טאפאס וטאפאס

דמיינו יום הכולל עשר שעות של שהייה בחדר ישיבות בישיבות אינסופיות, הכפילו בשלוש והוסיפו יומיים של הכנות מקדימות – כך נראה השבוע האחרון שלי בעבודה. את הימים סיימתי, לרוב, בשכיבה על הספה בסלון, בוהה באיזו שטות בטלויזיה או מנמנם תחת כסות חתולית – מקלל את עצמי על עצלנותי ששורפת את מעט שעות הפנאי שנותרו לי, אך מותש מכדי להתנגד לה. כשהגיע לבסוף סוף השבוע פניתי לתיקיית המוזיקה הזנוחה שלי על מנת לחפש מרגוע לעצביי הרופפים.

אני מניח שאני לא היחיד שמוזיקה שקטה נוטה לעצבן אותו עוד יותר. אני לא מדבר על מוזיקת עולם עמוסת דולפינים או אר אנ בי מתקתק, שמעלים לי את הסעיף גם בימים כתיקונם. גם יצירות מופת של שקט – Low או ביל קלאהן – הם רעיון רע מאוד כשהמתח מתחיל להצטבר ברקות. מהיר, עצבני ותוקפני – עדיף בליווי קפאין – זה הפתרון הטוב ביותר להחזיר אותי לאיזון הנדרש. ואף אלבום לא עשה את העבודה טוב יותר מ-Hidden, אלבום המלחמה החדש של These New Puritans.

שנים של אדיאולוגיה שמאלנית ומסורת של מחאה אנטי מלחמתית הצליחו להשכיח מהרוקנרול את הקסם של האסתטיקה הצבאית. למעשה, מאז שיתוף הפעולה של מייק פאטון וה- x-ecutioners (בעצמו לא ממש אלבום רוק) לא נתקלתי באלבום שעושה שימוש מושכל כל כך בשילוב הקוסם של אלימות וסדר שרק מארש צבאי יכול לספק. ואם שמות השירים ("We Want War", "Fire power", "Attack Music") הם לא הבהרה מספיקה, הרי שתופי המלחמה וצחצוחי הסכינים לא ישאירו מקום לספק – הפוריטנים החדשים כאן כדי להרוג ולהיהרג.

לבחירה האומנותית הזו יש מחיר – את הצבעוניות החיננית של האלבום הקודם מחליפה אפרוריות חדגונית, שמלבד קטעי קישור עגמומיים, זמן פציעות אם תרצו, נשמעים כמו שיר אחד ארוך ורפטטיבי. את הטקסטים המטופשים של האלבום הראשון מחליפים טקסטים לא אינטיליגנטיים בהרבה, אבל זועמים מספיק על מנת להיבלע באווירה הכללית. ההימור, כך נראה לי, השתלם. בעולם מוזיקלי רבגוני כל כך, שפע הכיוונים של אלבום הבכורה הפך אותו לאלבום מרשים אבל לא זכיר לחלוטין. את המתקפה הממוקדת היטב של האלבום השני סביר שאזכור לזמן ארוך הרבה יותר.

These New Puritans – We Want War

These New Puritans – Orion

ואם כבר הזכרתי את שיתוף הפעולה של פאטון וה X-Ecutioners, הנה שתי דוגמאות מהאלבום המצויין והנשכח הזה, שכולו מופת של עבודת סימפול וטרנטייבליזם.

General Patton Vs. The X-Ecutioners – 'We'll Paint This Town' — Throat And Phonograph Fire Support Coordination Measures (Tpfscm)

General Patton Vs. The X-Ecutioners – !Kamikaze! 0500hrs. ('Take A Piece Of Me')

וגם אלבום חדש ל-Spoon, אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, יוצא בימים אלו. ועדיין, קשה לי לחשוב על דבר כלשהו לומר עליו. המוזיקה של Spoon תמיד הייתה אוורירית, כמעט טריויאלית, אבל בכל אלבום ואלבום שלה היא הצליחה לשבור את הנוסחה הקבועה עם שירים שמתגלים כמבריקים יותר ויותר עם כל האזנה. ועד שאצבור מספיק האזנות על מנת לאתר את רגעי הקסם הללו, האלבום הנוכחי הוא רק בגדר מומלץ בחום. כי גם בצורתה הפשוטה ביותר, Spoon היא להקה שאי אפשר לעמוד בפניה.

