ה-Silver Jews מתפרקים. רק לפני ארבע שנים ההצהרה הזאת הייתה בלתי אפשרית. במשך שש עשרה שנותיהם הראשונות היהודים הכסופים היו ישות בלתי קיימת, כמעט ג'אנדקית – שלא העניקה שום סימן חיים למעריציה מלבד הטיפטוף האיטי של אלבומים – כזאת שלא צריכה להתפרק, אלא רק לשקוע חזרה באלמוניות ולהתנדף. והנה, שלוש שנים אחרי שדיויד ברמן עלה לראשונה על במה, והפך את ה-Silver Jews ללהקה של ממש, ושנתיים וחצי מאז שעלה גם על במותינו, הוא מפרסם הודעה, פתלתלה להפליא כדרכו, בה הוא נפרד ממעריציו ומודיע על הפסקת פעילות הלהקה, רגע לפני שהוא כותב את שיר התגובה ל-"Shiny Happy People".
אני חייב להודות שגיליתי אדישות מסויימת לשני אלבומיה האחרונים של הלהקה. אבל מדובר עדיין בהרכב ששיחרר את האלבום האהוב עלי בכל הזמנים – ושההופעה שלו בישראל, על כל מגרעותיה, הייתה אחת מהחוויות הבלתי נשכחות בחיי. האם השירים של "Lookout Mountain, Lookout Sea" יהיו האחרונים שדיויד ברמן יכתוב אי פעם? אני לא משוכנע. אבל קשה להאמין שמישהו יצליח להעלות אותו שוב אל קדמת הבמה, למקום שמעולם לא נועד לו.
"My father came in from wherever he'd been and kicked my shit all over the room" (Blue Arrangements)
שעה מאוחר יותר מפרסם ברמן הודעה נוספת, בה הוא מתוודה על "סודו הנורא ביותר" – הגרוע מהתמכרותו לקראק ונסיונות ההתאבדות שעבד. אביו של ברמן, כך מתברר, הוא ריצ'רד ברמן, לוביסט שמרני ובן בריתם של התאגידים האמריקאים הגדולים. האם דיויד ברמן, שמתכנן לפצוח בקריירת תסריטאות, מצא את התסריט הראשון בסיפורו שלו עצמו? מצד שני, כל מי שזוכר את בנו החקרן של לוביסט חברות הטבק ב"תודה שעישנתם" המצויין יודע שהסיפור הזה, לפחות בחלקו, כבר סופר.
ובנימה אחרת – פוסט פרי עטי התפרסם בבלוג "Five Things I Love About Israel". בכמעט חצי השנה שבה הפוסט הזה ישב במגירות הוירטואליות שלי ושל עומרי, בעל הבלוג, הוא איבד לא מעט מהרלוונטיות שלו – אבל אני עדיין מרוצה למדי מהתוצאה הסופית.
כבר ניחשתי כאן שכמה מהאלבומים הטובים של 2008 אני צפוי לגלות באיחור אופנתי. פשוט לא שיערתי שהרגע הזה יגיע זמן כל כך קצר אחרי סופה.
הראשון הופיע בסיכום השנה המצויין של נועה, שעדיין לא סיימתי לעכל את כל האוצרות החבויים בו. למעשה, לא הייתה סיבה שלא אגלה את Apollo Sunshine עד עכשיו – את השם שלהם שמעתי מספר דו ספרתי של פעמים השנה, בצמוד להרבה להקות אהובות (אוף מונטריאול בעיקר), ועדיין הצלחתי להימנע מלהקשיב להם. חבל, כיוון ש-Shall Noise Upon הוא כנראה התרופה הטובה ביותר של 2008 לאכזבה שהאלבום האחרון של המונטריאולים.
