טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

רצופה בכוונות טובות

2 באוקטובר, 2010 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – להופעה של ג'ואנה ניוסום כמעט ולא הגעתי. אני בהחלט מבין מה הופך את הבחורה השברירית ליוצרת כל כך מוערכת, אבל האזנה רציפה לאלבומים שלה פשוט עייפה אותי להפליא. ובכל זאת, הרעיון של הופעה שקטה במשכן לאמנויות הבמה, בזמן שמחוץ לביתנו צפויים להרעיש מתופפים בחגיגות שמחת תורה, קסם לליבנו ושלח אותנו לרכוש כרטיסים של הרגע האחרון. כך יצא שאת השעתיים המרשימות של ניוסום ולהקתה ראינו ממרומי היציע הימיני, גם אם האקוסטיקה המושלמת של האולם הבטיחה שנשמע היטב כל מתיחת מיתר והקשת תוף.

בזמן ההופעה ניסיתי להבין כיצד אני מוצא את עצמי מתענג כל כך על הופעה של אמנית שהקשבה לאלבומיה הצליחה לעורר בי אי נחת על גבול הרתיעה של ממש. התשובה לדעתי נובעת, בעיקר, בהבדל בצורת ההאזנה שלי לאלבום ובין זו של ההופעה. לעיתים רחוקות תמצאו אותי מאזין למוזיקה כפעולה יחידה. כמעט תמיד תמצאו אותי עושה משהו אחר במקביל – קורא ספר, כותב פוסט, גולש באינטרנט בחיפוש אחר הצלילים הבאים. המוזיקה של ניוסום פשוט לא מאפשרת את ריבוי המשימות הזה – המתקפות הקוליות הפתאומיות שלה נוטות לשבור את הריכוז שלי בצורה כמעט אלימה.

אבל בהופעה הבעיה הזאת לא הייתה קיימת. כשהריכוז שלי נתון כל כולו למוזיקה של ניוסום אני יכול בהחלט להנות ממנה. בוודאי שאני זוכה לצפות בצורה העדינה והמדוייקת שבה המוזיקה הזו נבנית, את אלפי הפרטים המוזיקליים הקטנים שבונים בעדינות ובדיוק את המוזיקה של ניוסום ולהקתה. כששיא ההופעה הגיע עם “Good Intentions Paving Company”, כבר הייתי מוקסם לחלוטין – לא רע בשביל הופעה שכלל לא התכוונתי להגיע אליה.


Joanna Newsom – Good Intentions Paving Company

עבר, הווה, עתיד

אם תציינו את שמו של ניק קייב בפני הלא-חובב מוזיקה הממוצע, שגדל בשנות השמונים והתשעים, עשוי להיוצר הרושם שמדובר בכוכב עבר ענק. ישראל של אותה תקופה התמסרה בקלות רבה לכל מוזיקאי שהרעיף עליה מעט חיבה. וניק קייב, אמן שוליים מצליח אבל לא כוכב בשום קנה מידה, הצליח ליצור לעצמו תדמית של "נסיך האופל" העולמי, ולהיות כמעט מותג בישראל. גם במונח "עבר" יש הטעיה – קייב מעולם לא הפסיק ליצור, גם אם כוכבו הישראלי התעמעם.

את Grinderman, להקתו החדשה יחסית, הגדירו פעמים רבות כחזרה של קייב למקורות הזעם הפאנקי של ראשית דרכו. אבל האלבום השני של הלהקה לא מרגיש לי זועם כלל. בהחלט אגרסיבי ותוקפני לפרקים – אך לא כזה שבא מהמקום האפל שיצר את Murder Ballads, למשל. זה לא מוריד מערכו של האלבום, שיש בו לא מעט פניני בלוז מלוכלך ומשובח.