(הלינקים לשני השירים למטה הוסרו לבקשת הלייבל – אני משוכנע שתצליחו למצוא אותם בעצמכם…)

Spoon – Who Makes Your Money

Spoon – Written In Reverse

ושלוש הערות על בלאגן וחוסר תעוזה

למרות ההבטחות הראשוניות בזמן פתיחת הבלוג, אני כמעט ולא עוסק כאן בקולנוע או בטלוויזיה. ועדיין, הבלגן המטורף בתוכניות הלילה של NBC הם משהו שחייבים להתייחס אליו. אתם יכולים לנחש שגם אני מעדיף את קוקו אובריאן על פני לנו הבלון מבלי שמץ של התלבטות. ועדיין, חייבים להודות שמעבר הדירה לא עשה טוב לאירי המנומש. הרבה מהטירוף והתעוזה נותרו בניו יורק, וקשה היה לראות אותו נשאר במשבצת הזאת עוד עשר או עשרים שנה מבלי לאבד גובה. ייתכן מאוד ש-NBC הצילו את אובראיין מעצמו, והוא יצליח להמציא את עצמו מחדש במקום אחר – אולי אפילו לא בפורמט של תוכנית ראיונות סטנדרטית.

עוד דבר עצוב בכל הסיפור הוא הצורה שבה הוא חושף עד כמה תחושת הסדר והשליטה של הטלויזיה האמריקאית היא אשליה. כשג'יי לנו הודיע, כבר ב-2004, כי קונאן עומד להחליפו חמש שנים מאוחר יותר אי אפשר היה שלא להתפעל. האם אתם יכולים לחשוב על תוכנית טלויזיה ישראלית (מלבד "דיווח מיוחד מכתבנו באזור האסון") שניתן לומר בוודאות כי תתקיים חמש שנים מהיום – שלא לדבר על ידיעת זהות מגישה העתידי? אבל הנה, מה שנראה כהחלטה מסודרת, אמיצה למדי בהתחשב באופי התוכנית של קונאן, התגלתה כהימור קצר מועד שהפך לכאוס טוטאלי, רצוף בהחלטות היסטריות וקטסטרופליות, כשנתוני הרייטינג החלו להופיע.

מה שמוביל אותי לנקודה השלישית. יותר מכל הסיפור הנוכחי הוא סימפטום לחוסר התעוזה והשמרנות ההולכת וגוברת של רשתות השידור האמריקאיות. לפני עשרים שנה הימרה פוקס על תוכנית אנימציה על משפחה צהובה כתוכנית מובילה לפריים טיים של הערוץ – רעיון כמעט בלתי נתפס בזמנו. היום כבר אף אחד לא מרשה לעצמו לנסות ולהמציא את הגלגל הטלוויזיוני מחדש. מספיקים חודשים ספורים של רייטינג בינוני על מנת לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו, ולדכא את מה שהתחיל להיות שונה ונועז מעט יותר. אולי ראשי הערוצים רואים חרב דמוקלס בדמות האינטרנט שהולך ונוגס ברווחיהם, ונאחזים בטיפות אחרונות של זמן שאול. נראה שראשי NBC צריכים ללמוד מאובריאן עצמו, שדווקא כשהסוף הלך והתקרב, ניצל את השבוע האחרון של בתפקיד על מנת לייצר כמה מהרגעים המופלאים והמצחיקים ביותר מאז שנכנס לתפקיד החדש.

ולסיום – לכו לבקר ב all my heroes are weirdos, בלוג המוזיקה החדש של אבי, שמסתמן כבעל טעם מוזיקלי משובח במיוחד.

תגיות:   Mike Patton · NBC · spoon · these new puritans · X-Ecutioners · אלבום · ג'יי לנו · טלויזיה · מלחמה · קונאן אובריאן · שיר3 תגובות

זה היה עשור קצת מוזר לפליימינג ליפס. אולי הלהקה נכנסה לטראומה מהיחס החם שזכו לו בסוף שנות התשעים, מנהרות הדיו וקערות הריר שנשפכו ע"י המבקרים על The Soft Bulletin, שהצליח להתברג למקום גבוה במיוחד בהרבה מסיכומי העשור ההוא. אחרת קשה להסביר איך הלהקה העבירה 99% מהעשור הנוכחי בשקט יחסי ואז, במרחק יריקה מסופו – מרחק שבוודאי פגע במיקום האלבום המורכב הזה בסיכומי השנה והעשור – הם משחררים את מה שיזכר כנראה כאלבומם הגדול ביותר מאז שנות התשעים.

אז נכון, Yoshimi Battles the Pink Robots היה מצויין, ואת At War with the Mystics שמעתי כמה פעמים מתישהו. אבל שניהם נשמעו מתונים מדי, צפויים מדי – בוודאי כשמדובר בלהקה שמטפחת תדמית של אחת הלהקות המוכשרות בעולם, ובוודאי כשעשרות להקות שהושפעו מהליפס פרצו את הגבולות רחוק יותר ויותר מדי שנה. והנה, רגע לפני שהמבקרים מטילים את רגב העפר הראשון בגופה החמה, הם מראים סוף סוף שהתדמית הזו לא חסרת כיסוי.

