את קולות המיית הציפורים וניג'וסי החתולים שמעירים אותי בדרך כלל בשבת בבוקר החליף אתמול צליל הטלפון הסלולארי שלי – אנשי התמיכה בעבודה נתקלו בבעיית לקוח דחופה הדורשת את סיועי.
היתרון העיקרי של היותי שכיר אפור היא מנוחת השבת חסרת ההפרעות, או כך לפחות חשבתי. אבל בהיי טק כמו בהיי טק – אין דבר כזה שאין דבר כזה. בעודי יושב טרוט עיניים מול המחשב ושותה את אספרסו הבוקר שלי, אני שולח את ידי הוירטואלית לכיוון האלבום הכי עצבני וכעוס שההארד דיסק שלי יכול לספק. למזלי, רק אתמול הצטרף אליו אלבום הבכורה של Pulled apart by horses.
בפלייליסט שלי לא תמצאו הרבה אלבום זועמים כמו זה של החבורה הזאת. רועשים יש בשפע – אבל כאלו שמייצרים רעש יצירתי ומשועשע. האלבום היחיד שהקשבתי לו בשבועות האחרונים שמתקרב לרמת הכעס והטסטוסטרון של החבורה הבריטית הזו הוא זה של Titus Andronicus. אבל בעוד שהטיטוסים מתמחים באגרופים מכוונים היטב לבטן, Pulled Apart By Horses הם יותר חבר'ה של אגרופים זועמים למרכז הפרצוף. ובעוד שהראשונים עוסקים באריכות בתמות ממלחמת האזרחים האמריקאית, השניים מעדיפים שלושים דקות מרוכזות עם שמות שירים כגון Back To The Fuck Yeah ו- Punched A Lion In The Throat, שלא ממש משאירים מקום לדמיון ולמורכבות.
סביר להניח שהרומן שלי עם רצף הזעם והזוהמה הזה לא ימשך זמן רב – את התקופה הזועמת של חיי סיימתי ממזמן. אבל בינתיים אני מפיק הנאה בהחלט בלתי צפויה ממתקפות הדיסטורשן והצווחות של הלהקה. לו רק הייתי מגייס כמה מהצווחות הללו גם לשיחת הטלפון של הבוקר, סביר להניח שהשבת שלי הייתה שקטה בהרבה.
ובתוך השיממון המוזיקלי היחסי שעובר עלי בשבועיים האחרונים בולטת לה להקה אחת צעירה עם עתיד מבטיח. Drawing Mountains הם ילדים של ממש, כפי שניתן לראות מתמונות המייספייס שלהם, אבל הגישה שלהם למוזיקה רחוקה מלהיות ילדותית. רק שבעה שירים יש באלבום הבכורה שלהם, Ventures אבל כולם נבנים בעדינות ובכישרון, מבלי להתרחק למחוזות אקסטרה פלצניים. נדיר למצוא להקה, בוודאי כל כך צעירה, שמיצרת מוזיקה שמגלה כל כך הרבה רבדים בשמיעה חוזרת ונשנית. ואת שאריות הבוסריות שלהם בוודאי ישילו יחד עם עור הפנים הבעייתי – ואז אולי תגלה להקה גדולה של ממש.
לפני הכל – גיאחה קישר בעונג שבת לכתבה של בן שלו על מקומה של המוזיקה בספרו של אופיר טושה גפלה, "ביום שהמוזיקה מתה", ואני, שנמצא בשלבים מתקדמים של קריאת הספר, רוצה להוסיף כמה מילים. אז כן, נפלא למצוא עשרות שמות של אמנים אהובים יותר ופחות תוך קריאת הספר – לא עוד ביטלס, פינק פלויד וקינג קרימזון, אלא Yo la Tengo, מודסט מאוס, קלקסיקו, רד האוס פיינטרז ו-Piano Magic (וזה רק מתוך עמוד וחצי). אבל אני חייב לתהות איך זה נקרא על ידי הקורא שאינו מעורה בעולם האינדי. מילא המקומות שבהם ברור לקורא שהוא קורא תיאורים סתומים מז'רגון בלתי מוכר (למשל בהם מוזכרים שמות של אלבומים נידחים, נניח “Keep it like a secret” ללא איזכור הלהקה), אבל גפלה משלב גם משפטים כגון "גלגלתי במוחי את שפע ההצעות, ובחרתי במסיבה של פיליפה, אחת הלקוחות הכבדות בחנות, שחיזרה אחרי מיום שגיליתי לה את סמוג". לא מעט קוראים בוודאי גירדו בראשם בשלב הזה, ודפדפו כמה עמודים אחורה בניסיון להיזכר מי הוא אותו הסמוג. עם או בלי קשר לניימדרופינג המוזיקלי, ולמרות לא מעט נקודות חסד לזכותו, מבין שלושת ספריו של גפלה שקראתי (אני עדיין מתכוון לקרוא את "עולם הסוף"), זה כנראה הספר שהכי פחות סחף אותי.
