לפני הכל – אף אחד כבר לא מופתע ש"צעצוע של סיפור 3" הוא עוד הצלחה ברשימת ההצלחות של פיקסאר, וגם לא שהוא הסרט המוצלח ביותר בסדרה כולה. פיקסאר לא רק עושים סרטים מצויינים בכל פעם, הם אפילו משתבחים משנה לשנה (הסרטים הישנים שלהם, טובים ככל שהיו, מתגמדים מול Up או וול-אי, למשל). ובכל זאת, יש רגע אחד נצחי באמת בסרט הזה. כמעט בכל סרט הוליוודי יש את רגע המתח הלחלוטין לא מותח של "הגיבורים בסכנה שאי אפשר להינצל ממנה"– הרי ברוב הסרטים, בוודאי בסרט של פיקסאר, הסוף חייב להיות טוב.

ובכל זאת, כל מי שצופה בסצינה הזו ב"צעצוע של סיפור 3" לא יכול שלא להיתקף בדאגה אדירה לגורלם של הדמויות. לא רק בשל העובדה שפיקסאר, כתמיד, מצליחים ליצר דמויות אנימציה אהובות הרבה יותר מכל דמות בשר ודם. אלא גם בשל הצורה שבה הדמויות מקבלות את גורלם ההולך וקרב – לא בלחימה עד הסוף המר, אלא דווקא בהשלמה שבשתיקה ומבטים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים. סצינה שמציגה שוב (אם לא השתכנעתם, לדוגמא, בעשר הדקות הראשונות של Up) את האמנים של פיקסאר ככמה מיוצרי הקולנוע המרגשים בעולם.

הציפור האיטית בעולם.

אני לא יכול שלא להרגיש הזדהות עמוקה עם סטלני תל אביב היקרים, שכן גם בתחום ההתמכרות שלי, מוזיקה חדשה, עוברת עלי תקופת יובש כמעט חסרת תקדים. יכול להיות שמדובר באמת בתקופה חלשה מוזיקלית, ויכול להיות שאני לא שם את האוזניים שלי במקום הנכון. אבל גם יכול להיות (וסביר הרבה יותר) שכל המוזיקה הנכונה נמצאת פה, לפני, אבל אני עסוק מדי בדברים אחרים – נניח, בלקרוא כתבה על תמנון שמנחש תוצאות משחקי כדורגל -  שמונעים ממני להקשיב באמת.

בכל מקרה, בזמנים כאלו כל רמז לגדולה מוזיקלית הוא אוצר בלום. אלא שהרמזים הללו מגיעים ממקומות נידחים יותר ויותר. אין דבר יותר מתסכל מלשמוע שבריר מוזיקלי מעמוד מיספייס מוזנח של ספק להקה אדירה, ואז לגלות שאדון גוגל, לא משנה איזה מחרוזת אכניס לתוכו, מסרב לקשר ביני לבין האלבום המלא. בצר לי אני פונה לאחרונה יותר ויותר חזרה אל הציפור הכחולה.

אין סוף לעלבונות שניתן להטיח בסולסיק. מדובר כנראה ברשת השיתוף הפרימיטיבית בעולם. עם מנגנון חיפוש שפועל יום כן יום לא, עם תלות מוחלטת ברשימת המשתמשים המחוברים, עם מהירות הורדה שלא התקדמה מאז המודם הראשון, ועם תכונות של נאפסטר 1.0 ועיצוב ממשק משתמש של חלונות 3.11. ועדיין, עם קצת מאמץ והרבה סבלנות אפשר עדיין לדלות שם, ביט אחר ביט, שפע של מוזיקה שקשה מאוד למצוא בכל מקום אחר.

שני אלבומים גירדתי השבוע מהסולסיק. הראשון הוא “Celebrate this Place” האי פי החדש של Islet, שחמק ממני כבר זמן מה. הלהקה הזו היא סוג של מקרה מבחן לחשיבותה של נוכחות רשת. הלהקה סירבה או לפחות התעצלה ליצור כזו לעצמה – במשך זמן רב לא היה אתר אינטרנט רשמי או דף מיספייס עבורה. אבל נראה שהלהקה הוולשית הצליחה ליצר לעצמה הייפ וגוף מעריצים בדרך הישנה והטובה – דרך הופעות. בשלב כלשהוא החליטו שני מעריצים, שלא הצליחו למצוא שום מידע על הלהקה ברשת,  להקים לה אתר לא רשמי ומבולגן להפליא – ולפתע Islet התפרסמו בתור מעין מובילים של אידיאולוגיה אנטי-וובית – והציתו מיני דיון על החשיבות של נוכחות רשת.

