1. שלושה ימים בבנקוק, ובהחלט התחיל להימאס לנו – ממזג האוויר שדמה בעיקר לסיבוב על עמוד שווארמה (כולל ריח הבשר הצלוי), מנהגי טוק טוק אגרסיביים, מג'ינסים מזוייפים ומה-"over-friendly concierge" במלון. ולפתע, במנוסתנו מה-MBK, אחד מקניוני הענק הצפופים והמתישים של בנקוק נקלענו למרכז האומנות והתרבות הסמוך – ובפעם הראשונה מאז שנחתנו הפסקנו להרגיש כמו ארנקים מהלכים. החלל המקסים והתערוכות המצוינות היו ההפוגה המושלמת מהדוחק והבלאגן של העולם החיצוני – ותזכורת חשובה לכך שבין עשרת מליוני התושבים בבנקוק יש גם כאלו שלא מנסים למכור לך דבר.
    
   
   אחר כך הלכנו להסתכל על אייפודים באפל סטור.


Takka Takka - Silence

2.  נסיעת אוטובוס מהוי-אן לדאלאת, האוטובוס כמעט ריק – ואין הרבה דברים משמחים יותר מהאזנה משותפת לאייפוד. בחוץ הנוף המקסים של האזורים ההרריים של ויאטנם, ובפנים נהג ויאטנמי, זוג אוסטרי, זוג ויאטנמי וזוג ישראלי שמקריפ את כולם בהאזנה משותפת לסופר פארי אנימלס, ובשירה משותפת בקולי קולות. אבל איך אפשר בעצם להתאפק כשמדובר ב-"Receptacle For The Respectable", אחת הדוגמאות המושלמות לשילוב בין מלודיות סיקטיז לתיאטרליות ביזארית שרק החיות השעירות יודעות ליצר.





Super Furry Animals - Receptacle for the Respectable




3. הוייטנאמי הממוצע מעורב בתאונת דרכים קטלנית פעמיים בשנה. הסטטיסטיקה הזאת אולי נשמעת מופרכת מיסודה (כנראה בשל העובדה שהמצאתי אותה בעצמי), אבל תיראה הגיונית למדי לכל מי שבילה זמן מה על הכבישים בויאטנם. החוק הבלתי כתוב קובע שזכות הקדימה היא תמיד לרכב הגדול יותר – מה שאומר שבעת שהוא עוקף אוטובוס אחר, לנהג האוטובוס שלנו לא היה בעיה לשעוט במהירות לעבר עשרות כלי הרכב הדו גלגליים בנתיב הנגדי, כולל נערה ויאטנמית שאוחזת בסל ביד אחת ובכידון האופניים ביד השניה, וגולשת בבהלה לשוליים. בתחתית שרשרת המזון נמצאים, כמובן, הולכי הרגל, שבחוצפתם מנסים לחצות את הכביש לרוחבו על גבי פסים לבנים חסרי משמעות, וזוכים למטר של צופרים מאלפי אופנוענים זועמים. מה הפלא שאחרי ארבעה ימים של מסע אופנועים נפלא שהחל בדאלאת והסתיים ברחובות הזועמים של סייגון, לא רצינו לעלות על אופנוע יותר לעולם (או לשבוע לפחות). את הדרך לקמבודיה כבר עשינו על גבי סירה, באוטוסטרדה רבת הנתיבים של נהר המקונג.


The Accidental - The Closer I Am

4. "איך הזמן עובר כשנהנים" אומרת הקלישאה. האמת דווקא הפוכה – הימים האפורים בעבודה חולפים במהירות ונדבקים זה לזה לגושי זמן חסרי יחוד. ואילו ימי הטיול עמוסי ההתרחשויות מציפים את המוח בחוויות ומחשבות ומטשטשים את זכרון קודמיהם. אחרי יומיים בבנקוק נתב"ג נראה כמו זיכרון רחוק, ושבוע בויאטנם לא השאיר כל זכר לבנקוק. ואם ביום-יום המשפט "חיה כל יום בחייך כאילו הוא היה האחרון" נשמע כמו עוד קלישאה ממצגת פאוור-פוינט ניו אייג'ית, הרי שבזמן טיול הוא הופך להכרח – את הדאגות של החיים ה"אמיתיים" השארת מאחוריך, ולחייך החדשים יש זמן קצוב – תאריך סיום הרשום על כרטיס הטיסה.
   

