מוצף עד כדי בחילה בסיכומי שנה ועשור, כולל כאן בבלוג, דחיתי עד כמה שניתן את סיכום השנה שלי ואף שקלתי לוותר עליו לחלוטין. במקום, בתור פשרה, הנה סיכום שנה מזורז עם שלושה אלבומים נפלאים, אלבום שנה אחד ועוד כמה אלבומים ששווים איזכור.

The Antlers – Hospice

כמה קל לעבוד עלינו. אחרי שנים של הייפ, של להקות שהוכתרו לדבר הגדול הבא רק כדי להעלם אחרי רבע אלבום, של הבטחות חסרות כיסוי פשוט נמאס לנו. טמנו את ראשנו בחול, למדנו להתעלם, וגם שטרחנו להאזין פשוט שכנענו את עצמנו בכוח שמה שכולם מתלהבים ממנו הוא כנראה עוד בלון חסר כיסוי. אבל למערכת יחסי הציבור יש דרכים עוקפות לליבנו. כל מה שצריך לעשות הוא לשכנע אותנו בקיומו של אוצר "סמוי", אלבום של להקה צעירה, חסרת לייבל, ולא מוכרת. לשכנע אותנו שמה שאנחנו שומעים הוא הגילוי הפרטי שלנו, ולא מה ש"כולם" מתלהבים ממנו.

לפתע, כמעט בו זמנית, אלפי אנשים ברחבי העולם גילו את ה-Antlers, גילו את הדבר הקרוב ביותר ל-Funeral של ארקייד פייר שיצא השנה. אבל גם כאשר אלפי בלוגים ברחבי העולם היללו את האלבום הנפלא והמייסר הזה, עדיין הוא הצליח לשמור על תדמית תמימה – כזה שלא רוכב על גלי הייפ אלא נישא מפה לאוזן בגל של אהבת מוזיקה אמיתית.

ומה המסקנה? אולי שמוזיקה טובה תצליח תמיד להגיע לאוזני הקהל גם ללא מתווכים פורמליים. אולי שחוסר הייפ גם הוא סוג של הייפ. ואולי שגם חוסר הייפ יכול להיות הייפ מוצדק מאין כמוהו.

The Antlers – Kettering

The Antlers – Two

The Horrors – Primary Colours

לפני כחודשיים הוזמנתי על ידי חברים למסיבה בדרום ת"א. בהיעדר רכב זמין החלטתי לוותר על התחבורה הציבורית ולעשות את הדרך – כשעת הליכה – ברגל. כל הדרך ליוו אותי The Horrors וגשם קל של תחילת החורף. את Primary Colours אהבתי עוד לפני אותו הערב – אבל זה היה ללא ספק רגע השיא ביחסינו. המסיבה, דרך אגב, הייתה מבאסת להפליא, אבל ממש לא הצטערתי שיצאתי אליה.

למען האמת, ייתכן שהאלבום הזה הוא הסיבה הכי טובה לסיכום השנה הזה. האלבום היחיד ברשימה שלא נטחן עד דק במצעדי השנה. נכון, הוא לא מושלם כמו שאר האלבומים ברשימה הזו. נכון, מדובר בסתם עוד אלבום מחווה לג'וי דויז'ן, שכמוהו ראינו עוד עשרות במהלך העשור האחרון. אבל The Horrors הבריטיים מצליחים, באלבומם השני, להיות הרבה יותר נאמנים למקור ומדויקים מרוב מתחריהם משני צידי האוקיינוס. לא רע בכלל עבור מי שנחשבו לפלופ מוחלט לאחר אלבום הבכורה.

The Horrors – Do You Remember

The Horrors – New Ice Age

Grizzly Bear – Veckatimest

נדמה לי שכל מה שאכתוב כאן יהיה מיותר. הכל כבר נאמר על האלבום העשיר, המגוון והמדויק ביותר שיצא השנה. למעשה, אלבום השנה כמעט לכל מי שלא נופל מהרגליים מהאנימל קולקטיב. בכל שנה אחרת, שבה לא הייתי נתון לקסמה של המכשפה השבדית, זה כנראה היה גם אלבום השנה שלי. יותר מכל רשימה שבה האלבום הזה לקח בהליכה, יותר מכל הכתרים שנקשרו לו בשנה האחרונה בכל הבלוגים האופנתיים, שימח אותי כששני אנשים שונים במשרדי – לא בדיוק היפסטרים מנוסים – השמיעו את צליליו ברחבי הקומה. אין דבר יותר משמח מלראות אלבום אינדי רוכש לו קהלים חדשים, בוודאי כאשר מדובר באלבום קצת יותר מורכב ומעניין מהסטרוקס או הווייט סטרייפס.

