טאפאס וטאפאס

לארגן הופעת גג לכבוד יום העצמאות ויום הולדתי התגלתה כמשימה קלה משציפיתי – כל מה שהיה צריך לעשות זה להקשיב לעצות של נדב. אחרי כמה נסינות כושלים ללכת אחרי האינסטינקטים של עצמי, שהובילו למבוי סתום, חזרתי לעצה הראשונית של נדב – והזמנתי את "לא דובים" להופיע אצלי.

אני חייב להודות שהיה לי חשש בנוגע ללהקה – הצליל שלהם נשמע לי קצת קשוח לקהל הרחב, שהורכב בין השאר מחברים שהמרתף של הלבונטין (ואפילו השולחנות של הזאפה) הוא לא המגרש הביתי שלהם. אבל "לא דובים" הלכו והתרככו לקהל ככל שההופעה התקדמה – והוייב המצויין שלהם לא השאיר, לדעתי, אף אחד בקהל אדיש. כבונוס בלתי מפתיע התגלו חברי הלהקה כאנשים ידידותיים להפליא, שהפכו מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהמסיבה.

גם השילוב בין חברים טובים, חברים למחצה (בעיקר בלוגרים עמיתים) ו"מי אתם לעזאזל, אבל איזה יופי שבאתם" שהוזמנו ע"י חברים וחברים למחצה התברר כשילוב מצויין – בעיקר שכמות האנשים הספיקה בדיוק כדי למלא את הגג ללא צפיפות. שוב הוכח שכאשר מפסיקים לדאוג ונותנים לדברים להסתדר בעצמם, הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

בהזדמנות זו אפשר להגיד (שוב) תודה לנדב על העזרה (ועל המגבר!), תודה ל"לא דובים" על הופעה משובחת, תודה לארז על האירוח, תודה לגיאחה ועומר סנש שתקלטו, תודה לאישה על התמיכה והתופינים ותודה לכל אלו שבאו, ולאלו ששמרו על הערב חי בזמן שאני כבר הייתי גמור מדי מכדי לתחזק אותו (הבטחה לעצמי – לשתות פחות בשנה הבאה!).

ואם כבר תודות – אי שם במהלך הערב קיבלתי מעטפה עם דיסק שהייתי קצת גמור מכדי לבחון לעומק, ורק אתמול פתחתי אותה וגיליתי עותק של ה-E.P. של ה-Juicy Jew, חברו של עידו שחם, שנמסרה לי בידי האמן עצמו. אז תודה לאסף קורן על המתנה המפתיעה – הקשבתי ובהחלט נהנתי – מקווה שגם אתה נהנית בערב.

* הידד! המסיבה היא "נקודת העונג" של השבוע בעונג שבת – שמח לראות שנהנית, גיאחה!

** כן, אני יודע שזה לא תחליף לפוסט אמיתי על מוזיקה. מבטיח שאחד כזה יגיע בקרוב.

לא דובים – סיליקון

תגיות:   juicy jew  · גיאחה · יום הולדת · יום העצמאות · לא דובים · לזרבוי · מוזיקה · מסיבה · עונג שבת · שיר5 תגובות

לפני הכל – למרבה הצער החמצתי את מרבית הופעת הצהריים של יאיר יונה היום בסלון ברלין. ובכל זאת, מה שהספקתי לשמוע – שני קטעי גיטרה וקאבר המצוין ל-Jesus Inc של וילקו (אתה חייב לשיר יותר, יאיר!) הספיקו כדי לשכנע אותי לרכוש את אלבום הבכורה של יאיר, Remember, שנמכר במקום. בבועה ההולכת וגדלה של אינדי ישראלי יש שפע של חורים שחורים, שטרם מופו  – והאסיד-בלוז (אם מתעקשים של הגדרות) מרובה הגיטרות של יאיר הוא עוד אזור בלתי ממופה שנכבש במיומנות ע"י אמן ישראלי.

כמו הרבה אלבומים חדשים ששמעתי לאחרונה, Forever Changes של Love הוא עוד אלבום חדש שממחזר בצורה מיומנת ומרשימה צלילים של אלפי הרכבים אחרים שקדמו להם.

