כשהעשור הזה הולך וקרב לסיומו, נותרו עוד כמה אלבומים שראויים לציון, שאני רחוק מלהיות מסוגל לסכמו. על אלבום מפעים מלהקה גרועה, דרך האלבומים של אמריקה האמיתית, ועד לנשות העשור שלי וללהקה שהיא פשטות גאונית בהתגלמותה.

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Source Tags and Codes

האלבום הזה לא צריך להיות כאן. עולם המושגים שלו זר לי לגמרי. אני כמעט מתעב את הלהקה שהוציאה אותו. ועדיין, עם העובדות אי אפשר להתווכח עם עובדה אחת – מדובר באחד האלבומים המרשימים, המפעימים, של העשור.

כמעט קל מדי יהיה להסביר מדוע Source Tags & Codes לא ראוי למקום ברשימת אלבומי העשור שלי. סיבה אחת היא העובדה שהאלבום הזה הוא אנטיתזה לכל דבר אחר ששמעתי בעשור הזה. אלבום שמשלב את התוקפנות של הפאנק עם עולם הדימויים של המטאל לבלילה שמצחינה מעודף חשיבות עצמית ומחוסר מוחלט בהומור. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה עבור מאזין שהניח את אוסף אלבומי ה-Smashing Pumpkins שלו בצד ומעולם לא הביט לאחור.

הסיבה השניה נובעת מהלהקה עצמה. אני מניח שיש בעולם להקות גרועות יותר מ And you will know us by the trail of dead – אבל עם אף להקה אחרת לא מצאתי את עצמי מאזין לכל כך הרבה מוזיקה גרועה רק בשביל התקווה הקלושה למצוא ניצוצות מהקסם של אלבומם השלישי. קשה להמשיך ולאהוב אלבום של להקה שאיבדת כל שמץ של הערכה אליה.

ובכל זאת הנס קרה. ומי שהתבררה מאוחר יותר כאחת הלהקות הגרועות של העשור הצליחה להנפיק את אחד האלבומים המופלאים שלו. הכל עובד כאן כנגד כל הסיכויים – השירה התוקפנית, מלאת הדחיפות, הליריקה עמוסת האפוקליפסות והמלאכים הנופלים, והמעברים הנדושים בין רוגע למתקפת סאונד. כל כך הרבה אלמנטים מעוררי סלידה שמתחברים יחדיו לאלבום כמעט מושלם. ואני מוצא את עצמי, ממש כמו בפעם בו שמעתי אותו לראשונה, אוהב את האלבום הזה כמעט בעל כורחי.

קל להבין מדוע האלבום הזה נדחק לשולי הזיכרון. מדוע אחד האלבומים היחידים שזכו לציון 10 עגול בפיצ'פורק מצא את עצמו במקום ה-100 בסיכום העשור שלהם. הטרייל אוף דד הם כמו האקסית שהשמינה והתכערה, ואף אחד לא רוצה להיזכר ברגעי החסד שלה. אבל האמת צריכה להאמר – מצעד העשור הזה פשוט אינו שלם ללא אחד מהמפוארים באלבומיו.

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Another Morning Stoner

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – How Near How Far

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Relative Ways

Calexico – Feast Of Wire / Sufjan Stevens Illinois

בנפשי המוזיקלית אני אמריקנופיל. שמעתי לא מעט אלבומים מופלאים שיצאו גם מצידה השני של השלולית האטלנטית, אבל רוב אמני העשור שלי מגיעים ממלכת הדוד סאם. למעשה, נראה לי שאפילו את המקום השני תתפוס השכנה הקפואה והמנומנמת מצפון, ולא האומה הבריטית.

ובכל זאת, מעטים הם האלבומים האמריקאים באמת ששמעתי. כאלו ששואבים לא רק מהמסורת המוזיקלית ושפע ההשפעות של היבשת, אלא גם מהארץ עצמה. ולא, שירי האהבה של אינטרפול וג'יימס מרפי לניו יורק לא נחשבים – מנהטן היא לא ארה"ב כמו שהבר של הבראסרי הוא לא ישראל.

כבר הודיתי, בפוסט קודם, ל-Silver Jews, הלהקה שלימדה אותי את ההבדל בין קנטאקי לטנסי. נותר, אם כך, להודות לעוד שני אמנים נפלאים – Calexico עם Feast Of Wire וסופיאן סטיבנס עם Illinois. אין לי הרבה מה להוסיף על ים המילים שנשפכו בשבועות האחרונים על שני האלבומים הללו באינספור סיכומי עשור – אבל שני האלבומים הללו, עבורי, הם געגוע תמידי לאמריקה בה מעולם לא הייתי. למדבריות הלוהטים של קליפורניה פינת מקסיקו, עם צלילי המריאצ'י המופלאים שאפילו סנוב מסוגר מוזיקלית כמוני לא יכל לעמוד בפניהם. לצינת החורף המדכדכת של שיקגו וג'קסונוויל. לאמריקה שהיא ארץ של ממש ולא אוסף של דימויים טלויזיוניים שטחיים.