בשביל להתחבר למאגר אופל ניק-קייבי אמיתי, אתם מוזמנים לנסות את האלבום החדש של ה-Swans הותיקים, המונהגת ע"י מייקל גירה. גירה מחזיר את הברבורים לתחיה עם "My Father Will Guide Me Up a Rope to the Sky", אלבום ראשון אחרי הפסקה בת ארבע עשרה שנים, שבהם התמקד גירה בצד השקט שלו עם ה-Angels of Light. יש משהו טורד מנוחה באופן תמידי בשירה החורכת של גירה, כזה שהופך את האלבום לכזה שקל להעריך אבל קשה להאזין לו שוב ושוב. שלא במפתיע, השיר הנעים ביותר להאזנה (בעל השם המעודד “You Fucking People Make Me Sick”) הוא זה שמושר ע"י דבנדרה בנהרט, בתפקיד אורח מצויין. מהיכרות שלי עם עצמי – שהחיבה שלי למוזיקה מדכדכת יורדת באופן מנוגד להפיכתי שלי לזקן נרגן – נראה לי שהאלבום המצויין הזה לא ישרוד לאורך זמן בפלייליסט שלי.


grinderman – worm tamer


grinderman – when my baby comes


Swans – No Words/No Thoughts


Swans – You Fucking People Make Me Sick

מי שכן צפויים לשרוד לאורך זמן רב יותר הם Ten Kens עם אלבומם החדש והמשמח For Posterity. שחר ניסה באגרסיביות לשווק לי את אלבום הבכורה שלהם, שיצא לפני שנתיים ולא השאיר עלי רושם אמיתי. אך כדרכם של הייפים של שחר, סופם להשיג אותי. הלהקה הקנדית מנסה אולי לפרוס את עצמה קצת יותר מדי עם האלבום השני שלה, שמזנק במהירות מסגנון לסגנון, לא תמיד בהצלחה. אבל כשהם בשיאם – ומדובר לרוב ברגעים האגרסיביים ביותר שלהם – הם פשוט קטלניים. Back to Benign, הבולט בשירי האלבום, הוא ללא ספק ההמנון של השבועיים האחרונים שלי.

ועוד בצד האגרסיבי יחסית של המפה נמצאים Crippled Black Phoenix עם האלבום הרביעי שלהם, I, Vigilante. הלהקה הבריטית מזוהה עם זרם הפוסט-רוק, אז אל תופתעו לראות קטעים של עשר ושניים עשר דקות באלבום. אבל השירה מצילה אותם, לפחות אצלי, מפיהוק מוחלט – למי יש כוח לעוד אלבום פוסט רוק אינסטרומנטלי? נדמה לי ש-troublemaker, שיר הפתיחה (שמונה וחצי דקות, במבצע), הוא האפקטיבי מכולם.


Ten Kens – Back To Benign


Ten Kens – Grass Master


crippled black phoenix – troublemaker


crippled black phoenix – fantastic justice

ולסיום – אינדינגב 2009 היה הראשון בין הפסטיבלים (פרימוורה סאונד 2010) וסתם הופעות (Fever Ray בפריז), שרכשתי אליהם כרטיס אך גופי העדיף לגרור אותי לבית חולים מאשר להנות מהם. שנה אחת, ארבעה אישפוזים, כמה עשרות אלפי שקלים ואינספור אכזבות מאוחר יותר אני חייב להגיד – נשברתי. השנה, לצערי, לא אהיה שם. תהנו באינדינגב 2010. נתראה, אולי, בשנה הבאה.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · 3 תגובות

סוף בלון להתפוצץ

21 בספטמבר, 2010 מאת נמרוד
להגיב

על הנייר הכל נראה כמעט מושלם. הופעה במחיר ידידותי להפליא, במיקום מרענן (לא עוד הבארבי או הלבונטין, אלא הקומפורט עם הלאונג' האחורי המפנק שלו) לאמן שהוציא את אחד האלבומים המצטיינים של השנה. מצד שני, הציפיות שלי מההופעה המשותפת של גונג'ה סופי וגאסלאמפ קילר לא היו בשמיים. אחרי הכל, כלי הנגינה היחיד על הבמה היה הלפטופ של הקילר. הנחתי שהסימפולים המבריקים שמרכיבים את האלבום של הסופי יתנגנו מהמחשב, עליהם ישחזר הסופי את מלות השירים שלו – אולי עם איזה תוספת של שורה חדשה או סימפול משעשע א-לה Girl Talk.

