בשלב כלשהו התרגלנו להסתפק במועט מהטלויזיה שלנו. התרגלנו להפרדה ברורה בין טוב לרע, לסדרות שלוקחות גרעין עלילתי שמספיק אולי לסרט מתח בינוני ומנסות למתוח אותו על שבע עונות, לדרמות מינימליסטיות על בורגנים שמתקשקשים למוות, לקומדיות שממהרות לעשות Undo לכל השינויים לפני הסגירה, או לפחות לחזור עליהם חמש פעמים בפרק הבא רק כדי להבטיח שכל מזפזפ אקראי ימצא את עצמו מיד בבית. איזה משב רוח מרענן הוא לצפות בסדרה שמוכיחה שאפשר גם אחרת. לגמרי אחרת.

אני לא הראשון שמדבר בשבחה של The Wire. אין כמעט מבקר טלויזיה בארה"ב שלא הגדיר אותה כאחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, שניה אולי רק לסופראנוס. ואני אומר – The Wire היא לא רק אחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, אלא אחת מהיצירות העמוקות ורחבות ההיקף שאי פעם נראו על המסך – הגדול או הקטן. דיוקן מדוקדק, קודר, אך גם מלא חמלה של עיר אמריקאית – החל מהבלשים של משטרת בולטימור, דרך ברוני הסמים, הסוחרים הזוטרים וקהל לקוחותיהם, שהסדרה מתארת את עולמם בצורה לא פחות מפורטת, דרך חברי איגוד פועלי הנמל – הגיבורים הבלתי צפויים של העונה השנייה, ועד הפוליטיקאים, תלמידי חטיבת הביניים והעיתונאים – שעולמם נחשף בהדרגה בסדרה בין העונה השלישית לחמישית.

"הסמויה" נקראה הסידרה כששודרה בישראל. לכאורה תרגום הגיוני, שכן The Wire מתייחס, בראשיתה של הסדרה, ל-Wiretap - אותה האזנה סמויה שמקשרת בין עולמם של בלשי המשטרה  לזה של ארגון סוחרי הסמים של אוון ברקסדייל וסטרינגר בל. אבל ככל שהעלילה מתרחבת (בעונה השניה והרביעית, לדוגמא, חקירת המשטרה היא ציר משני בעלילה) שמה של הסדרה מקבל משמעות חדשה – של החוט המקשר הנמתח לאורכה של בולטימור, ומקשר בין כל העלילות, הדמויות ודמויות המשנה.

דמויות משנה אמרתי? אין ממש כאלו.  לחלק מהדמויות אמנם יש זמן מסך ארוך יותר משל אחרות, אבל כל הדמויות (ויש מאות כאלו), מראש העיר ועד אחרון דרי הרחוב, גם כאלו שמופיעות לסצינות בודדות בפרק אחד – מתעוררות לחיים תחת מגע הקסם של יוצרי הסדרה. כך, לדוגמא, בתפקיד שבו מופיע בד"כ, בסדרות אחרות, "סוחר סמים מספר ארבע" חסר ייחוד, תמצאו דמויות כמו סלים צ'ארלס, קצין מבצעים נאמן בארגוני הפשע, שמבטו חודר תמיד את מסכת השקרים שטווים ברוני הסמים או את דיאנג'לו ברקסדייל, צעיר טוב לב ואחיינו של ברון סמים, שפורס את חסותו על חבורת הנערים הנלהבים שתחת פיקודו, תוך דה-גלוריפיקציה של עולם הפשע.

למעשה, הגיבורה האמיתית של The Wire  היא העיר בולטימור עצמה. ספק אם עיר כלשהי זכתה להנצחה מדוקדקת שכזו בסידרה עלילתית כלשהי, כשמצד השני ניתן לספור על יד אחת את הסצינות שמתרחשות מחוץ לגבולות העיר. למעשה, ההצבה של העיר עצמה כגיבורה ראשית מאפשר ליוצרי הסדרה לבטל כל גיבור אפשרי אחרי – ג'ימי מקנולטי, הבלש שיכל להיחשב כדמות הראשית של שלוש העונות הראשונות, כמעט הועלם לחלוטין ברביעית. וכשמרלו, הכוח העולה בעולם ארגוני הפשע, משתלט על ממלכת הסמים של אוון ברקסדייל דווקא הדמויות המשניות לכאורה הן אלו שמצליחות לשרוד את המעבר.