לעדר מעריצי יושימי אני ממליץ להקשיב ל-Embryonic  פעם, פעמיים ושלוש. לא בטוח שתאהבו את מה ששמעתם, אבל נראה לי שתסכימו שמדובר בקפיצת המדרגה הראשונה של הליפס מאז The Soft Bulletin – כזאת שתרחיק אותם מאלפי היושימיז שהנפיקו אלפי חקיינים ומושפעים. אני עדיין לומד להתרגל לאלבום המרשים והמאתגר הזה, אבל כבר עכשיו אני משוכנע שהוא ישאר עימי הרבה אחרי שכל דובי הגריזלי והפנדה יפרחו מראשי. מי שאמר שאת סיכומי העשור צריך לעשות עשור מאוחר יותר התכוון לאלבום הזה בדיוק.

The Flaming Lips – Convinced Of The Hex

The Flaming lips – The Sparrow Looks Up At The Machine

The Flaming lips – See The Leaves

מארבע יוצא אחד.

ואם כבר מדברים על הפליימינג ליפס, הרי שבנוסף לשלושת אלבומיה בעשור הזה ישנו עוד אלבום, שאמנם יצא בשנות ה-90 אבל זוכה לחיים חדשים במאה ה-21. הכוונה כמובן ל-Zaireeka, אלבום הקונספט של הליפס שיצא בשנת 96 במארז של ארבעה תקליטורים, כל אחד מהם מכיל ערוץ קול נפרד של אותה היצירה, שנועדו להשמעה סימולטנית על ארבעה נגני תקליטורים נפרדים. דווקא חוסר הדיוק של נגני התקליטורים – זה שמונע לסנכרן את כל ארבעת הערוצים בצורה מושלמת – היא זו שקסמה לויין קוין, בתקווה שכל השמעה של האלבום תהיה ייחודית, בלתי חוזרת.

לא מעט מבקרים תקפו, די בצדק, את הקונספט המשונה של האלבום – אפילו פיצ'פורק הגיבו עם 0.0 נדיר וגינוי האלבום כ"מגוחך". המעריצים, מצידם, נחלקו לאלו שפשוט נתעלמו מהאלבום המשונה הזה לאלו שאספו מכל הבא ליד ערימות של מערכות סטריאו וחומרים מעודדי האזנה ואירגנו מסיבות האזנה המוניות שבהם התנגנו ארבעת הדיסקים ברמות שונות של סנכרון משורות של בומבוקסים מקרקשים.

אבל קצת יותר מעשור מאוחר יותר הכל פשוט הרבה יותר. ממש כפי שהמיקסטייפ הפך מעבודת נמלים שוחקת סלילים ומתנה רבת משמעות לאוסף של פעולות העתקה והדבקה פשוטות, כך גם האתגר הטכנולוגי של Zaireeka הולך ונעלם, והאלבום האבוד הזה זוכה לחיים חדשים. מה פשוט יותר מלערבב את ארבעת הערוצים במחשב, להניע אותם קדימה ואחורה ולהאזין לכל האפשרויות הגלומות באלבום הזה?

ואכן, לא במפתיע, באינטרנט קל למצוא מיקסים מלאים, בסינכרון מושלם, של ארבעת התקליטורים. נכון, Zaireeka מעולם לא נועד להישמע בתיאום מושלם – כל הקונספט מבוסס על סטיית התקן – אבל חייבים להודות שזה קל הרבה יותר מלמצוא שלושה חברים משועממים מספיק שיסכימו לגרור לביתך את מערכת הסטריאו שלהם. איך זה נשמע? איטי, פרגמטי מאוד – גם במיקס מושלם ההבדל בין הרצועות השונות נשמע היטב. החיבורים רופפים, אבל התווים הארוכים מאפשרים לרצועות לנחות זה על גבי זה בנחיתה רכה. זה לא הגדול באלבומי הליפס, אבל זאת האזנת חובה לכל מעריץ של הלהקה.

למעשה, יש סיכוי טוב ש-Zaireeka הקדים את זמנו. שבעתיד הקרוב נקבל את האלבומים שלנו עם חלוקה לרצועות ושפע רצועות בונוס – מה שיאפשר לנו, לדוגמא, להוסיף את הבס לווייט סטרייפס, להאזין לקולה המקורי של Fever Ray או להעיף את היפנית המעצבנת מדירהוף. כמובן שהכל יהיה אז דיגיטלי, מדויק, ונגיש בהקלקת עכבר – רחוק מהחזון של הליפס, שראו בעיני רוחם ארבעה חברים שעוצרים את נשימתם ולוחצים בו זמנית על כפתור ההשמעה.

The Flaming lips – Riding To Work In The Year 2025 (Your Invisible Now)

The Flaming lips – The Train Runs Over The Camel But Is Derailed By The Gnat

חוד החנית

וסינגל חדש ל-The Knife, מתוך אלבום כפול שהולך וקרב. זה לא מקצבי הטכנו של אלבומם הקודם, וגם לא האלקטרוניקה הקודרת של Fever Ray. במקום זה אנחנו מקבלים שיר שנשמע כמו פורטיסהד עם זמרת אופרה, מתוך אלבום שכולו תחת קונספט אופראי. במפתיע, זה מצליח להיות מרהיב ולא לשעמם לכל אורך אחד עשר הדקות של השיר. ועדיין, אני לא משוכנע שאצליח לעמוד באלבום כפול עם עוד 14 קטעים כאלו. בכל מקרה, בין אם The Knife עשו לכם את זה עד היום ובין אם לא – את הדבר הזה אתם חייבים לשמוע.