Grizzly Bear – Two Weeks

Grizzly Bear – All We Ask

Fever Ray – Fever Ray

הקול

אינספור עיוותים ומניפולציות עובר קולה של קארין דרייג'ר אנדרסון במהלך האלבום, אלף פנים יש לו – ובכולם הוא מהלך עלי קסם משתק. אצל אנשים רבים תעלולי האולפן האלו משדרים קרירות או ניכור – מושגים שמושלכים פעמים רבות לחלל האוויר כשמדברים על Fever Ray. האם ניתן להאמין למי שמעוותת את קולה עד שלא נשאר זכר למקור? למי שיכולה להישמע, בהינף כפתור, פגיעה או תוקפנית, נשית או גברית (וגם אני טעיתי לזהות את קולו הבלתי קיים של אחיה בחלק מהשירים)? התשובה עבורי היא כן, כן, ועוד פעם כן. לא הופתעתי לגלות שאפשר לגרום לקול של אישה להישמע גברי – אבל הייתם מאמינים שאפשר לגרום לו להישמע כל כך אמיתי?

השירים

בחלק מהביקורות שקראתי נרשמה נטייה מסויימת לזלזל בטקסטים של Fever Ray, לראות בהם כיצירות תלושות, מלאות אווירה אבל חסרות תוכן. אמנם לא כל הטקסטים של אנדרסון מוצלחים או קוהרנטיים – אבל ברגעי השיא שלה היא מצליחה לתאר במדוייק רגעים של קסם אגבי. הקשיבו, לדוגמא, ל-Seven, מלא הגעגועים לחבר ילדות (מת?) איתו נהגה לשבת ליד כיור המטבח ולדבר – על אהבה, על טבליות הדחה – בעיני אחד המרגשים בשירי השנה.

האווירה

מהתו הראשון של “If I had a heart” ועד למקצב השבטי שמסיים את “Coconut” האלבום הזה הוא קודם כל אווירה – אפלה, מטרידה, מצמררת. יותר מכל אלבום אחר השנה זה האחד שלוקח אותי למקום אחר, שמנטרל את היכולת שלי להתמקד בשום דבר אחר, שגורם לי להישען אחורה עם האוזניות ולשכוח את העולם שמחוצה לו. ואין קריטריון טוב יותר, כך נדמה לי, למציאת אלבום השנה.

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Fever Ray – Dry and Dusty

ועוד אלבומים ששווים איזכור:
Japandroids – Post Nothing – פיסת האינפנטיליות המהנה והאינטליגנטית של השנה.
Bear In Heaven – Beast Rest Forth Mouth – שהחצי הראשון של אלבומם השני הוא אחד הסוחפים של השנה – בעיקר בזכות עבודת התופים המדוייקת.
David Bazan – Curse Your Branches – שלמרות צדקנות נוצרית שהכעיסה אותי לפרקים, הצליח להגיע לליבי – בעיקר בזכות זה שלא כלא את עצמו במסגרת המצומצמת של הסינגר-סונגרייטר.
Dark Night Of The Soul – האלבום הכי טוב שלא יצא השנה.
Swimming – The Fireflow trade – לא הופתעתי לגלות שהייתי היחיד שהצביע לאלבום הזה לרשימת אלבומי השנה של עונג שבת – אני משוכנע למדי שאחרי האזנה או שניים חלקכם יכו על חטא.
Phantom Band – Checkmate Savage – אלבום סופר מלהיב ומפוצץ מכשרון מלהקה סקוטית שרחוקה שנות אור מהסטיגמה העגמומית של אחיותיה לסצינת האינדי המקומית. .
The Black Heart Procession – Six – ההכרות הראשונה שלי עם הלהקה הוותיקה והמרשימה הזו. Witching Song הוא מועמד מצויין לשיר השנה.