אחרי עשרות סדרות שהציגו את תפיסת המוסר ההוליוודית הסטנדרטית, ואחרי "אוז" ז"ל שהציגה תפיסת עולם אנטי-מוסרית ואיובית של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" (שהפכה לקראת סוף הסדרה ל"צדיק וטוב לו לשתי דקות אבל עד סוף הפרק יבוא מהפך עלילתי צפוי להכעיס שיעשה לו רע"), The Wire מצליחה לייצר עולם ללא מוסר אבסולוטי. אנשי המשטרה רואים, לרוב, את סוחרי הסמים כמקשה אחת – אבל הצופה מסוגל להבחין בתהום הפעורה בין אלו מבין הפושעים הנאמנים לחבריהם ולקודים של העולם התחתון (סלים צ'ארלס, בודי ברודוס) לבין אלו אשר שוברים את החוקים הללו (צ'יז, סטרינגר בל). בעונה השלישית, כאשר מתגלים הסדקים בין תפיסת העולם המסורתית של אוון ברקסדייל, לבין חזונו של סגנו, סטרינגר בל (מעין "פשע 2.0 ")  הצופה לא יכול שלא לבחור צד בין השניים – למעשה בחירה בין מי שמוכן להרוג בשביל כבוד לזה שמוכן להרוג בשביל כסף. לא עוד סידרה ש"מטשטשת את ההבדל בין טוב לרע" – אלא כזאת שבונה עולם בו ההגדרה של טוב ורע תלויה לחלוטין בצד של המתרס בו אתה נמצא.

אבל אולי הדבר המרשים ביותר בסדרה הוא השלמות של העולם בו היא מתקיימת. לא כל פרט בעלילה חיוני להמשכה – אבל כל פרט ופרט נובע ומתיישב עם אלו שלפניו. כשדוקואן ומייקל מדברים, בסוף העונה החמישית, על ימיהם בבית הספר, שתוארו בתחילת העונה הרביעית, מתחוור לפתע לצופה כיצד גורלם של הדמויות והדרך בה הלכו היו ברורים כבר מהרגע הראשון – כיצד רגעי הסיום האלו נתפרו על ידי יוצרי הסידרה כבר בשלב הצגת הדמויות. הצופה המיומן יוכל למצוא אלפי נקודות השקה, קישורים, ורצפי אירועים שלעיתים קרובות נסתרים מעיני הדמויות, ולעיתים גם נסתרים כמעט לחלוטין מעיני הצופה (כך לדוגמא, שם המשפחה המשותף הוא הרמז היחידי בסדרה לקשר המשפחתי שבין צ'יז וואגסטף לבנו רנדי). למעשה, סביר להניח שהסדרה רק משתפרת בצפייה שנייה, בה הצופה מודע להתפתחות העלילה, ויכול לאתר את שלל הרמזים והגורמים המשובצים בעלילה וחוזים את העתיד הבלתי נמנע.

אחרי שלושה חודשי התחמקות, צפיתי סוף סוף בפרק הסיום בן השעה וחצי של הסדרה הטובה שראיתי אי פעם. הפרק האחרון סגר כמה קווי עלילה, השאיר כמה פתוחים, ופתח כמה כיווני עלילה חדשים שלעולם לא ימוצו. אבל בעולם של The Wire אין סיום, אלא רק חזרה לנקודת ההתחלה – הדמויות והשמות אולי משתנים, אבל כפי שהעיר מרלו, אחד מברוני הסמים של רחובות בולטימור: "The Game is still the game".

שנת המוזיקה 2008 הייתה מעט מוזרה עבורי. כמות האכזבות הייתה לא קטנה מכמות ההצלחות. ובניגוד לשנים קודמות קשה לי לדרג את האלבומים שאהבתי ביותר. הנה שלוש אכזבות מוזיקליות וחמישה אלבומים שאהבתי השנה (ועוד אחד מאת חתולת הבית). מצטער על הרשימה הצפויה – מבטיח להיות יותר אוונגרדי בפעם הבאה.