Colouring of Pigeons by The Knife

תגיות:   2009 · the flaming lips · The knife · zaireeka · אלבום · שירתגובה אחת

מוצף עד כדי בחילה בסיכומי שנה ועשור, כולל כאן בבלוג, דחיתי עד כמה שניתן את סיכום השנה שלי ואף שקלתי לוותר עליו לחלוטין. במקום, בתור פשרה, הנה סיכום שנה מזורז עם שלושה אלבומים נפלאים, אלבום שנה אחד ועוד כמה אלבומים ששווים איזכור.

The Antlers – Hospice

כמה קל לעבוד עלינו. אחרי שנים של הייפ, של להקות שהוכתרו לדבר הגדול הבא רק כדי להעלם אחרי רבע אלבום, של הבטחות חסרות כיסוי פשוט נמאס לנו. טמנו את ראשנו בחול, למדנו להתעלם, וגם שטרחנו להאזין פשוט שכנענו את עצמנו בכוח שמה שכולם מתלהבים ממנו הוא כנראה עוד בלון חסר כיסוי. אבל למערכת יחסי הציבור יש דרכים עוקפות לליבנו. כל מה שצריך לעשות הוא לשכנע אותנו בקיומו של אוצר "סמוי", אלבום של להקה צעירה, חסרת לייבל, ולא מוכרת. לשכנע אותנו שמה שאנחנו שומעים הוא הגילוי הפרטי שלנו, ולא מה ש"כולם" מתלהבים ממנו.

לפתע, כמעט בו זמנית, אלפי אנשים ברחבי העולם גילו את ה-Antlers, גילו את הדבר הקרוב ביותר ל-Funeral של ארקייד פייר שיצא השנה. אבל גם כאשר אלפי בלוגים ברחבי העולם היללו את האלבום הנפלא והמייסר הזה, עדיין הוא הצליח לשמור על תדמית תמימה – כזה שלא רוכב על גלי הייפ אלא נישא מפה לאוזן בגל של אהבת מוזיקה אמיתית.

ומה המסקנה? אולי שמוזיקה טובה תצליח תמיד להגיע לאוזני הקהל גם ללא מתווכים פורמליים. אולי שחוסר הייפ גם הוא סוג של הייפ. ואולי שגם חוסר הייפ יכול להיות הייפ מוצדק מאין כמוהו.

The Antlers – Kettering

The Antlers – Two

The Horrors – Primary Colours

לפני כחודשיים הוזמנתי על ידי חברים למסיבה בדרום ת"א. בהיעדר רכב זמין החלטתי לוותר על התחבורה הציבורית ולעשות את הדרך – כשעת הליכה – ברגל. כל הדרך ליוו אותי The Horrors וגשם קל של תחילת החורף. את Primary Colours אהבתי עוד לפני אותו הערב – אבל זה היה ללא ספק רגע השיא ביחסינו. המסיבה, דרך אגב, הייתה מבאסת להפליא, אבל ממש לא הצטערתי שיצאתי אליה.

למען האמת, ייתכן שהאלבום הזה הוא הסיבה הכי טובה לסיכום השנה הזה. האלבום היחיד ברשימה שלא נטחן עד דק במצעדי השנה. נכון, הוא לא מושלם כמו שאר האלבומים ברשימה הזו. נכון, מדובר בסתם עוד אלבום מחווה לג'וי דויז'ן, שכמוהו ראינו עוד עשרות במהלך העשור האחרון. אבל The Horrors הבריטיים מצליחים, באלבומם השני, להיות הרבה יותר נאמנים למקור ומדויקים מרוב מתחריהם משני צידי האוקיינוס. לא רע בכלל עבור מי שנחשבו לפלופ מוחלט לאחר אלבום הבכורה.

The Horrors – Do You Remember

The Horrors – New Ice Age

Grizzly Bear – Veckatimest

נדמה לי שכל מה שאכתוב כאן יהיה מיותר. הכל כבר נאמר על האלבום העשיר, המגוון והמדויק ביותר שיצא השנה. למעשה, אלבום השנה כמעט לכל מי שלא נופל מהרגליים מהאנימל קולקטיב. בכל שנה אחרת, שבה לא הייתי נתון לקסמה של המכשפה השבדית, זה כנראה היה גם אלבום השנה שלי. יותר מכל רשימה שבה האלבום הזה לקח בהליכה, יותר מכל הכתרים שנקשרו לו בשנה האחרונה בכל הבלוגים האופנתיים, שימח אותי כששני אנשים שונים במשרדי – לא בדיוק היפסטרים מנוסים – השמיעו את צליליו ברחבי הקומה. אין דבר יותר משמח מלראות אלבום אינדי רוכש לו קהלים חדשים, בוודאי כאשר מדובר באלבום קצת יותר מורכב ומעניין מהסטרוקס או הווייט סטרייפס.

