הטלוויזיה החדש והדקיקה שקנינו לאחרונה לסלון (ולהתראות למפלצת ה-CRT תוצרת שנות ה-90 שליוותה אותנו עד הלום) הייתה עבורי גם טריגר לשפר את ההשכלה הקולנועית שלי. בחודשים האחרונים אני משתדל לצפות ביותר ויותר סרטים, גם על המסך הגדול וגם על זה הכבר-לא-כל-כך-קטן שבבית. ועדיין, אני לא מרגיש צורך לכתוב על קולנוע בתדירות בה אני כותב על מוזיקה. הטעם המוזיקלי שלי אולי לא סופר-אוונגרדי, אבל אני עדיין מסוגל להפתיע מדי פעם עם המלצה מקורית. הרי כל שיטוט שלי ברשת מעלה צלילים חדשים מאת אמנים אלמוניים ומסקרנים. אבל איתור קולנוע שולי היא מלאכה מעט יותר קשה – ומה הטעם לספר לכם על הסרטים שכל חובב קולנוע אמור להכיר?

אבל המיינסטרים של תרבות אחת הוא תרבות השוליים של האחרת. ולמרות הכתרים הרבים שנקשרו בראשו בשנים האחרונות, אני מניח שהרבה מכם לא צללתם אל תוך התוצרת של הקולנוע הקוריאני העכשווי. וכשמדברים על קולנוע קוריאני מדברים בעיקר על שני במאים – פארק צ'אן-ווק ובונג ג'ון-הו. בחודשים האחרונים צפיתי, בנוסף ל"שבעה צעדים" האכזרי והמצמרר של פארק צ'אן ווק, גם ב-“Lady Vengeance”, המשכו החלש בהרבה, וב"צמא" – סרט הערפדים המצויין של אותו הבמאי. מהפילמוגרפיה הקצרה יותר של בונג ג'ון-הו צפיתי ב"זכרונות מרצח" הנפלא, שמזכיר מאוד את "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, וב"אמא" המטריד והמרגש, סרטו האחרון עד כה, ואולי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה.

שיובן – לא מדובר בסרטי אינדי או ארט האוס. למעשה, מדובר בשניים מהבמאים המוערכים והמצליחים בארצם, וכמעט כל אחד מהסרטים הללו היה להיט קופתי וביקורתי. ובכל זאת, צריך לעבור כמה מחסומים לפני שצופים בקולנוע מהמזרח הרחוק. הראשון הוא מחסום השפה – שבניגוד לצרפתית או ספרדית, שאני מסוגל לפענח את נימתם גם כשאני לא מבין את המילים – לא משדרת דבר לצופה המערבי, שתלוי לחלוטין בתרגום, גרוע ככל שיהיה. השני הוא הדמויות, לעיני ולאוזני נראו ונשמעו דומה, עם שמות דומים ומבלבלים להפליא. וזאת עוד לפני שדיברנו על הבדלי המנטליות במדינה ש"כבוד" הוא יותר ממחמאה על רכב חדש. עם כל הפערים הללו סביר להניח שפיענחתי רק 70 או 80 אחוז מהסרטים הללו, אבל בסצינות כמו זו שמסיימת את "אמא", וחונקת מצחוק ומדמעות בו זמנית, יש משהו אוניברסלי שאי אפשר לפספס.

התוספת שתופסת.