הקומיקאי מרק מרון אמר ש"הוא מרחם על אנשים שמעולם לא התמכרו לדבר. הם לא מכירים את ההרגשה של ממש, ממש לרצות משהו ואז לקבל אותו – שוב, ושוב ושוב ושוב". מספיק לראות את הבעת הפנים של כמה מחברי לעבודה כשהם זוכים בסיגריה לאחר ישיבה של שלוש שעות כדי להיווכח בצדק שבדבריו. אני, למרבה הצער, מעולם לא הצלחתי להתמכר לניקוטין, ואילו אלכוהול, עם כל התרומה המוכחת ורבת השנים להחרבת תאי מוחי, הוא לא ממש ממכר. נו, טוב, תמיד יהיה לי את הקפאין. והזחילה העלובה שלי אל כוס האספרסו הראשונה של הבוקר – שהרי קפאין לא באמת מעורר, הוא רק גורם לכך שהתפקוד הבסיסי שלך יהיה תלוי בו – מוכיחה שאני אכן מכור אמיתי.
ועכשיו אני נתלה בספל אספרסו כפול שמאיים להפוך למשולש, הכל כדי להחזיק אותי ער במשך הלילה, שבסופו בדיקה רפואית בשינה. ברקע מתנגן האלבום החדש של רוקי אריקסון – אדם שהתמכרויות הגוף והנפש אינם זרות לו. בתור היפסטר צעיר למדי אני לא יכול להתהדר בהיכרות עם הרפרטואר של אריקסון – לא כאחד מחלוצי הפסיכדליה של שנות ה-60 עם ה-13th floor elevator, ולא עם הצליל הקשוח יותר שאימץ בסוף שנות ה-70. אבל אריקסון, שקריירת המוזיקה שלו נקטעה פעמים רבות בשל הנזקים הנפשיים שמקורם בטיפול פסיכאטרי כושל של מדינת טקסס, עושה כעת קאמבק נוסף באדיבותם של אוקרביל ריבר – מה שבוודאי מקרב אותו לקהל האינדי הנוכחי.
אני דווקא לא ממעריציהם המושבעים של וויל שף ולהקתו, אבל הטיפול שהם נותנים לרוקי אריקסון – ממש כמו הטיפול שניתן מוקדם יותר השנה לגיל סקוט הרון (טפו, טפו, מבטל הופעות טורקי עוכר ישראל) – מאזן היטב בין הקול הבוגר והמנוסה של הזמר לבין הצורך לתת לו מסגרת מוזיקלית עדכנית. וכשהשילוב הזה עובד טוב (“Goodbye sweet dreams”, “Think of as one”) התוצאה היא אלבום מצויין להעביר איתו את השעות הארוכות של הלילה, בציפיה לשחר שיעלה.
וגם – לפני כמה פוסטים התלוננתי על המחסור באלבומי ריצה מושלמים. והנה, נדמה לי שמצאתי אחד כזה – You should know by now, ה-EP החדש של “Girls names” האירים. הבעיה היחידה עם האלבום הזה הוא אורכו – שישה שירים קצרים להפליא שמסתכמים יחדיו בקצת יותר מ-11 דקות. למעשה, יותר מאלבום זה נשמע כמו שיר אחד ארוך עם הפסקות נשימה קצרות, או אולי שיר אחד שמנוגן בשש צורות שונות. בכל מקרה, למרות ההשפעה הג'וי דויז'נית הברורה, מדובר באלבומון קצבי וקליל למדי – מצויין לחדר הכושר אם גם לכם, כמוני, נגמר האוויר אחרי קצת יותר מעשר דקות.