Calexico – Black Heart

Calexico – Attack El Robot Attack

Sufjan Stevens – Jacksonville

Sufjan Stevens – Chicago

מימי פרקר / בת' גיבונס / Fever Ray

נשים תופסות חלק קטן, כנראה קטן מדי, בתפריט המוזיקלי שלי. שפע הסינגר-סוגריטריות שהביא עימו העשור הזה השאיר אותי, ברובו, אדיש למדי. ובכל זאת, את השנתיים האחרונות הובילו מוזיקלית שלוש נשים אדירות. הראשונה, מימי פרקר, עמדה בחזית הבמה בהופעה המדהימה ביותר שראיתי מימי. השניה, בת' גיבונס, התרוממה עם פורטיסהד מתהומות הנשיה לשיאים חדשים, כשהיא מוחה כל זכר לצליל העגמומי אך ידידותי של אלבומיהם הקודמים. השלישית, קארין דרייג'ר אנדרסון, הצליחה להרשים אותי עם The Knife ולהפיל אותי לקרשים כ-Fever Ray – אלבום שלא קמו לו מתחרים השנה. כעת רק נותר לראות אם רצף ההצלחות הנשיות הזה ימשך גם אל תוך העשור הבא.

Portishead – Nylon Smile

Portishead – We Carry On

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Spoon – Gimme Fiction

ואין להקה טובה יותר לסיים איתה את סיכום העשור הזה מאשר עם Spoon. להקה שאהבתי מהרגע הראשון אבל לקח לי הרבה יותר זמן להעריך. לקח לי לא מעט זמן להבין שהפשטות של הלהקה, הנונשלנטיות של המוזיקה שלה, היא פשוט גאונות מוזיקלית במיטבה. להקה שבכל עשור אחר, כזה שבו למיינסטרים מותר להיות איכותי, טיפה מאתגר, יכלה להיות אחת הלהקות הגדולות בעולם. ארבעה אלבומים מצויינים הוציאה Spoon בעשור הזה, כש-Kill The Moonlight הוא כנראה המדוייק והמייצג מכולם. אבל אני תמיד אשמור אמונים דווקא ל-Gimme Fiction, ששיר הפתיחה שלו, “Beast and Dragon, Adored" הוא אולי המועמד המוביל לתואר שיר העשור שלי.

Spoon – Beast And Dragon, Adored

Spoon – My Mathematical Mind

לכל הפוסטים של סיכום העשור

"And it's true we named our children after towns that we've never been to."

זאת שההצלחה לא שינתה אותה במילימטר

אין דרך יותר טובה יותר לפגוש בה להקה לראשונה מבהופעה חיה, ואין מקום טוב יותר לראות הופעות של להקות לא מוכרות מבפסטיבל. לא מפתיע, אם כך, שפסטיבל לידס של 2004 היה עבורי כמו ערב ספיד דייטינג לאסיר משוחרר. מודסט מאוס היו אז על סף הפריצה הגדולה – מיד אחרי ש-"Good News For People Who Love Bad News" יצא, ורגע לפני שהפכו ללהיט אינדי על גבול הקרוסאובר למיינסטרים – עדיין בשלב שבו מארגני הפסטיבל הקצו להם שיבוץ צהריים בבמה המשנית. אני, שהכרתי את השם אבל לא את המוזיקה, האזנתי לראשונה במי שתהפוך, מעט מאוחר יותר, לאחת מלהקות העשור שלי.

הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה ההופעה שעשתה לי את הפסטיבל (הכבוד הזה שמור ללהקה השניה בפוסט הזה). מההופעה הזו יצאתי בעיקר מסוקרן מהקאנטרי המקאברי של הלהקה הסיאטלית – הזיכרון העיקרי שלי ממנה הוא הביצוע ל-"Satin In A coffin" המרושע והבלתי נשכח. ועדיין, הסקרנות הזו הספיקה כדי לשלוח אותי להאזין לשני האלבומים האחרונים של הלהקה מיד אחרי שחזרתי ארצה.

לעשור הנוכחי נכנסתי בגיל עשרים. וקצת כמו המבוכה שבנסיון להכיר חברים חדשים בגיל הזה, גם ההכרות עם אמנים חדשים עוברת דרך חומה של ריחוק. מוזיקה נפלאה יש בשפע. אבל אמנים שאפשר לבטוח בהם בלב שלם – לשיר איתם את המילים ולא רק לזמזם את המנגינה, ולהאמין ממש כמו בגיל 16 – כאלו יש מעטים. לא שאני חולק את אובססיית המוות המתפרצת מכל שורה כמעט של אייזיק ברוק ולהקתו. אבל נקודת האמצע שמודסט מאוס יושבים עליה – לא הציניות והביטול המוחלט של היפסטרי האינדי, לא הרצינות התהומית של הגראנג' או המטאל – אלא ההומור השחור, החרדתי, שמצליח גם לעיתים קרובות לגעת ללב, עם שירה תוקפנית שיושבת על מלודיות עדינות – היא בדיוק האיזון שחיפשתי במוזיקה שלי.