לא נראה לי שמישהו מצפה מהבלוג הזה לחדש לו משהו בנושאי טכנולוגיה או אינטרנט. פה זה לא טאק קראנצ' ואפילו לא חורים ברשת. אבל על exfm, תוסף המוזיקה לכרום שגיליתי לאחרונה, הייתי חייב לספר. התוסף הזה אוסף אוטומטית כל שיר מכל אתר בו תבקרו לספריה נוחה לשימוש בתוך הדפדפן, המסודרת לפי אתר, אמן ואלבום. התוצאה מעט מבולגנת (וכוללת לא מעט שירים שמעולם לא הייתי חושב לקטלג), אבל מקלה מאוד על איתור ה"שיר ההוא, ששמעתי לפני יומיים בבלוג ההוא עם הדב והגורילה". אבל הקילר-פיצ'ר מבחינתי הוא קטלוג השירים מתוך Bandcamp. עבורי, ואני מניח שגם עבור רבים מכם, בנדקמפ היא הדרך המועדפת להאזין לשירים אונליין – האתר שפטר אותי, במקרים רבים, מעונשו של מייספייס. Exfm מוסיף את האפשרות לקטלג ולשמור לעתיד את השירים הללו, ומייתר, במקרים רבים, את הצורך בעותק אופליין שלהם. למעשה, מדובר בתוסף כל כך טוב, שהוא העביר אותי סופית למחנה הכרומיסטים (אוהבים אותך שועלאש!).

ולכבוד ההמלצה הנ"ל, הנה שלושה אלבומים מלאים שדגתי השבוע מרחבי הבנדקמפ:

When Sound Generates Light הוא אלבום הבכורה הבאמת מצויין של Laboratory Noise, שמצליחים לערבב היטב את המיומנות של הטובות בלהקות הפוסט-רוק עם הוקים ושירה שמפשירים את הצינה שלהקות מהסוג הזה מייצרות לעיתים קרובות. בפעמיים-שלוש הראשונות האלבום הזה התמוסס באוזני ברגע השמיעה, בשמיעה הרביעית הכל כבר נתפס היטב במקומו.

אלבום הבכורה של Morrow, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. רוקנרול בסיסי למדי, יעיל ולעיתים תוקפני – משהו כמו קונור אוברסט ביום זועם עם תוספת הגונה של בירה אמריקאית דלוחה. לי זה עושה מעט נוסטלגיה ל-Trail Of Dead בימיהם הטובים – וסביר להניח שזה אלבום מוצלח בהרבה מזה ששובל המתים עומדים לשחרר בהמשך השנה.

לא מעט פעמים אני מגרד בראשי בנסיון להיזכר בשם הלהקה שרק אתמול שמעתי והתלהבתי ממנה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני שומע יותר מדי מוזיקה חדשה. אבל האשמה נופלת לעיתים גם על ההרכבים שבוחרים לעצמם שמות איזוטריים יותר ויותר. מה ההגיון בבחירה של שם כמו Tu Fawning מלבד התעקשות לשקוע באלמוניות מוחלטת עד קץ הימים? אבל אלבום הבכורה של אין-לי-מושג-איך-לתרגם-את-זה-לעברית מוצלח בהרבה מהשם שלהם. בדומה מאוד לזה של Celebration מהפוסט הקודם, הוא יושב בצורה מוצלחת על המשבצת של Beach House. יש מי שיקרא לזה צ'ילווייב, אני אקרא לזה יופי של אלבום.

הרבה מילים נכתבו בשנים האחרונות על גסיסתה של המדיה הפיזית, על הירידה במכירות הדיסקים ועל מותם של חנויות המוזיקה. האימג' המלווה את הכתבות הללו היה, לרוב, תמונות של סניפים ריקים מאדם או סגורים של Tower Records או HMV. אבל אם אתם רוצים להרגיש באמת את פרפורי הגסיסה, עשו מה שאני עשיתי השבוע – לכו לקנות לכם נגן דיסקים. לא, לא נגן DVD שעוצר למנוחה בין שיר לשיר, לא דיסקמן שנראה מגוחך על השולחן – ובטח ובטח לא אחד מנגני הפורמטים המטופשים שמעולם לא הצליחו להמריא (מה-HDCD, שניסה להוציא עוד כמה גרושים מחובבי המוסיקה רגע לפני הקריסה הגדולה, ועד ה-DVD Audio, שנדמה לי שרק הפליימינג ליפס טרחו להתייחס אליו).