ולסיום – את העובדה ש- Meursault מגיעים מאדינברו, סקוטלנד, גיליתי רק במהלך הכנת הפוסט הזה. אבל העובדה הזאת מסתדרת היטב עם התחושה שעולה מהאזנה לאלבומם השני, “ All Creatues Will Make Merry” . השילוב בין הקדרות החורפית לבין העושר המוזיקלי לא יפתיעו כל מי שהאזין לכמה אלבומים של להקות סקוטיות בשנים האחרונות. Meursault מוסיפים לקדרה גם קצת לכלוך בקצוות – עם גישת lo-fi שמבדילה אותם מכמה מחבריהם לסצינה (Twilight Sad, Phantom Band), ובעיני גם קצת מזיקה לכמה מהשירים.
לפני הכל – הפיקסיז מצטרפים לגל הביטולים של השבועות האחרונים, בביטול שלא מוסיף להם הרבה כבוד – מי שצו מצפונו מציק לו יכל להגיע לאותם מסקנות כבר לפני חודש, חודשיים או שנה. ובכל זאת, מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר בסתם עוד שפל עונתי של הופעות בישראל או הצעד הראשון בדרך ליבוש תרבותי מוחלט של ישראל. לא הייתי מזלזל באפשרות השניה – קל מאוד לשכנע את אמני העולם בנחיצות החרם על ישראל, ממש כמו שהיה אפשר לשכנע אותם בנחיצות החרם על דרום אפריקה בשנות השמונים. וממש כפי שאפשר לשכנע את תושבי ארצנו ש"כולם נגדנו" וש"גל אנטישמיות" תוקף אותנו, ולהגביה עוד יותר את החומות בינינו לבין העולם.
ציינתי כבר בשנה שעברה את הסיבות שגורמות לי לאהוב את פרימוורה סאונד, ואלו לא השתנו גם השנה – הקרבה לברצלונה שמאפשרת לישון בעיר ולהגיע לפסטיבל בתחתית אחרי טאפאס צהריים; ההשתלבות המצויינת שלו במרקם של העיר; השטח המצומצם יחסית והקל לניווט; ובעיקר הליין אפ הסופר איכותי, והכבוד של הפסטיבל ללהקות וללייבלי האינדי המקומיים. השנה, בניגוד לשנה שעברה, הגעתי לעיר נרגש להפליא ובידי כרטיס תלת יומי לפסטיבל כולו.
היום הראשון הוא בוודאי המרגש ביותר עבורי – היום השני אולי מכיל יותר שמות נוצצים, אבל הסיבה האמיתית להגעתי נמצאת כאן. אבל עד שפייבמנט יעלו לבמה, ב-01:00 בדיוק, יש עוד כמה שעות של הופעות. הבחירה הראשונה שלי עמדה על להקה שראיתי כבר פעמיים – ומוכן לראות פעם ועוד פעם – הלא הם מונוטוניקס הישראלים. אבל השילוב בין הווליום הבאמת מוגזם בהופעה (והרי מונוטוניקס היא לא להקה שרואים הרחק מהרמקולים) והחיבה המופחתת של האישה ללהקה (אני מאמין שהביטוי המדוייק היה "אני מעדיפה כדור בראש") הרחיק אותנו משם עד מהרה. כתחליף נבחרו Surfer Blood. למרבה ההפתעה גיליתי שהמוזיקה של הלהקה צרובה בזכרוני טוב בהרבה משחשבתי – ומשהמוזיקה של הלהקה אני נהנה הרבה יותר משזכרתי.