ואם עוד לא נמאס לכם מסיכומי שנה ושירי שנה, ערכתי אוסף שירים קטן שמכיל כמה מהשירים שמופיעים בפוסט הזה ובפוסטים קודמים באתר – ועוד כמה שלא. מעין אוסף בלתי מחייב של שירי השנה. ליחצו כאן להורדה.

Tracklist:

Swimming – Panthalassa
Cold Cave – Life Magazine
Eyedea And Abilities – This Story
Oh no Forest Fires – Swing And A Misdemeanor
Bear In Heaven – Lovesick Teenagers
Phantom Band – Halfhound
Japandroids – Heart Sweats
Neon Horse – Strange Town
The Horrors – Do You Remember
Fever Ray – Dry and Dusty
Clues – Cave Mouth
The Black Heart Procession – Witching Stone
Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)
Sleepy Sun – New Age
Swimming – Crash The Current
Fever Ray – Seven
Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show
Handsome Furs – Legal Tender
The Decemberists – Won't Want For Love (Margaret In The Taiga)
Noah And The Whale – Love of an Orchestra
David Bazan – Bless This Mess
Grizzly Bear – All We Ask
The Antlers – Two

שנה טובה!

לפני הכל - יש לי יחס מעט אמביוולנטי לדפנה והעוגיות. מצד אחד, כבר משמיעה ראשונה ברור שמדובר באחת הלהקות המרשימות והכיפיות בסביבה, שלולא השמרנות האיומה של הרדיו המקומי הייתה ממזמן להיט אדיר. מצד שני, עודף חשיפה, מהתקופה שהאישה חרשה על אלבום הבכורה שלהם מבוקר ועד ערב, הצליח להמאיס עלי קצת את הלהקה. לשמחתי, להופעת הפרידה מתמר זיו, סקסופוניסטית הלהקה, הגעתי אחרי כמה חודשי התנזרות מהעוגיות (המוזיקליות, כאלו עם פירורים יש אצלי בבית בשפע), כך שהיה לי קל הרבה יותר להנות מהשירים המבריקים של דפנה קינן וחבריה. עוד עובדה משמחת הייתה שהלהקה זיהתה שהיא בין חברים – בסוג כזה של הופעה סביר להניח שמרבית הקהל מכיר היטב את הרפרטואר של הלהקה – ולכן לא חששה להשתעשע עם שיריה בצורה שתקרוץ למאזינים ותיקים (ואולי תרתיע מאזינים חדשים). כך, כללה ההופעה ביצוע של "סימפטי" בשפת המקור (צרפתית), ואירוח ממושך של רם אוריון שכלל ביצוע לשניים משיריו וביצוע של "דפנה פיק", אחד השירים הנשיים ביותר בתולדות הרוקנרול הישראלי, ע"י אוריון וללא דפנה. כעת רק נותר לראות איך יסתדרו החברים ללא תמר זיו, שקול הסקסופון שלה הוא אחד מסימני ההכר המובהקים של ההרכב, וכיצד יתקבלו שירי האלבום השני ע"י הקהל ("העתיד נראה מבטיח", מסתמן כבר עכשיו כלהיט).

מלוואח אשכנזי

באופן לא לחלוטין מפתיע, חלק גדול ממעט ההיפ-הופ שמצליח לתפוס את תשומת ליבי מגיע מאמנים לבנים. לא, לא מדובר בגזענות סמויה (כך לפחות אני מקווה) – אלא פשוט מחסור בפלואו שחור שגורם לאמנים הלבנים להיצמד יותר לרוקנ'רול מצד אחד, ולטרנטייבליזם מצד שני – שני מקומות שאני מרגיש בהם יותר בנוח מאשר עם ההיפ-הופ הקלאסי. אמנם יש אמנים שחורים שמצליחים לדבר לליבי – קול קית' או מאדליב לדוגמא, שהם כמובן אמנים עם פלואו הרבה פחות נקי ובלי טיפה של בלינג-בלינג, אבל אני עדיין מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לידיהם הלבנבנות של יוני וולף (זה בכלל נחשב היפ-הופ?) או הביסטי בויז. והנה השבוע, בזכות טיפ של עוזה החתולה, גיליתי עוד צמד, לבן עד לשד עצמותיו, שמצליח לקלוע לטעם ההיפ-הופ צר האופקים שלי. המוזיקה של Eyedea & Abilities לא מתוחכמת במיוחד, אבל אי אפשר להתכחש לאפקטיביות של השילוב בין הביטים האלקטרוניים לעבודת הפטיפונים והשירה של הצמד, שמדגדג היטב את מרכזי הסיפוק המידי במוח.