גם שטרחתי והתיישבתי להקשיב לאלבום המלא, הפתיל הקצר שלי (ולמי אין פתיל קצר בימים אלו של זרם מוזיקה אינסופי) כמעט והכשיל אותי. מסיבה לא ברורה ההתחלה של האלבום הוא אולי החלק החלש ביותר שלו - לא ממש רע, אבל בהחלט לא מלהיב. אבל ברגע שעוברים את שיר הנושא הקצרצר, הכל משתנה. בשורה ארוכה של מעברים חדים מעניקים Apollo Sunshine לאלבום הקצר הזה נפח שמעט מאוד אלבומים מ-2008 הגיעו אליו. מ-Brotherhood Of Death הבלוז אקפלוז'ני, דרך happiness הבארוקי ו-The Funky Chamberlain ה…(הפתעה הפתעה) פאנקי ועד ל-Money האקוסטי. גם מקומם של המקצבים המקסיקניים בסגנון קלאקסיקו ("Honestly") או הקאנטרי ("Fog and Shadow") לא נפקד.
מה שאולי הכי מפתיע באלבום הזה הוא עד כמה חסר מאמץ הוא מרגיש – כמו אלבום שרק מגרד את הפוטנציאל הגלום בלהקה הזאת. אם התחושה הזאת אכן נכונה, לא נותר אלא לצפות לרגע בו שפע הרעיונות הנפלאים שמציגה הלהקה הזאת יתאחדו ליצרה שלמה וממוקדת – כזאת מהסוג המטלטל באמת.
Bodies Of Water הם אולי ההפך הגמור מ-Apollo Sunshine – להקה עם יומרה אדירה שהמוזיקה שלה לא תמיד מצליחה לכסות. אבל מה שלא כל כך עבד באלבום הבכורה שלהם, עובד טוב הרבה יותר באלבומם השני, "A Certain Feeling". לא כל השירים פה מוצלחים – וכשהם לא טובים, הבומבסטיות הופכת אותם למעצבנים למדי. אבל אלו שאכן עובדים, כמו הסינגל Under The Pines הנפלא (תודה לאיל הבלתי נלאה על הקישור לקליפ), חודרים מתחת לעור ומשאירים צמרמורת אדירה. בניגוד לקודמתה בפוסט, לא הייתי בונה ציפיות סביב Bodies Of Water – להקות מהסוג הזה נוטות להישרף באש היומרה של עצמן. אבל בינתיים, הם בהחלט מומלצים לכל אלו מביניכם שנתקפו בפרץ נוסטלגיה למוזיקה של נעוריהם, אי שם ב-2008.
ופינקי מוסיפה – לעשות רימיקס ל-Crystal Castles זה קצת כמו ליצר את גליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" מנייר טואלט ממוחזר – התוצאה לא ממש שונה מהמקור, וגם השימושיות נותרת זהה. ועדיין, גם אם הרמיקס של "Joe And Will Ask" ל-Air War, אחד הטראקים המגניבים ביותר מאחד האלבומים האהובים עלי ביותר מ-2008, לא מוסיף הרבה על המקור, עדיין מגניב לשמוע את הביט המופלא הזה מתפצח שוב ושוב בידיהם האמונות. ואם מתחשק לכם להזיז את הישבן למשהו קצת יותר חדש, תנו האזנה לפיסת האלקטרוניקה השוגייזית ורקידה בעת ובעונה אחת של "The Big Pink", שלמיטב ידיעתי טרם יצא להם רליס מסודר.
מאז הקמת "טאפאס וטאפאס" אני זוכה לשפע של חיזורים מצד אנשי תעשיית המוזיקה, מוזיקאים ובאי כוחם. ביקורת חיובית בטאפאס וטאפאס יכולה, כידוע, לחרוץ את גורל הקריירה של האמן. הנה, לדוגמא, גרף קריירה אופייני (לחצו להגדלה):
מה צריך, אם כך, לעשות אמן שרוצה להתחבב על אוזני?
אמנם יש הרבה דרכים לכתוב שירים שיתפסו את תשומת ליבי – אני אוהב שירים עצובים ושמחים, שקטים ומדממי אוזניים, מופקים להפליא ומוקלטים בטייפ ארבעה ערוצים – אבל הדרך הקלה ביותר, קיצור הדרך לאוזני, היא כנראה תחושת הדחיפות, אותה הרגשה של מסר בהול שמועבר בשיר, וחייב להיות מועבר דרכו באותו הרגע ממש. הכוונה איננה לאפוקליפטיות מהסוג המטאליסטי, בה העולם שבשיר חרב אבל המוזיקה של הלהקה נותרת יציבה ומדויקת שהייתה. הכוונה היא לדחיפות שמטלטלת את קולו של הסולן מבפנים, ושוברת את מקצבי התופים ואת צליל הגיטרה. כמו טחינה לאוכל – רק תוסיפו קצת דחיפות מטלטלת לשיר בינוני, ותראו איך הוא משתפר בעיני פלאים.