שלושה אלבומים הוציאו מודסט מאוס בעשור הזה. די ברור כי הראשון מביניהם, "Moon And Antarctica", הוא הגדול והשלם מכולם – אלבום ענק באמת שכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו – אלבום בו המוות אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. האלבום הזה גם סימן את הדרך לשני האלבומים הבאים של הלהקה – וגם אם אלו נדמים כ"פופיים" או "קליטים" יותר מקודמם – הרי שהקשבה מעמיקה מגלה שהחיטוט של אייזיק ברוק בפצעים הפתוחים לא התמתן ואף מחמיר מאלבום לאלבום. אפשר להתלונן שמודסט מאוס לא מנסים אפילו לחדש דבר מאלבום לאלבום, אבל קשה להתלונן על התוצאה – את מספר השירים החלשים ששיחררה הלהקה בעשור אפשר לספור על יד אחת של תושב ספרינגפילד. הקונספט של הלהקה מגובש ומהודק כל כך, שאפילו ג'וני מר הצליח להיטמע בה, באלבומה האחרון, בלי לתרום אפילו פירור של מלנכוליה בריטית.

Good luck, for your sake I hope heaven and hell
are really there, but I wouldn't hold my breath.
You wasted life, why wouldn't you waste death? ("Ocean Breathes Salty").

מוזר, אם כך, שדווקא הלהקה הזועמת והקודרת הזו הצליחה ליצר את אחד מלהיטי האינדי של העשור. כנראה שממש כפי שמבין מליוני קופים המתקתקים על מכונות כתיבה, אחד עשוי היה לכתוב את התסריט של "דמדומים 2", כך גם אייזיק ברוק הצליח, כמעט בטעות, לכתוב להיט אינדי. אני לא מהטהרנים הללו שמתחלחלים כשלהקה אהובה מצליחה לתפוס אחיזה בקרב קהל מיינסטרימי. אבל חבל כשזה קורה דווקא עם אחד השירים החלשים, ובעיקר הבלתי מיצגים שלהם. מספיק לקרוא את השורה למעלה, האופיינית הרבה יותר, כדי להיווכח שמקומה של הלהקה הוא לא במצעדי הפזמונים. כמה נפלא היה להיווכח שההצלחה של אותו אלבום (וגם של זה שאחריו) לא הזיזה אותם מילימטר לכיוון צליל האינדי-מחמד שמאפיין להקות בסדר הגודל שלהם.

נותר רק לתהות על ההיעדרות של הלהקה האמריקאית ממצעדי העשור, בעיקר בישראל. אולי הבעיה היא בצליל הכל-אמריקאי של הלהקה, אולי העובדה ששיכללה את הנוסחה שלה כבר בשנות ה-90, ולא ניסתה לרגע להמציא את עצמה מחדש לאורך המאה ה-21 מפחיתה מההייפ סביבה. בכל מקרה, נדמה לי שמדובר בלהקה לא פופולארית במיוחד בארצנו – אפילו לא ביחס ללהקת אינדי. אם אתם קוראים את הפוסט הזה ושמה של הלהקה, ממש כפי שהיה עבורי עד פסטיבל לידס, נשמע לכם מוכר בקושי – השירים שכאן יעזרו לכם בוודאי להחליט באיזה צד של הגדר אתם.

Modest Mouse – Gravity Rides Everything

Modest Mouse – Stars Are Projectors

Modest Mouse – Ocean Breathes Salty

Modest Mouse – Satin In A Coffin

Modest Mouse – Black Cadillacs

זאת שהיא אסתטיקה טהורה.

הסתכלו בכל תמונה של TV On The Radio. הדמות הראשונה שתבחינו בה היא זאת עם האפרו המרשים והזקן המפואר בתופסת לרוב את מרכז התמונה. כמה טבעי היה עבורי לקשר בין הדמות הזו לקול שתופס את מרכז הבמה באלבומיהם. אבל, כפי שגיליתי בהופעה של הלהקה בפסטיבל לידס, את מרכז הבמה תופס דווקא בחור צנום ממושקף ומבוייש – טונדה אדבימפה, בוודאי הסולן המרשים ביותר שפגשתי בעשור הנוכחי. אין לי שמץ של חרטה על כך שהפסדתי את מרבית ההופעה של פרנץ פרדיננד בשבילם.