האכזבה הנפלאה של השנה.

זאת הייתה, ללא ספק, השנה של טי וי און דה רדיו*. אמנם כל אחד מאלבומיהם הקודמים כיכב ברשימות סיכומי השנה של השנים בהם יצאו, אבל נדמה לי ש"Dear Science" הוא האלבום שיהפוך אותם לתו תקן של אינדי – לאחת הלהקות האלו שכל אדם עם סקרנות מוזיקלית חייב לשמוע. העובדה ששיר מהאלבום נכנס לרשימת שירי השנה כנראה מעיד אולי שאלבומם החדש לא היה עבורי אכזבה של ממש. ועדיין, מדובר באלבום הכי פחות אהוב עלי של הלהקה. אבל ההפסד שלי הוא הרווח של המוני אנשים אחרים – שזכו לטי וי און דה רדיו אחרת, אפלה הרבה פחות, Fאנקית הרבה יותר, מבלי לאבד גרם מהאיכות והייחודיות של שני אלבומיה הקודמים. אחד הכללים החשובים ללהקה גדולה באמת הוא שהיא חייבת להרשות לעצמה לאכזב את מעריציה מפעם לפעם – וטי וי און דה רדיו, כך אני חושד, היא באמת להקה גדולה.

* בחיי שלא גנבתי את הכותרת הזאת מבן שלו.

TV On The Radio – Halfway Home

TV On The Radio – Dancing Choose

האכזבה הלא נוראה של השנה.

רק לפני שנה אוף מונטריאול היו במרחק אלבום מושלם אחד מלהפוך ללהקה האהובה עלי בעולם. אלבומם הקודם ייזכר אצלי לנצח כאחד מאלבומי העשור ההולך ומסתיים, והיווה את שיאו של תהליך השתבחות מאלבום לאלבום של הלהקה הנפלאה הזאת. אבל בניגוד לאלבום של טי וי און דה רדיו, שחלק איתם את פוסט האכזבות שלי, Skeletal Lamping פשוט לא עומד במבחן השמיעה החוזרת – מדובר פשוט באלבום חלש, שכל הרוח והצילצולים המוזיקליים שהוכנסו אליו לא מחפים על כישלונו. העובדה שהאלבום לא זכה אפילו לאיזכורון ב"האייפוד רעב", גדולי המסיונרים של אוף מונטריאול בבלוגיה העברית, אומרת הכול.

ולמה אכזבה לא נוראית? כי קווין ברנס ולהקתו כבר הוכיחו את עצמם ככוח יצירתי נהדר. כיוון שאחרי שיא כמו האלבום הקודם צפויה ירידת מתח. כיוון שגם Skeletal Lamping מלא ברעיונות טובים אבל מפוספסים להפליא שבוודאי יבשילו בעתיד. כיוון שגם אם לא נזכה לעוד "Hissing Fauna", אני משוכנע שהאלבום הבא יהיה הרבה, הרבה יותר טוב.

אכזבת השנה.

לא הייתי מגדיר את Tapes N' Tapes כאחת הלהקות האהובות עלי. העובדה שהשם של הבלוג הזה הוא פראפרזה על שמם היא יותר הברקה לשונית מהבעת הערצה. ועדיין, במדד ה"כמה פעמים אתה מסוגל להקשיב לאלבום בריפיט תוך כדי נסיעה לפני שהוא עולה לך על העצבים" אלבום הבכורה של הטייפים וטייפים יושב אצלי באחד המקומות הראשונים. שלוש שנים מאז שיצא, ובהקשבה דו חודשית לפחות, "The Loon" לא מתחיל אפילו להימאס עלי.

לא מעט להקות נכשלו במבחן האלבום השני, אבל הקסם של "The Loon" כל כך פשוט, כל כך חסר מאמץ, שלא הייתה סיבה שהטייפס וטייפס לא יצליחו לשחזר לפחות חלק ממנו. אני מאזין ממש עכשיו ל"Walk it off" – ונאדה. מלבד סינגל סביר, שנופל בעצמו מכל אחד מהשירים של אלבומם הקודם, הטייפים לא הצליחו ליצר אפילו רגע אחד שמעורר בי סימפטיה כלשהי. אולי אני ממהר להספיד אותם, אבל בהחלט ייתכן ש-11 השירים של The Loon יהיו הדבר היחיד שאי פעם אוהב מהלהקה הזאת – ועל זה נאמר: דיינו.