חדש?  הרכבים שקדמו להם? רק עבורי כמובן. שכן Forever Changes שוחרר בסוף 1967 – קצת אחרי סרג'נט פפר, כשהדורז ופינק פלויד עוד היו בחיתוליהם, ורוב האמנים שאני מקשיב להם טרם נולדו. אבל את האוזן שלי אי אפשר לרמות – וזאת גדלה בשנות התשעים עם אפס השכלה מוזיקלית סדורה, גדלה לתוך שנות האלפיים, ובורה בצורה בלתי נסבלת בקלאסיקות הרוק'נרול של המאה ה-20. כך, תוך התעלמות מוחלטת מהסדר הכרונולוגי והצדק ההיסטורי,  אני שומע בתזמורת המריאצ'י של Alone Again Or, השיר הפותח, השפעות של קלקסיקו*,  ו-The Red Telephone העגמומי מהדהד לי לעשרות סינגר-סונגרייטרים מודרניים.

היפוך היוצרות הזה הוא גם כנראה העובדה שקל לי הרבה יותר עם קלאסיקות אבודות, מהוססות, שלא זכו להכרה בזמן אמת – כגון Forever Changes או Electric Storm של White Noise (האקספרימנטלי הרבה יותר) מאשר הקלאסיקות האמיתיות של אותה תקופה – שהמודעות העצמית (המוצדקת) שלהם למעמדם כאלבומים פורצי דרך הופכת אותם לקשים להאזנה לאוזן שמורגלת בדור השלישי של מוזיקה בהשראתם  – קצת כמו לנהוג בפורד מודל T אחרי שהתרגלת לפוקוס מליסינג.

* בזמן כתיבת הפוסט גיליתי קאבר של קלקסיקו לשיר הזה ממש – מה שמוכיח שלהם, בניגוד אלי, יש חוש לצדק היסטורי.

Love – Alone Again Or

Love – The Red Telephone

הייתם מאמינים שהשיר הבא חוגג את יום ההולדת ה-40 שלו השנה?

White Noise – Your Hidden Dreams

ובמעבר זריז של ארבעים שנה קדימה – Keep Your Eyes Ahead של The Helio Sequence הוא אלבום שאהבתי בשמיעה ראשונה, עוד יותר בשניה, והרבה יותר בשלישית והרביעית. כיוון שעומס מוזיקלי גרם לכך שעברו כמה חודשים בין האזנה להאזנה, יוצא שאני כותב כאן על אלבום בן יותר משנה. מצד שני, כיוון שהאלבום עבר תוך התעלמות כמעט מוחלטת של הבלוגיה הישראלית, כך שהוא שווה אולי אזכור נוסף. מדובר, כך נדמה לי, באחד האלבומים הטובים של השנה שעברה, שברגעיו הטובים מצליח לשחזר בצורה מרשימה את האנרגיה של אלבום הבכורה של אינטרפול – זאת שהלהקה מעולם לא הצליחה לשחזר במדויק בעצמה.

The Helio Sequence – Lately

The Helio Sequence – Shed Your Love

The Helio Sequence – Keep Your Eyes Ahead

ולסיום – לכבוד יום ההולדת המשותף לי ולישות הציונית, אני מארגן מסיבת גג והופעה במרכז תל אביב בערב יום העצמאות. בשל מגבלות מקום אני מנוע מלשלוח הזמנה פתוחה – אבל מי מקוראי הבלוג שמעוניין להגיע, מוזמן לשלוח לי מייל לקבלת פרטים נוספים.

תגיות:   love · the helio sequence · white noise · הופעה · יאיר · יום הולדת · יונה · מוזיקה · מסיבה · קלקסיקו · שיר3 תגובות

אומרים שמאחורי כל ביקורת מוזיקה עומד מוזיקאי מתוסכל. לא שאני מחשיב את עצמי למבקר של ממש – אבל נראה לי שכמוזיקאי הייתי מוצלח אפילו פחות. לא רק בגלל חוסר הקורדינאציה שממררת את אוזניו של המורה שלי לתיפוף – אלא גם, כך נדמה לי, שאין דבר מסרס את היצירתיות המוזיקלית יותר מהאזנה לעוד ועוד מוזיקה חדשה.