דחיפות כזאת קיימת, בצורות שונות, במוזיקה של Neutral Milk Hotel, ב-Source Tags and Codes, יצירת המופת היחידה של ה-Trail Of Dead, וב-Grounded השיר האהוב עלי כרגע (אני מחליף פעם בשנה, בממוצע) של פייבמנט. התחושה הזאת קיימת גם ב"Wait Long By the River and the Bodies of Your Enemies Will Float By", אלבומם השני והנפלא של ה-Drones האוסטרליים, ששיר הפתיחה והסיום שלו עדיין רודפים אותי, שלוש שנים לאחר ששמעתי אותם לראשונה. תחושת הדחיפות הזאת נעדרת לחלוטין, למרבה הצער, מאלבומם החדש, Havilah, מה שמסביר מדוע אני אדיש כלפיו לחלוטין.
ופינקי מוסיפה -אם יש יצורים שחתול הבית הממוצע מוצא כבלתי נסבלים, הרי שאלו חתולים אחרים. לכן למרות שאני טיפוס מפרגן באופיי, אין דבר שקשה לי יותר מלפרגן לחתולה אחרת. ובכל זאת, סיכום השנה של "הממלכה של עוזה" הוא אחד המקוריים והמרעננים שפורסמו ברשת העברית. עוד לא הספקתי לשמוע רבע מהאלבומים שהוזכרו בסיכום, שרובם לא הוזכרו בשום סיכום שנה אחר שנתקלתי בו, אבל לפחות אלבום השנה של עוזה, Dark Horses של ה-Piano Magic הוא, כמובטח, קסם אמיתי.
שנת המוזיקה 2008 הייתה מעט מוזרה עבורי. כמות האכזבות הייתה לא קטנה מכמות ההצלחות. ובניגוד לשנים קודמות קשה לי לדרג את האלבומים שאהבתי ביותר. הנה שלוש אכזבות מוזיקליות וחמישה אלבומים שאהבתי השנה (ועוד אחד מאת חתולת הבית). מצטער על הרשימה הצפויה – מבטיח להיות יותר אוונגרדי בפעם הבאה.
האכזבה הנפלאה של השנה.
זאת הייתה, ללא ספק, השנה של טי וי און דה רדיו*. אמנם כל אחד מאלבומיהם הקודמים כיכב ברשימות סיכומי השנה של השנים בהם יצאו, אבל נדמה לי ש"Dear Science" הוא האלבום שיהפוך אותם לתו תקן של אינדי – לאחת הלהקות האלו שכל אדם עם סקרנות מוזיקלית חייב לשמוע. העובדה ששיר מהאלבום נכנס לרשימת שירי השנה כנראה מעיד אולי שאלבומם החדש לא היה עבורי אכזבה של ממש. ועדיין, מדובר באלבום הכי פחות אהוב עלי של הלהקה. אבל ההפסד שלי הוא הרווח של המוני אנשים אחרים – שזכו לטי וי און דה רדיו אחרת, אפלה הרבה פחות, Fאנקית הרבה יותר, מבלי לאבד גרם מהאיכות והייחודיות של שני אלבומיה הקודמים. אחד הכללים החשובים ללהקה גדולה באמת הוא שהיא חייבת להרשות לעצמה לאכזב את מעריציה מפעם לפעם – וטי וי און דה רדיו, כך אני חושד, היא באמת להקה גדולה.
רק לפני שנה אוף מונטריאול היו במרחק אלבום מושלם אחד מלהפוך ללהקה האהובה עלי בעולם. אלבומם הקודם ייזכר אצלי לנצח כאחד מאלבומי העשור ההולך ומסתיים, והיווה את שיאו של תהליך השתבחות מאלבום לאלבום של הלהקה הנפלאה הזאת. אבל בניגוד לאלבום של טי וי און דה רדיו, שחלק איתם את פוסט האכזבות שלי, Skeletal Lamping פשוט לא עומד במבחן השמיעה החוזרת – מדובר פשוט באלבום חלש, שכל הרוח והצילצולים המוזיקליים שהוכנסו אליו לא מחפים על כישלונו. העובדה שהאלבום לא זכה אפילו לאיזכורון ב"האייפוד רעב", גדולי המסיונרים של אוף מונטריאול בבלוגיה העברית, אומרת הכול.