אהבתי אותם מהרגע הראשון – מ-EP הבכורה ובאלבום הראשון, כשהקולות של אדבימפה וקייפ מלון רכבו על הביטים המיניליים שרקח דיויד סיטק, שמאז הפך לאחד המפיקים המבוקשים בתעשייה (Yeah Yea Yeah's, Liars, Foals, וגם, נו, סקרלט ג'והנסון ואביב גפן). אהבתי אותם גם עם הצליל העשיר והקשוח יותר של האלבום השני, וקצת פחות עם הצליל הFאנקי יותר של האלבום השלישי. נכון, ההנאה שלי מהם היא אסתטית בעיקרה – חסר בה את אותו החיבור הרגשי שנדרש כדי להגדיר להקה אהובה באמת – אבל איזו אסתטיקה אדירה יש ללהקה הזו. וכשהקולות של אדבימפה ומלון משתלבים זה בזה, מלווים זה את זה או דורסים זה את זה – באלבומים או בהופעה הקצרה שעדיין רשומה כאחת הטובות בחיי – הם מצליחים לכבוש אותי מחדש בכל פעם ופעם.

TV on the Radio – Young Liars

TV on the Radio – Dreams

TV on the Radio – I Was a Lover

TV on the Radio – Halfway Home

זאת שהמציאה את עצמה בכל פעם מחדש.

הייתה תקופה, אי שם בשלהי העשור, שבו התואר "הלהקה האהובה עלי בעולם" התישב בטבעיות על הליארז. יש להקות שהוציאו אלבומים טובים לא פחות, בוודאי כאלו עם בקרת איכות טובה מזאת של הליארז. אבל נכון להיום, הליארז הם הלהקה היחידה בעולם שהרעיון של אלבום חדש שלהם (שאכן הולך וקרב) יכול לעורר בי ציפיה של ממש, כזאת מהסוג שהולך ונכחד עם עידן השפע של האינטרנט – בעיקר כיוון שאין לי מושג מה אני עומד לקבל.

קשה לחשוב על עוד להקה שהוציאה העשור שני אלבומים שונים כל כך זה מזה כמו " They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top" ו-"Drum's not dead", אלבומם הראשון והשלישי. שני אלבומים שלא רק נשמעים שונה, אלא גם מרגישים שונה – הראשון קליט, אנרגטי, קצבי, מוחצן ומרושע – התשובה המרושעת לצליל של DFA, השני אלבום קשה לעיכול, רפטטיבי, איטי, מופנם ומרגש, ששואב את השראתו בעיקר מהמוזיקה הנסיונית של Can ודומיה.

אז נכון, בין לבין קיבלנו אלבום שני שנקטל בצדק ואלבום רביעי מצויין אבל לא מגובש. ונכון שליצירת המופת שלהם אני מסוגל להקשיב רק במצב רוח מאוד ספציפי. אבל כמה להקות מסוגלות ליצר גם שיר מפעים משירה, מיתר בס בודד ושני מקלות תופים ("Wrong Coat for You Mt. Heart Attack") וגם פצצת מרשעות מקפיצה כמו "Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG"? כעת נותר רק לקוות שאלבומם החמישי שלהם יצליח לעמוד בציפיות שלי – ויהיה האלבום הגדול הראשון בעשור השני של המאה.

Liars – Mr Your On Fire Mr

Liars – Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG

Liars – Lets Not Wrestle Mt. Heart Attack

Liars – Wrong Coat for You Mt. Heart Attack

לכל הפוסטים של סיכום העשור

לא מעט מהמוזיקה שליוותה אותי בעשור הנוכחי נוצרה בעשור הקודם, כאשר מצאתי את עצמי חופר אל כל הצלילים שהפסדתי בזמן אמת (כלומר, שנוצרו מחוץ לסיאטל רבתי). אמנם התגברתי על הפיתוי לכתוב סיכום עשור אוטוביוגרפי, ולכלול בו את כל אותם אלבומים. ועדיין, ישנם לא מעט אמנים ששיא הקריירה שלהם אי שם בשנות ה-90, אך הצליחו ליצר תוצרים ראויים גם בעשור הנוכחי – סוג של "פרסי ניחומים", אם תרצו.

The Silver Jews – Bright Flight

אי אפשר להפריז בחשיבות, עבורי, של המוזיקה שיצרו סטיבן מלקמוס ודיויד ברמן. למעשה, במידה רבה ראויים השניים הללו לתואר אמני העשור שלי – הלנון ומקרטני הפרטיים שלי. הפכים משלימים – הסולן הכריזמטי והמוחצן והמשורר המתוסבך והמסתגר – שיצרו, ביחד ולחוד, את האלבומים שליוו אותי בעשור האחרון של חיי. אלא שהאלבומים האלו נוצרו כולם בעשור הקודם – מלקמוס עם פייבמנט המיתולוגית (מישהו הולך להופעת האיחוד?) וברמן עם American Water המופתי, בברור האלבום הגדול ביותר של ה-Silver Jews, ולא במקרה האלבום שבו הנוכחות של הנוכח-הנפקד מלקמוס היא המשמעותית ביותר.