Eyedea And Abilities – This Story

Eyedea And Abilities – Hay Fever

Eyedea And Abilities – Junk

ואם כבר הזכרנו את עוזה, הרי שבזכותה זכיתי להכיר השבוע גם את הרוק הקאברטי של Neon Horse, מעין פוסט פאנק עם ניחוח טום ווייטסי. לא מאוד מקורי אבל מאוד מאוד משמח.

Neon Horse – Strange Town

Neon Horse – Follow The Man

Neon Horse – Some Folks

ופינקי מוסיפה – אחרי הפסקה ממושכת אני נאלצת לחדש את הופעתי בבלוג לאור השבחים שנמרוד מרעיף פה על החתולה מהבלוג המתחרה. האמת שהייתי שמחה לחזור כשבאמתחתי תותחים כבדים, אבל סוף השבוע האחרון השאיר אותי בעיקר עם היופי הצנוע של Goner, אלבומו החדש של אליאס אחמד. אם השם הזה נשמע לכם כמו מפגש פיסגה של איגוד מערבבי הטיח, חישבו שנית. המוזיקה של אחמד, אי שם באמצע שבין ג'ון פרושיאנטה ל-Six Organs Of Admittance, מצליחה לסמר את פרוותי בעיקר בזכות שילוב מדוייק בין עבודת גיטרה מצטיינת לשירה שנבלעת ברקע, ופועלת יותר ככלי נגינה מצמרר מאשר אלמנט מוזיקלי מוביל.

Ilyas Ahmed – Some Of None

Ilyas Ahmed – Two Breaths

המדחום מראה 38.2. אני נשאר היום בבית.

שפעת נפוצה? לא עבורי. מאז בית ספר היסודי כמעט שלא הייתי חולה. וכשסוף סוף חליתי, זה נגמר לרוב ברופא שמודיע בפנים רציניות לאימי שמצבו של הילד יציב, והוא יחזור לאיתנו תוך שבועיים של אשפוז ושלוש שנים של תרופות נוירולוגיות. אבל לשכב במיטה, חולה בשפעת מזגנים, עם כוס מים, מדחום, חבילת דקסמול ושפע של רחמים עצמיים? זה כבר לא קרה עידנים. אפילו את 37 חודשי השירות הצבאי העברתי בלי אף גימל. הדבר הכי קרוב שזכיתי לו בשנים האחרונות זה לשכב קודח מחום ומבחילה בחדר המלון בסייגון, צופה באובאמה זוכה בנשיאות ומתפלל שהמצב לא יחמיר ואני אאלץ להזדקק לחסדיה של מערכת הבריאות הויאטנמית.

כמובן שתנאי המחיה של המתחלה המצוי השתפרו פלאים מאז הפעם האחרונה שזכיתי להתענג על יום חופש ללא נקיפות מצפון. לא עוד שידורים חוזרים של "ערי הזהב הנסתרות" מול "דודו מספר לגולו". Yes Comedy משדר ללא הפסקה קומדיות אמריקאיות סכריניות, מהסוג שמהנה לצפות בהם עם חצי אונה בתפקוד מלא. וניתן להעביר חיים שלמים במשחקי פלאש מטופשים באינטרנט. ויש גם מוזיקה, כל כך הרבה מוזיקה.

