דמיינו יום הכולל עשר שעות של שהייה בחדר ישיבות בישיבות אינסופיות, הכפילו בשלוש והוסיפו יומיים של הכנות מקדימות – כך נראה השבוע האחרון שלי בעבודה. את הימים סיימתי, לרוב, בשכיבה על הספה בסלון, בוהה באיזו שטות בטלויזיה או מנמנם תחת כסות חתולית – מקלל את עצמי על עצלנותי ששורפת את מעט שעות הפנאי שנותרו לי, אך מותש מכדי להתנגד לה. כשהגיע לבסוף סוף השבוע פניתי לתיקיית המוזיקה הזנוחה שלי על מנת לחפש מרגוע לעצביי הרופפים.

אני מניח שאני לא היחיד שמוזיקה שקטה נוטה לעצבן אותו עוד יותר. אני לא מדבר על מוזיקת עולם עמוסת דולפינים או אר אנ בי מתקתק, שמעלים לי את הסעיף גם בימים כתיקונם. גם יצירות מופת של שקט – Low או ביל קלאהן – הם רעיון רע מאוד כשהמתח מתחיל להצטבר ברקות. מהיר, עצבני ותוקפני – עדיף בליווי קפאין – זה הפתרון הטוב ביותר להחזיר אותי לאיזון הנדרש. ואף אלבום לא עשה את העבודה טוב יותר מ-Hidden, אלבום המלחמה החדש של These New Puritans.

שנים של אדיאולוגיה שמאלנית ומסורת של מחאה אנטי מלחמתית הצליחו להשכיח מהרוקנרול את הקסם של האסתטיקה הצבאית. למעשה, מאז שיתוף הפעולה של מייק פאטון וה- x-ecutioners (בעצמו לא ממש אלבום רוק) לא נתקלתי באלבום שעושה שימוש מושכל כל כך בשילוב הקוסם של אלימות וסדר שרק מארש צבאי יכול לספק. ואם שמות השירים ("We Want War", "Fire power", "Attack Music") הם לא הבהרה מספיקה, הרי שתופי המלחמה וצחצוחי הסכינים לא ישאירו מקום לספק – הפוריטנים החדשים כאן כדי להרוג ולהיהרג.

לבחירה האומנותית הזו יש מחיר – את הצבעוניות החיננית של האלבום הקודם מחליפה אפרוריות חדגונית, שמלבד קטעי קישור עגמומיים, זמן פציעות אם תרצו, נשמעים כמו שיר אחד ארוך ורפטטיבי. את הטקסטים המטופשים של האלבום הראשון מחליפים טקסטים לא אינטיליגנטיים בהרבה, אבל זועמים מספיק על מנת להיבלע באווירה הכללית. ההימור, כך נראה לי, השתלם. בעולם מוזיקלי רבגוני כל כך, שפע הכיוונים של אלבום הבכורה הפך אותו לאלבום מרשים אבל לא זכיר לחלוטין. את המתקפה הממוקדת היטב של האלבום השני סביר שאזכור לזמן ארוך הרבה יותר.

These New Puritans – We Want War

These New Puritans – Orion

ואם כבר הזכרתי את שיתוף הפעולה של פאטון וה X-Ecutioners, הנה שתי דוגמאות מהאלבום המצויין והנשכח הזה, שכולו מופת של עבודת סימפול וטרנטייבליזם.

General Patton Vs. The X-Ecutioners – 'We'll Paint This Town' — Throat And Phonograph Fire Support Coordination Measures (Tpfscm)

General Patton Vs. The X-Ecutioners – !Kamikaze! 0500hrs. ('Take A Piece Of Me')

וגם אלבום חדש ל-Spoon, אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, יוצא בימים אלו. ועדיין, קשה לי לחשוב על דבר כלשהו לומר עליו. המוזיקה של Spoon תמיד הייתה אוורירית, כמעט טריויאלית, אבל בכל אלבום ואלבום שלה היא הצליחה לשבור את הנוסחה הקבועה עם שירים שמתגלים כמבריקים יותר ויותר עם כל האזנה. ועד שאצבור מספיק האזנות על מנת לאתר את רגעי הקסם הללו, האלבום הנוכחי הוא רק בגדר מומלץ בחום. כי גם בצורתה הפשוטה ביותר, Spoon היא להקה שאי אפשר לעמוד בפניה.

