הרבה מילים נכתבו בשנים האחרונות על גסיסתה של המדיה הפיזית, על הירידה במכירות הדיסקים ועל מותם של חנויות המוזיקה. האימג' המלווה את הכתבות הללו היה, לרוב, תמונות של סניפים ריקים מאדם או סגורים של Tower Records או HMV. אבל אם אתם רוצים להרגיש באמת את פרפורי הגסיסה, עשו מה שאני עשיתי השבוע – לכו לקנות לכם נגן דיסקים. לא, לא נגן DVD שעוצר למנוחה בין שיר לשיר, לא דיסקמן שנראה מגוחך על השולחן – ובטח ובטח לא אחד מנגני הפורמטים המטופשים שמעולם לא הצליחו להמריא (מה-HDCD, שניסה להוציא עוד כמה גרושים מחובבי המוסיקה רגע לפני הקריסה הגדולה, ועד ה-DVD Audio, שנדמה לי שרק הפליימינג ליפס טרחו להתייחס אליו).

לכאורה עולם הסטריאו חי ונושם – הדיסק הוא עדיין הפורמט הנמכר ביותר למוזיקה, וגם האלבומים הדיגיטליים שכבר נושפים בעורפו מגיעים בתצורה סטריאופונית. אבל כמעט כל יצרני האלקטרוניקה עברו לעולם שכולו חמישה ערוצים, משאירים את חובבי המוזיקה עם הרבה מאוד אלבומים ומעט מאוד ציוד יעודי. חובבי הדיסקים, שעוד לא זכו לעדנת הרטרו שהתקליטים זוכים לה, הם הסובלים העיקריים.

כדרכם של שווקים גוועים, הולך שוק הסטריאו הולך לשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד מערכות מיקרו סטריאו סוג ז' שנועדו לטכנופובים שקונים אלבומים בתחנות דלק, ומצד שני, שוק High End, לאנשים שמסוגלים לתאר נגן כבעל "סאונד מפורט הרמוני ודינאמי". כיוון שלא מצאתי את עצמי באף אחד מהצדדים הללו – בסך הכל רציתי להחליף את הקומפקט הישן והטוב שהתחיל להפגין סימני התפגרות – פניתי לשוק היד השניה.

אחרי שסיננתי מוכרים שבטוחים שהקומפקט שסבתא שלהם הורישה להם שווה 500 שקל, וכאלו שבטוחים שהלייזר דיסק שלהם הוא סחורה חמה בשוק, נשארתי עם כאלו שמוכרים קומפקט דיסק בן עשור לפחות במצב "כמו חדש" (כלומר, הוא עבד יופי בפעם האחרונה שניסינו, לפני חמש שנים, ומאז הוא אוכל אבק במחסן). אחרי חיפושים של שבוע מצאתי את עצמי קונה את המכשיר המכוער ביותר, שנגרר מתוך המחסן החשוך ביותר, כמעט ללא בדיקה. חיבור בבית גילה כי הנגן:

1. עובד, כמובטח, כמו חדש.
2. נשמע טוב בדיוק כמו המכשיר הקודם, עד כמה שהאוזן המוגבלת ולמודת הדיסטורשן שלי מצליחה להבחין.
3. יוצר, על פי המדבקה באחוריו, ביוני 1986 – פאקינג היסטוריה במונחי נגני תקליטורים.

אכן תמורה הוגנת לחמישים השקלים שהשקעתי בו. ולמרות שהוא ישן כמו קליפ של דף לפרד ומכוער כפליים, למדתי במהרה לחבב את פיסת האלקטרוניקה העתיקה אך העמידה הזו, שנדמה לי שנמצאת כפסע מלהפוך לוינטג' אמיתי שערכו עולה מיום ליום. זה הזמן, ילדים, לפתוח את המחסן של ההורים ולגרור החוצה את המגברים, הפטיפונים והרמקולים משנות ה-70, שהטובים שבהם נמכרים יפה מאוד ב-ebay.

כיצד (לא) תמצאו מוזיקה חדשה.