אם אני צריך לבחור סוג של "פרס הניחומים" של הצמד מהעשור הנוכחי, אז אמנם קריירת הסולו של מלקמוס רחוקה מלבייש את המקור, עם ארבעה אלבומים שנעים בין הטוב למצויין ("Face The Truth" הוא בעיני הטוב מביניהם) – אבל הבחירה שלי הולכת דווקא על Bright Flight, אלבומו של ברמן מתחילת העשור. הרבה המלודיות המופלאות של American Water אמנם נעלמו (יחד, כנראה, עם סטיבן מלקמוס) – אבל ברמן היה ונשאר כותב שירים מופלא. למרות שנכתב על סף תהום – רגע לפני שברמן שקע להתמכרות הרסנית לסמים ולאלכוהול, Bright Flight הוא כנראה האלבום הרומנטי ביותר של ה-Silver Jews. למרות כמה רגעים של אפלוליות ("Time Will Break The World" המורבידי, למשל) הוא רחוק מרחק רב מהציניות והקרירות שאיפיינה את American Water. אך הרומנטיקה של ברמן מפוכחת, בוודאי לא נאיבית.

אני חייב להודות שלא מעט מהאהבה שלי לאלבום הזה נובעת ממרכז הכובד שלו. Tennessee בולט לא רק בזכות הקצביות המרוממת שלו, ובזכות השירה של קאסי מארט (לימים קאסי ברמן. אם תרצו, היוקו אונו בסיפורנו) – Tenessee הוא לא רק שיר אהבה מקסים, הוא גם שיעור מפעים באמריקנה. “Marry me, leave Kentucky, and come to Tennessee” שר ברמן לאשתו לעתיד – כמה מאיתנו ידעו להבדיל בין השתיים? אבל ברמן מסביר היטב את תיעובו ללואיוויל, על סצנת הרוק הגוועת שלה:

Punk rock died when the first kid said
"Punk's not dead, punk's not dead"
You know Louisville is death, we've got to up and move
Because the dead do not improve

ומציב מולה את נשוויל, מחוז חפצו:

We're off to the land of club soda unbridled
We're off to the land of hot middle-aged women
Off tot he land whose blood runneth orange

וכפי שראיונות מאוחרים יותר מגלים, הסיפור הזה אמיתי לחלוטין – וברמן הצליח לקחת עימו את אהובתו מלואיוויל המקוללת ולהשתקע בנשוויל, ומאוחר יותר לשקם את עצמו ואת הקריירה שלו, ולהוציא עוד שני אלבומים (מוצלחים פחות, למרבה הצער), ולצאת לסיבוב הופעות ראשון ואחרון – רגע לפני שהחליט לפרק את החבילה ולפרוש מעסקי המוזיקה. ולמי שרוצה להיזכר באיזה כותב שירים מצויין (ובאיזה פרפורמר חסר כישורים) מדובר, מוזמן לצפות בביצוע של השיר מתוך ההופעה האחרונה אי פעם של הסילבר ג'וז:

Silver Jews – Room Games And Diamond Rain

Silver Jews – Tennessee

Silver Jews – Death Of An Heir Of Sorrow

Super Furry Animals – Rings Around The World

לא ממש "פרס ניחומים" תגידו, ואתם צודקים. האלבום החמישי של הסופר פארי אנימלס הוא ללא ספק אחד מהטובים בתולדותיהם (ויש שיגידו, הטוב ביותר). האלבום שגילה אותם לעולם (עם עזרה קלה מאורחים כמו ג'ון קייל על הפסנתר ופול מקרטני, שניגן באלבום על גזר וסלרי) הוא חגיגה פסיכדלית אדירה, לא פחות מאלבומי המופת שלהם משנות ה-90. עבורי יש לאלבום הזה חשיבות מיוחדת. אי שם לקראת סוף הצבא, כשתמימות הנעורים שלי החלה להתפוגג, ואיתה האמונה באלילי הגראנג' של צעירותי, הצלילים של סופר פארי אנימלס הם אלו שנתנו לי תקווה חדשה. פתאום שיר לא חייב היה להיות מדמנה מצחינה של זעם וכאב או אמירה מחרישת אוזניים על חוסר הצדק בעולם – הוא יכול להיות גם סתם אסופה של צלילים מושלמים שמתחברים בצורה מושלמת.

