לפני הכל - אלבום הבכורה של Bear In Heaven היה אחד האהובים עלי ב-2009, ובניגוד להרבה אלבומים שהבליחו ברמקולים לרגע, אני עוד מוצא את עצמי מאזין לו לעיתים קרובות למדי. באפריל הקרוב יצא אלבומם השני, “I Love You, It’s Cool,”. אבל כבר אפשר להנות מסטרים חופשי של האלבום מעתה ועד תאריך היציאה. הכוונה היא, כמובן, לסטרים אחד בודד של האלבום במשך חמישה חודשים. אם לא אכפת לכם להאזין לאלבום בקצב איטי פי 4000 (בערך) מהמקור, אתם מוזמנים לעשות את זה כאן. מי יודע, אולי האלבום אפילו נשמע טוב יותר ככה – עם המוזיקה של רבקה בלאק זה עבד.

אני עוד זוכר את הימים שבהם איזכור שמם של הבלאק קיז זכה לגלגול עיניים מלא זלזול. בתחילת העשור הקודם, כל צמד גיטרה-תופים נשמע כחיקוי מביך של הווייט סטרייפס. אך בעוד הווייט סטרייפס קרסו אט אט אל תוך הקונספט הלכאורה מינימליסטי אך למעשה יומרני שלהם, הבלק קיז רק הלכו והשתפרו מאלבום לאלבום. להערכה מהסוג שהווייט סטרייפס זכו לה בין לילה הם הגיעו רק באלבומם החמישי, Attack and Release, גם בעזרתו האדיבה של מפיק העל דנג'ר מאוס, שמאז מכוון עבורם את הקונסולה בחדר ההקלטות כבר שלושה אלבומים ברציפות.

אם יש סיבה להתאכזב מהאלבום השביעי של הבלאק קיז, El Camino, זאת העובדה שהם עדיין לא עשו את הצעד הנוסף הזה קדימה. כל שלושת האלבומים שלהם תחת שרביטו של דנג'ר מאוס היו מצויינים אבל לא מושלמים. השירים לא חוזרים על עצמם, אבל כמעט כל אחד מהם היה מרגיש במקום בכל אחד משלושת האלבומים. המדד היחידי להשוואה בין שלושתם הוא יחס הלהיטים לפספוסים. ובמדד הזה ל-El Camino ממש אין במה להתבייש. דווקא הסינגל הראשון והשיר הפותח, Lonely Boy, הוא לא אחד מרגעי השיא של האלבום – אבל משם זה רק הולך ומשתפר.

The Black Keys – Gold On The Ceiling

The Black Keys – Little Black Submarines

ואם אתם זקוקים לעוד מנה של רוקנרול בסיסי ולא יומרני, Standard Fare יכולים להיות התשובה. פוסט פאנק יקראו לזה אלו שאוהבים להכניס הכל לקופסאות וקטגוריות. וגם אם נוסחאת הגיטרה/בס/תופים/סולנית הזו נשמעת נדושה להפליא, השלישיה מצליחה להכניס לתוכה לא מעט אנרגיה (Dead Future) ואפילו קצת מקוריות (Darth Vader).

Standard Fare – Dead Future

Standard Fare – Darth Vader

ולסיום - יש רגעים שבהם כל אדם צריך לשאול את עצמו : "האם צפיתי כבר בסרט של החבובות"? אם התשובה היא שלילית רוצו מהר לקולנוע והשלימו את הפער. לא תמצאו השנה סרט שיותר קורן מאושר ומתמימות מזה. דווקא ילדים, שיפספסו הרבה מהבדיחות המחוכמות, עשויים להשתעמם. הביצוע התרנגולי של הלהיט של Cee Lo הוא ללא ספק אחד משיאי הסרט:

אם יש ביטוי שהוליווד שחקה עד שאיבד כל שביב של משמעות הרי זה "מבוסס על סיפור אמיתי". מידת המציאות שנדרשת על מנת להפוך תסריט ל"אמיתי" היא כל כך זניחה, שאני בטוח שגם האנשים בפיקסאר יכלו להדביק כותרות כאלו על הסרטים שלהם (זה אשכרה קרה באמת! רק שבמקום עכברוש שהוא טבח זה היה בנאדם שהוא טייח. ממש השבוע הוא עשה אצלי צבע!). כנראה שזאת הסיבה שהיוצרים של "אני אוהב אותך פיליפ מוריס" טורחים להזכיר בערך חמש פעמים שמדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.