התוצאה הייתה שונה לחלוטין. רוב התלונות על ההופעה של הצמד כללו את המילה רעש. עבורי הרעש ממש לא הייתה הבעיה העיקרית. אולי כיוון שהנטיות האפליפטיות שלי שלחו אותי הרחק לאחורי האולם, מסוכך על עיני מפני האורות המהבהבים ומעודדי הפירכוס. הדיסטורשן שהציף את אחד משני המיקרופונים בו עשה הסופי שימוש בהחלט היה ניכר לאוזן ממקום עמידתי, אבל האוזניים שלי בהחלט עמדו במעמסה. עם הגישה המוזיקלית, לעומת זאת, היה קשה לי הרבה יותר להתמודד.

יש מעט מאוד היפ-הופ של ממש באלבום עליו מתבססת ההופעה. מעט מכדי להצדיק את פוזת האם סי של גונג'ה סופי על הבמה. אדם עם כובע מצחיה הפוך שצועק "תרימו את הידיים באוויר" ומשליך חולצות לקהל הוא לא בדיוק האימג' שעולה למשמע השירים של הבחור. והכי גרוע – מי שרוצה להרים הופעת היפ הופ, כדאי שיהיה לו מה להגיד, ולגונג'ה סופי, אפעס, אין ממש הרבה מה להגיד.

אם מפרקים את אלבום הבכורה של הסופי למרכיביו, מפרידים ממנו את השירה עצמה, מגלים שיש בה מעט מאוד. הרבה מהשירים בנויים על משפט אחד או שניים, וגם באלו שיש בהם יותר, הליריקה היא, בוא נגיד, לא שיא השירה המודרנית. הקול של גונג'ה סופי פשוט יושב בצורה מושלמת על שלל הסימפולים, והופך, בעזרת חיבורים מורכבים ועדינים לכלי המוביל בסלט המוזיקלי שרקחו Flying Lotus והגאסלאמפ קילר. כאשר גוזרים באלימות את כל הקישורים והחיבורים הללו, כדאי שיהיה מה לאמן על הבמה תוכן אמיתי למלא בו את המרווחים. לשאול שוב ושוב לשלומו של הקהל לא ממש נחשב לכזה.

גיאחה ומורפלקסיס, איתם תפסתי טרמפ אחרי ההופעה, היו נדיבים קצת יותר בביקורת ההופעה שלהם. מורפלקסיס אפילו תיאר את המתרחש על הבמה כ"אוונגרד". השימוש במונח הזה הוא הטיעון המנצח האולטימטיבי – כל דבר שחורג ממה שאנו מוכנים או רוצים לקבל מהאמנים שלנו יכול תמיד להתפרש כ"אוונגרד". ובכל זאת, נדמה לי שמרסל דושאן לא היה זוכה לאותה הכרה אם היה טורח להזכיר לקהל שוב ושוב שאפשר גם לקנות חולצה עם הדפס של המשתנה.

אבל לא הכל היה שלילי בערב הזה. האולסטאר של אודיו מונטאז' נתנו יופי של הופעה, עם איזון מצויין בין יצירתיות ודיוק שהיו חסרים במופע המרכזי. ובין לבין חציתי את הכביש לפלורנטין (עוד יתרון של הקומפורט על הבארבי, לדוגמא) לרבע פיצה בג'וזפה, עם איזון מצויין בין גבינה לבצל. נדמה לי שממזמן לא נהניתי כל כך מהופעה גרועה למדי.

ההופעה של גונג'ה סופי מעלה שוב את התהיה על חלוקת העבודה והקרדיט בין המפיקים לאנשים שבחזית. והנה, לדוגמא, המקרה ההפוך – דייב סייטק, מפיק מבוקש והאיש מאחורי TV On The Radio, מוציא אלבום "סולו" תחת הטייטל Maximum Balloon (התחרות על שם הלהקה הגרוע של השנה, כך נראה, הוכרע). סייטק (שדווקא יודע לשיר גם בעצמו) ממלא בעיקר את תפקיד האשף מאחורי הקלעים, בעוד את משימות השירה, החזית, תופסים שפע של אורחים. הרשימה ארוכה ומגוונת, ובהתחשב ברשימת הקישורים של סייטק בשנים האחרונות, צפויה בערך כמו רשימת המשתתפים בתימניאדה 2010. אז מצד אחד, עם כל כך הרבה אורחים, אין פלא שהאלבום מרגיש קצת כמו אסופת שירים חסרת הקשר. ומצד שני, כל עוד החבר'ה מ-TVOTR באים להתארח – טונד אדבימפ יכול מבחינתי לשיר את הטוויטים של ג'ודי שלום ניר מוזס – תהיו בטוחים שלא אצא מאוכזב לחלוטין.