האם דווקא ההתעקשות על אנונימיות היא שגאלה את Islet מהאנונימיות שלה? ייתכן, אבל המוזיקה של הלהקה בהחלט מצדיקה תשומת לב בפני עצמה. שיר הפתיחה מגלה חניכים מצטיינים של אקדמיית "תוף-לא-מת" של הליארז, ההמשך מגלה שפע של כיוונים מוזיקליים חדשים, עם איזון מצויין בין הרועש למלודי, ובין היצירתי לנגיש והקליט. אחרי הרליס הזה בהחלט אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד שלה – בינתיים, מי היה מאמין, קם להם גם אתר רשמי קטן ומעפן במיוחד.

Islet – iris

Islet – One of These Worlds

Islet – Jasmine

כשקראתי לראשונה את הביקורת של Tiny Mix Tapes על האלבום החדש של The Black Swans הייתי מוכן להישבע ששמעתי את שם הלהקה בעבר. משהו בשם הזה נשמע כל כך קלישאתי ומוכר, שהתקשתי להאמין שזאת הפעם הראשונה שנתקלתי בו. מתברר, עם זאת, שמדובר בלהקה אלמונית למדי, שזהו אלבומם השלישי. לידתו של האלבום, “Words Are Stupid” בטרגדיה: כנר הלהקה נואל סוייר מצא את מותו בהתקף לב תוך כדי שחיה בגיל 37, והלהקה הוציאה לזכרו את האלבום בהוצאת ויניל מצומצמת.

בהתאם לנסיבות מדובר בסוג האלבומים שוברי הלב באופן מוחלט, אבל אני חייב להודות שבמידה רבה נשארתי אליו אדיש למדי. אולי הסיבה היא בכך שהאלבום הזה לא מוציא את הלהקה ממקומה הטבעי, שכן מדובר בלהקה שגם באלבומיה הקודמים נשמעה כלהקת הלוויות. ואת העצב המזוקק ביותר יודעים להוציא, לפחות אצלי, דווקא אלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם בדרך כלל. באופן מעט אירוני האלבום חסר את המאפיין סוחט הדמעות ביותר באלבומי הלהקה – הכינור של סוייר, ודווקא ההאזנה לאלבומיהם הקודמים של הלהקה, בהם הנוכחות של סויר מורגשת היטב, מצמררת הרבה יותר.

Black Swans – Language Tenor

Black Swans – Day at The Park of Roses

והנה שני שירים ישנים יותר של הלהקה – שימו לב לכינור:

Black Swans – Blue Skies

Black Swans – Shake

ולסיום – שיר חדש, לקראת אלבום חדש, של Of Montreal. את הדעה שלי על "Hissing Fauna, are you the destroyer" כתבתי כבר בראשית ימי הבלוג. דוגמא מצויינת לעצב מזוקק שמגיע מאלו שאין זו הטריטוריה הטבעית שלהם, ואם תלחצו אותי לקיר, מועמד מצויין לתואר אלבום העשור הקודם שלי. האם יש בכלל טעם להעמיד את עומס הציפיות הזה אל מול האלבום החדש שלהם? על פי איך שהשיר החדש נשמע, כנראה שלא. אבל מהרגע שהציפיות האלו נוצרו, יש סיכוי טוב ששום אלבום של הלהקה הזו לא ירצה אותי שוב.

Of Montreal – Hydra Fancies by Some Kind of Awesome

לפני הכל - נדמה לי שהדבר הטוב ביותר ב"חיה מילר" שזכיתי לראות לראשונה בלבונטין לפני שבוע הוא הבוסריות שלה. התחושה היא שהשלישיה רחוקה מלמצות את הפוטנציאל – הליריקה עדיין לא מושלמת, הביצועים עדיין טיפה רופפים. וכיוון שמדובר כבר עכשיו באחת הלהקות המדוייקות והנכונות בשוק האינדי הישראלי הצפוף, יהיה מעניין לגלות כמה טובים הם יהיו עוד שנה, שנתיים או חמש.