   טיפ לאריכות ימים – טיילו הרבה.


Songs Ohia - Farewell Transmission

אפשר להבין את תחושת המיאוס ההולכת וגוברת של אנשים רבים מפיצ'פורק מדיה. כשכל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם זוכה להתעלמות או לזלזול מצוות המבקרים של האתר, ושכל כך הרבה הייפים מופרכים מופרחים לחלל האוויר – אפשר להבין למה מגזין המוזיקה הוותיק נחשב בחוגים רבים כרלוונטי בערך כמו חצילים בטעם כבד.

אני עדיין שומר חסד נעורים מסויים לפיצ'פורק – גם כי לא מעט מההשכלה המוזיקלית שלי, בימים שקדמו לפיצוץ האוכלוסין הבלוגוספרי, ספגתי ממנו, וכיוון שפלצני ואלטיסטי ככל שתחשיבו אותו –  הטעם של האתר עקבי מספיק על מנת להיות ראוי להערכה. אפשר להבין, לדוגמא, למה בשנה בה השכפול והשירבול נעשו כמעט בלתי נסבלים, פיצ'פורק בוחרים שלא להתלהב מהחגיגה הססגונית אך הריקנית של MGMT, ומעדיפים הרכבים יותר מקוריים (גם אם בעיני קצת משעממים) כמו Vampire Weekend או Fleet Foxes. את ההתלהבות מ-Vivian Girls, דרך אגב, יצטרכו עדיין להסביר לי.

לכן התאכזבתי לראות את הקטילה הגורפת שקיבל באתר "Loyalty to Loyalty", אלבומם השני של "Cold War Kids", בשורת טיעונים כגון הקול של הסולן, מחסור בעוגנים או מאומצות יותר – כולם, אם תשאלו אותי, מגוחכים להפליא – בעיקר שילדי המלחמה נשמעים בעיקר כמו גרסא קצת יותר רצינית וקצת פחות מוכשרת של Spoon הנפלאה, אחת מהלהקות המפוצ'פרקות בעולם.

האמת שמדובר בעניין של אמונה – וכשנתן ווילט, הסולן של הילדים שר "Something is not right with me", זה אולי נדוש להפליא, אבל אני לא יכול שלא להאמין לו. וכשאתה מאמין למישהו, אתה מסוגל לסלוח לו גם על החסרונות. ובשנה בה גם כמה מהאלבומים הטובים ביותר משאירים אחריהם טעם רע של זיוף ויומרנות, ואפילו בחילה, כאבחנתו המדויקת של שחר, האמונה הזאת היא מצרך נדיר.

ופינקי מוסיפה - אם כבר משתלחים בחבורת הפלצנים של פיצ'פורק זאת הזדמנות טובה להמליץ על האלבום החדש של Castanets, הלא הוא ריימונד רפוסה המטאליסטי למראה. האלבום, City Of Refuge שמו, הוקלט במוטל נידח בנוואדה והמדבריות המרוחקת שלו חרצה בו חריצים עמוקים – קצת כמו צלקות המסע של האלבום האחרון של בראקאן. אכן מדובר, כפי שאמרו בפיצ'פורק, באלבום שסובל מחוסר מיקוד מסויים, אבל עם שירים כמו Prettiest Chain או Glory B הוא ראוי בוודאי לציון גבוה יותר מ5.6. מזל שיש את קסטות מיקס קטנות שיחזירו עטרה ליושנה.

Cold War Kids - Against Privacy

Cold War Kids - Welcome to the Occupation

Castanets - Prettiest Chain

Castanets - Glory B

הבלוג יוצא לחופשה של שלושה שבועות לרגל טיול במזרח - ד"ש וחיבוק אוהב לפנדה בר והקולקטיב בשמי.

אני יודע שהם חורשים את אמריקה, אבל זה כבר קצת מוגזם, לא? (כדאי לראות  גם את הראיון ההזוי שאחרי השיר).

ותודה ל-My Old Kentucky Blog על הלינק

לא משנה מאיזה עדה אתם, ומה אכלתם בארוחת החג – בימים שאחרי החג סביר להניח שאכלתם בעיקר שאריות מחוממות. כיוון ששום לחמניה טרייה במיוחד לא נחתה על אוזני בשבוע האחרון, לא נותרה גם לי ברירה אלא לדלות מרחבי הדסקטופ כמה שאריות מוזיקליות מהימים והחודשים האחרונים – לחמם ולהגיש.