(הלינקים לשני השירים למטה הוסרו לבקשת הלייבל – אני משוכנע שתצליחו למצוא אותם בעצמכם…)

Spoon – Who Makes Your Money

Spoon – Written In Reverse

ושלוש הערות על בלאגן וחוסר תעוזה

למרות ההבטחות הראשוניות בזמן פתיחת הבלוג, אני כמעט ולא עוסק כאן בקולנוע או בטלוויזיה. ועדיין, הבלגן המטורף בתוכניות הלילה של NBC הם משהו שחייבים להתייחס אליו. אתם יכולים לנחש שגם אני מעדיף את קוקו אובריאן על פני לנו הבלון מבלי שמץ של התלבטות. ועדיין, חייבים להודות שמעבר הדירה לא עשה טוב לאירי המנומש. הרבה מהטירוף והתעוזה נותרו בניו יורק, וקשה היה לראות אותו נשאר במשבצת הזאת עוד עשר או עשרים שנה מבלי לאבד גובה. ייתכן מאוד ש-NBC הצילו את אובראיין מעצמו, והוא יצליח להמציא את עצמו מחדש במקום אחר – אולי אפילו לא בפורמט של תוכנית ראיונות סטנדרטית.

עוד דבר עצוב בכל הסיפור הוא הצורה שבה הוא חושף עד כמה תחושת הסדר והשליטה של הטלויזיה האמריקאית היא אשליה. כשג'יי לנו הודיע, כבר ב-2004, כי קונאן עומד להחליפו חמש שנים מאוחר יותר אי אפשר היה שלא להתפעל. האם אתם יכולים לחשוב על תוכנית טלויזיה ישראלית (מלבד "דיווח מיוחד מכתבנו באזור האסון") שניתן לומר בוודאות כי תתקיים חמש שנים מהיום – שלא לדבר על ידיעת זהות מגישה העתידי? אבל הנה, מה שנראה כהחלטה מסודרת, אמיצה למדי בהתחשב באופי התוכנית של קונאן, התגלתה כהימור קצר מועד שהפך לכאוס טוטאלי, רצוף בהחלטות היסטריות וקטסטרופליות, כשנתוני הרייטינג החלו להופיע.

מה שמוביל אותי לנקודה השלישית. יותר מכל הסיפור הנוכחי הוא סימפטום לחוסר התעוזה והשמרנות ההולכת וגוברת של רשתות השידור האמריקאיות. לפני עשרים שנה הימרה פוקס על תוכנית אנימציה על משפחה צהובה כתוכנית מובילה לפריים טיים של הערוץ – רעיון כמעט בלתי נתפס בזמנו. היום כבר אף אחד לא מרשה לעצמו לנסות ולהמציא את הגלגל הטלוויזיוני מחדש. מספיקים חודשים ספורים של רייטינג בינוני על מנת לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו, ולדכא את מה שהתחיל להיות שונה ונועז מעט יותר. אולי ראשי הערוצים רואים חרב דמוקלס בדמות האינטרנט שהולך ונוגס ברווחיהם, ונאחזים בטיפות אחרונות של זמן שאול. נראה שראשי NBC צריכים ללמוד מאובריאן עצמו, שדווקא כשהסוף הלך והתקרב, ניצל את השבוע האחרון של בתפקיד על מנת לייצר כמה מהרגעים המופלאים והמצחיקים ביותר מאז שנכנס לתפקיד החדש.

ולסיום – לכו לבקר ב all my heroes are weirdos, בלוג המוזיקה החדש של אבי, שמסתמן כבעל טעם מוזיקלי משובח במיוחד.

לפני הכל – אם טרם עשיתם זאת, עכשיו זה הזמן להגיע לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, ולצפות ב"נוכלים בלום", שמו בהנפצת מפיצים נפוצה של The Brothers Bloom, סרטו השני של ריאן ג'ונסון ("בריק"). למרות קו עלילה שממחזר את עצמו (זוכרים את הקטע בשודדי הקריביים בו הם חוזרים, שוב, למקום האוצר?) וסוף צפוי משהו, מדובר עדיין באחד הסרטים האינטליגנטיים, המשעשעים והמקסימים שתפגשו השנה – בעיקר בחלקו הראשון המבויים בצורה מרהיבה. בהקרנה במולטיפלקסים או בקניונים תזכו גם בבונוס מיוחד – קהל שנקלע לסרט במקרה, לא מוכן להומור היבש והמבריק נוסח ווס אנדרסון שלו, וצוחק במבוכה בכל הרגעים הלא נכונים.