עניין של גישה

גם בימים בהם הרוק והאלקטרוניקה היו כמו שמן מכונות ומים מינרליים הצליחו הכימיקל ברדרס והפרודג'י לכבוש להם לבבות בקרב רוקרים קשוחי לבב וטהרנים, בעיקר בזכות הגישה הרוקנרולית של הראשונה והפאנקיסטית של השניה. היום, כשכל החומות נפלו ממזמן אין בעיה למצוא דמיון בין האלקטרוניקה מעוטת הביטים של קריסטל קאסלס והפאנק-fאנק התוקפני של Mi Ami. מוזיקה היא קודם כל עניין של גישה – ובמקרה הזה, הכל הוא בשירה האגרסבית של הסולנית (או במקרה של Mi Ami, בסולן עם קול הפלאצטו שנשמע כמו סולנית צווחת) ובאווירת המיזונטרופיה הכללית – הבחירה בין הגיטרה לבין הסאמפלר מגיעה אחר כך. ובכל זאת, בעוד שאצל הקריסטלים אפשר למצוא רגעי חסד, אפילו כאלו שיעבדו גם במסיבה היפסטרית למחצה, אצל Mi Ami ההתמסרות לצד הזועף היא מוחלטת, לעיתים אפילו מתישה במקצת. זה כנראה מסביר מדוע מסביב לאלבום ההולך וקרב של הקאסלס יש הייפ הולך וגובר, ואילו האלבום השני של Mi Ami בא והלך בשקט יחסי. בכל מקרה, אם יש לכם רגעים בהם אתם זקוקים למנה מרוכזת של רוע לב מוזיקלי, ייתכן שההרכב מוושינגטון הבירה הוא המזור למכאוביכם.

Mi Ami – Latin Lover

Mi Ami – Secrets

אפשר לספור על רבע יד את מספר הפעמים שכתבתי על פוסט רוק על גבי מסך זה. אני מאזין ללא מעט הרכבי פוסט רוק: לחלקם הוקים מופלאים, לחלקם אין הוקים כלל. חלקם בונים אווירה מחשמלת, חלקם בקושי מצליחים לבנות אווירה בכלל. הטובים ביניהם הם אלו שעוטפים את החדר בקפסולה של צליל בתוכה אפשר לעסוק בכל דבר אחר – לקרוא, לגלוש, או לכתוב פוסט, ולהחליק חזרה פנימה אל המוזיקה ברגעים הנכונים. ועדיין, גם הטובות ביותר מבין הלהקות הללו לא מצליחות ליצור בידול מספיק, וחשוב מכך, קשר רגשי מספיק, על מנת לגרום לי לאלבום שוב ושוב, להיזכר בו ברגע הנכון – לקשר אותו להיסטוריה המוזיקלית והאישית שלי. Red Sparowes (שגיאת הכתיב במקור) הם ללא ספק בצד הנכון של הז'אנר, ואלבומם השלישי הוא בוודאי אחד אלבומי הפוסט-רוק המגוונים והמרשימים ששמעתי זה זמן רב. המתח שלהם נבנה תמיד בצורה הנכונה, ונשבר תמיד באלגנטיות ולא בטונים צורמים. ובכל זאת, קשה לי לחשוב על עצמי שומע את האלבום הזה עוד שנה או שנתיים, בוחר בו על פני שפע אלבומי הפוסט-רוק בספריה, או סתם זוכר שזה האלבום ששמעתי, אז מזמן, שבוע לפני יום הולדתי השלושים.

Red Sparowes – A Hail of Bombs

Red Sparowes – A Swarm

להאזנה לאלבום המלא

בוודאי תופתעו לשמוע שהצלחתי לחמוק מה-Radio Dept עד היום. ההרכב השבדי תמיד נדמה לי קצת רכרוכי, קצת אינדי-לייט לטעמי. האזנות ראשונות לאלבומם השלישי, Clinging to a Scheme, שברו קצת את הסטיגמה שבניתי להם על לא עוול בכפם. אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בשמיעה ראשונה, אבל יש באלבום הזה קצת יותר ממה שנקרא במעט תיעוב "אינדי פופ" וגם כמה נגיעות קטנות אך משמעותיות של יצירתיות מרשימה. וכיוון שאני מניח שרבים מהקוראים מכירים את הלהקה טוב בהרבה ממני, נותר לי רק לשתוק ולשתף איזה שיר או שניים.