האמת שתור ההאזנה שלי מלא מתמיד והדסקטופ עמוס התיקיות מתחיל להראות כמו חלקת מצבות לאלבומים שלעולם לא ישמע קולם. אבל כמעט מחצית מזמני מוקדש לאלבום אחד ויחיד – The Fireflow Trade של Swimming, ששוחה  כבר כמה חודשים מתחת לרדאר של רוב אתרי המוזיקה מלבד זה של האנשים הטובים ב-"The line of Best Fit", שהעניקו 90% מוצדקים להפליא לאלבום הסוחף של הלהקה הבריטית עם הצליל הקנדי. Panthalassa מסתמן כבר עכשיו כאחד משירי הפתיחה של השנה, ולמרבה השמחה, מרבית שירי האלבום מצליחים לעמוד בציפיות שהפתיחה האדירה הזאת מייצרת.

הבעיה היחידה עם האלבום של Swimming (מלבד שם הלהקה המטופש) הוא הסירוב שלו להיטמע ברקע. נסיון להאזין לאלבום תוך כדי עבודה הסתיים בחוסר פרודקטיביות מוחלט, כששורות הקוד נעלמו מתודעתי בשירה אדירה. לצורך כך נוצרו אלבומים כמו Years, שם הבמה (המטופש לא פחות) של חבר ה-Broken Social Scene אוהד בן שטרית (הקשר הישראלי לא הוברר כהלכה). אלבום אינסטרומנטלי טעון אוירה שעובד היטב על הצד האחורי של המוח – מצויין כדי לעודד את נפשם של מתכנתים מיואשים, או, רק היום, להאזנה תוך שריעה במיטה והשתעלות לתוך ספר.

Swimming – Panthalassa

Swimming – Crash The Current

Swimming – Crescents

Years – Don't Let The Blind Go Deaf

Years – Are You Unloved

אולי הדבר המאפיין ביותר בהופעה של ?Why בבארבי הוא קצב החלפת כלי הנגינה של חברי הלהקה. כל אחד מחברי הלהקה החזיק בידיו, במהלך הערב, קרוב לשלושה כלי נגינה שונים. האם מדובר בחבורה של מולטי אינסטרומנטלים מפוצצים בטכניקה? ממש לא. השימוש בכמה מהכלים הללו היה בסיסי להפליא, וסביר להניח שרבים בקהל יכלו לתפוס בהצלחה כמה מהעמדות על הבמה. אבל יוני וולף וחבריו העבירו את הגיטרות מיד ליד כפי שאנשים בקהל העבירו מיד ליד סיגריות מגולגלות – בגישה שמוזיקה חיה היא חוויה שצריך לחלוק בה, ולא איזו מטלה שמערבת ארבעה אנשים על במה שכל אחד מהם ממלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

מרענן לראות להקה שזוכרת עד כמה מוזיקה טובה היא דבר פשוט – כמה אלמנטים בסיסיים שמתחברים היטב יחדיו, בלי ניסיון להעמיס על האוזן או להרשים יתר על המידה. וולף עצמו, לדוגמא, נע רוב הזמן בין אורגנית פרימיטיבית עם מקש וחצי, ותיפוף בעמידה – תוך שהוא עוקף בחינניות את קשיי קורדינציאת היד-רגל שמלווה מתופפים על אמת. זה כמובן לא באמת משנה – המוזיקה של ?Why הייתה ממשיכה להתקיים גם אם היו מפשיטים אותה בהדרגה מכל תפקידי הכלים והאלמנטים המוזיקליים – כולם מלבד, כמובן, קולו של יוני וולף.

וזאת גם הסיבה לשמה התכנסנו שמה באותו הערב. וולף שיחרר לחלל הבארבי כמה מהשורות היותר מקסימות שהקירות העבשים של המועדון שמעו מימיהם. הקהל, מצידו, החזיר כמות עצומה של אהבה לעבר הבמה, כולל כמה בנות ביציע ששרו בהתרגשות כל מילה ומילה  – נדמה לי שאין להקה שתגיע לארץ בלי לפגוש מעריץ אחד לפחות שמשוכנע שמדובר בדבר הגדול ביותר מאז הפיתה העיראקית, ול-?Why, כך נראה, היו כמה וכמה כאלו בקהל. לא מפתיע, אם כך, שכשוולף, במחווה שלמה ארצית משהו, הפנה את המיקרופון לקהל בשורת הסיום These Few Presidents, רבים – ואני ביניהם -  הבטיחו את מקומם בהלוויתו.