גנזים בלילה

רק לפני שנתיים-שלוש לא הייתה דרך טובה יותר לדחוף את האלבום שלך לכותרות מסכסוך מתוקשר עם חברת התקליטים או רימיקס מחתרתי וגניזה על רקע "חילוקי דעות אומנותיים" או סכסוך משפטי מתמשך. השנה שעברה הייתה השנה של "שלמו כמה שתרצו" (רדיוהד) או "2500 מטורפים שמשלמים 300 דולר לאלבום יממנו את כל אוכלי החינם" (טרנט רזנור). השנה היא כנראה השנה שבה לאף אחד כבר לא אכפת.

הנה, לדוגמא, האלבום החדש של דנג'ר מאוס וספרקלהורס, Dark Night Of The Soul, שנגנז בשל סכסוך עם חברת התקליטים EMI. השניים מנסים בנתיים מודל חדש – "שלם כמה שנרצה, קבל גורנישט", במסגרתו הקהל הרחב מוזמן לשלם בין 10 דולר ל-50 דולר עבור עטיפת האלבום או עבור ספר תמונות מהודר וממוספר, שניהם בעיצובו של הבמאי דיויד לינץ', ולשניהם מצורף דיסק ריק לצריבה ל"שימושכם האישי". המודל הזה יכל להיות הצלחה כלכלית מסחררת – האמנים עוקפים את חברת התקליטים וזוכים במאה אחוז מהרווחים, הקונה מרפד את מצפונו ומדלג לו שמח וטוב לב להוריד את האלבום הדלוף מהרשת, עם ברכת הדרך בקריצה מבעלי הזכויות הרוחניות. אלא שהפרויקט הנ"ל מסרב לתפוס כותרות, ומרבית ההתייחסויות אליו מתייחסות לסכסוך המשפטי ולא למוזיקה עצמה, וחבל – כיוון שמדובר באלבום מעניין פי כמה מסתם עוד דיון על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

כוחו הגדול של האלבום, ואולי גם החיסרון הגדול שלו, הוא ריבוי האמנים האורחים. האלבום נשמע יותר יותר כמו אוסף אינדי, כגון "Dark Was The Night" בעל השם הדומה, מאשר אלבום של הרכב יחיד כלשהו – לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמרק לינקוס, ספרקלהורס בכבודו ובעצמו, משמיע את קולו רק בשיר אחד באלבום. אלא שבעוד שב-"Dark Was The Night" השתתפו אמנים מבוססים לצד אמנים בתחילת דרכם, פה מדובר במגרש של הגדולים (יחסית) – הפליימינג ליפס, ג'יימס מרסר, גראף רייס, ג'ייסון ליטל, סוזן ווגה, בלק פרנסיס, איגי פופ וג'וליאן קזבלאן – אפילו דיויד לינץ' תורם את קולו (הלא מלהיב, יש לציין) לשניים מהשירים.

עם רשימת אורחים אטרקטיבית שכזאת, כל נסיון לשלוט באוירה או בצליל של האלבום נדון לכישלון – שיר של גראף רייס תמיד יגרום לי לרצות לשכב בשמש ולשתות סנגריה, ממש כפי שגם "It's Raining Men" ישמע מפיו של ג'ייסון ליטל כמשל על בדידותו של האדם בעולם טכנולוגי מנוכר. אבל תחושת הבלבול לא מורידה מההישג – מדובר באחת מאסופות השירים הטובות ש(לא) יצאו השנה – בין אם תשמעו אותה דרך טורנט, סטרים חינמי ברשת, או מדיסק צרוב אבל כשר.

Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)

Danger Mouse And Sparklehorse – Jaykub (featuring Jason Lytle)

Danger Mouse And Sparklehorse – Angel's Harp (featuring Black Francis)

איזה אחלה קנקן!

האתר של The Coathangers, להקת הבנות האמריקאית, הוא כולו קריאה נואשת לתשומת לב, שמאחוריה ניסיון לשווק את רביעיית הבנות הצעירה כנערות פוסטר לנערי אינדי מחוצ'קנים. למרבה המזל האזנתי למוזיקה לפני שצפיתי בתמונות (האכן מצודדות) שהנפיקה מחלקת הפרומו עבור חברות הלהקה. אין פה שום דבר שיפיל אותכם מהכיסא, רק גראג' חמוד להפליא – משהו כמו גירסא קצת יותר ידידותית של דירהוף. גם לכם יש הזדמנות להסטרים את האלבום במלואו באתר הרשמי – רגע לפני שגל ההייפ ושטף כתבות התדמית יוציאו לכם את החשק.