Maximum Balloon / Tunde Adebimpe – Absence Of Light


Maximum Balloon / Karen O – Communion


Maximum Balloon / Aku Orraca-Tetteh – Tiger

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אחרי הרהורי פרישה בשל הדרדרות תעשיית המוזיקה לארגז חול שלא נוקה מאז שנות השבעים, החלטתי, לאור בקשת לפחות אדם אחד בקהל, לחזור לפוסט אחד לפחות. Tweak Bird הם צמד גיטרה-תופים שמצליח שלא להישמע כמו צמד גיטרה-תופים. חלק מהאפקט מתקבל ע"י עבודת הגיטרות, שלרוב נמוכות וכבדות מהמקובל בתחום, וחלק על ידי רמאות פשוטה – הוספה של כלי נגינה נוספים – קלידים, חליל וסקסופון אל תוך המיקס. הלוואי שיכולתי להגיד שהקאמבק שלי הוכתב על ידי יצירת מופת מפעימה. אבל Tweak Bird הם לא יותר מהערת שוליים חביבה בשנה מוזיקלית בינונית למדי. ועדיין, את מקומם בתחרות על האלבום הכיפי של השנה הם זכו ביושר – כמו גם לתת פייט לבלון הנפוח מלמעלה בתחרות שם הלהקה הגרוע.


Tweak Bird – Lights In Lines


Tweak Bird – Beyond


Tweak Bird – Flyin’ High

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 2 תגובות

הכל, כמעט הכל.

4 בספטמבר, 2010 מאת נמרוד
להגיב

מתישהו במהלך ההופעה של LCD Soundsystem עלתה בראשי התהייה – האם אני צופה, בבמה מולי, במוזיקאי החשוב ביותר של העשור האחרון?

טוב, הצהרה כזאת צריך קצת לסייג. אמצעי המדיה של המיינסטרים ממזמן לא מנסים לקרוץ לשוליים, ובניגוד לגיבורי הדור הקודם – נירוונה או רדיוהד למשל, שמאוד ייתכן שגם אמא שלכם שמעה עליהם, רוב רובה של האוכלוסיה לא שמעה מעולם על מעליליו של ג'יימס מרפי. למעשה, הסיכוי הכי טוב שלהם להיתקל בשיר שלו הוא בפרסומת לקסטרו או בפרומו של קשת – אבל הבלחות הטעם הטוב של במאי הפרסום לא הפכו אף גיבור אינדי לשם מוכר באמת. כך שהפרסום של אמן כמו מרפי אולי מצליח להתפשט אל מעבר לאוכלוסיית עכברי הבלוגים ומכורי המוזיקה, אבל גם נעצר אצל אלו שהעניין שלהם במוזיקה הוא עניין פאסיבי.

ובכוונה אמרתי המוזיקאי החשוב ביותר ולא הטוב ביותר – על ההיררכיה האיכותית אני מוותר מראש, וממילא גם עבורי יש אמנים שריגשו או הלהיבו אותי יותר בעשור הזה. אבל ג'יימס מרפי הוא לא רק הקונצנזוס הכמעט מוחלט של סצינת האינדי, הוא גם הסמל לכל מה שהיה טוב במוזיקה של העשור האחרון. עשור שהחליף את שבירת גבולות בין הרוק לאלקטרוניקה להתעלמות מוחלטת מקיומם, כשהמעבר בין שני הז'אנרים הפך לטבעי ומובן מאליו מאי פעם; עשור שהעלים את הגבולות בין האמן לקהלו, שבו סולן שמנמן עם מראה חנוני, ובעצמו חובב מוזיקה אובססיבי, יכול להוביל את להקת הרוקנרול הלוהטת ביותר; עשור שבו נושא השירה הטבעי ביותר הוא לא אהבה, כאב, זעם או בדידות אלא המוזיקה עצמה – לא ממקום של ליטוף אגו בלתי פוסק אלא כסממן של קהילה שהדרך הטובה ביותר לפנות אליה היא דרך המוזיקה שהיא אוהבת.