הבחירה הבאה הייתה טיטוס אנדרוניכוס. כבר סיפרתי על החיבה שלי לאלבום השני של הלהקה המצויינת הזאת, שנדמה לי שנמצאת בדרכה למעלה. ובכל זאת, יש איזו מורכבות במוזיקה של הלהקה, כזו שמפרידה בינה לבין אלף ואחת להקות שסביבה, וכזו שמתמוססת ברישול ובהמוניות של הופעת פסטיבל מהסוג הזה. ה-XX , לעומת זאת, סובלים מהבעיה ההפוכה – השירים שלהם כל כך פשוטים, כל כך בסיסיים, וכל כך מקסימים, שהביצוע שלהם בהופעה קרוב מדי למקור האלבומי מכדי לרגש באמת. עבור מי שלא ממש הכיר אותם (כמו האישה שאיתי) הייתה זאת אהבה מהאזנה ראשונה, עבור מי שמכיר אותם היטב היה זה רק עוד קצת ממשהו מוכר וטוב.
הלאה! משם עברנו לראות את Tortoise, שנתנו הופעה מהוקצעת ומרשימה (לדעתי) ובלתי נסבלת (לדעת האישה). כפשרה, אחרי חצי שעה, הלכנו ל-Broken Social Scene. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של הקולקטיב הזה, שרק אלבומם הראשון הצליח באמת לתפוס אותי. באופן לא מפתיע, הדינמיקה על הבמה הייתה דומה במקצת לאיחוד של כוורת, שכל אחד מהכשרונות של הקולקטיב זוכה לרגע שלו באור הזרקורים. בהחלט מהנה לפרקים אבל לא היילייט בלתי נשכח.
לפסטיבל עוד היה מה להציע – מהבמה של פיצ'פורק נשמעו הצלילים המפתים של The Big Pink. אבל אני כבר עשיתי את דרכי אל הבמה המרכזית, לדחוס את עצמי קדימה לקראת ההופעה של פייבמנט. ציפיתי למעט צפיפות ומעט דחיפות, אבל בשלב כלשהו הלחץ הלך וגבר, ואני מצאתי את עצמי עד מהרה ב"שורה" (או יותר נכון ב"שכבה", ביטוי יותר הולם למצבי הסרדיני) הרביעית, במרחק יריקה מהבמה.
כמו רוב חובבי האינדי, האהבה שלי למוזיקה מתנהלת לרוב במרחב שבין זוג האוזניים שלי. אני משתדל ללכת להופעות, אבל את האהבה שלי לרבים מהאמנים האהובים עלי הוא עניין שביני לבין עצמי, או לכל היותר ביני לבין האישה שעימי. כך גם במקרה של פייבמנט, שביום יום אני לא מוקף במעריציה השרופים. והנה, אני מוצא את עצמי מוקף מכל עבר בקבוצה של אנשים שמסוגלים להבין טוב יותר מכל חברי חלק קטן, אך משמעותי, באישיותי – זאת שנבנתה מהטקסטים הפתלתלים של מלקמוס ופייבמנט. מוקף באנשים ששרים בקול את מה שאני לרוב שר לעצמי בלחישה. מוקף באנשים שאני אמור לאהוב מהרגע הראשון – ומקלל אותם ללא הפסקה. מדוע הם חייבים לדחוף? להניף את הידיים? לקפוץ כשהמרווח לא מאפשר אפילו להתמתח? לשפוך עלי נוזל עם הניחוח היחודי של רום עם קולה? למה לעזאזל הם חייבים להזיע כל כך הרבה?
לא שהגרעין הקשה של המעריצים הקצת בהמיים מדי עבור להקה אינטליגנטית כל כך הצליחו להרוס לי את ההופעה. החמישיה על הבמה לא נתנה לתת לזה לקרות. אפשר בהחלט לתהות על המניעים שמאחורי האיחוד הזה, אבל לא על הכושר של העומדים מאחוריה. פייבמנט יכולים להעביר סמינר במתח הבימתי שבין דיוק לבין רישול מכוון – ואולי סתם עומד לטובתם קטלוג השירים שלהם, כאלו שנשמעים מקסימים יותר ככל שהם משוחררים יותר, מפוזרים יותר.