גם שחר התאכזב

והנה שני שירים מצוינים של Tapes 'n Tapes – נחשו מאיזה אלבום הם לא:

Tapes 'n Tapes – Manitoba

Tapes 'n Tapes – Buckle

האלבום הטוב ביותר להאזין לו בשנה ללא אלבום של הליארז:

הקשר המוזיקלי בין הליארז (אלו של Drum's Not Dead, לא הגירסא המרוככת והעדיין מצויינת של אלבומם הרביעי) ל-No Age אולי קלוש, אבל משהו בטוטאליות של הצליל של האלבום של הצמד הקליפורני מעורר בי רגש נוסטלגי לצליל התלת תופי והבלתי מתפשר של השלישיה הניו-יורקית/ברלינאית המופלאה ששמרה פחות או יותר על שקט תעשייתי השנה. המוזיקה של No Age אולי מעט יותר סטנדרטית מהמתקפה הרפטטיבית של אלבום הקונספט של הליארז, אבל עדיין מדובר במוזיקה שרוב האנשים לא היו מאזינים לה מחוץ לגוואנטנמו ביי.

No Age – Teen Creeps

No Age – Sleeper Hold

האלבום האנדר-רייטד של השנה.

נראה שלהרבה אנשים התחיל להימאס מבק. אולי העובדה שהבחור עוד לא הוציא אלבום גרוע באמת – כזה שיאפשר למבקרים לקטול אותו ואז להלל את הקאמבק שיגיע אלבום או שניים מאוחר יותר. אולי העובדה שלמרות תנודות חדות בין עליצות ילדותית למלנכוליה באלבומיו, בק אף פעם לא נסחף אחרי טרנדים חולפים. בק פשוט נשאר בק – ואין לך משהו יותר מתסכל למבקר מוזיקה מאשר אמן שאין לו משהו מעניין להגיד אודותיו.

ולי קרה משהו מוזר – כיוון שאף פעם לא הייתי מעריץ גדול של בק, כנראה שלא מאסתי בו יחד עם כל השאר. למעשה, את Modern Guilt אני מחבב יותר מכמה אלבומים אחרים, מהוללים הרבה יותר, מהדיסקוגרפיה של בק. Modern Guilt הוא אולי האלבום המהודק ביותר של השנה – עם עשרה שירים לא ארוכים מדי ובלי אף רגע מיותר – ובשנה בה חלק גדול מצריכת המוזיקה שלי נעשתה דרך אוזניות האייפוד בדרך לעבודה, הפטור מכפתור ה-Skip הוא מצרך חיוני ונדיר.

Beck – Chemtrails

Beck – Volcano

האלבום השנה לאנשים שלא מתלהבים מה-"Fleet Foxes":

אני לא נוהג להתווכח עם טעם של אחרים – בוודאי לא עם טעמם של רבים וטובים ממני. אני לא רואה בפליט פוקסס הייפ ריק – אני פשוט מניח שיש שם משהו שאני פשוט מפספס. לאלו מכם (ויש הרבה כאלו, על פי התגובות שאני קורא) שמרגישים כמוני, לא נותר אלא להמליץ על הדודוס.

האמת ש-Visiter יושב כבר כמה חודשים בספריית המוזיקה שלי תחת קטגוריית "צריך לתת לזה עוד ההאזנה", ורק השבוע, בזכות מצעד האלבומים המצויין של חייש הענקתי לו שתי הזדמנויות נוספות שהקפיצו אותו מיד למקום גבוה ברשימות סיכום השנה.

את המוזיקה של הדודוס, ממש כמו זאת של הפוקסס, אפשר להגדיר כ-"פולק" אבל את הצ'יעמום של הפוקסס מחליפות גיטרות אקוסטיות מתכתיות להפליא ותיפוף סופר משמח שהשירה החמימה יושבת עליהם כמו שמיכת פוך ממאה אחוז נוצות אווז מפוטם.