ואכן, כמעט כל מי שיש לו עניין כלשהו באינדי התייצב בביתן 1 בגני התערוכה לתת כבוד לאחד מגדולי הסנדקים של האינדי בימינו. ומלבד כמה פאנקיסטים שעיקמו את האף אל מול הלהקה החצופה שעומדת בינם לבין ג'וני רוטן, כולם הניעו את הרגליים בהתלהבות. הביצועים, ברובם, נגעו בשלמות – כאלו שלוקחים את כל הטוב מהשיר המקורי מבלי ליצור על הבמה שיחזור חסר דמיון של גירסאת האלבום. גם בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת, עם העדפה ברורה לשני האלבומים הראשונים.

מה כן היה חסר? הייתה חסרה ההרגשה שמדובר באירוע חד פעמי באמת – לא רק עבור הקהל, שרובו כנראה לא יזכה לראות את ג'יימס מרפי על הבמה שוב, אלא גם עבור הלהקה עצמה. לא שההופעה של LCD Soundsystem הייתה קרה או מנוכרת, אבל הרגש שהם ייצרו נראה מתוזמן היטב – כזה שאמני במה מיומנים יודעים ליצר ערב אחר ערב. נכון, קשה לדרוש מהרכב שמופיע כבר חמש שנים על כל במה אפשרית שיתרגש כל פעם מחדש, אבל ראיתי את הדברים האלו קורים, לרוב באולמות קטנים יותר, עם במות נמוכות יותר מאלו של ביתן 1. כשהלהקה  נפרדה מהקהל עם ביצוע מרגש של New York I love you, but you are bringing me down, אלפי גרונות באולם נשנקו – כמה אדיר היה להאמין שחלק מהגרונות הללו נמצאים על הבמה.

ובכל זאת, הדרך הכי טובה להמחיש עד כמה ההופעה הזאת הייתה טובה, היא על ידי השירים שלא היו בה. להקה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על להיטים כל כך אדירים, עם מגוון מוזיקלי כל כך רחב, ועדיין לבנות סט מושלם שלא השאיר אף אחד בקהל מאוכזב – היא בוודאי אחת הלהקות הגדולות בעולם. האם הרגשתם בחסרונם של השירים הבאים?


LCD Soundsystem – Never As Tired As When I'm Waking Up


LCD Soundsystem – Disco Infiltrator


LCD Soundsystem – North American Scum

ושאר ההופעות? The Drums היו בעיני חביבים, אם כי לשמוע אותם בהופעה רק מזכיר שוב עד כמה הם מונוטוניים. ואת PiL ולהקתו, ממש כמו כל האנשים העובדים שלא גדלו על הסקס פיסטולס, לא זכיתי לראות. טיפ לפעם הבאה – צאו מתוך הנחה שאת ההופעה השלישית בפסטיבל של היינקן אולי לא תזכו לראות.

התיאוריה היא כזאת – בכל בוקר אכנס למשרד, אשים עלי את אוזניות הענק הלבנות, ואקשיב תוך כדי עבודה למיטב האלבומים שהצטברו בהארד דיסק שלי במהלך השבוע. אלא שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד. מלבד אנשי תמיכה, QA ושאר ניג'סים שמתאמים את ביקורם בקפדנות עם הלחיצה על כפתור ה-Play, גם המוזיקה עצמה עשויה להתגלות כבעיה. מוזיקה חדשה גורמת לי, לעיתים קרובות, לבעיות ריכוז קשות. בניגוד לאלבומים מוכרים ואהובים, שלא דורשים כמעט תשומת לב, אלבומים חדשים – גם המעטים ביניהם שהם טובים באמת – מכריחים אותי לבחור בין התמקדות ביניהם לבין העבודה. למרבה הצער, העבודה לרוב מנצחת, ואני מסיים את היום לאחר ששמעתי שניים או שלושה אלבומים שאני לא זוכר מהם אף תו.