שלא במפתיע בחירת השירים פנתה לקונצנזוס – עם דגש על Crooked Rain ו-Wowee Zowee, ועם פחות שירים מהאלבום הראשון, ועוד פחות מהשניים האחרונים. בחירת השירים, כמובן, לא הייתה לחלוטין לרוחי, ואפילו את The Hexx אהובי הם שרו בגרסתו המוקדמת והסלאקרית להפליא. אבל כשבוב נסטנוביץ' העלה לבמה את עמי שלו לריקוד צמוד ב-"We’ll Dance", אחד השירים המרגשים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה – מי יכול לכעוס עליהם?
קצת אחרי שתיים וחצי עזבנו את אתר הפסטיבל לצלילי ההופעה של Fuck Buttons מוכנים למנוחה לקראת שני החלקים הבאים של הפוסט הזה. אבל אם השנה האחרונה בחיי לימדה אותי משהו – הרי זה שכשהכל נראה ורוד, הרי שהנפילה בדרך. ואכן, את הערב הבא לא ביליתי אל מול Spoon, The New Pornographers, פיקסיז או Low, אלא דווקא בתרדמת ווליום בבית החולים הקרוב. את הימים שאחריו בעיקר על מחשבות על מה שהיה, ועוד יותר על מה שיכל להיות.
אני לא יודע אם את פרימוורה סאונד של השנה אזכור גם עוד כמה שנים כאכזבה אדירה, כנקודת השפל של שנה לא קלה בכלל. דבר אחד בטוח – סוף שבוע שבו ראיתי את הלהקה האהובה עלי רק כמה גופות מיוזעים לפני חייב להירשם אי שם בזיכרון גם לטובה.
והפיקסיז? צרת רבים חצי נחמה.
* לכותב הפוסט לא באמת נשקפה סכנת חיים במהלך ההופעה של פייבמנט או אחריה.
לא יצא לי הרבה פעמים לראות את הלבונטין מלא כמו בהופעה של Xiu Xiu ביום חמישי. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקת שוליים מובהקת, אבל כזו שמדברת לקהל נרחב ביחס לקיצוניות של המוזיקה והנושאים בה היא מטפלת. אבל גם אם הלבונטין היה קצת קטן על ההרכב הזה, עדיין היה זה עדיף מלראות אותו בבארבי ריק למחצה, ולהפסיד את האינטימיות והקרבה של הופעה לבונטינית (גם אם זה אומר לקלל את האם אמא של מהנדס הבניין שתקע את העמוד בעיניים).
אבל עוד לפני שההופעה החלה, הקהל החל להתבונן בתמיהה על אוסף הפריטים המוזרים שפוזרו על רצפת הלבונטין: מה- moogerfooger ועד הגיטרה עם המיתר הסלילי המוזר. אלו, מתברר, היו שייכים ל-Gamburtsevs, ההרכב החדש של מאיה דוניץ שנתן את החימום להופעה – ששה אנשים שכנראה היו הילדים שאוהבים לשרוט את הלוח בכיתה. בין מפגני הקקפוניה שיכולתם לזכות בהם היו להבים שמשפשפים מצילות פח, מקלות חדים השורטים עץ ועור תופים, שריקות מוזרות שהועברו דרך שפע של אפקטים צווחניים וסקסופון שמנגן כשחציו העליון של בקבוק שתיה תקוע בפתחו. לכאורה הקהל של להקה כמו Xiu Xiu הוא המתאים ביותר לסוג כזה של מופע אימים, אך למעשה גם שועלי אינדי כבדים מצאו את עצמם מסתכלים סביב במבוכה ולעיתים גם אוטמים את אוזניהם. נכון שלראות את הדינמיקה שנוצרה על רצפת הלבונטין הייתה חוויה יותר מעניינת מלשמוע הקלטה של כל הרעש הזה, אבל אני מניח שגם לאלו שלא ברחו מהמרתף למעלה הייתה זאת חוויה כמעט קשה מנשוא.