ואני מניח שכולכם כבר שמעתם את האלבום החדש והמצויין של LCD Soundsystem. ואני רוצה רק לתהות – מה נותן לג'יימס מרפי את המעמד האייקוני שלו? הוא לא אמן האינדי המצליח בעולם (בתפר בין האינדי למיינסטרים יש מצליחים ממנו), והשם שלו לא ממש דלף מחוץ למעגל של חובבי המוזיקה ה"רציניים" אל מזפזפי הרדיו למיניהם. ועדיין, בתוך אותה קהילה אין אירוע שמעורר ציפיה כמו אלבום חדש של LCD Soundsystem. האם זאת היכולת שלו ללכוד את רוח התקופה? האם זה העיסוק במוזיקה מנקודת מבטו של חובב מוזיקה? מה בדיוק הסוד החמקמק שהופך את ג'יימס מרפי לקונצנזוס המוחלט של קהילת האינדי?

Radio Dept – Memory Loss

Radio Dept – This Time Around

LCD SoundSystem – Dance Yrself Clean

ולסיום - לא קשה למצוא חסרונות ב"קיק אס", סרט הקומיקס האלים והמשעשע להפליא שמסיים כעת את השבוע השני להצגתו בישראל. שני הסיפורים השונים שלו – קומדיית הנעורים וסרט האקשן, לא ממש מתחברים היטב, וההקפדה על הריאליזם בתחילתו הופכת עד מהרה לפנטזיה טיפשית למדי. ועדיין, תתקשו למצוא סרט כיפי יותר על המסכים. רוצו מהר, לפני שיגמר.

עם כל האהבה האדירה שלי למוזיקה, האזנה לאלבום ואפילו הופעות חיות הן לרוב חוויות מופשטות מדי מכדי לנתק אותי לחלוטין מהעולם שסביב. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי עומד בהופעה, אפילו כזאת שלה חיכיתי שבועות רבים, כשמוחי נודד למקומות הבלתי רצויים ביותר. ממציאת משפטי מפתח לפוסט בבלוג, דרך חישוב של אורך ההופעה ומספר ההדרנים והשוואתם לכל הופעות העבר משחר ההיסטוריה, ועד, אבוי, מחשבות על המצגת של מחר בעבודה.

לכן הקולנוע הוא עבורי, עדיין, המפלט האולטימטיבי. המקום היחיד בו אני יכול לשכוח לחלוטין, למשך שעתיים, את העולם שבחוץ – לשכוח את היום והשעה, מאיפה באתי ולאן אני הולך – ולשקוע במשהו אחר לגמרי. לכן יש לי נטיה לסלוח לסרטים על פגמים עלילתיים לטובת אימפקט קולנועי משובח. לא מדובר בהכרח בספקטקלים אה-לה-אוואטר, אלא גם בסרטים צנועים יותר שיודעים לעשות שימוש בקולנוע על מנת לספר משהו שגדול מהתסריט שנכתב עבורם.

לכן גם במקרה של "שאטר איילנד" של סקורסזה, בו צפיתי השבוע, אני מוכן לשים בצד את כל נקודות החולשה ולהיכנע לקולנוע הסוחף של המאסטר. נכון, העלילה היא כולה תרגיל עוקץ מלא חורים, מהסוג שאפילו מ. נייט שאמאלן כבר מתבייש לייצר (לזכותו של סקורסזה יאמר שהוא לא מנסה להפתיע יתר על המידה ומספק את הטויסט העלילתי בטפטופים מדודים), אבל השילוב של משחק משכנע ואווירה מחשמלת מצליחים יותר מלחפות על מגרעותיו. אלו בדיוק החומרים עבורם אני מוכן לשלם 45 ש"ח לכרטיס + מחיר מופקע לפופקורן דלוח.