הבעיה הזו נעלמת, למרבה המזל, עם אלבומים כמו זה של Everything Everything. לא שאלבום הבכורה שלהם, Man Alive, הוא חסר תיחכום או פשטני, אלא שהוא מדגדג אזורים מוכרים להפליא בזיכרון המוזיקלי שלי. אחרי כמה האזנות מיקמתי אותם אי שם בין Menomena ו-Of Montreal. את הגאונות המוזיקלית של Menomena הם עוד לא מדגדגים, אבל מצד שני, אחרי כמה האזנות לאלבום ה-עוד-לא-חזרנו-לכושר החדש של Of Montreal, נדמה שבהשוואה הזו Everything Everything יוצאים, לפחות כרגע, מנצחים.


Everything Everything – Schoolin'


Everything Everything – Photoshop Handsome


Everything Everything – Suffragette Suffragette

ולסיום – Wildbirds And Peacedrums פועלים באזור הבוצי והמסוכן של מוזיקה המסתמכת, בעיקרה, על הרמוניות ווקאליות, עם קצת סיוע של כלי הקשה. בממלכה של עוזה אבחנו נכונה ש-Fight For Me זורח בצורה מוחלטת מעל שאר שירי האלבום, ועדיין, אני פחות נחרץ מהם בנוגע לשאר האלבום, שמצליח ליצר רגעים מוצלחים גם מחוץ לשיר המושלם הזה.


Wildbirds And Peacedrums – Bleed Like There Was No Other Flood


Wildbirds And Peacedrums – Fight For Me

תגיות:   · · · · · · · · · 6 תגובות

מותו של אלמנט ההפתעה

23 באוגוסט, 2010 מאת נמרוד
להגיב

לפני הכל – צירוף נסיבות מוזר הוא זה שהביא אותי להופעה של Umlala באוזן בר, נגררים דווקא אחר אורחת מארה"ב הוזמנה לשם על ידי חברים ישראלים.  נדב לזר ראה בהם שמץ של TV on the Radio, לי הם נשמעו יותר כמו להקת פוסט-פוסט-פוסט בריטית. בכל מקרה, הצליל והכריזמה שלהם הם די יחודיים בסצינה הישראלית, ואם יש לכם הזדמנות (אני מבין שההופעות החיות שלהם נדירות למדי) – לכו על זה.

על כמה שירים אתם יכולים להגיד שאתם זוכרים במדויק את הרגע בו שמעתם אותם לראשונה? יתרה מכך, עבור כמה מהשירים הללו הרגע הזה בא בהפתעה מוחלטת? לא לוחצים על כפתור הפליי ביוטיוב או נוסעים ברכב עם חבר שמנופף בהתלהבות באלבום החדש שרכש. אלא, נניח, מרפרפים בשיעמום בשעת אחר צהריים סתמית על ערוצי הטלויזיה, מקישים את מספרו של MTV מתוך תקווה קלושה למשהו מעניין. ולפתע האוזניים האדישות מתחדדות  – כי בשיר על המסך יש משהו שלא שמעתם מעולם.

אני האחרון שתשמעו ממנו תלונות על עידן השפע האינטרנטי. אבל אין ספק שהוא הולך ומכחיד את הרגעים מהזן הזה. אמנם הרדיו לא מת עם האינטרנט, אבל הוא בהחלט הפך למותאם אישית הרבה יותר. והרי הפתעות גדולות יכולות לבוא רק עם ציפיות נמוכות – כאלו שמתקיימות בהאזנה לרדיו ארצי חסר מעוף וערוצי מוזיקה ממוסחרים, לא לתחנת רדיו ממוחשבת שקולעת שוב ושוב לטעמך.

הרגע שתואר בפיסקה הראשונה שייך לקליפ של The Lost Art Of Keeping a Secret של Queens Of The Stone Age, שהיכה בי, אי שם בתחילת העשור הקודם, בהפתעה מוחלטת. מבחינה מוזיקלית הייתה זאת כנראה התקופה הגרועה בחיי מאז ראשית ימי הגראנג'. ההתפכחות מהמוזיקה של סיאטל ונספחיה הייתה מהירה וכואבת. ומצאתי את עצמי מתקשה להקשיב לקורנל, רזנור, או קורגן – גיבורי ההתבגרות שלי שלפתע, בגיל עשרים וקצת, נשמעו נפוחים ומגוחכים. בעוד שאת הגאונות הקלילה והאגבית של גיבורי אינדי כמו Super Furry Animals רק התחלתי לגלות. הצליל של QOTSA היה בדיוק החוליה החסרה – להקה תוקפנית אבל כזו שחסרה את הרצינות התהומית של הגראנג', שאסתטיקת המטאל שלה מאוזנת היטב עם השירה הצלולה והרכה של ג'וש הום והאווירה הפסיכדלית.