כפי שכתבתי בתגובתי המאוחרת לפוסט ולדיון המצויין בבלוג של רזי בן-עזר (רגע לפני שהדיון ירד לגמרי מהפסים והפך, למרבה הפחחחחח, לטוקבקיה נענעאיסטית) – לעיתים קרובות אני מופתע מעד כמה צר לעיתים עולמם המוזיקלי של מוזיקאים רבים, לפחות ביחס לעולמם של כמה ממעריציהם אחוזי האובססיה למוזיקה.

כך, למשל, מספר סטיבן מלקמוס, בראיון עם פיצ'פורק, על המפגש שלו עם הקריסטל קסלס – בו הופתע לגלות שלפחות חצי מהצמד הוא מעריץ של פייבמנט. נכון שקיים מרחק אדיר בין הרוקנרול הכמעט שורשי של מלקמוס ופייבמנט, לבין האלקטרוניקה האלימה של הקריסטלים, אבל לחובב מוזיקה כמוני, שפייבמנט היא האסוציאציה הראשונה שלו לרשימת מצרכים לאי בודד, ואילו אלבום הבכורה של קריסטל קאסלס היו בין האהובים עליו (ועל חתולתו) בשנה שעברה  – החיבור הזה נראה טבעי לחלוטין.

למעשה, לעיתים קרובות מגלים מוזיקאים בורות גם לגבי מקורות ההשראה המובהקים ביותר שניסו להדביק להם. אני משוכנע שקראתי, אי שם בתחילת העשור, ראיון עם The Music (אין לינק – ניסיתם פעם לגגל מידע על הלהקה הזאת? ראבק!) בו הם טוענים שלא האזינו מימיהם ללד זפלין – מה שכנראה איפשר להם לשחזר בלי בושה את רוק האצטדיונים של שנות ה-70. לא כולם בורכו ברמה כזאת של בורות – אבל אם כמוזיקאי נידונת בכל מקרה  לדרוך על רגלי קודמיך, כדאי ללקות בעיוורון מסוים כדי לא להיאלץ לפזר התנצלויות לכל עבר על כל צעד ושעל.

והנה שתי להקות ותיקות שלוקחות בימים אלו כמה צעדים גדולים קדימה – כאלו שישאירו אחריהם שובל של בהונות נפוחים. הראשונים הם The Decemberists, שאלבומם הכבר-לא-מאוד-חדש, "The Hazards Of Love", הוא אולי לא אלבום הקונספט הראשון שלהם – אבל בוודאי השאפתני והנועז ביותר. עם סיפור גדול מהחיים על אהבה ומוות שנשזר לאורך כל אורכו (הארוך למדי), עם צלילים שמהדהדים בין שיר לרעהו, ועם כיוונים מוזיקליים לא אופייניים (מריף המטאל של A Bower Scene לרוקנ'רול הבלוזי שמסיים את "The Wanting Comes In Waves/Repaid") – מה הפלא שהתגובות לאלבום נעו בין "יצירת מופת" ל"מה זה הדבר הזה"?

אני מוצא את עצמי מתקרב יותר ויותר לדעה הראשונה. עוד אלבום פולק נינוח של הדצמבריסטים, יפה ככל שיהיה, היה כנראה חולף לי ליד האוזניים בלי שאבחין בו, אבל מהצליל האגרסיבי של "The Hazards Of Love" אי אפשר להתעלם. ומה שהיה הופך, בידיים פחות מיומנות, לאופרת רוק פומפוזית ונדושה עם שורה של ריגושים זולים, הופך בידיו של קולין מלוי, מנהיג הלהקה, לאופרת רוק פומפוזית, נדושה – ומרגשת.