The Dodos – Red And Purple

The Dodos – fools

שברון הלב של השנה:

גם של ג'ייסון פירס אף פעם לא הייתי מעריץ גדול – "Ladies and Gentlemen…" הוא אלבום מצויין, אבל מעולם לא הצלחתי לשמוע את יצירת המופת שמעריציו רואים בו. כך שיצא ש- "Songs in A&E", אלבום הטיפול הנמרץ שלו, תפס אותי לא מוכן. להשתמש בצליל של מכונות הנשמה בתור אפקט בשיר זה אולי שפל – אבל אפקטיבי להחריד.  וזה לא האמצעי היחיד שפירס משתמש בו על מנת לקחת את המאזינים איתו עמוק אל תוך חוויית סף המוות שלו, והתוצאה היא אולי הדבר הקרוב ביותר לאשפוז על אמת מאז "Electro Shock Blues".

Spiritualized – Death Take Your Fiddle

Spiritualized – Soul On Fire

תחיית המתים (אלבום השנה):

בפעם הבאה שנקרה בדרכי חב"דניק מלא עזוז מן הזרם המשיחיסטי אחבקו כאחי האובד – מאמין אני באמונה שלמה בתחיית המתים. ואולי צריך אני לשמור את חיבוקי לג'ורג' א' רומרו, כיוון שממש כמו הזומבים שבסרטיו, המתים עלו השנה מקבריהם לא על מנת להתאחד עם יקיריהם, אלא דווקא כדי לרדוף אותם – לכלות את מוחם ונשמתם.

העולם לא חיכה לקאמבק של פורטיסהד. בניגוד לקאמבקים אחרים מהשנים האחרונות (מיי בלאדי וולנטיין למשל) של להקות שהרלוונטיות שלהן רק צמחה משנה לשנה, הטריפ-הופ – שפורטיסהד נחשבת שלא לחלוטין בצדק לאחת ממיסדיו – מת ממזמן. גם המיינסטרים שחיבק בזמנו את הצמד הבריטי הספיק לשכוח מהם – ובהעדר בלון הייפ כמו זה של הקאמבק של גאנז אנד רוזס, ספק אם רבים מהאנשים שגדלו על פורטיסהד בכלל מודעים לאלבומם השלישי.

במוזיקה של פורטיסהד תמיד היה צד אפל, אבל היעדר נטל הציפיות אפשר להם להתמסר אליו במלואו. להוציא לראשונה אלבום שאף בית קפה לא יעז להשמיע אם הוא לא רוצה לפשוט את הרגל. להוציא, אם תשאלו אותי, את אלבומם הטוב ביותר אי פעם.

Portishead – The Rip

Portishead – Threads

ופינקי מוסיפה – האמת שתיכננתי לכתוב ביקורת מפורטת על עשרת אלבומי השנה שלי, אבל אז נמרוד הבהיר לי שנתח הבעלות שלי בבלוג מאפשר לי לכתוב רק על אלבום אחד (משהו על עלויות אכסון שאני לא משתתפת בהן). אני לא בטוחה שזה ה-אלבום של 2008, אבל אם אני צריכה להמליץ על אלבום אחד יהיה זה Microcastle / Weird Era Cont של דירהאנטר. אתרי המוזיקה הגדולים כבר הספיקו לשלב את האלבום ברשימות סיכום השנה שלהם, אבל סביר להניח שהרבה מאזינים עוד לא הספיקו לשמוע את היצירה הארוכה והמורכבת הזאת, שנחתה בדקה ה-90 של השנה.

בכל מקרה – בין אם זה האלבום שיסגור לכם את 2008 או שיפתח לכם את 2009 – דירהאנטר בהחלט ראויים לתשומת לבכם – ובהחלט מצדיקים את הזמן הבלתי סביר בעליל שיקח לכם לצלוח את האלבום. נסו לא לאבד ריכוז לקראת צד ב' של האלבום,  Weird Era Cont, המרושל והקליט הרבה פחות מהאלבום "הראשי", שמגלה אוצרות חדשים עם כל שמיעה חוזרת.

Deerhunter – Saved by Old Times

Deerhunter – Operation

  ונמרוד מוסיף – חמישה מששת אלבומי השנה של פיצ'פורק מוזכרים בפוסט הזה – אללי, היפסטר אנוכי!