ו-Xiu Xiu עצמם? אלו באו בהרכב של שני אנשים, עם ג'ימי סטיוארט על הגיטרות והשירה, ואנג'לה סאו על הקלידים והסימפולים, כששניהם חולקים לסירוגין במלאכת התיפוף. אולי כדי לפצות על החימום שלפניהם, ואולי כיוון שהסט ליסט הורכב בעיקר מהשירים ה"קליטים" של הלהקה, הצמד נשמע קיצוני ורועש הרבה פחות מבאולפני האולפן. אני חייב להודות שמתוך הבועה המוגנת של חיי קשה לי להזדהות עם מרבית נושאי השירה של סטיוארט, שלרוב נשמעים כמו כמה מהגלויות המזעזעות ביותר באתר הזה. ומצד שני, הרגש בשירה השברירית של סטיוארט, לצד הצליל הבאמת ייחודי שאלו מייצרים (קשה לי להשוות את ההופעה הזו להופעה כלשהי שראיתי בחיי) הפכו את ההופעה לחוויה חד פעמית באמת. בהתנהגות, לעומת זאת, סטיוארט מקבל ציון נכשל. המשפט היחיד שכוון לקהל נזרק כלאחר יד לקראת סוף הערב (וכן, אנחנו יודעים שזאת הפעם הראשונה שלכם בתל אביב), ואפשר בהחלט לוותר על הטקס המטופש של ההדרן, אבל מומלץ לציין את העובדה הזאת ולמלמל אילו מילות פרידה. נכון, שיחות האמן-קהל בהופעות הם לעיתים קרובות קלישאות בלתי נסבלות. אבל דווקא מאמן ישיר וחסר עכבות כמו סטיוארט אפשר לצפות לשבור אותם לטובת אמירה של ממש. לפחות נשארתי עם ביצועים נפלאים ל-"Boy Soprano" ו-"I luv the valley, OH", שניהם כאלו שישארו בזיכרון ההופעות שלי לזמן רב.
בין האריך לקצר
בפרק הזמן שבין גוויעתו של הווניל לבין לידתו המחודשת גם ההבחנה בן EP ל-LP הלכה והתעמעמה. להקות כמו ה-Raveonettes מתמחים ב"אלבומים" של פחות מחצי שעה, בעוד ש-Fiery Furnaces או המארס וולטה מוציאים EPs של קרוב ל-40 דקות. האנומליה הזאת מתקיימת לכאורה גם בשני אלבומים חדשים בעלי שישה טראקים – Curtis Lane, ה-"EP" של Active Child, ו-False Flag, ה"אלבום" של Rangda. עם זאת, מעבר לחמש עשרה הדקות של השיר המסיים באלבום של Rangda, שמביאות אותו קרוב יותר לקו ה-40 דקות, יש עוד כמה סיבות להגדיר אותו כאלבום. הראשונה היא הצליל המגובש והשאפתני שלו. בן צ'סני המוכר מ-Six Organs of Admittance ו-Comets on Fire, וריצ'רד בישופ, המוכר לי קצת פחות מ-Sun City Girls חברו כדי לייצר אלבום גיטרות עם צליל רחב ותוקפני – כבד ואגרסיבי הרבה יותר ממה שצ'סני מייצר בדרך כלל, כזה שפשוט לא יכול להתיישב תחת שום הגדרה מלבד אלבום לכל דבר.
לעומת זאת, האלבום של Active Child, עובד בעיקר בזכות קול הפלסטו של פט גרוסי, שמעניק נפח כמעט שמיימי לאינדי פופ הפשוט למדי שלו. ששת השירים שכאן כולם מצויינים, אבל הם רומזים על פוטנציאל גדול עוד יותר שעשוי להתגלות במסגרת של אלבום מלא. בכל מקרה, בעוד שהאלבום של Rangda הוא בעיקר המלצה למטיבי לכת, על ה-EP של Active Child אני יכול להמליץ בפה מלא לחובבי אינדי בכל הסוגים והגדלים.
בשבוע שעבר נרשמתי לחדר כושר, ומאז אני מכריח את עצמי ללכת. כל כך הרבה דברים יש במקום הזה שאני לא אוהב – את המוזיקה הקולנית שאמורה לגרום לך לרצות לקפצץ אבל גורמת לי בעיקר לרצות להשתבלל לכדור עם אצבעות באוזניים; את הגברים התפוחים הנאנקים תחת משקל כפול ממשקל גופם; את הנשים הדקיקות וחמורות הסבר להחריד, כאילו כל חיוך עשוי לגרום להם להעלות חמישה קילו; את מדריכי הכושר עם המבט המזלזל ומדריכות הכושר עם החיוך המזוייף. לרוץ, לעומת זאת, אני אוהב.