השינוי שעובר על ה-Doves הוא אולי לא מהפכני כמו זה שעשו הדצמבריסטים. אבל גם הם משתעשעים בצלילים חדשים באלבומם החדש, "Kingdom Of Rust" – קחו לדוגמא את האמריקנה הבריטית של שיר הנושא, או את הצליל הכמעט גראז'י של "The Outsiders". למרבה השמחה, לא נפקד מקומו של הצליל הלכאורה פשוט אך יחודי להפליא של השירים הקלאסיים של ה-Doves – ששולח אותי, שוב, מתוסכל, אל משרדי ההייטק הקרובים למקום מגורי – כנראה שעדיין מוקדם לפתוח בקריירה חדשה.

The Decemberists – Won't Want for Love (Margaret in the Taiga)

The Decemberists – The Wanting Comes in Waves/Repaid

Doves – Kingdom Of Rust

Doves – Spellbound

ופינקי מוסיפה – הפעם אני נאלצת להסכים עם המבקרים. אלבום הבכורה של Crystal Antlers (וכנראה האלבום האחרון של הלייבל הנפלא Touch & Go) באמת בינוני למדי. ובכל זאת, יש באלבום הזה מספיק רעיונות וצלילים מעניינים על מנת שלא לקבור לחלוטין את התקווה שהלהקה עוד תממש את ההבטחה של אי פי הבכורה המצוין שלה. מצד שני, מדובר באותם מבקרים שלא מפסיקים להלל את האלבום החדש של The Thermals – ואני אישית מעדיפה את הקריסטל אנטלרס ביום רע על פני המסטיק-פאנק הצדקני והמשמים של התרמלס. למרבה המזל, כשהכל נראה אבוד, בא שוב לעזרי שחר, אב טרי עם גישה בריאה לרעש איכותי, עם זוג שירים מצויינים של Mi Ami. מזל טוב שחר! מי ייתן ובנך בכורך יגדל עם צלצולים בלתי פוסקים באוזניים.

Crystal Antlers – Time Erased

Mi Ami – New Guitar

תגיות:   Crystal Antlers · crystal castles · Doves · Malkmus · Mi Ami · the decemberists · the music · Thermals · מוזיקה · מלקמוס · פייבמנט · פינקי · שחר · שיר4 תגובות

אופי מחורבן יש לקנדים האלו, חייבים להרוס הכול ברגע האחרון.

כל בלוגר מוזיקה לומד עד מהרה שמוזיקה טובה יש בשפע, אבל לתרגם את ההנאה המופשטת הזאת לפוסט בעל ערך, בוודאי אצל אנשים שמצב ברירת המחדל שלהם הוא "מחסום יצירתי", היא פעולה לא פשוטה כלל. לכן אני שמח לעיתים לקפוץ על ההזדמנות לקטול חבורה של אנשים טובים ומוכשרים, שלעולם לא יקראו את דברי, רק כדי לסיים את תקופת היובש.

והנה נפל לידי Enemy Mine, אלבומם השני של Swan Lake, הסופרגרופ הכל-קנדי של דניאל באייר (הלא הוא דיסטרוייר), ספנסר קרוג מ-Wolf Parade  וקרי מרסר, סולן Frog Eyes (החוקה הקנדית מחייבת, כידוע, אמני אינדי לשלב מוטיבים מעולם החי בשמם). הנה הזדמנות לדון במפגשי האגו שנוצרים בלהקות מהסוג הזה, אפילו בעולם האינדי, בסירוס ההדדי וביצירה שנוצרת כלאחר יד. והנה, אחרי שמיעה ראשונה ומאכזבת כצפוי, הגיעו השמיעה השנייה והשלישית שגרמו לי, כמעט בניגוד לרצוני, לחבב את האלבום, והשאירו אותי עם פוסט נטול עוקץ.

נכון, לא מדובר באלבום ענק – בוודאי לא בהתחשב בעובדה שמשתתפים בו כמה מהאמנים האהובים עלי של השנים האחרונות. גם מפגש הקצוות בין באייר,שלמרות המראה המדובלל שלו, הוא אחד מכותבי השירים ה"ארציים" והישירים ביותר בממלכה הצפונית, לבין שותפיו שמרחפים לרוב במחוזות פסיכדליים יותר, גורם לאלבום להישמע לעיתים יותר כמו אוסף שירי סולו מאשר מאמץ משותף של ממש. מצד שני, אי אפשר להגיד שהלהקה לא מודעת לדואליות הזאת (הם קראו לאחד השירים "Battle of a Swan Lake, or, Daniel's Song"), וברגעי השיא של האלבום ("Paper Lace", "Settle on Your Skin") – לא כל כך אכפת למאזין מי שר, כל עוד הוא עושה את זה כל כך טוב.