ומה עם קצת מוזיקה, אתם שואלים? אפשר להתחיל עם מה שעשוי להיות להיט הקרוסאובר הבא, הלא הוא האלבום החדש של ג'יימס מרסר ודנג'ר מאוס תחת השם Broken bells. אם כבר קראתם על האלבום או הקשבתם לו, אתם יודעים שהוא נופל משמעותית מהאלבום הקודם של העכבר, הלא הוא שיתוף הפעולה שלו עם ספרקלהורס זצ"ל (שגם בו השתתף ג'יימס מרסר). בעיקר בולט באלבום הזה המרחק בין השירים, הנעים בין הטוב לבינוני, לבין ההפקה המדוייקת של דנג'ר מאוס, שהופכת כל צליל למוכר להפליא כבר מהשניה הראשונה.

Broken Bells – The High Road

Broken Bells – Vaporize

Broken Bells – The Ghost Inside

ומי שמעוניין במשהו מעט יותר מאתגר יכול להאזין לאלבום הכבר-לא-מאוד-חדש של Motorpsycho, להקה נורווגית וותיקה במיוחד. האלבום, “Heavy Metal Fruit” משלב את ההאבי מטאל המובטח בשמו עם פסיכודליה, ג'אז וגישה פרוגרסיבית שמותחת את השירים אל עבר קו עשר הדקות והלאה. מדובר בעסק כבד הרבה יותר, מוזיקלית ורעיונית,  ממה שאני מקשיב לו בדרך כלל – יש לי סבלנות מוגבלת למוזיקה שמסריחה מעודף רצינות -  אבל באלבום הזה יש מספיק רעיונות טובים וזרימה נכונה על מנת להצדיק את המאמץ.

Motorpsycho – Starhammer

Motorpsycho – Close Your Eyes

ולסיום, Wolf People זוכים כבר עכשיו בתואר השם הכי נדוש ללהקת אינדי (לפחות עד ש “Deer Eyes” ייקחו מהם את התואר), אבל המוזיקה שלהם ממש לא כזאת. תוכלו למצוא קווי דמיון פסיכודליים ביניהם לבין הלהקה הקודמת בפוסט, אבל אנשי הזאב לוקחים את זה למקום אחר לגמרי – קליל הרבה יותר, עמוס סיטארים וחלילים. לא הכל פוגע פה בול במקום (כולל כמה וכמה שירים שיושבים תחת הכותרת המבאסת “Interlude”) – אבל יש כאן ניצוצות של מה שעשויה להיות להקה מצויינת, אם רק אצליח לזכור את השם חסר היחוד שלה.

Wolf People – Black Water

Wolf People – Cotton Strands

שישי לפנות ערב, מתחם הבורסה ברמת גן. בחורה עומדת על מדרגות חיצוניות ומצולמת במה שנראה כסשן מקצועי, אולי לאלבום חתונה – למרות שבשמלתה השחורה ובשמשייה היא נראית מתאימה יותר לאלבום לוויה. ואני יושב על ספסל מוקף בקוביות הבטון והמתכת של המתחם – הכעור שביניהם הוא זה שבו אני עובד. אבל הבניינים האלו הם עבורי מקור השראה לא פחות חזק מכל הנופים הקסומים בעולם. בעיקר כשאני קורא את הגיגיו המטונפים של ניק קייב ב"מותו של באני מונרו" (מומלץ בחום) ומקשיב ליופי היומיומי, האגבי, של המוזיקה של פייבמנט. זיהום אוויר עושה נפלאות לשקיעה, זאת יודעים כל תושבי לוס אנג'לס. ורק חיפה וכימיקליה ובאר שבע עם רמת חובב יכולים להתחרות בציר ז'בוטינסקי ברמת גן. וברגע אחד מושלם שירת הבורגנות של Grounded משתברת, יחד עם קרני השמש השוקעת, על החלונות המבריקים שמסביב.