לכאורה עולם הסטריאו חי ונושם – הדיסק הוא עדיין הפורמט הנמכר ביותר למוזיקה, וגם האלבומים הדיגיטליים שכבר נושפים בעורפו מגיעים בתצורה סטריאופונית. אבל כמעט כל יצרני האלקטרוניקה עברו לעולם שכולו חמישה ערוצים, משאירים את חובבי המוזיקה עם הרבה מאוד אלבומים ומעט מאוד ציוד יעודי. חובבי הדיסקים, שעוד לא זכו לעדנת הרטרו שהתקליטים זוכים לה, הם הסובלים העיקריים.

כדרכם של שווקים גוועים, הולך שוק הסטריאו הולך לשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד מערכות מיקרו סטריאו סוג ז' שנועדו לטכנופובים שקונים אלבומים בתחנות דלק, ומצד שני, שוק High End, לאנשים שמסוגלים לתאר נגן כבעל "סאונד מפורט הרמוני ודינאמי". כיוון שלא מצאתי את עצמי באף אחד מהצדדים הללו – בסך הכל רציתי להחליף את הקומפקט הישן והטוב שהתחיל להפגין סימני התפגרות – פניתי לשוק היד השניה.

אחרי שסיננתי מוכרים שבטוחים שהקומפקט שסבתא שלהם הורישה להם שווה 500 שקל, וכאלו שבטוחים שהלייזר דיסק שלהם הוא סחורה חמה בשוק, נשארתי עם כאלו שמוכרים קומפקט דיסק בן עשור לפחות במצב "כמו חדש" (כלומר, הוא עבד יופי בפעם האחרונה שניסינו, לפני חמש שנים, ומאז הוא אוכל אבק במחסן). אחרי חיפושים של שבוע מצאתי את עצמי קונה את המכשיר המכוער ביותר, שנגרר מתוך המחסן החשוך ביותר, כמעט ללא בדיקה. חיבור בבית גילה כי הנגן:

1. עובד, כמובטח, כמו חדש.
2. נשמע טוב בדיוק כמו המכשיר הקודם, עד כמה שהאוזן המוגבלת ולמודת הדיסטורשן שלי מצליחה להבחין.
3. יוצר, על פי המדבקה באחוריו, ביוני 1986 – פאקינג היסטוריה במונחי נגני תקליטורים.

אכן תמורה הוגנת לחמישים השקלים שהשקעתי בו. ולמרות שהוא ישן כמו קליפ של דף לפרד ומכוער כפליים, למדתי במהרה לחבב את פיסת האלקטרוניקה העתיקה אך העמידה הזו, שנדמה לי שנמצאת כפסע מלהפוך לוינטג' אמיתי שערכו עולה מיום ליום. זה הזמן, ילדים, לפתוח את המחסן של ההורים ולגרור החוצה את המגברים, הפטיפונים והרמקולים משנות ה-70, שהטובים שבהם נמכרים יפה מאוד ב-ebay.

כיצד (לא) תמצאו מוזיקה חדשה.