ואכן, לא מדובר בסיפור שקל להאמין לו. ג'ים קארי באחד מתפקידיו הגדולים אי פעם משחק את ג'יי ראסל, שוטר, איש משפחה ונוצרי טוב, שבעקבות תאונה יוצא מהארון והופך לגיי ראוותני שמתפרנס ממעשי נוכלות. בכלא הוא מתאהב בפיליפ מוריס (שום קשר לחברת הסיגריות) ובנסיון להתאחד שוב ושוב עם אהובו מתחיל שרשרת של אירועים משעשעים להפליא ולעיתים גם מרגשים.

כמובן שלקראת הסיום התסריטאים לא התאפקו והכניסו פנימה כמה תפניות עלילתיות חסרות הגיון ומופרכות, שמעיפות את הסרט הרחק מהסיפור האמיתי. כך לפחות חשבתי עד שקראתי את הראיון הזה עם ג'יי ראסל האמיתי (זהירות, ספויילרים), שמגלה שכמעט כל פרט בעלילה הלא-תאמן הזאת נכון לחלוטין. לא יודע מה קובע חוק ההתיישנות בנוגע להמלצות סרטים – הסרט הזה נוצר כבר ב-2009, והוקרן (בקושי) באמצע 2010. אבל אם עוד לא ראיתם את הסרט המצויין הזה, זה הזמן.

לפני שבוע נחת בתיבת הדואר שלי מייל מתורגם כל כך ברישול, שהתעוררה בי תקווה שמדובר בחברי הניגרי שהקשר עימו נותק לפני שגיליתי אם קיבל את הצ'קים שלי. אך מדובר היה בגרנט, מוזיקאי אמריקאי שעל פי גוגל תרגום הוא "מוסיקאי מסנטה קרוז, קליפורניה חמישית מלכודת של עכברוש הלהקה". הלהקה, כך מתברר "משחקים שילוב של אינדי פולק רוק, ואפילו רוק פוסט קצת לפעמים. זה דומה עכבר צנוע, ריצוף, אנדרו בירד, Decemberists, Menomena, ציפורים חיקוי".

אחרי שהסברתי לגרנט היקר שהאנגלית של בלוגרים ישראליים היא לרוב טובה יותר מהעברית של גוגל תרגום, הבטחתי שאאזין ל-The Western Boundary, אלבום הבכורה של Rat Trap. מדובר, מתברר, באלבום לא רע בכלל. מגוון הסגנונות וההשפעות שצוינו במייל אכן נמצאים כאן. והעושר הסגנוני מכסה על חוסר המקוריות. בסופו של דבר האלבום הוא לא הרבה יותר מסך השפעותיו – אבל למי איכפת שמדובר בהשפעות כל כך טובות.

אני מניח שרובכם, כמוני, לא שמעתם מעולם על Larsen. מדובר, מתברר, בלהקה איטלקית וותיקה מאוד. ש-Cool Cruel Mouth שאליו הגעתי השבוע הוא אלבומם השלוש עשר (מה שאומר שיש עוד שניים עשר שלא אשמע לעולם). לא מדובר באלבום מצויין ממש, בעיקר כיוון שהחבורה האיטלקית מתעקשת לגבות את המוניטין ה"אקספרימנטלי" שלהם בכמה קטעים מקושקשים. אבל שיתוף הפעולה שלהם עם Little Annie האמריקאית עובד מצויין, וגם העובדה שהקול של הסולן דומה להפליא לזה של דניאל באייר לא מזיקה בכלל.

Larsen – It Was A Very Good Year

Larsen – Existential Joe

Larsen – Annie's Rap

ולסיום - השיר הראשון באלבום החדש של Wilco מסתיים בשתיים וחצי דקות של סולו גיטרה כוחני אה-לה דף לפרד. בהחלט הולך להיות כאן מעניין.

לפני הכל: אם עוד לא צפיתם בסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים, אז זה הרגע להתחיל. אם כבר צפיתם, או שאתם זקוקים לשכנוע נוסף, מיטל שרון תירגמה ב"הסיפור האמיתי והמזעזע" ראיון בארבעה חלקים של ניק הורנבי עם דייוויד סימון, יוצר הסמויה, שעוזרת להסביר איך יצירה כל כך חריגה בנוף הטלויזיוני הצליחה להסתנן לטלויזיה האמריקאית.

הקיסר של ארצות הברית.