ואילו Black Moth Super Rainbow הם ה-Ra Ra Riot של השנה – עם אלבום בינוני למדי שמתהדר בשיר פתיחה מרהיב. נו טוב, יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.

The Coathangers – Toomerhead

The Coathangers – pussywillow

Black Moth Super Rainbow – Born On A Day The Sun Didn't Rise

ולסיום – כמה שבועות אחרי שיצא, אני עדיין מתחבט במילים המתאימות לתאר את Veckatimest, האלבום החדש והמופלא של Grizzly Bear. אז נותר רק להגיד – אם ההייפ טרם הכריע אותכם וגם אם, ממש כמוני, גריזלי בר מעולם לא עשו לכם את זה עד עכשיו – את האלבום הזה אתם חייבים לשמוע. אני לא יודע באיזה מקום הוא יתפוס ברשימת אלבומי השנה שלי, אבל מקומו שם כמעט ומובטח כבר עכשיו.

Grizzly Bear – Two Weeks

Grizzly Bear – All We Ask

בשלב כלשהו התרגלנו להסתפק במועט מהטלויזיה שלנו. התרגלנו להפרדה ברורה בין טוב לרע, לסדרות שלוקחות גרעין עלילתי שמספיק אולי לסרט מתח בינוני ומנסות למתוח אותו על שבע עונות, לדרמות מינימליסטיות על בורגנים שמתקשקשים למוות, לקומדיות שממהרות לעשות Undo לכל השינויים לפני הסגירה, או לפחות לחזור עליהם חמש פעמים בפרק הבא רק כדי להבטיח שכל מזפזפ אקראי ימצא את עצמו מיד בבית. איזה משב רוח מרענן הוא לצפות בסדרה שמוכיחה שאפשר גם אחרת. לגמרי אחרת.

אני לא הראשון שמדבר בשבחה של The Wire. אין כמעט מבקר טלויזיה בארה"ב שלא הגדיר אותה כאחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, שניה אולי רק לסופראנוס. ואני אומר – The Wire היא לא רק אחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, אלא אחת מהיצירות העמוקות ורחבות ההיקף שאי פעם נראו על המסך – הגדול או הקטן. דיוקן מדוקדק, קודר, אך גם מלא חמלה של עיר אמריקאית – החל מהבלשים של משטרת בולטימור, דרך ברוני הסמים, הסוחרים הזוטרים וקהל לקוחותיהם, שהסדרה מתארת את עולמם בצורה לא פחות מפורטת, דרך חברי איגוד פועלי הנמל – הגיבורים הבלתי צפויים של העונה השנייה, ועד הפוליטיקאים, תלמידי חטיבת הביניים והעיתונאים – שעולמם נחשף בהדרגה בסדרה בין העונה השלישית לחמישית.

"הסמויה" נקראה הסידרה כששודרה בישראל. לכאורה תרגום הגיוני, שכן The Wire מתייחס, בראשיתה של הסדרה, ל-Wiretap - אותה האזנה סמויה שמקשרת בין עולמם של בלשי המשטרה  לזה של ארגון סוחרי הסמים של אוון ברקסדייל וסטרינגר בל. אבל ככל שהעלילה מתרחבת (בעונה השניה והרביעית, לדוגמא, חקירת המשטרה היא ציר משני בעלילה) שמה של הסדרה מקבל משמעות חדשה – של החוט המקשר הנמתח לאורכה של בולטימור, ומקשר בין כל העלילות, הדמויות ודמויות המשנה.

דמויות משנה אמרתי? אין ממש כאלו.  לחלק מהדמויות אמנם יש זמן מסך ארוך יותר משל אחרות, אבל כל הדמויות (ויש מאות כאלו), מראש העיר ועד אחרון דרי הרחוב, גם כאלו שמופיעות לסצינות בודדות בפרק אחד – מתעוררות לחיים תחת מגע הקסם של יוצרי הסדרה. כך, לדוגמא, בתפקיד שבו מופיע בד"כ, בסדרות אחרות, "סוחר סמים מספר ארבע" חסר ייחוד, תמצאו דמויות כמו סלים צ'ארלס, קצין מבצעים נאמן בארגוני הפשע, שמבטו חודר תמיד את מסכת השקרים שטווים ברוני הסמים או את דיאנג'לו ברקסדייל, צעיר טוב לב ואחיינו של ברון סמים, שפורס את חסותו על חבורת הנערים הנלהבים שתחת פיקודו, תוך דה-גלוריפיקציה של עולם הפשע.