ולמה אכזבה לא נוראית? כי קווין ברנס ולהקתו כבר הוכיחו את עצמם ככוח יצירתי נהדר. כיוון שאחרי שיא כמו האלבום הקודם צפויה ירידת מתח. כיוון שגם Skeletal Lamping מלא ברעיונות טובים אבל מפוספסים להפליא שבוודאי יבשילו בעתיד. כיוון שגם אם לא נזכה לעוד "Hissing Fauna", אני משוכנע שהאלבום הבא יהיה הרבה, הרבה יותר טוב.
אכזבת השנה.
לא הייתי מגדיר את Tapes N' Tapes כאחת הלהקות האהובות עלי. העובדה שהשם של הבלוג הזה הוא פראפרזה על שמם היא יותר הברקה לשונית מהבעת הערצה. ועדיין, במדד ה"כמה פעמים אתה מסוגל להקשיב לאלבום בריפיט תוך כדי נסיעה לפני שהוא עולה לך על העצבים" אלבום הבכורה של הטייפים וטייפים יושב אצלי באחד המקומות הראשונים. שלוש שנים מאז שיצא, ובהקשבה דו חודשית לפחות, "The Loon" לא מתחיל אפילו להימאס עלי.
לא מעט להקות נכשלו במבחן האלבום השני, אבל הקסם של "The Loon" כל כך פשוט, כל כך חסר מאמץ, שלא הייתה סיבה שהטייפס וטייפס לא יצליחו לשחזר לפחות חלק ממנו. אני מאזין ממש עכשיו ל"Walk it off" – ונאדה. מלבד סינגל סביר, שנופל בעצמו מכל אחד מהשירים של אלבומם הקודם, הטייפים לא הצליחו ליצר אפילו רגע אחד שמעורר בי סימפטיה כלשהי. אולי אני ממהר להספיד אותם, אבל בהחלט ייתכן ש-11 השירים של The Loon יהיו הדבר היחיד שאי פעם אוהב מהלהקה הזאת – ועל זה נאמר: דיינו.
האלבום הטוב ביותר להאזין לו בשנה ללא אלבום של הליארז:
הקשר המוזיקלי בין הליארז (אלו של Drum's Not Dead, לא הגירסא המרוככת והעדיין מצויינת של אלבומם הרביעי) ל-No Age אולי קלוש, אבל משהו בטוטאליות של הצליל של האלבום של הצמד הקליפורני מעורר בי רגש נוסטלגי לצליל התלת תופי והבלתי מתפשר של השלישיה הניו-יורקית/ברלינאית המופלאה ששמרה פחות או יותר על שקט תעשייתי השנה. המוזיקה של No Age אולי מעט יותר סטנדרטית מהמתקפה הרפטטיבית של אלבום הקונספט של הליארז, אבל עדיין מדובר במוזיקה שרוב האנשים לא היו מאזינים לה מחוץ לגוואנטנמו ביי.
נראה שלהרבה אנשים התחיל להימאס מבק. אולי העובדה שהבחור עוד לא הוציא אלבום גרוע באמת – כזה שיאפשר למבקרים לקטול אותו ואז להלל את הקאמבק שיגיע אלבום או שניים מאוחר יותר. אולי העובדה שלמרות תנודות חדות בין עליצות ילדותית למלנכוליה באלבומיו, בק אף פעם לא נסחף אחרי טרנדים חולפים. בק פשוט נשאר בק – ואין לך משהו יותר מתסכל למבקר מוזיקה מאשר אמן שאין לו משהו מעניין להגיד אודותיו.