בימים אלו זוכה Rated R, האלבום ממנו לקוח השיר, להוצאה מחודשת. אני חייב להודות שאת ההוצאה המחודשת טרם שמעתי. אבל בהתחשב בכך שמרבית הביקורות אודותיו מתרכזות במחמאות לאלבום המקורי ולא בהתייחסות לבונוסים (שעיקרם הופעה חיה של הלהקה מאותה תקופה), ניצלתי את ההזדמנות על מנת להוריד את האלבום מהמדף מכוסה האבק עליו הוא יושב. ואכן, האזנה חוזרת מגלה יצירה שלא איבדה מבחינתי דבר – The Lost Art Of Keeping a Secret עדיין מלהיב אותי בגיל שלושים כפי שעשה בגיל עשרים ואחד, וצליל הדרבוקה וריף הגיטרה של Better Living Through Chemistry, שהפכו השבוע לרינגטון שלי, יוצרים, עדיין, את אחת מפתיחות השירים המלהיבות ששמעתי אי פעם. נדמה לי שהיחס שלי ל-Songs For The Deaf, אלבומם הבא שהכתיר אותם סופית כסופר גרופ וכמפלצת הרוקנרול האולטימטיבית יהיה היום קצת יותר קריר. ההעדפה שלי תהיה בוודאי ללהקה הקצת יותר מרושלת, קצת יותר מסוממת, שיצרה את Rated R.


Queens Of The Stone Age – Lost Art Of Keeping A Secret


Queens Of The Stone Age – Better Living Through Chemistry

וגם – אם בשנה שעברה היה אפשר ללכת להופעות של MGMT ו-Faith No More  ולהתעלם מכנס המוזיקה המתקיים במקביל, השנה דאגו מארגני הועידה, שמתקיימת לצד ההופעות של PiL, The Drums ו-LCD Soundsystem ליחצן אותה כראוי, ואת האיזכורים לועידה תוכלו למצוא תחת כל בלוג רענן. אני מקווה להשתתף, בלי נדר, בלפחות אחד מהמפגשים ביום השני. בכל מקרה, אין ספק שהמסורת החדשה של כנס המוזיקה של היינקן היא אחת היוזמות היותר מבורכות שקמו לסצינת המוזיקה בשנים האחרונות – כן ירבו!

וגם – הידד! Gonjasufi מגיע לארץ. אני לא יודע אם יצא לכם לראות את הביקורת המשתפכת שלי על הבחור במסגרת גליון "קוראים כותבים" בטיים אאוט. בכל מקרה, יהיה משמח להפליא לראות מקרוב את אחד האמנים המסקרנים ביותר שצצו בעולם בשנה האחרונה – בעיקר כשהמחיר מזכיר יותר את ניו יורק מאשר את תל אביב.


Gonjasufi – Kobwebz


Gonjasufi – Ancestors

ולסיום – אתר Cinema Bland מונה את הסיבות בגללן Scott Pilgrim vs.The World, סרט הקומיקס החדש והכה-מצופה ע"י גיקי העולם, נכשל לחלוטין בקופות האמריקאיות. למרות שמעולם לא קראתי את הקומיקס המדובר, הטריילרים בהחלט גרמו לי לצפות לסרט – שכישלונו אולי מעמיד את הקרנתו בארץ בספק. נותר רק לקוות שהכשלון הזה לא יחריב את הקריירה של אדגר רייט – אחד מהבמאים היותר מקוריים שהופיעו על מסכינו בשנים האחרונות.

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

בלבוש מינימלי

9 באוגוסט, 2010 מאת נמרוד
להגיב

אני מניח שגם לכם יצא לחפש את שמכם ברשת. מאוד ייתכון שלא אהבתם את מה שגוגל העלה – אולי מישהו פרסם עליכם עלבונות אנונימיים, אולי תגלו ששמכם הוא עלבון כשלעצמו. אבל מה יכולים לעשות הטים הארינגטונים של העולם – רואה החשבון מאריזונה, מאמן הפוטבול האוסטרלי ממלבורן – שחיפוש שמם מעלה עוד ועוד תמונות של גבר שמן, שעיר ומזוקן שמתרוצץ בתחתונים אדומות ומבט רצחני בעיניים? זה מה שקורה, מתברר, כאשר אתה חולק את שמך עם הסולן של Les Savy Fav.