הנה ווידוי כואב – יש לי אייפד. לפני שאתם מעקמים את אפכם ומוחקים בזלזול את הבלוג מרשימת המועדפים שלכם, דעו רק שיש לי תרוץ טוב – בדמות הדוד הנדיב שכל ישראלי מחוייב, על פי חוק, להחזיק בחו"ל. זה של האישה הגיע לאחרונה לביקור ובידו אייפד חדש ונוצץ. על אף ניסיונות ההתנגדות התקיפים שלנו ("וואי, תודה, גרררר… אייפד"), הדוד לא הסכים לקבל לא כתשובה. כיוון שיחסי ישראל-ארה"ב גם כך בשפל התרצינו, בלב כבד, ולו רק כדי למנוע התדרדרות נוספת.

אז כן, מדובר בלא יותר מצעצוע חביב וריקני, למי שמעוניין להשקיע כמה אלפי שקלים על מנת לשפר את חוויית ה-Fruit Ninja שלו (יש גירסא לשני שחקנים, ייפי!). אני, לעומת זאת, עושה בו לאחרונה שימוש בעיקר כקורא דיגיטלי. על החסרונות שלו כקורא שאינו מבוסס על דיו דיגיטלי הוא מפצה עם המסך הצבעוני שמאפשר, לדוגמא, לקרוא עליו קומיקס.

ואכן אני מנצל את ההזדמנות לקריאה חוזרת של כל הכרכים של The Sandman, יצירתו רחבת ההיקף של ניל גיימן. למי שלא צלל ל-75 החוברות של הקומיקס המופלא הזה, The Sandman הוא אוסף של סיפורים נפרדים, לצד כמה עלילות נמשכות, שכולן קשורות בצורה זו או אחרת לעולם החלומות, בו מורפיאוס, שליט אותו עולם, הוא הגיבור הראשי.

כמובן שניתן לקטלג את היצירה הזו תחת ז'אנר הפנטזיה. אך למרות המקום הנרחב שניתן ליצורים מיתיים ובני אלמוות שונים, היא עוסקת, בעיקרה, בבני אדם. מורפיאוס ו"אחיו" שולטים כל אחד במימד אחר של הקיום האנושי (כגון יאוש, תשוקה ומוות). ומרבית העלילות נעות סביב בני אנוש, בעיקר כאלו שעולם החלומות משחק תפקיד משמעותי בחייהם. ובניגוד, נניח, ליצירות האינטיליגנטיות אך הקרירות של אלן מור, Sandman שופע בדמויות אנושיות ועגולות שניתן להזדהות איתן.

גיימן, שמתעלה כאן על הרומנים הכתובים שלו, מרבה להשתמש באירועים ודמויות היסטוריות ובקפיצות על ציר הזמן. מאירועים שקורים אלפי שנים בעבר, דרך סיפורים שסובבים סביב התיאטרון הנודד של שייקספיר או ימי המהפכה הצרפתית, ועד למלחמת המפרץ הראשונה, שאירעה במקביל לזמן כתיבת היצירה. מרתק במיוחד השימוש בדמויות ואירועים היסטוריים שוליים, כמו דמותו האקצנטרית של "הקיסר של ארצות הברית", שמהווה בסיס לאחד הסיפורים המרתקים ביותר.

אני רחוק מלהיות חובב קומיקס אמיתי, וקראתי מעט מאוד יצירות רציניות בז'אנר  (המלצות יתקבלו בברכה), כך שקשה לי לדרג את The Sandman ביחס לרומנים גרפיים אחרים. אבל ברשימת הספרים המומלצים שלי – לחובבי קומיקס או לא – הוא בהחלט מדורג גבוה.

בוודאי שמתם לב שבכל הנוגע לאוצר מילים, העברית המודרנית והצעירה מפגרת בהרבה ביחס לאחיותיה שמעבר לים. כך, לדוגמא, אין בעברית הבדל בין Vocals, Singing או Poetry – כולם מיתרגמים לרוב ל"שירה". לכן, כשמתרגמים לעברית מונחים מעולם הפופ, לפתע כל כך הרבה מונח על כתפיה של המילה הפשוטה הזו. ואולי זה חלק מהסיבה ששירי משוררים הם תופעה כל כך נפוצה בפופ העברי.