ולי קרה משהו מוזר – כיוון שאף פעם לא הייתי מעריץ גדול של בק, כנראה שלא מאסתי בו יחד עם כל השאר. למעשה, את Modern Guilt אני מחבב יותר מכמה אלבומים אחרים, מהוללים הרבה יותר, מהדיסקוגרפיה של בק. Modern Guilt הוא אולי האלבום המהודק ביותר של השנה – עם עשרה שירים לא ארוכים מדי ובלי אף רגע מיותר – ובשנה בה חלק גדול מצריכת המוזיקה שלי נעשתה דרך אוזניות האייפוד בדרך לעבודה, הפטור מכפתור ה-Skip הוא מצרך חיוני ונדיר.
אני לא נוהג להתווכח עם טעם של אחרים – בוודאי לא עם טעמם של רבים וטובים ממני. אני לא רואה בפליט פוקסס הייפ ריק – אני פשוט מניח שיש שם משהו שאני פשוט מפספס. לאלו מכם (ויש הרבה כאלו, על פי התגובות שאני קורא) שמרגישים כמוני, לא נותר אלא להמליץ על הדודוס.
האמת ש-Visiter יושב כבר כמה חודשים בספריית המוזיקה שלי תחת קטגוריית "צריך לתת לזה עוד ההאזנה", ורק השבוע, בזכות מצעד האלבומים המצויין של חייש הענקתי לו שתי הזדמנויות נוספות שהקפיצו אותו מיד למקום גבוה ברשימות סיכום השנה.
את המוזיקה של הדודוס, ממש כמו זאת של הפוקסס, אפשר להגדיר כ-"פולק" אבל את הצ'יעמום של הפוקסס מחליפות גיטרות אקוסטיות מתכתיות להפליא ותיפוף סופר משמח שהשירה החמימה יושבת עליהם כמו שמיכת פוך ממאה אחוז נוצות אווז מפוטם.
גם של ג'ייסון פירס אף פעם לא הייתי מעריץ גדול – "Ladies and Gentlemen…" הוא אלבום מצויין, אבל מעולם לא הצלחתי לשמוע את יצירת המופת שמעריציו רואים בו. כך שיצא ש- "Songs in A&E", אלבום הטיפול הנמרץ שלו, תפס אותי לא מוכן. להשתמש בצליל של מכונות הנשמה בתור אפקט בשיר זה אולי שפל – אבל אפקטיבי להחריד. וזה לא האמצעי היחיד שפירס משתמש בו על מנת לקחת את המאזינים איתו עמוק אל תוך חוויית סף המוות שלו, והתוצאה היא אולי הדבר הקרוב ביותר לאשפוז על אמת מאז "Electro Shock Blues".
בפעם הבאה שנקרה בדרכי חב"דניק מלא עזוז מן הזרם המשיחיסטי אחבקו כאחי האובד – מאמין אני באמונה שלמה בתחיית המתים. ואולי צריך אני לשמור את חיבוקי לג'ורג' א' רומרו, כיוון שממש כמו הזומבים שבסרטיו, המתים עלו השנה מקבריהם לא על מנת להתאחד עם יקיריהם, אלא דווקא כדי לרדוף אותם – לכלות את מוחם ונשמתם.
העולם לא חיכה לקאמבק של פורטיסהד. בניגוד לקאמבקים אחרים מהשנים האחרונות (מיי בלאדי וולנטיין למשל) של להקות שהרלוונטיות שלהן רק צמחה משנה לשנה, הטריפ-הופ – שפורטיסהד נחשבת שלא לחלוטין בצדק לאחת ממיסדיו – מת ממזמן. גם המיינסטרים שחיבק בזמנו את הצמד הבריטי הספיק לשכוח מהם – ובהעדר בלון הייפ כמו זה של הקאמבק של גאנז אנד רוזס, ספק אם רבים מהאנשים שגדלו על פורטיסהד בכלל מודעים לאלבומם השלישי.
במוזיקה של פורטיסהד תמיד היה צד אפל, אבל היעדר נטל הציפיות אפשר להם להתמסר אליו במלואו. להוציא לראשונה אלבום שאף בית קפה לא יעז להשמיע אם הוא לא רוצה לפשוט את הרגל. להוציא, אם תשאלו אותי, את אלבומם הטוב ביותר אי פעם.