כבד קצוץ מאתמול וגפילטע בהוצאה מחודשת.

עדיין לא הגעתי למסקנה סופית בנוגע ל"The Rhumb Line", אלבום הבכורה של "Ra Ra Riot", עם כל האזנה חוזרת מתחזקת בי ההרגשה שמדובר באלבום בינוני למדי. ואולי האשמה היא בשיר הפתיחה של האלבום, אחד הסוחפים והמקסימים ששמעתי השנה, שאחריו כל דבר נשמע בינוני בהשוואה.

"fed" של ליאם האייס (שמקליט תחת השם Plush) יצא פעמיים – פעם אחת ב-2002, בלייבל יפני ובהפצה מצומצמת, ופעם אחת השנה בהפצה רחבה יותר – ובשתי הפעמים זכה לביקורות מהללות. בעיני הבחור קצת מלוקק מדי, והשירה קצת נקייה מדי – כנראה שזאת הסיבה שהשיר היחיד שתפס אותי באלבום הוא זה שבו הקול של האייס נשבר לחתיכות מסביב לפזמון.

Ra Ra Riot - Ghost Under Rocks

Plush - Greyhound Bus Station

מנה עיקרית

האם גם אתם, ממש כמוני, אהבתם את מיוז פעם, לפני עשור, ואתם תוהים כיצד היא הייתה נשמעת אם היא הייתה ממשיכה להתקדם מוזיקלית יחד איתכם? כיצד מיוז הייתה נשמעת אם למת'יו בלאמי וחבריו היה רבע מהדמיון היצירתי שיש לרדיוהד, הלהקה שמיוז הושוואה אליה, כמה מגוחך, בימים ש"Showbiz" התחרה ב"The Bends"?

גם "!Volcano" רחוקה מלהיות רדיוהד (למרות שהחבר'ה ב-Drowned In Sound, עם ביקורות משתפכות על שני האלבומים הראשונים של הלהקה, היו רוצים שתחשבו כך) – אבל בתור גירסא עדכנית למיוז הם עושים עבודה די טובה. עם הירידה החדה בתוחלת החיים של להקות בשנים האחרונות, קשה להאמין ש-"!Volcano" תישאר בעצמה רלוונטית בעוד עשור – אבל עם העלייה החדה בהיצע הלהקות, קשה להאמין שלא ימצא לה תחליף.

Volcano! - Africa Just Wants To Have Fun

Volcano! - Fairy Tale

מבחר קינוחי הבית.

דוקטור קולסוס לחש על אוזני כי ל-Grails יצא אלבום חדש, "Doomsdayer’s Holiday" שמו. וממש כפי שהזהיר, מדובר באלבום כבד יותר ומלהיב פחות מהחומרים הקודמים שלהם. מיד רצתי להפשיר פרוסת פוסט-רוק אוריינטלי מאלבומם הקודם והמצוין, "Take Refuge In Clean Living", שיצא רק לפני ארבעה חודשים ונשמר אצלי מאז בהקפאה.

וגם Giant Sand הוציאו אלבום חדש ומצוין בשם "Provisions", שמצטרף לדיסקוגרפיה האדירה שלהם שאני מתחיל רק עכשיו לנבור בתוכה. אחרי 25 שנות פעילות, הלהקה שהולידה (בין השאר) את קלקסיקו יכולה להרשות לעצמה להישמע קצת כמו קלישאת אלט-קאנטרי – הסגנון שהיא עצמה עזרה לשרטט את גבולותיו.

Grails - Take Refuge

Giant Sand - Out There

נמרוד מתופף.

בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.

זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.

אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.

למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.

Zach Hill - Dark Art

Zach Hill - Keep Calm And Carry On

Zach Hill - Stoic Logic

קשה לדעת איך אזכור את 2008 עוד שנה או שנתיים - רבים מעשרות האלבומים ששמעתי בשנה הזאת טרם שקעו, שלא לדבר על תיבות האוצר המוזיקליות שעוד מחכות להימצא ולהיפתח עוד שנה, שנתיים או עשור (בהנחה שעד אז לא אהיה עסוק יותר מדי בלהקשיב למיטב הלהיטים של "הכבשה שושנה"). כרגע, בכל מקרה, השנה הזאת מכילה יותר אכזבות מהצלחות מסחררות. לא שמדובר בשנה מוזיקלית רעה (מתי ראיתם אחת כזאת לאחרונה?) - אבל חייבים להיות חשדניים כלפי שנה שאת השיא שלה מחזיקה, נכון לעכשיו, להקה בת כמעט עשרים.