עדכון: לשמחתי, שמוליק כץ העלה לבלוגו את מרבית ההופעה, באיכות מצויינת. בחרתי לאמבד כאן את Good Friday, לא אחד השירים האהובים עלי של הלהקה, אבל אחד הביצועים הטובים בהופעה – דווקא כיוון שגירסאת האלבום המינימליסטית אפשרה שפע של אלתור (The Hollows הלהיטי והמופק להפליא, לדוגמא,  נשמע קצת חלול על הבמה).

גרמני עם Wii

שתי הפתעות נעימות היו לי בהופעה של  Notwist ביום חמישי. הראשונה הייתה כמות האנשים. מהרגע ששמעתי ששחר ורנן מביאים לארץ את נוטוויסט התחלתי לחשוש שזה עשוי להתגלות כפלופ – הרי מדובר בלהקה שהקרוסאובר שלה למיינסטרים הישראלי קרה לפני כמעט עשור, ומעולם לא הצליחה ליצר הייפ אינדי אמיתי. כמובן שפשוט לא הוצאתי את הראש של מהתחת של פיצ'פורק מדיה למספיק זמן כדי לשים לב שבין הקוראים הפלצנים של מגזיני מוזיקה נחשבים בעיני עצמם לבין האנשים שהרדיו שלהם נתקע לנצח על תחנה צבאית מפוהקת יש עולם שלם של מאזיני מוזיקה שזוכרים חסד נעורים ללהקה הגרמנית הוותיקה. מבין שלושת הלהקות שראיתי בשבועיים האחרונים בבארבי, נוטוויסט, כך נדמה לי, הביאו את הכמות הרבה ביותר של קהל – לא מעט בזכות עבודת השיווק המצוינת של החבר'ה במונוקרייב.

ההפתעה השניה הייתה הביצועים של הלהקה על הבמה. בשיחה שהייתה לי עם שחר לפני כמה חודשים הוא סיפר לי שהוא היה בהלם כשהוא ראה אותם על הבמה. אני לא בטוח שהתרשמתי מהלהקה באותה מידה – אבל אני בהחלט מבין מהיכן ההלם הזה מגיע. נוטוויסט לקחה את התדמית האלקטרונית הרכה שיוצרים אלבומי האולפן שלה וריסקה אותה על בימת הבארבי בזעקת דיסטורשן ובצפצופים אלקטרוניים. אף שיר כמעט לא היה חסין למתקפה הזאת – גם לא "Pick Up The Phone" הלהיטי, שאחראי בוודאי לבדו על חצי מהאנשים שהגיעו להופעה, שזכה לביצוע מחורע להפליא, כולל שימוש מושכל בקצה הצפוני והצורם של סקאלת המיתרים בגיטרה החשמלית. שירים אחרים זכו להפוך לחגיגת רייב קטנה, או נבנו בעדינות עם סימפולים עצמיים שבנו היטב את המתח עד לשיא של השירים.

אני לא בטוח איך שאר האנשים בקהל קיבלו את ההפתעה חורכת האוזניים שהכינה להם הלהקה (שההופעה שלה הייתה שוות ערך, להערכתי, לחצי שנה בתותחנים), אבל בעיני ההופעה הייתה בית ספר בבניית פרסונה בימתית – כיצד לוקחים את השירים המקוריים ומותחים אותם בדיוק עד נקודת הגבול, רגע לפני שהם מתחילים לאבד את האחיזה במקור. הלוואי שכל להקה שמגיעה לכאן תעז להפתיע ככה.

לסיכום השבועיים האחרונים – היצירתיות הגרמנית ניצחה בנוק אאוט את הטכנוקרטים הצרפתים, אבל גם הם נכנעו לבליץ של יהודי קטן עם שפם. אכן, צדק היסטורי נעשה בבארבי.