ופינקי מוסיפה – האמת שתיכננתי לכתוב ביקורת מפורטת על עשרת אלבומי השנה שלי, אבל אז נמרוד הבהיר לי שנתח הבעלות שלי בבלוג מאפשר לי לכתוב רק על אלבום אחד (משהו על עלויות אכסון שאני לא משתתפת בהן). אני לא בטוחה שזה ה-אלבום של 2008, אבל אם אני צריכה להמליץ על אלבום אחד יהיה זה Microcastle / Weird Era Cont של דירהאנטר. אתרי המוזיקה הגדולים כבר הספיקו לשלב את האלבום ברשימות סיכום השנה שלהם, אבל סביר להניח שהרבה מאזינים עוד לא הספיקו לשמוע את היצירה הארוכה והמורכבת הזאת, שנחתה בדקה ה-90 של השנה.
בכל מקרה – בין אם זה האלבום שיסגור לכם את 2008 או שיפתח לכם את 2009 – דירהאנטר בהחלט ראויים לתשומת לבכם – ובהחלט מצדיקים את הזמן הבלתי סביר בעליל שיקח לכם לצלוח את האלבום. נסו לא לאבד ריכוז לקראת צד ב' של האלבום, Weird Era Cont, המרושל והקליט הרבה פחות מהאלבום "הראשי", שמגלה אוצרות חדשים עם כל שמיעה חוזרת.
רשימת אלבומי השנה שלי תעלה לכאן רגע לפני השנה החדשה. בינתיים מצאתי לעצמי זמן, כחלק מפרויקט מעבר הדירה, לקנות ולבנות ארונית נורמלית לאוסף הדיסקים הביתי במקום שפע המעמדים בגדלים שונים שמילאו את הקיר הנגדי (ראו תמונה) כיוון שמעמדי דיסקים הם לא בדיוק סחורה חמה בשוק היד השניה (מי לעזאזל עוד קונה דיסקים???), לא נותר לי אלא להציע את המעמדים שהתפנו לקוראי הבלוג הנאמנים.
מדובר בשבעה מעמדים – שלושה מדגם Benno של איקאה, שלושה מדגם קטן יותר של איקאה שאת שמו אני לא יודע (אבל הנה תמונה) ואחד מהסוג שמוכרים בחנויות הדיסקים פושטות הרגל (מתכתי, גימור עץ מכוער, הפרדה בין דיסק לדיסק) – כולם במצב שמיש.
אם אתם מעוניינים באחד או יותר מהמעמדים האלו, השאירו תגובה או שלחו אימייל – ציינו לכמה אתה זקוקים (בלי להתחזר בבקשה), ואני אנסה לקבוע חלוקה הוגנת בין הפניות שיתקבלו (אם בכלל) בשבוע-שבועיים הקרובים.
מלבד זאת, אני אני שמח לבשר שנמצא תחליף יותר מהולם למגבר הז"ל שלי. בשבוע האחרון יש לי את העונג לשמוע מוזיקה דרך מגבר KingRex T20U חתיכי שהושאל לי על ידי עודד, היבואן. מדובר באחד מאותם מגברי פרמיום שנבנו על בסיס הטכנולוגיה של ה-Tamp הישן והטוב. היתרון הגדול שלו על מגבר הפלסטיק הקודם שלי (מלבד גימור איכותי שיבטיח, כך אני מקווה, חיים ארוכים יותר) הוא חיבור USB שמאפשר לו לשמש ככרטיס קול חיצוני למחשב ובכך להבטיח איכות שמיעה אופטימלית ללא תלות בכרטיס הקול הטיוואני המצ'וקמק שיושב לרובנו באחורי המחשב. התוצאה, כך אני יכול להבטיח לכם, נפלאה – ושווה בהחלט את 300 הדולר שהמגבר הזה עולה בחו"ל (או את המעט יותר שתשלמו עליו בארץ).
ובלי קשר – באחד מצירופי המקרים המוזיקליים המשמחים הקורים מפעם לפעם, שעה אחרי שנזכרתי היום בערגה ב-Radio Cure של Wilco, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה הנפלאה הזאת, נחתתי ב-88FM על הגירסא (הלא רעה, אבל מעט סתמית) של The Bad Plus לשיר המדהים הזה. את המקור תוכלו לשמוע כאן למטה ואת גירסאת הכיסוי אצל גיאחה.