אבל לא משנה מה דעתכם על האלבום הזה – בין אם כשיא של קריירה שהחלה בשנות ה-90, או  כסתם עוד אלבום מצויין של החיות השעירות, נראה לי שרובכם תסכימו שמשם והלאה החל השומן להצטבר מתחת לחליפות הייטי של החבורה הוולשית. נכון, עוד לא נולד האלבום הגרוע באמת של הסופר פארי אנימלס, אבל הידיעה על אלבום חדש של הלהקה כבר לא מעורר בי ציפיה, בוודאי לא נושאת בחיבה לילות טרופים מחוץ לשערי הראפידשייר.

כך או כך, Rings Around The World היה ונשאר אחד האלבומים המושלמים של העשור. ההתעלמות היחסים ממנו ברשימות הסיכום נובעת, לדעתי, לא רק מתאריך היציאה המוקדם שלו אלא גם מחוסר ההקשר שלו – כמו כל הקריירה של הסופר פארי אנימלז הוא לא נשמע כמושפע או משפיע על שום דבר אחר, הוא פשוט שם. את מקומו אצלי הוא כבש, בכל מקרה, כבר בשמיעה ראשונה.

Super Furry Animals – Sidewalk Serfer Girl

Super Furry Animals – Receptacle for the Respectable

Super Furry Animals – Juxtaposed With U

לכל הפוסטים של סיכום העשור

בשלב זה של הפרוייקט כדאי אולי להזכיר שוב את ההבדל בינו לבין סיכום עשור מסורתי. מעבר לעובדה שמדובר בסיכום סובייקטיבי לחלוטין, שכל קשר בינו לבין רשימת איכותית וסדורה היטב מקרי בהחלט, גם האלבומים שנבחרו הם לא בהכרח האהובים עלי ביותר בעשור שעבר. ספק אם את שלושת האלבומים שכאן, למרות שהם בהחלט קרובים לליבי, הייתי מכניס לרשימה מסודרת של עשרה או אפילו עשרים האלבומים הגדולים של העשור הנוכחי. אבל אין ספק שהשנים האחרונות בחיי היו משעממות הרבה יותר עבורי בלעדיהם – הגילטי פלז'רז שלי, אם תרצו ("הנאות אסורות" נשמע יותר מדי כמו מוסף הדיאטה של "לאישה").

ג'יימס מרפי הוא אולי המוזיקאי של העשור. מפיק העל שהצליח לחבר, יותר מכל אחד אחר, בין הרוק לאלקטרוניקה, ולא פחות חשוב, בין הרחבות ללבבות. אבל מעבר להיותו אחד מרוקחי הצליל החשובים של העשור, מרפי הוא גם האייקון המושלם לעשור שבו המרחק בין המוזיקאים לקהל המאזינים הלך והצטמצם עד כדי העלמות מוחלטת – עשור שבו המאזינים ממקססים את האמנים וחברי הלהקה חולקים המלצות מוזיקליות בבלוג – אמן שהוא קודם כל אספן מוזיקה ומאזין נלהב ורק אחר כך מוזיקאי בחסד. העולם בוודאי יזכור את מרפי בזכות צמד האלבומים המרהיבים שלו כ-LCD Soundsystem, אבל אני מרוצה לא פחות מההפקה הנוצצת שהעניק לאלבום השני של The Rapture.

לכאורה לא מדובר בגילטי פלז'ר של ממש – הרי Echoes והסינגלים המובילים שלו מככבים ברשימות אלבומי ושירי העשור. אבל נדמה לי שמי שיסתכל אחורה, בעוד חמש או עשר שנים, יתקשה להבין את המהומה שהתחוללה סביבו. ממש כמו הסטרוקס או הליברטינז, היית צריך להיות שם כשזה קורה כדי להבין – ואני זוכר היטב את הרגע בו זה קרה.

להיות בבאר שבע ולחשוב על ניו יורק. בתוך טרדות האוניברסיטה והשממה התרבותית (ועם דויד פרץ הסליחה) להאזין למשהו שהוא רחוק מהמדבר כמו שהוא רחוק מחדו"א ומבוא לאלגוריתמים. משהו חצוף ומלהיב – לא ממש מרדני ובטח לא מהפכני, אבל מהנה בצורה בלתי רגילה. כשנדמה לך שאתה צועד בתלם המעייף שהטוו כל כך הרבה מקודמיך, טוב שיש מי שמזכיר לך שאתה עוד צעיר והכול יכול להשתנות.

The_Rapture – Olio

The_Rapture – Echoes

ואם ל-Echoes עוד שמור מקום ברשימת אלבומי העשור, הרי שהחיבה שלי לאלבום הבכורה של Tapes 'N Tapes יכולה בהחלט להיחשב לסטייה חולנית. מדובר הרי בלהקה ששמה הפך למשל להייפ ריקני, ושאפילו זכתה לככב בפרודיה (לא מאוד מוצלחת) על אחורי הקלעים של שרשרת המזון של האינדי. ועדיין, The Loon הוא אחד האלבומים המדוייקים והמשמחים של העשור. אלבום מצויין מתחילתו ועד סופו, עם מנעד רחב בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון – שמצליח אפילו, בחלקו האחרון, להיות גם קצת נוגע ללב. יהיה קצת חבל אם הרביעיה ממיניסוטה תמצא את עצמה נשכחת בתהומות הנשייה של העשור – למרות שאחרי האלבום השני שלהם, יכול להיות שמגיע להם.