וכמה הערות קטנות לסיום:

• בפעם השניה החודש אני חייב להחמיא לסאונד המשתפר של הבארבי, שלא היה צורם גם ברגעים הכי חורכים בהופעה של נוטוויסט.
• הריח של הבארבי, לעומת זאת, חסין גם בפני כביסה. אני לא מחסידי רדיפת המעשנים, אבל ראבק, עם תנאי האוורור של מועדוני ההופעות בארץ לא יזיק אם אנשים יתאפקו קצת.
• מישהו נענה להזמנה של יוני וולף להצטרף ללהקה על החוף אחרי ההופעה? יש רשמים?
• לראות חבר להקה עומד על במה מול לפטופ או קונסולה לא מפתיע אף אחד – אבל כמה מכם ראו גרמני עם מראה של אחד הניהיליסטים מ"ביג לבובסקי" מעביר חצי הופעה עם זוג שלטים של נינטנדו Wii בידיים?
• בנוגע לחימומים – הלב והכוונות של Dysfunctional Heroes היו במקום הנכון, אבל הם פשוט לא נשמעו מלוטשים מספיק. The Walking Man לעומת זאת, נמצאים מבחינה מוזיקלית רמה אחת או שניים מעל רוב סצינת המוזיקה המקומית, אבל גלעד כהנא, לפחות בעיני, טרחני וחופר בעברית, ובנאלי באנגלית. אם רק היה אפשר להשתיל את הלב וחוסר היומרה של  הראשונה ביכולת הטכנית של השניה, היינו מקבלים אולי הופעת חימום מושלמת.
• אין לי מושג איך מתכוונים לדחוס לבארבי את כל הקהל שירצה להגיע להופעה של קלקסיקו – אבל הייתי ממליץ לכם להשיג כרטיסים ומהר – יש לי הרגשה שזה הולך להיות השיא האמיתי של הקיץ המוזיקלי הנפלא הזה.

]]> http://tapasntapas.com/historic_barby/feed 13 http://tapasntapas.com/moving http://tapasntapas.com/moving#comments Sun, 14 Dec 2008 20:11:07 +0000 ‫פינקי‬ http://tapasntapas.com/moving/ זה התחיל בארגזים ריקים שמילאו את הבית. בהתחלה הנחתי לתומי שנמרוד החליט להיפטר מאוסף הסווטצ'רטים הכעורים שלו ולתרום אותם לצדקה, או אפילו טוב יותר – לארוז את שמיין ולשלוח אותה בחזרה לאשדוד, עיר הולדתה. אבל כשהדיסקים החלו למלא את הארגזים הבנתי שזה הגיע – שוב עוברים דירה. כחתולת בית מבטן ומלידה אני , כצפוי, אגרופובית [...]‬]]>

זה התחיל בארגזים ריקים שמילאו את הבית. בהתחלה הנחתי לתומי שנמרוד החליט להיפטר מאוסף הסווטצ'רטים הכעורים שלו ולתרום אותם לצדקה, או אפילו טוב יותר – לארוז את שמיין ולשלוח אותה בחזרה לאשדוד, עיר הולדתה. אבל כשהדיסקים החלו למלא את הארגזים הבנתי שזה הגיע – שוב עוברים דירה. כחתולת בית מבטן ומלידה אני , כצפוי, אגרופובית ואמקסופובית להפליא – וכשהבית התרוקן מתכולתו ארגז אחרי ארגז, נשאר רק לשבת ולחכות בחשש שיקחו גם אותנו.

על מנת להרגיע את עצמי בנסיעה המזוויעה, ניסיתי לדמיין את חיי בבית החדש, בעיר לא ידועה – ג'אם סשן עם טי וי און דה רדיו בברוקלין, אולי בירה עם הליארז בברלין, אולי קפיצה קטנה למועדון פאנק באוסטין, טקסס. אלא שאז הרכב ירד מהכביש הראשי, והמגדלים הכעורים שלפנינו לא השאירו מקום לטעות – מכל הערים שבעולם, מה עשיתי שמגיע לי לגור דווקא ברמת גן????

  ונמרוד מוסיף – הבלוג יצא להפסקה מאולצת בשל מעבר דירה (פיזי), ויחזור בקרוב עם רשימת שירי ואלבומי השנה. בנתיים הנה אחד אהוב במיוחד שלא נכנס לרשימה.

Department of Eagles – No One Does It Like You

פוסט זה מוקדש לזכרו של הTamp האהוב שלי, שנפל קורבן לחיווט לקוי וגימור מעפאן, ונפח את נשמתו אתמול.

 Born 2005 China, Died Dec 2008 in Ramat Gan.