רשימת אלבומי השנה שלי תעלה לכאן רגע לפני השנה החדשה. בינתיים מצאתי לעצמי זמן, כחלק מפרויקט מעבר הדירה, לקנות ולבנות ארונית נורמלית לאוסף הדיסקים הביתי במקום שפע המעמדים בגדלים שונים שמילאו את הקיר הנגדי (ראו תמונה) כיוון שמעמדי דיסקים הם לא בדיוק סחורה חמה בשוק היד השניה (מי לעזאזל עוד קונה דיסקים???), לא נותר לי אלא להציע את המעמדים שהתפנו לקוראי הבלוג הנאמנים.

מדובר בשבעה מעמדים – שלושה מדגם Benno של איקאה, שלושה מדגם קטן יותר של איקאה שאת שמו אני לא יודע (אבל הנה תמונה) ואחד מהסוג שמוכרים בחנויות הדיסקים פושטות הרגל (מתכתי, גימור עץ מכוער, הפרדה בין דיסק לדיסק) – כולם במצב שמיש.

אם אתם מעוניינים באחד או יותר מהמעמדים האלו, השאירו תגובה או שלחו אימייל – ציינו לכמה אתה זקוקים (בלי להתחזר בבקשה), ואני אנסה לקבוע חלוקה הוגנת בין הפניות שיתקבלו (אם בכלל) בשבוע-שבועיים הקרובים.

מלבד זאת, אני אני שמח לבשר שנמצא תחליף יותר מהולם למגבר הז"ל שלי. בשבוע האחרון יש לי את העונג לשמוע מוזיקה דרך מגבר KingRex T20U חתיכי שהושאל לי על ידי עודד, היבואן. מדובר באחד מאותם מגברי פרמיום שנבנו על בסיס הטכנולוגיה של ה-Tamp הישן והטוב. היתרון הגדול שלו על מגבר הפלסטיק הקודם שלי (מלבד גימור איכותי שיבטיח, כך אני מקווה, חיים ארוכים יותר) הוא חיבור USB שמאפשר לו לשמש ככרטיס קול חיצוני למחשב ובכך להבטיח איכות שמיעה אופטימלית ללא תלות בכרטיס הקול הטיוואני המצ'וקמק שיושב לרובנו באחורי המחשב. התוצאה, כך אני יכול להבטיח לכם, נפלאה – ושווה בהחלט את 300 הדולר שהמגבר הזה עולה בחו"ל (או את המעט יותר שתשלמו עליו בארץ).

ובלי קשר – באחד מצירופי המקרים המוזיקליים המשמחים הקורים מפעם לפעם, שעה אחרי שנזכרתי היום בערגה ב-Radio Cure של Wilco, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה הנפלאה הזאת, נחתתי ב-88FM על הגירסא (הלא רעה, אבל מעט סתמית) של The Bad Plus לשיר המדהים הזה. את המקור תוכלו לשמוע כאן למטה ואת גירסאת הכיסוי אצל גיאחה.

Wilco – Radio Cure

בהתחשב בעובדה שאני מפגר בחודש אחרי החברה מהאייפוד רעב, סביר להניח שאני לא מחדש פה כלום לאף אחד, אבל האלבום החדש של הצ'אפ פשוט א-ד-י-ר. קסטות מיקס קטנות הכריזו לכבודו על סגנון מוזיקלי חדש והשוו אותו לכל מיני הוט צ'יפים ומג'מנטים למיניהם, אבל לי הם מזכירים דווקא את Enon, שעליהם כבר השתפכתי השנה – לא דווקא בסגנון המוזיקלי (למרות ש"Ethnic Instruments" בהחלט נשמע אנוני להפליא), אלא ביכולת להפתיע ברצף שירים שסותרים זה את זה בחינניות במקום להמשיך זה את זה.

האתר של הלהקה מציין שהצ'אפ "לא הושפעו מאף אחד, בשום זמן, מעולם" – זאת אולי הגזמה, אבל Mega Breakfast בהחלט זורח כאי של מוזיקה מקורית להפליא – היו כבר השנה אלבומים טובים ממנו, אבל אף לא אחד טוב כמוהו.