טים הארינגטון  (השמן בתחתונים, לא רואה החשבון) הוא ללא ספק אחת הדמויות היותר צבעוניות באינדי של השנים האחרונות. ההופעות הפרועות והמוחצנות שלו, שמסתיימות לרוב בעירום כמעט מלא, העניקו לו פרסום במעגלי אינדי שחורגים מאלו של הקהל של הלהקה – כולל סדרת רשת בכיכובו בהפקת פיצ'פורק (תחת כינויו Beardo) והופעה בסדרת אנימציה אלטרנטיבית. אבל מתברר שסולן כריזמטי הוא לא תנאי מספיק על מנת להפוך את לה סאוי פאב ללהקת אינדי מרכזית של ממש, כזאת שהייפ וחרושת שמועות מלווים כל שיר ואלבום חדש שלה. אולי כל זה ישתנה עם Room For Ruin, אלבומה החדש של הלהקה.

"I love you to the Max" שר הארינגטון בסופו של Appetites, השיר הפותח, במה שהוא מחווה ברורה ל-“Punks in the Beerlight” של הסילבר ג'וז. ומעולם המרחק בין להקת האינדי/הארדקור המתרככת מאלבום לאלבום ללהקת האלט-קאנטרי ז"ל לא נראה קטן כל כך. כך שגם אם הנהמות של הארינגטון הפחידו אתכם בעבר (לצערי, ההתרסקות של פרימוורה סאונד 2010 מנעה ממני לשמוע עד כמה הוא מפחיד מקרוב), כדאי לתת ללה סאוי פאב בפאזה הקצת פחות פרועה שלה הזדמנות שניה. למוניטין של רואה החשבון מאריזונה זה כנראה כבר לא יועיל.


Les Savy Fav – Appetites


Les Savy Fav – Sleepless in Silverlake


Les Savy Fav – Clear Spirits

בראשית הייתה Red Red Meat, להקה אלטרנטיבית משנות ה-90 שאני מניח שגם לרובכם לא יצא לשמוע. כשזו התפרקה צמחו ממנה שתי להקות. אחת היא Califone, שמשתבחת מאלבום לאלבום ומשמיעה לשמיעה, והשניה, והאלמונית יותר, היא Sin Ropas (בספרדית – "ללא בגדים"), שמגיעה עכשיו לאלבומה הרביעי, Holy Broken. למען האמת, כל השתלשלות האירועים המוזיקלית הזאת לא ממש צריכה לעניין אתכם, אבל המוזיקה של Sin Ropas בהחלט כן. לא הכל עובד מצויין באלבום הזה – בעיני הקטעים החשמליים, שמזכירים לי את ווילקו ביום לא רע בכלל, עולים פי כמה מונים על אלו השקטים יותר, שמעלים בי פיהוק מסויים.


Sin Ropas – fever you fake


Sin Ropas – unchanged the lock

יהיה זה מוצדק לחלוטין אם תחליטו להתעלם מ-Jaill רק בשל השם המעצבן להפליא שלהם. אבל זה יהיה גם חבל – כיוון שמדובר באחד המרעננים הנפלאים שהביא עימו השרב האחרון. Jaill עושים מוזיקה קלילה וקייצית להפליא – קצת כמו Wavves, אחיהם לעדת שיבושי השמות המעצבנים, אבל בעיני, לפחות, מהנים ומשמחים הרבה יותר. וגם אם סביר להניח שהצלילים הללו יהיו הראשונים שיפרחו ממוחי ברגע שישבר השרב הגדול, כרגע אין לי שמחה גדולה יותר מלשבת בחדר הלוהט בתלבושת ההופעות של טים הארינגטון, להקשיב ל- That's How We Burn, ולחלום על קרחונים.


Jaill – The Stroller


Jaill – On the Beat


Jaill – Demon

תגיות:   · · · · · · · · · · 5 תגובות