Grizzly Bear – Two Weeks

Grizzly Bear – All We Ask

Fever Ray – Fever Ray

הקול

אינספור עיוותים ומניפולציות עובר קולה של קארין דרייג'ר אנדרסון במהלך האלבום, אלף פנים יש לו – ובכולם הוא מהלך עלי קסם משתק. אצל אנשים רבים תעלולי האולפן האלו משדרים קרירות או ניכור – מושגים שמושלכים פעמים רבות לחלל האוויר כשמדברים על Fever Ray. האם ניתן להאמין למי שמעוותת את קולה עד שלא נשאר זכר למקור? למי שיכולה להישמע, בהינף כפתור, פגיעה או תוקפנית, נשית או גברית (וגם אני טעיתי לזהות את קולו הבלתי קיים של אחיה בחלק מהשירים)? התשובה עבורי היא כן, כן, ועוד פעם כן. לא הופתעתי לגלות שאפשר לגרום לקול של אישה להישמע גברי – אבל הייתם מאמינים שאפשר לגרום לו להישמע כל כך אמיתי?

השירים

בחלק מהביקורות שקראתי נרשמה נטייה מסויימת לזלזל בטקסטים של Fever Ray, לראות בהם כיצירות תלושות, מלאות אווירה אבל חסרות תוכן. אמנם לא כל הטקסטים של אנדרסון מוצלחים או קוהרנטיים – אבל ברגעי השיא שלה היא מצליחה לתאר במדוייק רגעים של קסם אגבי. הקשיבו, לדוגמא, ל-Seven, מלא הגעגועים לחבר ילדות (מת?) איתו נהגה לשבת ליד כיור המטבח ולדבר – על אהבה, על טבליות הדחה – בעיני אחד המרגשים בשירי השנה.

האווירה

מהתו הראשון של “If I had a heart” ועד למקצב השבטי שמסיים את “Coconut” האלבום הזה הוא קודם כל אווירה – אפלה, מטרידה, מצמררת. יותר מכל אלבום אחר השנה זה האחד שלוקח אותי למקום אחר, שמנטרל את היכולת שלי להתמקד בשום דבר אחר, שגורם לי להישען אחורה עם האוזניות ולשכוח את העולם שמחוצה לו. ואין קריטריון טוב יותר, כך נדמה לי, למציאת אלבום השנה.

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Fever Ray – Dry and Dusty

ועוד אלבומים ששווים איזכור:
Japandroids – Post Nothing – פיסת האינפנטיליות המהנה והאינטליגנטית של השנה.
Bear In Heaven – Beast Rest Forth Mouth – שהחצי הראשון של אלבומם השני הוא אחד הסוחפים של השנה – בעיקר בזכות עבודת התופים המדוייקת.
David Bazan – Curse Your Branches – שלמרות צדקנות נוצרית שהכעיסה אותי לפרקים, הצליח להגיע לליבי – בעיקר בזכות זה שלא כלא את עצמו במסגרת המצומצמת של הסינגר-סונגרייטר.
Dark Night Of The Soul – האלבום הכי טוב שלא יצא השנה.
Swimming – The Fireflow trade – לא הופתעתי לגלות שהייתי היחיד שהצביע לאלבום הזה לרשימת אלבומי השנה של עונג שבת – אני משוכנע למדי שאחרי האזנה או שניים חלקכם יכו על חטא.
Phantom Band – Checkmate Savage – אלבום סופר מלהיב ומפוצץ מכשרון מלהקה סקוטית שרחוקה שנות אור מהסטיגמה העגמומית של אחיותיה לסצינת האינדי המקומית. .
The Black Heart Procession – Six – ההכרות הראשונה שלי עם הלהקה הוותיקה והמרשימה הזו. Witching Song הוא מועמד מצויין לשיר השנה.

ואם עוד לא נמאס לכם מסיכומי שנה ושירי שנה, ערכתי אוסף שירים קטן שמכיל כמה מהשירים שמופיעים בפוסט הזה ובפוסטים קודמים באתר – ועוד כמה שלא. מעין אוסף בלתי מחייב של שירי השנה. ליחצו כאן להורדה.

Tracklist:

Swimming – Panthalassa
Cold Cave – Life Magazine
Eyedea And Abilities – This Story
Oh no Forest Fires – Swing And A Misdemeanor
Bear In Heaven – Lovesick Teenagers
Phantom Band – Halfhound
Japandroids – Heart Sweats
Neon Horse – Strange Town
The Horrors – Do You Remember
Fever Ray – Dry and Dusty
Clues – Cave Mouth
The Black Heart Procession – Witching Stone
Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)
Sleepy Sun – New Age
Swimming – Crash The Current
Fever Ray – Seven
Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show
Handsome Furs – Legal Tender
The Decemberists – Won't Want For Love (Margaret In The Taiga)
Noah And The Whale – Love of an Orchestra
David Bazan – Bless This Mess
Grizzly Bear – All We Ask
The Antlers – Two

שנה טובה!