אחת הסתירות הגדולות בנוגע לפייבמנט היא התגובה הרגשית השונה לחלוטין שהלהקה מייצרת אצל אנשים שונים. רבים מתייחסים אליה כמעט כבדיחה (מוצלחת או לא) – להקה ששרה שירים עמוסי סרקאזם, אולי אפילו אבי אבות התנועה ההיפסטרית מלאת הזלזול של ימינו. אחרים, כמוני, מוצאים שהמוזיקה של פייבמנט לוחצת להם על בלוטות הרגש בצורה שאף להקה אחרת לא מצליחה. הסיבה, כך נדמה לי, נובע מסוג הרגשות שפייבמנט פונים אליהם. לא תמצאו שם, בדרך כלל, שירי אהבה או לבבות שבורים, גם לא זעם או שמחה. במקומם תמצאו עייפות, דיסאורינטציה ותחושת מחנק. ובמקרה של Wowee Zowee, אותו שמעתי על הספסל באותו היום, מנות גדושות של פחד מהתברגנות ואת התחושה החמקמקה, האיומה, שרק חיים נוחים מדי יכולים ליצר. ואם המילים של "Father To A Sister Of Thought" לא מייצרים אצלכם לפחות תחושה קלה של הזדהות – אשריכם וטוב לכם.

סבב ההופעות העולמי של פייבמנט, ראשון מזה יותר מעשור, עומד להיפתח. האם אני ארשה לעצמי להפסיד את ההזדמנות, החד פעמית אולי, לראות את האהובה בלהקותי? המוח אומר שעדיף להימנע – בעיקר שגם כך לא מדובר בלהקת הופעות מיתולוגית, אפילו כזאת שבמצב רוח רע יכולה להיות להקת הופעות מבזה, שהשנים והסיכסוכים בוודאי לא עשו לה טוב. אבל הלב, הלב – הרי אם היינו פועלים רק על פי שיקולים שכלתניים, גם הפיקסיז היו מופיעים בארץ מול דשא ריק.

Pavement – Grounded

Pavement – Father To A Sister Of Thought

Pavement – Fight This Generation

ואם מצאתם את הפסקה שלמעלה קצת מדכדכת, תוכלו בוודאי להתנחם עם אלבום הבכורה של Race Horses הוולשים. בהשוואות ל"Super Furry Animals" הם זכו גם בשל מוצאם וגם בשל העובדה שהם לא מפחדים לשיר בשפת ה"אם" שלהם (למרות היותה שפה רשמית בויילס, מצבה של הוולשית במדינה לא טוב בהרבה מזה של היידיש בישראל). אבל כבר בהאזנה ראשונה אפשר לראות שההשוואות הללו הם יותר מאסוציאציה שיטחית. הסוסים אולי עוד לא מגרדים את שיאי היצירתיות של החיות השעירות בשנות השיא שלהם – אבל כשהצדעיים האפורים הולכים ומשתלטים על הפרווה מאלבום לאלבום, טוב לראות דם מוזיקלי חדש שזורם מהאומה הזעירה.

Race Horses – Man In My Mind

Race Horses – Cake

Race Horses – Cacen Mamgu

Race Horses – Grangetown 02920

ולסיום – האתר GeekWeek נותן סקירה של 20 השוטים הרציפים ("Extended Takes") הטובים בכל הזמנים. מעבר לעובדה שהרשימה הזאת היא חובה לאלו, כמוני, שסובלים מהשכלה קולנועית דלה (ניתן, למשל, להיווכח שוב בגאונות הקולנועית של אורסון וויילס), הרשימה הזו מכילה גם את אחת הסצנות המרהיבות שראיתי אי פעם – סצנת הנסיעה של "הילדים של מחר". אם אי פעם הטלתם ספק בנחיצותן של סצינות מורכבות וקשות לצילום בעידן שבו ניתן לפתור הכול באמצעות העתקה והדבקה, צפו בסצינה הזו (ובדוקומנטרי הקצר שמסביר כיצד נעשתה) ואולי תשנו את דעתכם. גם אם לא תבחינו במורכבות הקולנועית של הסצינה, לא תוכלו להתכחש לאפקטיביות המרשימה שלה – כזאת שנדמה שכבר אי אפשר ליצר מול קהל שבע ריגושים שראה כבר הכל. הסצינה הזו, ועוד כמה דומות לה, הן הסיבה העיקרית מדוע הסרט הזה, למרות הפגמים בעלילתו, הוא בעיני אחד הטובים שראיתי בשנים האחרונות.

ואזהרה חמורה – אני מאלו שמאמינים שסרט טוב באמת לא ניתן לספיילר. ועדיין, הסצינה הזו מכילה את אחד מפיתולי העלילה המשמעותיים ביותר בסרט, וגם האפקטיביות שלה רבה בהרבה בקונטקסט המקורי. אם טרם צפיתם בסרט, רוצו לצפות בו והתעלמו מהקטע שכאן.