אלגוריתם מציאת המוזיקה שלי עובד, פחות או יותר כך: קרא ביקורת חיובית באתר שאתה סומך על דעתו ← הקשב לשירים בעמוד המייספייס ← אם אהבת, הקשב לאלבום המלא. כמובן שלא כל אלבום מתיישב היטב עם השיטה הנ"ל. כך כמעט פספסתי את אלבום הבכורה של Emanuel and the fear, שעובד טוב הרבה יותר כאלבום שלם מאשר כאוסף שירים אקראיים בעמוד המייספייס, שקצרה יריעתו מלהכיל את כל מגוון הסגנונות שמשתלבים היטב באלבום המגוון והמצויין הזה. מן הצד השני יש אלבומים כמו Tommy של Dosh שנדמה לי שעובד טוב יותר כסטוץ מייספייסי מאשר כיחסים ארוכי טווח על גבי ההארד דיסק שלי. ובכל זאת יש לאלקטרונאי הזה (בשמו המלא והמעולה מרטין לותר קינג צ'אבז דוש) המון רעיונות טובים שמצדיקים האזנה אחת לפחות. ולבסוף, אם המונח "סינגר-סונגרייטרים" עוד לא מעלה בכם תחושה של קבס ורצון עז לדחוף מקדחה לאוזן, תנו הזדמנות לגירסא של Adelaide’s Cape, שמרשה לעצמו לגלוש מספיק אל מחוץ לגבולות הז'אנר על מנת לתפוס את תשומת ליבי. את EP הבכורה שלו עוד לא הצלחתי לשמוע, אבל הנה שיר בודד מתוכו – עוד כמה תוכלו לשמוע בדף המייספייס.

Emanuel and the Fear – Guatemala

Emanuel and the Fear – Free Life

Emanuel and the Fear – Trucker Lovesong

Dosh – Subtractions

Dosh – Town Mouse

Adelaide's Cape – Belle

ועל אלבום השבוע האמיתי שלי, Sleep Mountain של The Kissaway Trail, תוכלו לקרוא במקום בו אני שמעתי עליו לראשונה.

לא חסרים מוצרים שהתגלו כסיפורי הצלחה כלכליים כנגד כל הסיכויים, גם לא כאלו שכולם חזו להם הצלחה והתבררו ככישלון. אבל כמה מוצרים אתם מכירים, שלקחו טכנולוגיה מהפכנית של חברה פושטת רגל, הגו סביבה קונספט חסר ערך לשוק בלתי קיים, ומצאו את עצמם עם להיט שנמכר מכל הסיבות הלא נכונות?

אי שם בשנת 2004,  חברה זעירה בשם Sonic Impact, שמתמחה במוצרי אודיו ניידים, החליטה ליצר מגבר סטריאו נייד, שיכול לפעול גם על בטריות, ויתבסס על TA2024, שבב קטן, זול, ובעל נצילות גבוהה שמייצרת חברת Tripath. התוצאה הייתה מגבר סטריאו קטן, קל, ועלוב למראה בשם T-Amp, שנמכר בתחילה במחיר שווה לכל נפש של 20 דולר. ב-Sonic Impact שכחו כנראה שתי עובדות חשובות:

1.  אף אחד לא זקוק לכזה מוצר. מי זקוק למגבר נייד, ששוקל 30 גרם (ללא 9 הבטריות שדרושות על מנת להפעיל אותו), אבל מתחבר לזוג רמקולים ששוקלים פי כמה וכמה ממנו דרך כבלי נחושת מסורבלים? בטח לא הערס שרוצה להציק באוטובוס עם הנגן הנייד (לשם כך הומצאו רמקולי המחשב הניידים, ומאוחר יותר גם הספיקר של הסלולארי) או מי שרוצה לשמוע גלגל"צ במשרד (לשם כך הומצאה מערכת המיני עם הפרו-אקולאיזר הצבעוני או הטייפ-דיסק). שוק הסטריאו בחלקים היה כבר אז כמעט מת בקרב הקהל הרחב (שעבר למערכות קולנוע ביתי), והפך לשוק של אודיופיליים וחובבי מוזיקה.
2. ב-Sonic Impact אמנם לא חסכו אף מאמץ על מנת ליצר את המגבר המצ'וקמק בעולם – מהפלסטיק הזול של המארז, דרך יציאת האודיו הבודדת, וחיבורי הרמקולים שממש מתחננים להישבר עם כל לחיצה. רק דבר אחד כנראה לא נלקח בחשבון – השבב של Triapath, שסיפק רמת איכות אודיו הרבה מעבר למה שתג המחיר שלו מרמז.