כשאני מקשיב ל-Gloss Drop, האלבום החדש של Battles אני מוצא את עצמי מתגעגע לשירה של טיונדאי ברקסטון, שעזב את הלהקה לאחר אלבום הבכורה. כשאני אומר שירה אני לא מתכוון ל-Singing ובוודאי לא ל-Poetry, אלא ל-Vocals בצורתם הפשוטה ביותר. לא משנה כמה פעמים הקשבתי ל-Atlas, שיר השנה שלי ל-2007, והראשון שנכתב עליו בבלוג זה, אף פעם לא טרחתי להכיר ממש את המילים (כצפוי, מתברר שאלו מביכות במיוחד). מבחינתי מיתרי הקול של ברקסטון היו עוד כלי נגינה במערך המושלם של אחת הלהקות הייחודיות והעתידניות ביותר בעולם. זאת שלסגנון המוזיקלי שלה ימצאו שם רק בעוד עשור.

אחרי כמה השמעות הצלחתי סוף סוף לאהוב את Gloss Drop. את שיר השנה שלי אני לא אמצא כאן, אבל לשלושת חברי הלהקה הנותרים יש עדיין שפע של כישרון, מספיק כדי ליצור כמה מהקטעים המרתקים ביותר שיצאו השנה. מספיק על מנת להישאר, עם או בלי Vocals, הלהקה הנכונה ביותר להאזין לה אם אתם רוצים לדעת איך תשמע המוזיקה שהילדים שלכם יאזינו לה בדלוריאן המעופפת שלהם.

ככה הם נשמעו פעם:

Battles – Atlas

כאן הם מארחים את גארי ניומן.

Battles – My Machines (Featuring Gary Numan)

וכאן הם לבד לגמרי

Battles – Wall Street

כשאני מרפרף על בלוגי מוזיקה, שמות של להקות תמיד ימשכו אותי מכאלו של זמרים וזמרות. הסיכוי שלי להתחבר לאמן מיוסר עם גיטרה אקוסטית שסוחב טראומות מהחרם שעשו עליו בחטיבת הביניים הולך ופוחת עם השנים. לכן גם במקרה של טום וק הציפיות שלי היו נמוכות. אך, למרבה השמחה, וק רחוק מאוד מהסטיגמה הסינגר-סונגרייטריות. אלבומו השני (אחרי שבע שנות העלמות), Leisure Seizure, מלא בשירים יצירתיים ומגוון סגנוני מרשים, בלי שמץ של בכינות.  זה שאקח איתי הלאה הוא ללא ספק "A Chore" שמקורי גם מוזיקלית וגם בזכות המסר המיזנטרופי (ואם יש משהו שחסר בעולם האינדי, זה קצת מיזנטרופיות בריאה).

Tom Vek – Aroused

Tom Vek – A Chore

אה כן – ראיתי השבוע גם את "האנה" ואת אקס-מן: ההתחלה. שניהם מצוינים ושווים צפיה על המסך הגדול. רוצו מהר, לפני שיגמר.

לפני הכל – סרטי האנימציה שאינם של פיקסאר נראים לעיתים קרובות כמו אוסף של בדיחות ורפרנסים שאוגדו לתוך עלילה קלושה וצפויה. כל הדברים האלו נכונים גם לגבי "רנגו", סרט האנימציה של גור ורבינסקי בכיכובו של ג'וני דפ. ההבדל היחיד הוא שאת הבדיחות והרפרנסים של רנגו פשוט לא תמצאו בשום מקום אחר. לא הרבה סרטי אנימציה הוליוודיים מרשים לעצמם להשתמש בהומור שחור ומרושע, דמויות נכות ומכוערות בצורה בלתי חמודה בעליל, וסצינות תלושות וסוריאליסטיות (יותר בסגנון של האחים כהן מאשר זה של וול-אי לדוגמא). וכשאת כל זה מצליחים איכשהוא לארוז לסרט סוחף וקליל להפליא, יש סיכוי טוב שזה סרט האנימציה הלא-פיקסארי הכי טוב שתראו השנה.

חלקכם אולי שמו לב שהכרזתי בעמוד הפייסבוק (המוזנח להפליא) של טאפאס וטאפאס, על מציאת השיר הטוב ביותר של השנה עד כה. הגיטרה המתעוותת והשירה השברירית של קונאן מוקסין הניו זילנדי העניקו לי את אחד הרגעים הנדירים יותר ויותר, שמצליחים להצדיק שעות אין ספור של חפירה באינספור בלוגים, קליפים ובנדקאמפים. וכיוון שאני עובד בתאגיד אמריקאי, אפשר כבר עכשיו להכריז – נמצא שיר הרבעון!