ואם אתם מחפשים פרויקט צד קנדי שאפתני פחות, אך מוצלח לא פחות. בימים אלו יוצא גם אלבומם השני של ה-Handsome Furs, הצמד של דן בוקנר, חבר נוסף ב-Wolf Parade, ואשתו אלקסיי פרי. השניים משלבים את השירה של בוקנר עם גיטרות ואלקטרוניקה מינימליסטית, בצורה שמזכירה לי בעיקר גירסא לבנבנה ופרימיטיבית מעט של TV On The Radio המוקדמים. זה עובד בעיקר בזכות קולו של בוקנר, שמעורר אצלי אמפטיה מיידית – אותה פיתחתי בהתמדה בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבום הבכורה של הזאבים הצועדים.

Swan Lake – Paper Lace

Swan Lake – Settle On Your Skin

Swan Lake – Battle Of Swan Lake, Or, Daniel's Song

Handsome Furs – Legal Tender

Handsome Furs – evangeline

Handsome Furs – All We Want, Baby, Is Everything

ופינקי מוסיפה – מכיוון שנמרוד בחר לעסוק בתחום המומחיות שלי, וכתב על אמנים קנדים פרוותיים, אכתוב אני על תחום מומחיותו – כלומר על מוזיקה של כוסיות. אני לא מרבה לפרגן למוזיקאיות, בעיקר מכיוון שאצל רובן חסר החספוס הנדרש כדי לסמר לי את הפרווה (Fever Ray היא קטגוריה בפני עצמה), וגם המוזיקה של נטשה קאן הבריטית (שאמנם לא כפופה לחוקה הקנדית, אך עדיין בחרה לפעול תחת השם Bat For Lashes ) אינה יוצאת דופן מהבחינה הזאת. ובכל זאת, מגיע לבחורה הרבה מחמאות – אחרי אלבום בכורה ומועמדות לפרס המרקורי שסימנו אותה כאמנית קרוסאובר (שם הקוד של התעשייה ל"בקרוב דואט עם כריס מרטין"), היא מפתיעה עם אלבום שני שישחרר אותה מנטל הציפיות. לא מדובר ביצירה אוונגרדית במיוחד, אבל גם בהחלט לא במשהו שיאיים לכבוש את המצעדים הבריטיים השמרנים, ובוודאי לא את אחיהם השמרנים כפליים מעבר לאוקיינוס – וכל אמן שמשתין מהמקפצה לבריכת ההייפ הבריטית, הרי הוא משובח.

Bat For Lashes – Siren Song

Bat For Lashes – Daniel

תגיות:   bat for lashes · destroyer · handsome furs · swan lake · wolf parade · אלבום · אנימל קולקטיב · דיסטרוייר · האשימו את קנדה · פינקי · קנדה · שיר7 תגובות

אני אוהב, אפילו אוהב מאוד, את Silent Shout של The Knife – אבל לא ממש הצטרפתי לערימת המבקרים שאכלו את העפר לרגליהם של צמד האחים השוודי במסע הניצחון שלהם לתואר אלבום השנה של 2006. האווירה של האלבום ההוא הייתה מהפנטת, והרעיונות המוזיקליים מבריקים, אבל בניגוד לאלבום של TV On The Radio מאותה שנה, למשל, הוא לא ממש הצליח להיכנס לי מתחת לעור.

לכן הופתעתי לגלות שאלבום הבכורה של חציו הנשי של הצמד, קארין דרייג'ר אנדרסון, הלא היא Fever Ray, ריסק את כל ציפיותי והתיישב בטבעיות, לפחות לעת עתה, במקום הראשון ברשימת המועמדים לאלבום השנה שלי. למען האמת, קשה להתייחס לאלבום בתור אלבום סולו של אנדרסון, בהתחשב בכך שאחיה אולוף תורם את קולו לכמה מהשירים, וסביר להניח שלקח חלק גם בהפקה. אפשר, אם כך, לראות ב-Fever Ray בתור גלגול של הצמד, עם הבדלים קטנים אבל משמעותיים.