אלגוריתם מציאת המוזיקה שלי עובד, פחות או יותר כך: קרא ביקורת חיובית באתר שאתה סומך על דעתו ← הקשב לשירים בעמוד המייספייס ← אם אהבת, הקשב לאלבום המלא. כמובן שלא כל אלבום מתיישב היטב עם השיטה הנ"ל. כך כמעט פספסתי את אלבום הבכורה של Emanuel and the fear, שעובד טוב הרבה יותר כאלבום שלם מאשר כאוסף שירים אקראיים בעמוד המייספייס, שקצרה יריעתו מלהכיל את כל מגוון הסגנונות שמשתלבים היטב באלבום המגוון והמצויין הזה. מן הצד השני יש אלבומים כמו Tommy של Dosh שנדמה לי שעובד טוב יותר כסטוץ מייספייסי מאשר כיחסים ארוכי טווח על גבי ההארד דיסק שלי. ובכל זאת יש לאלקטרונאי הזה (בשמו המלא והמעולה מרטין לותר קינג צ'אבז דוש) המון רעיונות טובים שמצדיקים האזנה אחת לפחות. ולבסוף, אם המונח "סינגר-סונגרייטרים" עוד לא מעלה בכם תחושה של קבס ורצון עז לדחוף מקדחה לאוזן, תנו הזדמנות לגירסא של Adelaide’s Cape, שמרשה לעצמו לגלוש מספיק אל מחוץ לגבולות הז'אנר על מנת לתפוס את תשומת ליבי. את EP הבכורה שלו עוד לא הצלחתי לשמוע, אבל הנה שיר בודד מתוכו – עוד כמה תוכלו לשמוע בדף המייספייס.

Emanuel and the Fear – Guatemala

Emanuel and the Fear – Free Life

Emanuel and the Fear – Trucker Lovesong

Dosh – Subtractions

Dosh – Town Mouse

Adelaide's Cape – Belle

ועל אלבום השבוע האמיתי שלי, Sleep Mountain של The Kissaway Trail, תוכלו לקרוא במקום בו אני שמעתי עליו לראשונה.

לא חסרים מוצרים שהתגלו כסיפורי הצלחה כלכליים כנגד כל הסיכויים, גם לא כאלו שכולם חזו להם הצלחה והתבררו ככישלון. אבל כמה מוצרים אתם מכירים, שלקחו טכנולוגיה מהפכנית של חברה פושטת רגל, הגו סביבה קונספט חסר ערך לשוק בלתי קיים, ומצאו את עצמם עם להיט שנמכר מכל הסיבות הלא נכונות?

אי שם בשנת 2004,  חברה זעירה בשם Sonic Impact, שמתמחה במוצרי אודיו ניידים, החליטה ליצר מגבר סטריאו נייד, שיכול לפעול גם על בטריות, ויתבסס על TA2024, שבב קטן, זול, ובעל נצילות גבוהה שמייצרת חברת Tripath. התוצאה הייתה מגבר סטריאו קטן, קל, ועלוב למראה בשם T-Amp, שנמכר בתחילה במחיר שווה לכל נפש של 20 דולר. ב-Sonic Impact שכחו כנראה שתי עובדות חשובות:

1.  אף אחד לא זקוק לכזה מוצר. מי זקוק למגבר נייד, ששוקל 30 גרם (ללא 9 הבטריות שדרושות על מנת להפעיל אותו), אבל מתחבר לזוג רמקולים ששוקלים פי כמה וכמה ממנו דרך כבלי נחושת מסורבלים? בטח לא הערס שרוצה להציק באוטובוס עם הנגן הנייד (לשם כך הומצאו רמקולי המחשב הניידים, ומאוחר יותר גם הספיקר של הסלולארי) או מי שרוצה לשמוע גלגל"צ במשרד (לשם כך הומצאה מערכת המיני עם הפרו-אקולאיזר הצבעוני או הטייפ-דיסק). שוק הסטריאו בחלקים היה כבר אז כמעט מת בקרב הקהל הרחב (שעבר למערכות קולנוע ביתי), והפך לשוק של אודיופיליים וחובבי מוזיקה.
2. ב-Sonic Impact אמנם לא חסכו אף מאמץ על מנת ליצר את המגבר המצ'וקמק בעולם – מהפלסטיק הזול של המארז, דרך יציאת האודיו הבודדת, וחיבורי הרמקולים שממש מתחננים להישבר עם כל לחיצה. רק דבר אחד כנראה לא נלקח בחשבון – השבב של Triapath, שסיפק רמת איכות אודיו הרבה מעבר למה שתג המחיר שלו מרמז.