תגיות:   2009 · Antlers · bear in heaven · Dark night of the soul · Fever Ray · Grizzly Bear · japandroinds · Phantom Band · Swimming · The Black Heart Procession · The Horrors · דיוויד באזאן · סיכום השנה · שיר4 תגובות

כשהעשור הזה הולך וקרב לסיומו, נותרו עוד כמה אלבומים שראויים לציון, שאני רחוק מלהיות מסוגל לסכמו. על אלבום מפעים מלהקה גרועה, דרך האלבומים של אמריקה האמיתית, ועד לנשות העשור שלי וללהקה שהיא פשטות גאונית בהתגלמותה.

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Source Tags and Codes

האלבום הזה לא צריך להיות כאן. עולם המושגים שלו זר לי לגמרי. אני כמעט מתעב את הלהקה שהוציאה אותו. ועדיין, עם העובדות אי אפשר להתווכח עם עובדה אחת – מדובר באחד האלבומים המרשימים, המפעימים, של העשור.

כמעט קל מדי יהיה להסביר מדוע Source Tags & Codes לא ראוי למקום ברשימת אלבומי העשור שלי. סיבה אחת היא העובדה שהאלבום הזה הוא אנטיתזה לכל דבר אחר ששמעתי בעשור הזה. אלבום שמשלב את התוקפנות של הפאנק עם עולם הדימויים של המטאל לבלילה שמצחינה מעודף חשיבות עצמית ומחוסר מוחלט בהומור. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה עבור מאזין שהניח את אוסף אלבומי ה-Smashing Pumpkins שלו בצד ומעולם לא הביט לאחור.

הסיבה השניה נובעת מהלהקה עצמה. אני מניח שיש בעולם להקות גרועות יותר מ And you will know us by the trail of dead – אבל עם אף להקה אחרת לא מצאתי את עצמי מאזין לכל כך הרבה מוזיקה גרועה רק בשביל התקווה הקלושה למצוא ניצוצות מהקסם של אלבומם השלישי. קשה להמשיך ולאהוב אלבום של להקה שאיבדת כל שמץ של הערכה אליה.

ובכל זאת הנס קרה. ומי שהתבררה מאוחר יותר כאחת הלהקות הגרועות של העשור הצליחה להנפיק את אחד האלבומים המופלאים שלו. הכל עובד כאן כנגד כל הסיכויים – השירה התוקפנית, מלאת הדחיפות, הליריקה עמוסת האפוקליפסות והמלאכים הנופלים, והמעברים הנדושים בין רוגע למתקפת סאונד. כל כך הרבה אלמנטים מעוררי סלידה שמתחברים יחדיו לאלבום כמעט מושלם. ואני מוצא את עצמי, ממש כמו בפעם בו שמעתי אותו לראשונה, אוהב את האלבום הזה כמעט בעל כורחי.

קל להבין מדוע האלבום הזה נדחק לשולי הזיכרון. מדוע אחד האלבומים היחידים שזכו לציון 10 עגול בפיצ'פורק מצא את עצמו במקום ה-100 בסיכום העשור שלהם. הטרייל אוף דד הם כמו האקסית שהשמינה והתכערה, ואף אחד לא רוצה להיזכר ברגעי החסד שלה. אבל האמת צריכה להאמר – מצעד העשור הזה פשוט אינו שלם ללא אחד מהמפוארים באלבומיו.

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Another Morning Stoner

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – How Near How Far

…And You Will Know Us by the Trail of Dead – Relative Ways

Calexico – Feast Of Wire / Sufjan Stevens Illinois

בנפשי המוזיקלית אני אמריקנופיל. שמעתי לא מעט אלבומים מופלאים שיצאו גם מצידה השני של השלולית האטלנטית, אבל רוב אמני העשור שלי מגיעים ממלכת הדוד סאם. למעשה, נראה לי שאפילו את המקום השני תתפוס השכנה הקפואה והמנומנמת מצפון, ולא האומה הבריטית.

ובכל זאת, מעטים הם האלבומים האמריקאים באמת ששמעתי. כאלו ששואבים לא רק מהמסורת המוזיקלית ושפע ההשפעות של היבשת, אלא גם מהארץ עצמה. ולא, שירי האהבה של אינטרפול וג'יימס מרפי לניו יורק לא נחשבים – מנהטן היא לא ארה"ב כמו שהבר של הבראסרי הוא לא ישראל.