הסרט המתבסס על "הדרך" של קורמאק מקארתי הולך וקרב, ושבוע לאחר שסיימתי את קריאתו אני לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל מתרגמים את הספר הזה לפורמט קולנועי. אמנם המסגרת העלילתית – סיפורם של אב ובנו בעולם פוסט אפוקליפטי – לא ממש זרה לקולנוע האמריקאי, אבל מלבד כמה תיאורים גרפיים מזוויעים, וסצינות מתח בודדות, אין שום דבר קולנועי ברומן הזה. ספר עם מעט מאוד דיאלוגים, שהספרטניות שלהם מתנגשת היטב עם עולמם הפנימי של הדמויות (מה שעשוי לגרור כמות בלתי נסבלת של ווייס אובר, אולי האמצעי האנטי קולנועי ביותר בעולם). גם ההתפתחות העלילתית מועטה, ורבים מהאירועים והתיאורים נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב. בנוסף, גם פיתולי העלילה המעטים צפויים במכוון, כדרכה של הטרגדיה הקלאסית. בעיקר חסרות כאן תשובות – המפתח העלילתי לכמעט כל סרט אמריקאי מהזן ההישרדותי – לאף אחת מהדמויות אין שם, המטרה של המסע כולו מעורפלת גם עבור משתתפיה, ואפילו מהות האפוקליפסה (שלא לדבר על סיבה לקיומה) לא מובהרים כלל – ואם הסיום מעורר שמץ של תקווה בתוך האפילה, הרי שהוא גם מעלה יותר שאלות חדשות מתשובות.

מצד שני, ייתכן שהדרך לעשות זאת היא בדיוק הדרך שבה נקטו האחים כהן עם ספרו הקודם של מקארתי – כלומר, לא לשנות דבר. רבים מהצופים שיצאו מבולבלים מההקרנה של "לא ארץ לזקנים" ("ארץ קשוחה" במפיצית-ישראלית) בוודאי היו מרגישים מבולבלים הרבה פחות לו קראו את המקור הספרותי. לא כיוון שהספר אניגמטי פחות מהעיבוד הקולנועי, אלא כיוון שאת מוזרויות העלילה (דמויות סמבוליות לחלוטין, אכזריות שרירותית ועלילה משנית לכאורה שנמשכת הרבה לאחר פתרון הקונפליקט המרכזי) קל יותר לעכל במסגרת ספרותית מאשר במסגרת הקולנוע ההוליוודי. על כך חייבים להוריד את הכובע בפני האחים כהן, שהבינו שהספר הלא שגרתי של מקארתי יכול להפוך, כמו שהוא, לתסריט עילאי, שובר מוסכמות, דווקא בגלל חוסר ההתאמה שלו לתבנית ההוליוודית המקובלת. למעשה, התסריט כל כך נאמן למקור הספרותי (הצלחתי לאתר רק עלילת משנה לא משמעותית אחת שקוצרה במעבר לקולנוע) שאני חייב לתהות מה גרם לאקדמיה להעניק לאחים כהן, מלבד הפרסים המוצדקים להפליא על הבימוי והסרט, גם את פרס האוסקר על תסריט מעובד עבור תסריט שלא עבר כמעט אף עיבוד – מלבד, כמובן, הנטיה של האוסקרים לתגמל בדיעבד יוצרים שלא זכו למספיק הערכה בזמן אמת. האם יצליח במאי מנוסה הרבה פחות (ג'ון הילקוט האוסטרלי) לחולל את אותו הנס עם ספר קולנועי הרבה פחות (ובעיני, גם טוב פחות) – קשה להאמין, אבל התוצאה תהיה בוודאי שוות צפייה.

וכדי שלא תרגישו מרומים בהיעדר מוזיקה לסוף השבוע, הנה זוג שירים מתוך Alpinisms, אלבום הבכורה הלא לחלוטין חדש של School Of Seven Bells, שעוד לא הגעתי להכרעה בנוגע למקומו בנצח המוזיקלי שלי – אבל את השבוע האחרון הוא בהחלט עשה לי.

School Of Seven Bells – iamundernodisguise

School Of Seven Bells – Half Asleep