המכשיר הזעיר נראה כמו הדבר האחרון ששוק האודיופילים יאמץ לחיקו – שוק של לקוחות שלא מהססים להוציא אלפי דולרים לא רק על מגברים ורמקולים, אלא גם על פטיפונים, כבלים, מייצבי מתח וטיפולים אקוסטיים לחדר, ושלאפקט הרושם של הציוד היקר והמרשים יש בו משמעות אדירה. ובכל זאת, לאט לאט התגברה חרושת השמועות על מגבר בגודל כף יד שמביס במבחני האזנה מגברים שעולים פי מאה ויותר ממנו, עם ביקורות מהללות במגוון אתרי אודיו בארץ ובעולם (כולל כמה כאלו שנכתבו על סף דמעות).

ואני, שמעולם לא החשבתי את עצמי כאודיופיל, אבל שאפתי לשדרג את איכות שבה אני שומע מוזיקה מבלי להשקיע אלפי שקלים, רכשתי לעצמי אחד כשביקרתי בארה"ב לפני כשנתיים (עד אז מחירו כבר "האמיר" ל-30 דולר). את ההבדל באיכות היה אפשר להרגיש מהרגע הראשון – אבל רק כשהתאמתי לו זוג רמקולים איכותיים (גם אם זולים יחסית) הרגשתי את הקפיצה האדירה באיכות הצליל (לפחות ביחס למערכת החלקים מתחילת שנות ה-90 ששירתה אותי נאמנה עד אז).

רק לשם ההשוואה – הרמקולים, הזולים יחסית, (ראו תמונה עם פינקי משמאל) עולים פי 30 מהמגבר שמחובר אליהם,  גם מתאם המתח שמספק לו חשמל (שנמכר בנפרד – המגבר הרי נועד לפעול גם על בטריות) ובורר המצבים האנלוגי (למגבר עצמו יציאת אודיו בודדת) עלו כל אחד סכום דומה לזה של המגבר – למעשה אפילו על מתאמים לכבלי הרמקול הוצאתי יותר מעל המגבר עצמו. וזה כמובן כלום לעומת המערכות הפסיכיות להפליא,  המבוססות על המגבר הגמד תוצרת סין, שתוכלו למצוא בביקורות המקצועיות שקישרתי אליהם למעלה.

את המגבר המדובר לא תוכלו למצוא בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. הT-Amp אזל ממזמן מהשוק. מחליפו, ה-T-Amp Gen II עשה סיבוב קצר בשווקי העולם וכמעט ואזל אף הוא (למרות שייתכן וניתן למצוא אותו בארץ ממש כאן). אחת הסיבות היא כנראה העובדה ש Tripath עצמה פשטה את הרגל בשנת 2007, כנראה כעונש על כך שמכרה מוצר במחיר נמוך בהרבה משוויו הריאלי. גם איכות הגימור הזוועתית של הT-Amp עשתה את שלה – רבים מהמגברים שנמכרו סופקו פגומים, נשברו, או נשרפו בקלות ממתח חשמלי בלתי מתאים. שלי, אגב, חי ונושם (טפו טפו) וזוכה למדידת חום יומית מודאגת. אם בכל זאת תרצו למצוא אחד ששרד כנגד כל הסיכויים, תוכלו למצוא אותו באיביי – האם שמעתם אי פעם על מוצר חשמלי אחר שנמכר בשוק היד שנייה במחיר של למעלה מפי חמש ממחירו המקורי?

למרבה המזל ניתן למצוא היום תחליפים ראויים, גם אם מעט יותר יקרים, לגמד הפלסטיק הסיני, המתבססים על אותה טכנולוגיה אך מוסיפים איכות גימור טובה בהרבה על חשבון הניידות. ה TA-10 של Trends הוא כנראה בחירה מוצלחת (ואפילו נראה שניתן להזמין אותו לארץ).

ואני? נותרתי עם הקנייה הטובה ביותר שעשיתי מימי.