ספטמבר התחיל עם פוטנציאל המהפך/אכזבה הגבוה ביותר -  עם אלבומים חדשים לשתיים מהלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות - כאלו שגרף הציפיות שלי מהם רק הולך וגואה עם כל אלבום. כיאה לשנה הזאת, יצאתי מאוכזב - כיאה לשתי הלהקות הללו, מדובר באכזבות מרשימות במיוחד.

בשנה שעברה עשתה Of Montreal עבורי את הצעד מעוד להקה מצוינת לאחת הלהקות האהובות עלי עם "Hissing Fauna, Are You The Destroyer?", שהשאיר אותי חסר נשימה  - ששיאיו חופפים בזיכרון המוזיקלי שלי לשיאיה של 2007. Skeletal Lamping, אלבומם החדש, יכל להיות אכזבה גדולה בהרבה עבורי, לולא הייתי מודע ליחודיות אלבומם הקודם - מרגיל את עצמי לעובדה ששום דבר שהלהקה תוציא כנראה לא יוכל להשתוות להישג החד פעמי ההוא.

אז איך האלבום החדש של אוף מונטריאול? Fאנקי, סליזי למדי, סוחף מאוד, כמעט ללא אף רגע משעמם, אבל גם ללא שיאים בלתי נשכחים. זה לא Hissing Fauna וזה גם לא אף אחד מהאלבומים שקדמו לו, זאת אכזבה - וזה גם מומלץ בחום. מצד שני, גם Hissing Fauna שכב אצלי על המדף חודשים ארוכים לפני שקלטתי שהאלבום הסימפטי הזה הוא למעשה אלבום השנה של 2007, כך שאולי גם האלבום החדש יכול עוד לעשות את הצעד הזה.

המקרה של TV On The Radio הוא מסובך קצת יותר. אני מניח שהרבה אנשים יאהבו מאוד את "Dear Science", אלבומם החדש, וכנראה בצדק. אפשר גם להניח שהוא יקנה להם לא מעט מעריצים חדשים. מדובר באלבום נגיש בהרבה משני קודמיו, עם צליל מלא נשמה ונקי הרבה יותר. לפני עשור או שניים קראו לזה "התמסחרות" - אבל התהום שפעורה בין הצליל של TV On The Radio, ולא משנה עד כמה ינקו אותו, למיינסטרים של ימינו היא כזאת שקשה להאמין שהלהקה תנסה אי פעם לגשר עליו.

ובכלל, TV On The Radio נראים מרוצים מהמקום בו הם נמצאים - ומדובר באחת מהלהקות המפוקסות והמקצועניות ביותר בשטח, שתוצרי האולפן שלהם הם תמיד ללא רבב. ואני ממשיך לאהוב אותם - מדובר עדיין בחתולים הכי מגניבים בשכונה, גם אם הם עברו ניתוח להסרת ציפורניים.

Of Montreal - Wicked Wisdom

Of Montreal - Triphallus, To Punctuate!

TV On The Radio - Halfway Home

TV On The Radio - Dancing Choose

והנה, לשם ההשוואה, Of Montreal מרגשים ו-TV On The Radio שורטים:

Of Montreal - A Sentence Of Sorts In Kongsvinger

TV On The Radio - I Was a Lover

ובלי קשר - כדאי מאוד לקרוא את הסיפור המרתק על האלבום של בראקן ב"האייפוד רעב" - וגם לשמוע את האלבום עצמו (אם כי ספק אם תצליחו לשים את ידיכם על אחד מ500 עותקי ה-CD שלו או על עותק הויניל היחיד).

איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר - כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה. לא שמישהו יכל להתלונן על הפלייליסט של ההופעה של Low בבארבי - שעתיים תמימות נמשכה ההופעה, וגם מעריצים מלאי נוסטלגיה לאלבומי הלהקה משנות התשעים הגיעו לסיפוקם, לפחות החלקי.