Tapes 'n Tapes – Manitoba

Tapes 'n Tapes – Insistor

Tapes 'n Tapes – The Illiad

בריזבן, אוסטרליה. אחרי חמישה חודשים מופלאים מסביב ליבשת הדרומית החל הטיול להתפורר לי בידיים. שבוע אחרי שקברתי את האוטו שליווה אותי לאורך יותר משלושים אלף קילומטרים וכמה ימים אחרי שנפרדתי מחבורה נפלאה של אירים ששיפרו את עמידותי לאלכוהול מצאתי את עצמי מסתובב לבדי בעיר הגדולה והמשמימה. בחנות תקליטים מקומית שקעתי בשיחה עם המוכר, מעין Comic book guy האופייני לחנויות אלבומים סנוביות. שלא במפתיע, הוא היה מעריץ נלהב של פייבמנט, הלהקה שהפכה אט אט לאובססיה שלי במהלך הטיול. הוא דחף לידי עותק של Wowee Zowee, ולפתע נזכר – "את Guided By Voices, שמעת?". השם היה מוכר – איך אפשר לשכוח שם כזה? אבל את המוזיקה מעולם לא שמעתי עד לאותו היום.

טוב, אני מרמה פה בגדול – הרי רוברט פולארד הוא גיבור רוקנרול אמיתי. ההוכחה החיה לכך שאם תשיר מספיק זמן במקלחת, ועם מספיק אמונה עצמית, בסוף יבוא סוכן כישרונות להחתים אותך. אבל בעוד שמרבית העולם מתמוגג בעיקר מפנינות הלואו-פאי עמוסות ההיס בסלילים של שנות ה-90, אני שומר אמונים דווקא ל-Earthquake Glue, האלבום מ-2003 שהגיש לידי המוכר באותו היום. דווקא כאשר רוברט פולארד עשה צעד אחד הרחק מהטריטוריה הטבעית שלו, ורגע לפני שלקח שלושה צעדים לאחור ושקע בקריירת הסולו המינימליסטית שלו, הוא הוציא את אחד האלבומים המשכנעים והמוצלחים בתולדות הלהקה. אלבום שהוא קודם כל רוקנרול איכותי ומרשים, ורק אחר כך הצהרת כוונות אסטטית.

Guided by Voices – She Goes Off At Night

Guided by Voices – Useless Inventions

לכל הפוסטים של סיכום העשור

"And it's true we named our children after towns that we've never been to…"

יש משהו קצת מתסכל מלשבת מול מסך מחשב ולהאזין למוזיקה שנכתבת בערים שמעולם לא ביקרתי בהם. המוזיקה אולי מגיעה בסופו של דבר לאוזני – אבל לעולם לא אוכל להגיד ש"הייתי שם שזה קרה" – כשג'ק ומג הופיעו עם שלוש להקות צעירות אחרות במועדון קטנטן בדטרויט או כשהקול המרהיב של טונדה אדבימפה קנה לו מעריצים ראשונים ברחבי ברוקלין. לכן קל לי להבין אנשים כמו נדב, שמתנתקים אט אט ממה שקורה בעולם לטובת הזירה המקומית. לא משנה מה דעתכם על הסצינה של תל אביב, עדיין קיים ייתרון עצום ביכולת לקחת חלק אמיתי בסצינה שמתרחשת כאן ועכשיו, לראות אותה מתגבשת, מתנסה, ונכשלת – ולא רק את לראות את הסטריליות של התוצר הסופי.

אם יש סצינה שהייתי שמח לצפות בה מקרוב, הרי שזו זאת של מונטריאול. לא רק בשל התרומה הענקית שלה לרשימת האלבומים המצטיינים של העשור- תרומה לא פחותה מזו של ניו יורק או לונדון – אלא גם בשל התחושה של קהילה מוזיקלית אמיתית, שניכרת גם למי שצופה, כמוני, ממרחק רב. סצינה שמתבססת לא על קומץ כשרונות ענק או מפיקי על מבריקים, אלא על חיבור בין אנשים. כמעט כולם עשו את זה עם כולם בעשור האחרון בקנדה, והולידו המוני צאצאים מוזיקליים מופלאים. ורק בקנדה, נטולת האגו והמתעלמת ממסגרות ז'אנריות, יכול ג'ינג'י אלמוני (קרל ניומן) לחבר כוכבת קאנטרי (ניקו קייס) עם משורר לואו פאי (דן באייר) ולקבל הרכב פאוור פופ מצטיין. אם אני צריך לסנן את העושר הזה לשני האלבומים הטובים ביותר שיצאו מקנדה העשור, הבחירה שלי הולכת על Funeral של ארקייד פייר, ו-Apologies to the Queen Mary של וולף פרייד.