טוב, אני קצת מרמה כאן. כמו כל פדלאה ממוצעת, לא ממש קל לי להזיז את עצמי, ואם אני רץ ברחוב אני כנראה אתיש את עצמי לאחר 300 מטרים. אבל על ההליכון, עם המוזיקה הנכונה באוזניים, אני מסוגל לשאוב הנאה מלדחוף את עצמי פנימה אל תוך המאמץ המיוזע. ובכל זאת, גם היצירה הקלילה ביותר בת השלוש וקצת דקות נדמית להפלצת רוק מתקדם מזוויעה באורכה כאשר סופרים את השניות תוך כדי ריצה מאומצת.
בדיקה של פלייליסט הריצה המושלם שלי, שנבחר בקפידה על מנת ליצר מקסימום רגעי שיא ומינימום רגעי מנוחה ופילרים מעייפים מגלה שרוב האמנים המשתתפים בו כבר לא מייצרים אלבומים ריצה מושלמים. המקרה העצוב של Tapes N’ Tapes כבר נדון כאן, כך גם המקרה הפחות עצוב של The New Pornographers. דה נייף החליפו את הטכנו המושלם שלהם באופרה תמוהה למדי, ואילו Spoon ו-LCD Soundsystem הוציאו גם השנה אלבומים מצויינים, אבל פחות מזרימי אנדרנלין מהרגיל. וכיוון שאני מאמין גדול באבולוציה מוזיקלית – כזאת שממלאת כל חלל שנפער בתחליף לא פחות טוב ממנו, אני מניח שאלבומי הריצה המושלמים של השנה עדיין מחכים שאגלה אותם. ספרו לי – מה אלבומי הריצה המושלמים שלכם? אתם מוזמנים להשתמש בפלייליסט שכאן לטובת ההשוואה.
וחוץ מזה? Sleigh Bells, שהפכה לאחרונה ללהקה הכי נבלגת/מבולגת (איך אומרים Blogged בעברית?) בעולם, אכן מפגינה כישורי אלקטרו-רוקנרול מרשימים. האסוציאציה הראשונה היא Crystal Castles, אבל המיקום המרכזי של הגיטרה מזכירים לי גם גירסא תוקפנית במיוחד של Ratatat.
ולסיום, Medications הם להקה עם שורשי פאנק – לא מפתיע ללהקה שממקומת בוושינגטון הבירה, מולדת ההארדקור. אלא שהשורשים האלו דהו ממזמן, ומה שנשאר הוא בעיקר רוקנרול מלודי, פשוט אך ממש לא פשטני, שמרגיש כאילו גדל בקליפורניה השימשית ולא בוושינגטון הקשוחה.
הידד! אלבום חדש ל-Wolf Parade. חשבתי לכתוב עליו כבר עכשיו, אבל נדמה לי שאני זקוק לעוד כמה האזנות. בכל מקרה, זאת בהחלט החדשה המוזיקלית השמחה של השבוע.
וגם – בלוג המוזיקה הסקוטי Pop Cop נסגר בשל חוסר ציות לחוקי זכויות היוצרים. אני מודה שמעולם לא שמעתי על הבלוג הנ"ל עד השבוע, אבל מספיק לראות את רשימת הארוכה של בלוגי המוזיקה, חובבי המוזיקה והאמנים (כולל The National ופרנז פרדיננד) שפרסמו הודעת מחאה על סגירתו כדי להיווכח שכלבי השמירה של תעשיית המוזיקה משתינים שוב על העץ הלא נכון. חבל שאלו מתקשים להבחין בין בלוגים שמעלים שירים בודדים לזמן מוגבל ובין כאלו שמשתפים אלבומים שלמים, וחבל גם שמארחי הבלוג (במקרה הזה גוגל) מוכנים להוריד אותו מהרשת מבלי לברר את העובדות עד תומם – התוצאות העגומות לפניכם.