המכשיר הזעיר נראה כמו הדבר האחרון ששוק האודיופילים יאמץ לחיקו – שוק של לקוחות שלא מהססים להוציא אלפי דולרים לא רק על מגברים ורמקולים, אלא גם על פטיפונים, כבלים, מייצבי מתח וטיפולים אקוסטיים לחדר, ושלאפקט הרושם של הציוד היקר והמרשים יש בו משמעות אדירה. ובכל זאת, לאט לאט התגברה חרושת השמועות על מגבר בגודל כף יד שמביס במבחני האזנה מגברים שעולים פי מאה ויותר ממנו, עם ביקורות מהללות במגוון אתרי אודיו בארץ ובעולם (כולל כמה כאלו שנכתבו על סף דמעות).

ואני, שמעולם לא החשבתי את עצמי כאודיופיל, אבל שאפתי לשדרג את איכות שבה אני שומע מוזיקה מבלי להשקיע אלפי שקלים, רכשתי לעצמי אחד כשביקרתי בארה"ב לפני כשנתיים (עד אז מחירו כבר "האמיר" ל-30 דולר). את ההבדל באיכות היה אפשר להרגיש מהרגע הראשון – אבל רק כשהתאמתי לו זוג רמקולים איכותיים (גם אם זולים יחסית) הרגשתי את הקפיצה האדירה באיכות הצליל (לפחות ביחס למערכת החלקים מתחילת שנות ה-90 ששירתה אותי נאמנה עד אז).

רק לשם ההשוואה – הרמקולים, הזולים יחסית, (ראו תמונה עם פינקי משמאל) עולים פי 30 מהמגבר שמחובר אליהם,  גם מתאם המתח שמספק לו חשמל (שנמכר בנפרד – המגבר הרי נועד לפעול גם על בטריות) ובורר המצבים האנלוגי (למגבר עצמו יציאת אודיו בודדת) עלו כל אחד סכום דומה לזה של המגבר – למעשה אפילו על מתאמים לכבלי הרמקול הוצאתי יותר מעל המגבר עצמו. וזה כמובן כלום לעומת המערכות הפסיכיות להפליא,  המבוססות על המגבר הגמד תוצרת סין, שתוכלו למצוא בביקורות המקצועיות שקישרתי אליהם למעלה.

את המגבר המדובר לא תוכלו למצוא בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. הT-Amp אזל ממזמן מהשוק. מחליפו, ה-T-Amp Gen II עשה סיבוב קצר בשווקי העולם וכמעט ואזל אף הוא (למרות שייתכן וניתן למצוא אותו בארץ ממש כאן). אחת הסיבות היא כנראה העובדה ש Tripath עצמה פשטה את הרגל בשנת 2007, כנראה כעונש על כך שמכרה מוצר במחיר נמוך בהרבה משוויו הריאלי. גם איכות הגימור הזוועתית של הT-Amp עשתה את שלה – רבים מהמגברים שנמכרו סופקו פגומים, נשברו, או נשרפו בקלות ממתח חשמלי בלתי מתאים. שלי, אגב, חי ונושם (טפו טפו) וזוכה למדידת חום יומית מודאגת. אם בכל זאת תרצו למצוא אחד ששרד כנגד כל הסיכויים, תוכלו למצוא אותו באיביי – האם שמעתם אי פעם על מוצר חשמלי אחר שנמכר בשוק היד שנייה במחיר של למעלה מפי חמש ממחירו המקורי?

למרבה המזל ניתן למצוא היום תחליפים ראויים, גם אם מעט יותר יקרים, לגמד הפלסטיק הסיני, המתבססים על אותה טכנולוגיה אך מוסיפים איכות גימור טובה בהרבה על חשבון הניידות. ה TA-10 של Trends הוא כנראה בחירה מוצלחת (ואפילו נראה שניתן להזמין אותו לארץ).

ואני? נותרתי עם הקנייה הטובה ביותר שעשיתי מימי.