המהפכה שלא הייתה

ארקייד פייר נולדו לעשור הלא נכון. הלהקה הקנדית לא נועדה להיות נסיכת אינדי, גם לא לכבוש לרגע את מצעדי המכירות המובסים. ארקייד פייר נועדה להיות קולו של דור שלם – ו-Funeral, אם לא נוורמיינד, יכל להיות לפחות גירסא אינטליגנטית יותר ונפוחה הרבה פחות של Mellon Collie and the Infinite Sadness לדור החדש. אבל בעשור שבו המיינסטרים הסתגר בתוך עצמו, ארקייד פייר הסתפקו בלהיות קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב קהילת האינדי. זאת לא רשימת הסיכום הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שתזכיר את אלבום הבכורה של הלהקה. ובכל זאת, כדאי להזכיר שוב – מדובר באלבום אדיר, שלא איבד דבר מעוצמתו בשנים שעברו מאז יציאתו. אלבום בכורה של להקה שמעיזה לפרוץ את המסגרת המינימליסטית של האינדי אל תוך אלבום קונספט שאפתני ומגובש היטב.

אם יש משהו שעומד בין האלבום הזה לבין המעמד של אלבום העשור הוא דווקא האימפקט המיידי שלו – שום האזנה אליו לא תשתווה להאזנה הראשונה, וכמו כל אלבום נעורים, אתה לא יכול להאחז בו לנצח – בסופו של דבר אין ברירה אלא להשאיר אותו מאחור. מצד שני, ממש כמו האלבומים של סמשינג פאמפקינז או סאונדגרדן, זה אחד האלבומים היחידים שכל שמיעה שלו תזכיר לי תמיד לא רק את המוזיקה שבו, אלא גם מי הייתי אני כשהאזנתי לו לראשונה.

Arcade Fire – Neighborhood #1 (Tunnels)

Arcade Fire – Neighborhood #3 (Power Out)

Arcade Fire – Wake Up

ספנסר קרוג לא בדיוק מאמין בלנוח בין אלבום לאלבום. וויקיפדיה מייחסת לו יותר מ-15 אלבומים בעשור האחרון, תחת שלל כינויים מעולם הטבע. אבל עם כל הכבוד לפרוג אייז, Swan Lake או ל-Sunset Rubdown הנפלאים, ואפילו לאלבום השני והמצויין של הוולף פרייד עצמם, אלבום הבכורה של הלהקה עדיין יושב אצלי בראש רשימת ההישגים של קרוג. קל להתייחס בזלזול מסויים לאלבום הזה – אלבום רוק בסיסי למדי, אולי הבסיסי בדיסקוגרפיה של קרוג – רחוק לחגיגת מהפסיכדליה של סנסט רבדאון, למשל. אבל עם כתיבת שירים מצויינת, נגינה פשוטה ומדוייקת ובעיקר הקול הייחודי והחורך של קרוג, שלוחץ אצלי על כל הנקודות הנכונות, מדובר באחד האלבומים הסוחפים ביותר ששמעתי (מספר כמעט חסר תקדים של פעמים) בעשור הזה.

Wolf Parade – You Are a Runner and I Am My Father's Son

Wolf Parade – Grounds For Divorce

Wolf Parade – Dear Sons and Daughters of Hungry Ghosts

הלהקה שלא הייתה שם

ומה עם הלהקה ששמה מעטר את הפוסט הזה? היא אמנם לא שייכת לסצינה המונטריאולית, ואני לא בטוח שיש לי מה להוסיף על מה שכתבתי על "?Hissing Fauna, Are You The Destroyer" כשהכתרתי אותו לאלבום השנה של 2007. ועדיין, מדובר עדיין באחד מהאלבומים המופלאים של העשור, שלא נופל בדבר משני האלבומים שהוזכרו מעל. ואם גם אתם טרם השתכנעתם בגדולתו – אם נדמה לכם שמדובר באלבום סתמי, או לפחות לא מלהיב כמו שטוענים מעריציו, עשו לעצמכם טובה ופרגנו לעצמכם האזנה נוספת. גם אני עיקמתי מולו את אפי עד שעוד האזנה ועוד האזנה הפכו אותי למעריץ נלהב – מי יודע כמה קלאסיקות עברו מתחת לאוזן בלי שזכו לאותה הזדמנות חוזרת.

Of Montreal – Sink the Seine

Of Montreal – Cato As A Pun

Of Montreal – Sentence Of Sorts In Kongsvinger, A

לכל הפוסטים של סיכום העשור