וממש כמו במקרה של השיר הנ"ל, שירה היא תנאי כמעט מחייב כדי לחבב עלי באמת יצירה מוזיקלית. אם אי פעם אנסה לבנות את רשימת השירים האהובים עלי, אני משוכנע למדי שאת הקטע האינסטרומנטלי הראשון לא תמצאו בעשרים או שלושים המקומות הראשונים. זאת גם לרוב הבעיה שלי עם להקות פוסט רוק, שגם המוצלחות שבהן הופכות במוחי עד מהרה לבליל אחד של צליל שלא מצליח להתגבש לכדי זכרון של ממש.

Vessels הם עוד להקה מהסוג הזה ממש, והמהלכים המוזיקליים שלהם לקוחים אחד לאחד מספר הכללים של אקדמיית Mogwai. ועדיין, כנראה מתוך התחשבות במוגבלים אינסטרומנטלית שכמוני, תוכלו למצוא כמה שירים של ממש באלבום. לפחות אחד מהם (Meatman, Piano Tuner, Prostitute) הוא פנינה של ממש, אם רק תצליחו להתעלם מהעובדה שהוא נשמע כמו משהו שרדיוהד שכחו כבר לפני עשור.

Vessels – The Trap

Vessels – Meatman, Piano Tuner, Prostitute

ואם כבר מדברים על שירה: הטריק הנדוש של שירה שמתבדרת אל מחוץ למלודיה עובד עלי כל פעם מחדש, עוד מהפעם הראשונה שהקשבתי ל-You are the light. עוד להקה שעושה זאת היטב היא Caribbean. שמוציאה עכשיו את אלבומה (הרביעי, אם אני סופר נכון) Discontinued Perfume. מלבד שירה עקמומית יש באלבום הזה שפע של יצירתיות ודמיון, והוא מסתמן אחרי שתי האזנות חטופות כאלבום שישמח אותי עוד זמן מה.

וגם – חשבתי להוסיף כמה מילים על C’mon האלבום החדש בעל השם המעצבן של Low, אבל נראה לי שאני אדחה את הביקורת בעוד שמיעה או שתיים. בינתיים אני בהחלט ממליץ לכם לפנות לו שעה מזמנכם – בעיקר אם גם אתם, כמוני, אוהבים את פאזת הרועש-שקט-רועש שעוברת על הלהקה בשנים האחרונות.

הטלוויזיה החדש והדקיקה שקנינו לאחרונה לסלון (ולהתראות למפלצת ה-CRT תוצרת שנות ה-90 שליוותה אותנו עד הלום) הייתה עבורי גם טריגר לשפר את ההשכלה הקולנועית שלי. בחודשים האחרונים אני משתדל לצפות ביותר ויותר סרטים, גם על המסך הגדול וגם על זה הכבר-לא-כל-כך-קטן שבבית. ועדיין, אני לא מרגיש צורך לכתוב על קולנוע בתדירות בה אני כותב על מוזיקה. הטעם המוזיקלי שלי אולי לא סופר-אוונגרדי, אבל אני עדיין מסוגל להפתיע מדי פעם עם המלצה מקורית. הרי כל שיטוט שלי ברשת מעלה צלילים חדשים מאת אמנים אלמוניים ומסקרנים. אבל איתור קולנוע שולי היא מלאכה מעט יותר קשה – ומה הטעם לספר לכם על הסרטים שכל חובב קולנוע אמור להכיר?

אבל המיינסטרים של תרבות אחת הוא תרבות השוליים של האחרת. ולמרות הכתרים הרבים שנקשרו בראשו בשנים האחרונות, אני מניח שהרבה מכם לא צללתם אל תוך התוצרת של הקולנוע הקוריאני העכשווי. וכשמדברים על קולנוע קוריאני מדברים בעיקר על שני במאים – פארק צ'אן-ווק ובונג ג'ון-הו. בחודשים האחרונים צפיתי, בנוסף ל"שבעה צעדים" האכזרי והמצמרר של פארק צ'אן ווק, גם ב-“Lady Vengeance”, המשכו החלש בהרבה, וב"צמא" – סרט הערפדים המצויין של אותו הבמאי. מהפילמוגרפיה הקצרה יותר של בונג ג'ון-הו צפיתי ב"זכרונות מרצח" הנפלא, שמזכיר מאוד את "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, וב"אמא" המטריד והמרגש, סרטו האחרון עד כה, ואולי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה.