הרבה חששות נשמעו לקראת ההופעה בנוגע ליכולת של הלהקה לתרגם את הקשר האינטימי בינה לבין המאזין הביתי להופעה חיה, בוודאי הופעת עמידה במרחב הצפוף של הבארבי. האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה - עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם. גם שירים חלשים יחסית - Pretty People הילדותי או Sandinista המעט סתמי זכו לביצועים משתקים ביופיים. אפילו הבארבי גילה, לאור המעמד, סלחנות גבוהה מהרגיל, עם סאונד סביר בהחלט. את הופעת העמידה, דרך אגב, הייתי מחליף בישיבה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או כל דבר אחר שיעצור את מחיאות הכפיים האוטומטיות בין שיר לשיר, ששברו באכזריות את המתח האדיר שמילא את האוויר.

למעשה הביצועים החלשים יחסית היו דווקא שירי הרוקנרול היותר שגרתיים שלואו שיחררו בשנים האחרונות, אלו שציפיתי מהם להחזיק את ההופעה - ובעיקר Breaker שבוצע בסגנון Retribution Gospel Choir, ונשמע מעט חיוור בהופעה, בעיקר בגלל התיפוף האנמי של מימי פרקר. אבל גם זה היה רחוק מלקלקל את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בארץ בשנים האחרונות, או כמו שהגדיר את זה חבר שהיה עימי, שכבר ראה הופעה אחת של Low שהייתה, לדבריו, טובה הרבה פחות - "לא ידעתי שהם יכולים להישמע ככה".

לכאורה לראשון לספטמבר לא אמור להיות משמעות כלשהי עבורי. אין לי את מי לשלוח למוסדות החינוך (חוק חינוך חובה לא חל עדיין על חתולים), וגם הספקולציות של שוק פקקי התנועה העונתי, שמעסיקות את רוב שוכני המשרד, לא משפיעות על שוכני רכבת שכמותי. ובכל זאת דברים נראים לפתע מעט שונים - אולי זה החום שהפך לפתע לקצת פחות מעיק, ואולי העלמות צרחות הילדים, שפורצות את מחסום האוזניות שמגן על שפיות דעתי,  מהנוף העירוני.

והנה מצאתי את עצמי מבלה את היום המקסים הזה דווקא בדרך לניחום אבלים וחזרה, צופה ברחובות ובתושבי העיר הגדולה מבעד לחלון האוטובוס, ועושה את מה שהייתי צריך לעשות ממזמן - מתאהב במוזיקה של בילי ביירד.

כבר לפני ארבעה חודשים כתב לי אייל המלצה אישית, על גבול התחינה, על האלבום הקודם של {{{Sunset}}}, הלא הוא בילי ביירד, שמעולם לא הצליח להתעכל אצלי באוזן. והנה השבוע כבר נחת אצלי אלבום חדש וטוב בהרבה, כך נדמה לי, של האמן. ובימים האחרונים זה סוף סוף קורה - אני מוצא את עצמי מוקסם יותר ויותר מהמוזיקה של הבחור, שההשוואה המרומזת שיוצרת עטיפת האלבום בינו לבין בק מרגישה מוצדקת יותר עם כל האזנה.

ונותר רק לברר את סוגיית האורך - פאקינג שעה ועשרים נמשך האלבום, כאילו לא עבר יותר מעשור מאז הימים שבהם הסמאשינג פאמפקינז דחפו לנו שעה מכל צד של אלבום כפול, ואנחנו הודינו להם והתחננו לעוד. והנה המלכוד: כשאני שומע מוזיקה אני מול המחשב, וכשאני מול המחשב אני קורא על מוזיקה, וכשאני קורא על מוזיקה אני רוצה לשמוע מוזיקה אחרת - בטח אם במקרה באותו יום התפרסם משהו חדש בממלכה של עוזה, שכל פוסט בה ממלא את הדפדפן בטאבי מייספייס עד האופק, מבטיחי גדולות ונצורות. מה הפלא שאני מתקשה להקשיב לאלבומים באורך מלא, שלא לדבר על אורך מלא וחצי כמו "The Glowing City". ועדיין, אני מבקש, כמו אייל לפני - הקדישו לו מזמנכם, אתם לא תצטערו.