כבר הודיתי, בפוסט קודם, ל-Silver Jews, הלהקה שלימדה אותי את ההבדל בין קנטאקי לטנסי. נותר, אם כך, להודות לעוד שני אמנים נפלאים – Calexico עם Feast Of Wire וסופיאן סטיבנס עם Illinois. אין לי הרבה מה להוסיף על ים המילים שנשפכו בשבועות האחרונים על שני האלבומים הללו באינספור סיכומי עשור – אבל שני האלבומים הללו, עבורי, הם געגוע תמידי לאמריקה בה מעולם לא הייתי. למדבריות הלוהטים של קליפורניה פינת מקסיקו, עם צלילי המריאצ'י המופלאים שאפילו סנוב מסוגר מוזיקלית כמוני לא יכל לעמוד בפניהם. לצינת החורף המדכדכת של שיקגו וג'קסונוויל. לאמריקה שהיא ארץ של ממש ולא אוסף של דימויים טלויזיוניים שטחיים.

Calexico – Black Heart

Calexico – Attack El Robot Attack

Sufjan Stevens – Jacksonville

Sufjan Stevens – Chicago

מימי פרקר / בת' גיבונס / Fever Ray

נשים תופסות חלק קטן, כנראה קטן מדי, בתפריט המוזיקלי שלי. שפע הסינגר-סוגריטריות שהביא עימו העשור הזה השאיר אותי, ברובו, אדיש למדי. ובכל זאת, את השנתיים האחרונות הובילו מוזיקלית שלוש נשים אדירות. הראשונה, מימי פרקר, עמדה בחזית הבמה בהופעה המדהימה ביותר שראיתי מימי. השניה, בת' גיבונס, התרוממה עם פורטיסהד מתהומות הנשיה לשיאים חדשים, כשהיא מוחה כל זכר לצליל העגמומי אך ידידותי של אלבומיהם הקודמים. השלישית, קארין דרייג'ר אנדרסון, הצליחה להרשים אותי עם The Knife ולהפיל אותי לקרשים כ-Fever Ray – אלבום שלא קמו לו מתחרים השנה. כעת רק נותר לראות אם רצף ההצלחות הנשיות הזה ימשך גם אל תוך העשור הבא.

Portishead – Nylon Smile

Portishead – We Carry On

Fever Ray – When I Grow Up

Fever Ray – Seven

Spoon – Gimme Fiction

ואין להקה טובה יותר לסיים איתה את סיכום העשור הזה מאשר עם Spoon. להקה שאהבתי מהרגע הראשון אבל לקח לי הרבה יותר זמן להעריך. לקח לי לא מעט זמן להבין שהפשטות של הלהקה, הנונשלנטיות של המוזיקה שלה, היא פשוט גאונות מוזיקלית במיטבה. להקה שבכל עשור אחר, כזה שבו למיינסטרים מותר להיות איכותי, טיפה מאתגר, יכלה להיות אחת הלהקות הגדולות בעולם. ארבעה אלבומים מצויינים הוציאה Spoon בעשור הזה, כש-Kill The Moonlight הוא כנראה המדוייק והמייצג מכולם. אבל אני תמיד אשמור אמונים דווקא ל-Gimme Fiction, ששיר הפתיחה שלו, “Beast and Dragon, Adored" הוא אולי המועמד המוביל לתואר שיר העשור שלי.

Spoon – Beast And Dragon, Adored

Spoon – My Mathematical Mind

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   Fever Ray · low · spoon · trail of dead · בת' גיבונס · מימי אלן · סופיאן סטיבנס · סיכום העשור · פורטיסהד · קלקסיקו · שיר3 תגובות

Deerhoof בבארבי, יום שלישי

נדמה לי שלא ממש הבנתי את המזויקה של דירהוף עד ההופעה השבוע. שמעתי חלק גדול מאלבומיהם, והתאהבתי בלא מעט מהשירים (שאחד מהם הופיע ברשימת שירי השנה שלי אשתקד). אבל תמיד היה נדמה לי שהשירים הללו טובעים בים של שירים חסרי מרכז, מפוזרים ומבולבלים. אחרי ההופעה השבוע נדמה לי שהבעיה, אם בכלל, היא הפוכה – השירים הפחות קוהרנטיים של הלהקה הנפלאה הזאת סובלים מעודף מרכזים – עוד ועוד הוקים וכיוונים מוזיקליים ממוקדים שחותרים זה תחת זה עד לגבול הקקופוניה. הפרדת הערוצים שמאפשר הריכוז והקלט החושי המוגבר של הופעה חיה איפשר לי להנות מהרבה שירים שלא הלהיבו אותי בגירסא המוקלטת.

מלבד הגילוי מעל לא נרשמו הפתעות גדולות – הגמדה היפנית משעשעת להפליא, והקול שלה טיפה פחות מעצבן על הבמה. התיפוף של גרג סונייר הוא, כצפוי, בית ספר ליצירתיות – עם טכניקה פגומה במתכוון ועם רגש והקרבה שפשוט לא ראיתי אצל אף מתופף אחר (חוץ, אולי, מאחד) – "מתאבד על התופים", כמו שהגדירה זאת האישה. והעיקר, בערב שלטה רוח השטות הדירהופית הרגילה – כזאת שעשויה להיות קצת מביכה בהאזנה ביתית, אבל נהפכת לשעה של אושר קולקטיבי על הבמה. כזה שהשאיר את החיוך על הפרצוף הרבה אחרי שהצלחתי להסיר את ריח הסיגריות של הבארבי.

