[...] לטאפאס וטאפאס על הקישור). AKPC_IDS += [...]

[...] חושב שכבר ציינתי כאן את אהבתי ל-Liars, שיושבת אצלי במקום טוב ברשימת הלהקות [...]

דרך אגב – העובדה שאתה מזכיר את דאוס, להקה שפופולארית בעיקר בבלגיה ובישראל (ולא ממש פרצה לשוק האינדי הבריטי ובטח שלא האמריקאי) כלהקה ש"נמצאת בורידים של כולנו" מראה עד כמה כל העניין של ה"DNA הקולקטיבי" יחסי.

אוהד – קיוויתי שהמשפט הזה יגרור תגובות נזעמות – אולי אפילו ייצור כאן דיון. נתחיל מהדיון על פופולריות ("500000 איש שמעו את סנטנה וכו'…"). את ההיסטריה הזאת, הרגע המוזיקלי המכונן של דור, לא ניתן כבר ליצור היום – עם כל כך הרבה הרכבים, וכל כך הרבה ביקורות ובלוגים, אי אפשר כבר להגיע לאחידות דעים בנוגע ל"אלבום השנה", "שיר השנה" וכו'. העושר פשוט גדול מדי. האלבום האחרון שהגיע למעמד הזה הוא "אוקיי קומפיוטר" שהיה מספיק פורץ דרך ומספיק פופולרי כדי לזכות למעמד של קלאסיקה. ככל שהזמן עובר קשה יותר ויותר להכניס יצירות חדשות לקאנון וגם לא צריך. זאת הסיבה שאני לא זורק שמות על מנת להתמודד עם רשימת השמות שלך – כי גם אם אני חושב שהליארז גאונים או source tags and codes של הטרייל אוף דיד הוא יצירת מופת, מישהו אחר יחשוב (וזכותו) שמדובר בחבורה של שמוקים נפוחים מחשיבות עצמית. השאלה היא לא "מהם אלבומי המופת" אלא האם כל מאזין ומאזין יכול להרכיב לעצמו רשימה אינדיבידואלית שכזאת – ובפרץ היצירתיות שקיים כיום, בוודאי שאפשר.

בנוגע ל"חדשנות" – אין ספק שהביטלס או פינק פלויד היו חדשניים הרבה יותר מהלהקות של היום. אבל אין לזה קשר לכישרון או לאיכות. הלהקות הללו פעלו על קרקע בתולה יחסית, בעוד שהלהקות של היום, כמה שינסו, יכולים רק לטפטף חדשנות במשורה – כיוון שכמעט הכול כבר נוסה.

למה הדבר דומה – לכך שאף יצרן מכוניות כבר לא יהיה מהפכני כמו הנרי פורד, ועדיין תעדיף מאזדה ליסינג על פורד מדגם T המהפכני. כנ"ל לגבי הישגים ספורטיביים – קשה יותר ויותר לשבור את שיאי האתלטיקה, אבל ברור שהאצנים של היום רצים מהר יותר מהאצנים בכל תקופה בהיסטוריה – למעשה בכל תחום ספורטיבי מדיד מגיעים כיום להישגים גדולים מאי פעם (חוץ מבענפים שהשיאים בהם הושגו בשימוש בלתי מרוסן בסמים – ואתה מוזמן לגלגל את הדימוי הזה בחזרה לעולם המוזיקה). האמונה האישית שלי היא שבכל תחום, האנושות מתקדמת הלאה – לא בגלל שהדור הנוכחי של מדענים/ספורטאים/מוזיקאים מוכשר יותר מקודמו (איך ניתן בכלל לקבוע דבר כזה?) אלא בגלל שיש להם הרבה יותר מקורות השראה להתבסס עליהם. מדובר פשוט באבולוציה טבעית.

כמובן שהאינטרנט מאיץ את כל התהליכים האלו. אם בשנות השישים לקח שנים עד שהוולווט אנדרגראונד מצאו את הקהל שלהם, היום כל אומן, לא משנה עד כמה אוונגרדי, יודע שהמוזיקה שלו תמצא קהל – כל עוד היא מספיק יצירתית ומעניינת. כיוון שחלק גדול מהקהל הגדול הזה הוא בעצמו מוזיקאים, הזמן שלוקח למוזיקה הזאת להיטמע בצליל של להקות אחרות קצר מאי פעם. ככה יוצא שאני מאזין לשיר של הניו פורנוגרפרז ("Myriad Harbour") וחושב "זה ממש מזכיר לי את הפיירי פורנסס". ומדובר בשתי להקות שנמצאות בקצוות כמעט מנוגדים של עולם האינדי. כשכמה בלוגרים צרפתים מצליחים לדחוס את הארקייד פייר לתוך מעלית הם מחייבים את הלהקה להתעמת מחדש עם המוזיקה של עצמם – ואלפי אמנים פוטנציאליים צופים זוכים לעוד מקור השראה.

והנה עוד טיעון, אולי קצת מאולץ – גם אם אתה מניח שאת המוזיקה הכי טובה בכל הזמנים עשו לפני עשרים או שלושים שנה, הרי שהנגישות, גם שלה, גדלה היום אלפי מונים מבזמן אמת. אם לא היית בוודסטוק במקור, היית חייב לחכות עשרות שנים לתיעוד הולם, והסיכוי לשמוע את הוולווט אנדרגראונד בזמן אמת היה קרוב לאפס אם גרת מחוץ לניו יורק. עשרות אמנים משנות ה-60 מתגלים רק היום וזוכים להצלחה גדולה בהרבה מזאת שהייתה להם במקור (אם מודדים הצלחה במספר מאזינים).

כשאמרתי "עידן", אתה פירשת את זה, בצורה טבעית, כ"עשור". אין לי רצון להשוות את העשור הנוכחי לשנות התשעים (מגראנג' כבר נגמלתי, אבל הלהקה האהובה עלי, פייבמנט, באה מהעשור ההוא). בעידן אני מתכוון לרגע זה ממש – בו יש יותר אמנים ויותר להקות ויותר מקורות השראה ויותר כישרון מאי פעם בהיסטוריה. התפישה שלי קובעת שאת המוזיקה הטובה ביותר בכל הזמנים עושים היום, ושטובה ממנה יעשו מחר (כמובן ב"היום" ו"מחר" אני מתכוון למושגים האמורפיים ולא ל-17 בפברואר 2008).

את כל הדברים הללו, אגב, כתבתי כבר פעם בצורה מהודקת קצת יותר במקום אחר:
http://www.neviim.net/index.php?p=122

[...] לטאפאס וטאפאס על [...]