אנדרסון אולי ממשיכה להתחבא מאחורי מסיכות ולעוות את קולה – אבל מה שיצר, לפחות עבורי, תחושה מסוימת של ניכור במוזיקה של The Knife  הופך לשובה לב אצל Fever Ray. תחושת המוזרות ואי הנוחות שיוצר הקול של אנדרסון (הקייט בושי והחייזרי גם בצורתו הטבעית) כשהוא עובר דרך הפילטרים הדיגיטליים הופך את האנושיות לעל-אנושיות, ואת המרגש למצמרר. החזון המוזיקלי של אנדרסון הוא שובה לב, ולפעמים מפעים – ולא פחות חשוב, שאריות הקרירות השוודית ששרו על אלבומה של להקת האם, נעלמו לחלוטין באלבום הסולו של צידו הנשי. בדרכו לפסגה, יאלץ אלבום השנה שלי להתמודד עם סכינאית שוודית מנוסה – יש מתנדבים?

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Fever Ray – Concrete Walls

בניגוד לגברת עם הסכינים, ולמרות השימוש בפסבדונים, אין שום דבר אמורפי או מסתורי בדמותו של DM Stith. אבל דווקא בשל הישירות והנימה האישית של שיריו, אני מוצא את עצמי חסר עניין בפרסונה שמאחוריהם. יש אמנים שחשוב לי להכיר – שההקשבה למוזיקה גוררת אחריה חפירה בדיסקוגרפיה, קישור להרכבי עבר, צפיה בקליפים וכמובן – את הרצון, הבלתי ממומש לרוב, לצפות בהופעה חיה. אבל במקרה של DM Smith, כמו לדוגמא במקרה של סמוג למשל, המוזיקה -  טהורה, בגירסאת האלבום, וללא תוספות – היא כל מה שאני רוצה לקבל.

והמוזיקה הזאת מצוינת – Heavy Ghost מציב את DM Stith (בשמו האמיתי דיויד סטית', כמו שמגלה עוד פרט ביוגרפי שלא בחרתי לדעת) אי שם באמצע הדרך בין ביל קלהאן לסופיאן סטיבנס – עם הפקה מוזיקלית שמצליחה להעניק לא מעט נפח ומקוריות מבלי לפגוע במהות הסינגר-סונגרייטרי של האלבום. וגם אם עוד כמה חודשים יהיה קשה לי לקשור את הצלילים שנטבעו במוחי עם הדמות האלמונית שמאחוריה, כרגע מדובר באחד האלבומים המרשימים ששמעתי השנה.

DM Stith – Pity Dance

DM Stith – Thanksgiving Moon

ופינקי מוסיפה -עד שסוף סוף הוציאו אותי מהבית השבוע, זה כמובן היה לביקור אצל הוטרינרית. התירוץ הפעם – "טיפול" נגד "תולעים". לכו תדעו מה דוחפים לי במסווה רפואי. את הכדור עוד הצלחתי לירוק בבעיטות ושריטות, אבל נגד הזריקה אין מה לעשות. כמה דקות מאוחר יותר זכיתי לצפות בנס רפואי – תולעת מקבלת זריקת תילוע ויוצאת ללא פגע.

התולעת

לאחר מכן, כשהסתגרתי כעוסה ועצבנית, ניחמתי את עצמי בהאזנה לצרותיהם של אחרים. יומרני, מורבידי ומדכא להפליא – Hospice, תקליט בית החולים של ה-Antlers עשוי להיות ה-Funeral של השנה. רגע לפני שכל ההייפ מתחיל, כנסו להאזנה מלאה באתר המצויין Band Camp. כדאי לשים לב גם לחוברת המצורפת (PDF), שנותנת לכל העניין נופך פרוזאי להפליא.

תגיות:   Antlers · DM Stith · Fever Ray · The knife · אלבום · מוזיקה · פינקי · שיר5 תגובות