שיובן – לא מדובר בסרטי אינדי או ארט האוס. למעשה, מדובר בשניים מהבמאים המוערכים והמצליחים בארצם, וכמעט כל אחד מהסרטים הללו היה להיט קופתי וביקורתי. ובכל זאת, צריך לעבור כמה מחסומים לפני שצופים בקולנוע מהמזרח הרחוק. הראשון הוא מחסום השפה – שבניגוד לצרפתית או ספרדית, שאני מסוגל לפענח את נימתם גם כשאני לא מבין את המילים – לא משדרת דבר לצופה המערבי, שתלוי לחלוטין בתרגום, גרוע ככל שיהיה. השני הוא הדמויות, לעיני ולאוזני נראו ונשמעו דומה, עם שמות דומים ומבלבלים להפליא. וזאת עוד לפני שדיברנו על הבדלי המנטליות במדינה ש"כבוד" הוא יותר ממחמאה על רכב חדש. עם כל הפערים הללו סביר להניח שפיענחתי רק 70 או 80 אחוז מהסרטים הללו, אבל בסצינות כמו זו שמסיימת את "אמא", וחונקת מצחוק ומדמעות בו זמנית, יש משהו אוניברסלי שאי אפשר לפספס.

התוספת שתופסת.

לא נראה לי שמישהו מצפה מהבלוג הזה לחדש לו משהו בנושאי טכנולוגיה או אינטרנט. פה זה לא טאק קראנצ' ואפילו לא חורים ברשת. אבל על exfm, תוסף המוזיקה לכרום שגיליתי לאחרונה, הייתי חייב לספר. התוסף הזה אוסף אוטומטית כל שיר מכל אתר בו תבקרו לספריה נוחה לשימוש בתוך הדפדפן, המסודרת לפי אתר, אמן ואלבום. התוצאה מעט מבולגנת (וכוללת לא מעט שירים שמעולם לא הייתי חושב לקטלג), אבל מקלה מאוד על איתור ה"שיר ההוא, ששמעתי לפני יומיים בבלוג ההוא עם הדב והגורילה". אבל הקילר-פיצ'ר מבחינתי הוא קטלוג השירים מתוך Bandcamp. עבורי, ואני מניח שגם עבור רבים מכם, בנדקמפ היא הדרך המועדפת להאזין לשירים אונליין – האתר שפטר אותי, במקרים רבים, מעונשו של מייספייס. Exfm מוסיף את האפשרות לקטלג ולשמור לעתיד את השירים הללו, ומייתר, במקרים רבים, את הצורך בעותק אופליין שלהם. למעשה, מדובר בתוסף כל כך טוב, שהוא העביר אותי סופית למחנה הכרומיסטים (אוהבים אותך שועלאש!).

ולכבוד ההמלצה הנ"ל, הנה שלושה אלבומים מלאים שדגתי השבוע מרחבי הבנדקמפ:

When Sound Generates Light הוא אלבום הבכורה הבאמת מצויין של Laboratory Noise, שמצליחים לערבב היטב את המיומנות של הטובות בלהקות הפוסט-רוק עם הוקים ושירה שמפשירים את הצינה שלהקות מהסוג הזה מייצרות לעיתים קרובות. בפעמיים-שלוש הראשונות האלבום הזה התמוסס באוזני ברגע השמיעה, בשמיעה הרביעית הכל כבר נתפס היטב במקומו.

אלבום הבכורה של Morrow, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. רוקנרול בסיסי למדי, יעיל ולעיתים תוקפני – משהו כמו קונור אוברסט ביום זועם עם תוספת הגונה של בירה אמריקאית דלוחה. לי זה עושה מעט נוסטלגיה ל-Trail Of Dead בימיהם הטובים – וסביר להניח שזה אלבום מוצלח בהרבה מזה ששובל המתים עומדים לשחרר בהמשך השנה.

לא מעט פעמים אני מגרד בראשי בנסיון להיזכר בשם הלהקה שרק אתמול שמעתי והתלהבתי ממנה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני שומע יותר מדי מוזיקה חדשה. אבל האשמה נופלת לעיתים גם על ההרכבים שבוחרים לעצמם שמות איזוטריים יותר ויותר. מה ההגיון בבחירה של שם כמו Tu Fawning מלבד התעקשות לשקוע באלמוניות מוחלטת עד קץ הימים? אבל אלבום הבכורה של אין-לי-מושג-איך-לתרגם-את-זה-לעברית מוצלח בהרבה מהשם שלהם. בדומה מאוד לזה של Celebration מהפוסט הקודם, הוא יושב בצורה מוצלחת על המשבצת של Beach House. יש מי שיקרא לזה צ'ילווייב, אני אקרא לזה יופי של אלבום.