The Chap – Carlos Walter Wendy Stanley

The Chap – Ethnic Instrument

The Chap – Wuss Wuss

כמעט והחמצתי את אחד האלבומים הטובים של השנה.

לפני כשלושה חודשים החל הגוגל רידר שלי להפגין סימני היחנקות מתקדמים. לא נעים לפתוח את המחשב בבוקר ולגלות 350 פריטים שלא נקראו, שאת רובם תורמים כמובן צוות הכותבים החרוץ של Drowned In Sound. בלית ברירה עברתי לשיטת הסינון המהיר – מוותר מראש על חדשות מחזית האיחוד הקרב של My Bloody Valentine, ליין אפים של פסטיבלים שלעולם לא אבקר מהם ותחרויות קאברים לרדיוהד – ומתמקד בעיקר, ביקורות אלבומים, כשכל ביקורת של 6 ומטה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידי. ובכל זאת, למרות הסינון האכזרי הזה, אני נשאר עם הרבה יותר מדי. לא מעט אלבומים עשו את דרכם לדיסק הקשיח בשבוע הזה, מעטים מהם זכו ליותר משמיעה או שתיים.

"The Nautilus Years" של Surrounded השוודים הוא אחד הכמעט-קורבנות של ההאזנה הסלקטיבית הזאת. למרות הביקורת המהוללת שזכה לה באותו שבוע בDiS, למרות שגם רבע האזנה בחצי אוזן מספיקה על מנת לקלוט את הקסם שבאלבום, עדיין הוא מצא את עצמו יושב על המדף הוירטואלי שלי כמעט חודשיים בלי לזכות להאזנה שניה ושלישית.

מדוע? כנראה בעיקר מכיוון שמאז הביקורת ההיא טס האלבום נמוך נמוך מתחת לרדאר של מגזיני המוזיקה והבלוגים האחרים שהגוגל רידר שלי מנוי אליהם, ועם אפס איזכורים לקיומו – האלבום הנפלא הזה צלל מהר מאוד אל מחוץ לפלייליסט שלי.

והנה, גיליתי אותו שוב, כמעט במקרה, במהלך סידור המחשב, ומאז אני מתפעם מהפנינה האלמונית הזו. אין פה שום דבר שלא שמעתם מימיכם – לפחות לא אם האזנתם אי פעם לפליימינג ליפס או Sparklehorse ברגעי השיא שלהם, אבל היופי של האלבום הזה כל כך פשוט, כל כך מלוטש ומזוקק, שלא ברור כיצד הוא לא זכה ליותר תשומת לב. והתוצאה נשמעת כל כך קלילה וחסרת מאמץ, שאני חייב לתהות למה כל כך מעט אלבומים השנה הצליחו להישמע כל כך נפלא.

ופינקי מוסיפה – למרות שקשה לדבר על "מהפך" בצליל של Wolf Parade בין האלבום הראשון לשני, ההבדל בין השניים ניכר. בעוד שאלבום הבכורה של הלהקה הקנדית הוא אלבום אייפוד מושלם, שיושב נפלא על הרבע השעה שבין הרכבת לבית, תוך הפעלה מושכלת של כפתור ה-Skip, האלבום החדש, "At Mount Zoomer". הוא אלבום כבד יותר וכמעט חסר עוגנים, עם צליל מתארך שמושלם למלא איתו את החדר תוך כדי קריאה, גלישה באינטרנט, או במקרה שלי – נמנום ליד הרמקול השמאלי. מסוג האלבומים שלא מומלץ להקדיש להם את מלוא תשומת הלב, אלא להפך – לתת לעצמך לנדוד מחוץ למוזיקה ואז פנימה ברגע הנכון. למרות שנמרוד לא יסכים איתי ("Apologies to the Queen Mary" הוא אחד האלבומים האהובים עליו מהשנים האחרונות) – בעיני הזאבים רק משתבחים מאלבום לאלבום.

Surrounded – 21st Century Paradise Traveller

Surrounded – Paper Tangerine Crush

Surrounded – Fellow Citizen Stars

Wolf Parade -Call It a Ritual

Wolf Parade -The Grey Estates