למעשה, הגיבורה האמיתית של The Wire  היא העיר בולטימור עצמה. ספק אם עיר כלשהי זכתה להנצחה מדוקדקת שכזו בסידרה עלילתית כלשהי, כשמצד השני ניתן לספור על יד אחת את הסצינות שמתרחשות מחוץ לגבולות העיר. למעשה, ההצבה של העיר עצמה כגיבורה ראשית מאפשר ליוצרי הסדרה לבטל כל גיבור אפשרי אחרי – ג'ימי מקנולטי, הבלש שיכל להיחשב כדמות הראשית של שלוש העונות הראשונות, כמעט הועלם לחלוטין ברביעית. וכשמרלו, הכוח העולה בעולם ארגוני הפשע, משתלט על ממלכת הסמים של אוון ברקסדייל דווקא הדמויות המשניות לכאורה הן אלו שמצליחות לשרוד את המעבר.

אחרי עשרות סדרות שהציגו את תפיסת המוסר ההוליוודית הסטנדרטית, ואחרי "אוז" ז"ל שהציגה תפיסת עולם אנטי-מוסרית ואיובית של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" (שהפכה לקראת סוף הסדרה ל"צדיק וטוב לו לשתי דקות אבל עד סוף הפרק יבוא מהפך עלילתי צפוי להכעיס שיעשה לו רע"), The Wire מצליחה לייצר עולם ללא מוסר אבסולוטי. אנשי המשטרה רואים, לרוב, את סוחרי הסמים כמקשה אחת – אבל הצופה מסוגל להבחין בתהום הפעורה בין אלו מבין הפושעים הנאמנים לחבריהם ולקודים של העולם התחתון (סלים צ'ארלס, בודי ברודוס) לבין אלו אשר שוברים את החוקים הללו (צ'יז, סטרינגר בל). בעונה השלישית, כאשר מתגלים הסדקים בין תפיסת העולם המסורתית של אוון ברקסדייל, לבין חזונו של סגנו, סטרינגר בל (מעין "פשע 2.0 ")  הצופה לא יכול שלא לבחור צד בין השניים – למעשה בחירה בין מי שמוכן להרוג בשביל כבוד לזה שמוכן להרוג בשביל כסף. לא עוד סידרה ש"מטשטשת את ההבדל בין טוב לרע" – אלא כזאת שבונה עולם בו ההגדרה של טוב ורע תלויה לחלוטין בצד של המתרס בו אתה נמצא.

אבל אולי הדבר המרשים ביותר בסדרה הוא השלמות של העולם בו היא מתקיימת. לא כל פרט בעלילה חיוני להמשכה – אבל כל פרט ופרט נובע ומתיישב עם אלו שלפניו. כשדוקואן ומייקל מדברים, בסוף העונה החמישית, על ימיהם בבית הספר, שתוארו בתחילת העונה הרביעית, מתחוור לפתע לצופה כיצד גורלם של הדמויות והדרך בה הלכו היו ברורים כבר מהרגע הראשון – כיצד רגעי הסיום האלו נתפרו על ידי יוצרי הסידרה כבר בשלב הצגת הדמויות. הצופה המיומן יוכל למצוא אלפי נקודות השקה, קישורים, ורצפי אירועים שלעיתים קרובות נסתרים מעיני הדמויות, ולעיתים גם נסתרים כמעט לחלוטין מעיני הצופה (כך לדוגמא, שם המשפחה המשותף הוא הרמז היחידי בסדרה לקשר המשפחתי שבין צ'יז וואגסטף לבנו רנדי). למעשה, סביר להניח שהסדרה רק משתפרת בצפייה שנייה, בה הצופה מודע להתפתחות העלילה, ויכול לאתר את שלל הרמזים והגורמים המשובצים בעלילה וחוזים את העתיד הבלתי נמנע.

אחרי שלושה חודשי התחמקות, צפיתי סוף סוף בפרק הסיום בן השעה וחצי של הסדרה הטובה שראיתי אי פעם. הפרק האחרון סגר כמה קווי עלילה, השאיר כמה פתוחים, ופתח כמה כיווני עלילה חדשים שלעולם לא ימוצו. אבל בעולם של The Wire אין סיום, אלא רק חזרה לנקודת ההתחלה – הדמויות והשמות אולי משתנים, אבל כפי שהעיר מרלו, אחד מברוני הסמים של רחובות בולטימור: "The Game is still the game".