{{{Sunset}}} - Theme from 'A Perfect Light Awaits Me'

{{Sunset}}} - Twenty-Four Karat Soul

{{Sunset}}} - Dear Friend (Failing Domino)

למען האמת, ממש לא התכוונתי להעלות פוסט היום, אלא שבמהלך ניקוי הגוגל רידר מצאתי את עצמי נפעם ומלווה בקול מזייף את הפנינה המופלאה הזאת, שמתחבאת בגרסאת האלבום מאחורי הרעש והצלצולים (החיוביים כשלעצמם) של "Six Demon Bag" ומקבלת כאן חיים חדשים:

ונזכרתי מדוע "Take Away Show" הצרפתי הוא אולי הפרוייקט האינטרנטי האהוב עלי. מדוע אני מוכן לסלוח לו על ביצועים מחופפים או סתם לא מקוריים - מדוע אני כל כך שמח כשלהקה שאני אוהב מתארחת אצלהם. יש הרבה אתרים שמאפשרים למעריצים לגלות דברים חדשים על האמנים שהם אוהבים - אבל רק אחד שמאפשר לאמנים לגלות משהו חדש על עצמם.

הידד! אפס פריטים חדשים בגוגל רידר שלי - הגיע הזמן לשמוע קצת מוזיקה במקום לקרוא עליה כל הזמן.

סטיבן מלקמוס אמר פעם ש"לא משנה עד כמה תשתדל להישמע כמו עידן כלשהו, המוזיקה שלך תמיד תשקף את התקופה בה אתה פועל. אלא אם כן אתה לני קרביץ".  ובכל זאת ישנם אלבומים שהם הד לתקופה אחרת, או שסתם נשמעים מיושנים כבר ברגע יציאתם, יש אלבומים שמקדימים את זמנם, שנשלפים מהארכיון שנים מאוחר יותר רק כדי להוכיח שהדור הנוכחי לא המציא שום דבר שלא נעשה כבר קודם, ויש גם אלבומים שחיים מחוץ למימד הזמן - שיכלו להיווצר לפני שנה או עוד עשור בדיוק כמו היום, ושהזמן לא מוסיף או גורע מהם דבר.

את "Fantasy Black Channel", אלבום הבכורה של "Late of the pier" קשה לדמיין בכל שנה אחרת. כל כך הרבה צלילים מ-2008 נדחקו לתוך האלבום הזה, שהוא נשמע לעיתים יותר כמו תוצר המעיים של מכונת ההייפ מאשר אלבום של להקה בודדת. דוגמאות? Broken הוא דוגמא לצליל האופייני של הלהקה, שמיתג אותם כתואמי Klaxons, לעומתו "Space and the Woods" הקודר מזכיר את Faint בימים טובים יותר, "Random Flirt" זה לחלוטין MGMT ואילו "Bears are coming" נשמע כמו משהו שנרקח במעבדות של הוט צ'יפ - אבל אם תקשיבו טוב תוכלו לשמוע גם את ה-Crystal Castles מצטרפים לחגיגה. תוכלו למצוא גם שפע מחוות אייטיז, שנשמעות יותר כמו מחוות למחוות למחוות אייטיז, ושקשה לבלבל אותם עם מוזיקה אמיתית מהעשור ההוא.

ורק על מנת לתקן את הרושם השלילי שאולי נוצר מהפיסקה  הקודמת - במהלך כתיבת הפוסט הזה מצאתי את עצמי מתאהב באלבום הזה יותר ויותר. אי שם באזור Whitesnake המצויין (שנשמע קצת כמו מודסט מאוס מנסים לכתוב להיט אייטיז), הפסקתי לספור ציטוטים והשפעות והתחלתי ליהנות מהיצירתיות הנפלאה של הלהקה הבריטית הזאת. למעשה, יש באלבום הזה כל כך הרבה רגעים מוצלחים, שהלהקה יכלה להרשות לעצמה לדחוק את הסינגל המפורסם ביותר שלה, "Bathroom Gurgle"  (שאף נכנס לרשימת שירי 2007 של האייפוד רעב) לסוף האלבום, מבלי שחסרונו כשיר מוביל יורגש.

אמנם קשה להתחמק מההרגשה שעוד שנה מהיום האלבום עשוי להיראות זניח, כמעט מוצר ארכיוני, אבל אם אהבתם משהו מהצלילים של 2008 - סביר להניח שתאהבו גם את אלו של Late Of The Pier.

Late Of The Pier - Space And The Woods

קריסטל קסלס נכנסים ב-1:39

Late Of The Pier - Bears Are Coming

Late Of The Pier - Whitesnake