(תמונה: אסף אנטמן – הקליקו על התמונה לגלריה)

Tall Firs בלבונטין, יום רביעי

כמה טוקבקים בכתבה של גיאחה על ההופעה של דירהוף השמיעו, בצדק מסוים, תלונות על אחוז נמוך של נשים בקהל. והנה, ממש למחרת, בהופעה של Tall Firs בלבונטין מספר הנשים היה קרוב להפליא למספר הגברים. האם השלישיה הניו יורקית "נשית" יותר מדירהוף? ממש לא – ההבדל הוא בין הבארבי ללבונטין. הקהל שהיה בבארבי ביום שלישי בא לראות את דירהוף – הוא היה מגיע לכל אולם בעיר על מנת לצפות בתופעה. הקהל ביום רביעי היה קודם כל הקהל של הלבונטין. אני משוכנע שבין 80 האיש בקהל היו לא מעט, שממש כמוני, ההכרות שלהם עם הלהקה הייתה מצומצמת ביותר. אבל לא רק המחיר הזול (60 ש"ח לפני הנחה למציגי כרטיס לדירהוף) הוא זה שאיפשר לקהל להתנסות, אלא גם האמון בטעם המוזיקלי של מנהלי המקום. נאמנות שגורמת לאנשים להתיצב לכל אירוע שמאחוריו עומדים אנשי הלבונטין – נאמנות שמקום מרוחק וחסר מיקוד כמו הבארבי לא יכול ליצר לעצמו.

כמו שכבר אמרתי פעם על הופעה אחרת – ההופעה של Tall Firs היא מסוג ההופעות שנותנות תחושה של נורמליות. סצינה שבה הופעת חו"ל לא חייבת להיות אירוע שגורר איתו שבועות של קידום מכירות, של התלחשויות בפורומים וכסיסת ציפורניים בהמתנה. אלא יכולה להיצרך כמו הופעה של להקה מקומית – אירוע במועדון קטן, שאפשר להגיע אליו בהחלטה של רגע, עם מחיר שלא דורש חישובים כלכליים ארוכי טווח.

ובכל זאת, בסצינה נורמלית באמת הופעות מהסוג הזה היו מצליחות להביא מספר גדול יותר של אנשים – בטח כשמדובר בהופעה מוצלחת כמו זו של יום רביעי. לא צריך ללכת רחוק כדי לזהות את מקורות ההשפעה של Tall Firs – מספיק להקשיב למנהל הלייבל שלהם. השלישיה נשמעת, פחות או יותר, כמו ת'ורסטן מור ביום שקט עם מתופף אנרגטי במיוחד. הקסם וההומור של הלהקה בתוספת האינטימיות של החלל הצר של הלבונטין היו יותר מפיצוי הולם על חוסר המקוריות והמנעד המוזיקלי המצומצם. עבורי, זה היה סוג של פיצוי חלקי על ההופעה של סוניק יות' בפרימוורה סאונד, שהצפיפות והעייפות מנעו ממני להפיק ממנה הנאה של ממש. וקשה לתת מחמאה גדולה יותר ללהקה כמעט חסרת יומרות כמו Tall Firs.

והערה קטנה: אם אתם מסוג הלהקות שמקשקשות עם באי המקום על כוס בירה לפני ההופעה ואחריה, ומופיעים במקום שבו הדרך החוצה מהבמה עוברת דרך הקהל, אפשר לוותר על טקס ההדרן. הרמייה העצמית שכלולה במנהג הזה לא ממש עובדת כשהלהקה נאלצת לדרוס בגסות את רגלי הקהל בדרוך אל המחסן המעופש של הלבונטין ובחזרה.

וכדי שלא יטענו שאני משתמש בביקורת הופעות כדי להתחמק מהצגת מוזיקה חדשה (מה שנכון). אז הנה, בקצרה, כמה שירים חדשים. את Cold Cave הגדירו באחת הביקורות כ"גירסאת המועדונים של Fever Ray". אני לא בטוח שהמחמאה האדירה הזאת מדוייקת, אבל “Life Magazine” הוא ללא ספק אחד מהביטים היעילים של השנה. Race Horses, ב-EP קצרצר ומצויין, מוכיחים שוב שהנסיכות הוולשית מבעבעת מכשרון מוסיקלי. ואילו Spoon, כהרגלם, מעוררים אצלי התרגשות לקראת כל אלבום ואלבום.

Cold Cave – Life Magazine

Race Horses – Man In My Mind

Race Horses – Grangetown 02920

Spoon – Written In Reverse

תגיות:   cold cave · deerhoof · Race horses · spoon · Tall firs · הופעה · מוזיקה · שיראין תגובות