי באופן פתאומי כבר בגיל צעיר, מה שמשאיר לי ולשאר חתולי הבית המון שעות לילה פנויות.
סמארטי אחי הטמבל, לדוגמא, מבלה את מרבית זמנו הפנוי ברומן סוער עם אהוב לבו, שטיח האמבטיה. בעוד שמיין (שאומצה בשם לונה, אבל זכתה עד מהרה לכינוי שתואם את מימדיה התופחים) עסוקה במשחק בונזו-רגל סוחף עם חתיכות אוכל לחתולים שהיא מפזרת בכל רחבי הבית (מדובר, ללא ספק, בחתולה שהייתה קוטפת בקלות את תואר היצור הטיפש בכל בית נטול סמארטי בעולם).
ואני? אני שומעת מוזיקה.
שעות הלילה הם זמן מצויין לאלבומים מורכבים, כאלו שנבנים לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, אל תוך שיא מרוחק. Preteen Weaponry האלבום החדש של Oneida, הוא אלבום שכזה. שלושה קטעים ארוכים ואינסטרומנטליים כמעט לחלוטין, שהמעבר ביניהם כמעט שרירותי. אלבום שלא דורש האזנה מאומצת, אלא דווקא להפך - קשב רופף ומנומנם שמאפשר למוזיקה לשקוע בעומק התת מודע. מלבד נטייה קלה לרפפטיביות, אין שום דמיון בין Preteen Weaponry לאלבומים הקודמים של Oneida - ואי אפשר שלא להעריך להקה שמצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש.
Oneida - Preteen Weaponry Part 2
ונמרוד ביקש למסור - הידד! למאותגרי הRSS שמביניכם, שאפשר להירשם כמנויי אימייל!
גררר… רעש* מאת פינקי
"מה זה הרעש הזה?" היא התגובה של מרבית האנשים (והחתולים) למוזיקה שאני שומעת. כמובן ש"רועש" היא הגדרה מעט אמורפית. מרבית האנשים מקשרים מוזיקה "רועשת" עם שיער ארוך, מכנסי עור הדוקים, וגיטרות דו מפלסיות. לא פלא שלא מעט להקות מטאל ניסו להצטייר כרועשות במיוחד - מ-Motörhead, שנחשבה במשך שנים ל"The loudest band in the world" ועד ל-Electric Wizards הבריטיים, להקת דום שמיתגה את עצמה כ"The heaviest band in the world". אבל המטאל הוא גם אחד הזרמים הטכניים והנקיים ביותר ברוק, לעיתים קרובות אף פדנטי - והקשר בינו לבין "רעש" (Noise) לרוב מקרי בהחלט.
לכן, גם למיתוג של "A place to bury strangers" כ-"The loudest band in New York" צריך להתייחס בספקנות מסוימת. גם כיוון ש-"Loud" הוא מדד סטטיסטי לחלוטין (את השיא הלא רשמי ל"הופעה הרועשת ביותר" מחזיקים דווקא "The Who"), וגם כיוון שלמרות שרעש הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של הלהקה, המלודיות שמתחתיו ניכרות לאוזן. למעשה, ההישג הגדול ביותר של האלבום היא ההפקה שלו, שמצליחה לשלב בין הרעשים התעשייתיים לשירה הנקייה והמקצבים הפשוטים והאייטיזיים להפליא בלי שאלו יפריעו זה לזה. את סמארטי, אחי הטמבל (ראו תמונה להמחשה), זה הצליח להבריח מהחדר - אבל אף אמן נויז יפני לא צריך לחשוש עדיין למקום עבודתו.
לחובבים אמיתיים של רעש אפשר להמליץ על האלבום החדש של Pyramids, מעין גירסא תוקפנית בהרבה של האנימל קולקטיב. זה אלבום שצריך לשמוע בנשימה אחת עמוסת חריקות דיסטורשן ודאבל פאדאלים, כיוון שההפרדה לרצועות בים הרעש הזה מלאכותית למדי. לצערי עדיין לא הצלחתי לגבש את חוות דעת אמיתית על האלבום - כיוון שהפרמידות עולים לנמרוד על העצבים והוא מפסיק את המוזיקה אחרי 10 דקות.
* No cats have gone deaf in the making of this post.
A Place To Bury Strangers - Don't Think Lover
A Place To Bury Strangers - I Know I'll See You
A Place To Bury Strangers - She Dies
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
