טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

ורוד הוא הלבן החדש

13 ביוני, 2008 מאת נמרוד
להגיב

לאחרונה גיליתי שאני לא מבקר המוזיקה היחיד בבית. בניגוד לאחיה הביולוגי ואחותה המאומצת, המסתפקים בשילוש החתולי הקדוש של אכילה, שינה, והסרחת ארגזי חול, תפסה לה פינקי עמדת קבע אל מול הרמקול השמאלי בחדר העבודה,  ממנה היא מביעה נחרצות את עמדתה לגבי המוזיקה המתנגנת. כיוון שאוצר המילים של פינקי דליל למדי, עיקר הביקורת שלה מתמצה ביללות רמות כאשר המוזיקה לא לרוחה,  והתנמנמות מכורבלת כאשר אני קולע לטעמה. לאט לאט התחוור הטעם של פינקי – הלאה סינגר סונגרייטרים ענוגים ופאוור פופ של חנונים קנדים – הידד לגיטרות מנסרות, לשכבות על שכבות של צליל, ולמוזיקה מורכבת ומאתגרת.

פינקי מאזינה לסיגר רוס

לאור נאמנותה המתמשכת של פינקי, היא מקבלת בזאת 23% ממניות "טאפאס וטאפאס תרבות דיגיטלית בע"מ" וכן את זכות המילה האחרונה על כל פוסט.

הקוראים הקבועים של בלוג המוזיקה "Gorilla VS. Bear", בוודאי הבחינו בפימפום המתמשך של White Denim באתר. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה טרם יצא, לא מעט שירים של הלהקה מסתובבים ברחבי הרשת,  בזכות מיני אלבומים ואלבומים חצי רשמיים הנמכרים בעיקר בהופעות של הלהקה. מרבית השירים הללו נשמעים, כצפוי, חצי אפויים, אבל ניתן כבר לקבוע ש-White Denim נשמעים לא מעט כמו  Tapes 'n Tapes, שותפיהם לסיבוב ההופעות ולהקת הבית לשעבר, ביום טוב למדי – כלומר יום הרבה יותר טוב מזה שהטייפס הקליטו בו את אלבומם האחרון והבינוני להכעיס. אלבום אמיתי יצא בקרוב – בינתיים אפשר להסתפק בכמה טעימות מאלבום ההופעות "Workout Holiday".

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אולי די עם הלהקות פיצ'פורק בשקל שלך – לא עדיף לתת עוד האזנה לסיגור רוס החדש?


White Denim – Shake Shake Shake


White Denim – Sitting


White Denim – IEIEI

תגיות:   · · · · · · 2 תגובות

ווקאנס

9 ביוני, 2008 מאת נמרוד
להגיב

שבועות הגיע, ואיתו המרדף אחר אלבום הקיץ האולטימטיבי. אלא שהאלבום שפתח עבורי את הקיץ הושק (בהצלחה לא מועטה) בצרפת מולדתו כבר בינואר השנה, ופיעפע אט אט גם לשאר העולם – כך שעבור רבים מכם הוא בוודאי כבר חדשות ישנות. ובכל זאת, למרות שיצא בשיא החורף, מספיק להתבונן בתמונת העטיפה של האלבום על מנת להישטף בגל של חמימות קיצית נעימה (מהסוג שלא קיים בארצות שבהם ההגה משאיר כוויות על הידיים ומזגן מקולקל הוא עילה לרצח).

The Dø - A Mouthful

הכוונה היא כמובן ל-"A Mouthful" אלבום הבכורה של The Dø, צמד צרפתי-פיני שמתחרה ראש בראש ב?Why על תואר "להקת השנה הקשה לגיגול". הנימה המתיילדת והקול המאנפף של הסולנית, אוליביה בויסו, מעלה זכרונות מלהקות כמו Architecture in Helsinki או ה-concretes, אבל בויסו ושותפה דן לוי (המתחרה בקטגוריית "אומן השנה בעל שם של טייס חיל האוויר הישראלי" נגד, המפפפ… יוני וולף מ-?Why) מצליחים לתבל את האלבום בשפע של גימיקים, שרק מעט מהם עולים על העצבים גם לאחר השמיעה השלישית והרביעית. מהחלילים של "Playground Hustle" הפותח, דרך השירה הסופר-מאונפפת של "The Bridge Is Broken", ההיפ-הופ של "Queen dot Kong" ומוזיקת העולם (שנמצאת במיעוט העולה על העצבים העולה על העצבים שלי) של "Unissasi Laulelet".

כדרכם של אלבומים רבים, גם "A Mouthful" מאבד לא מעט גובה לקראת סופו. אבל בדיוק כאשר חשבתי לעצמי שהשלמתי את מכסת ההפתעות מהאלבום הזה, הופיע לפתע קטע הסיום הקצרצר, "In My Box", שעם אפס אחוזי אינפוף וצליל טורדני למדי היה מוצא את מקומו בצורה טובה הרבה יותר באלבום האחרון של "Portishead", למשל, מאשר כשיר סיום של אלבום קיצי שכזה. קטע שרומז לא מעט על הפוטנציאל שאולי עוד קיים בצמד הלכאורה חד פעמי הזה.


The Dø – Playground Hustle


The Dø – At Last !


The Dø – The Bridge Is Broken


The Dø – In My Box

תגיות:   · · · · · · 6 תגובות

למי, למי, יש יותר כבוד.

6 ביוני, 2008 מאת נמרוד
להגיב

וואלה! תרבות דיווח השבוע על כך ש"פיצ'פורק עושים כבוד לסאבו" – כלומר שאתר המוזיקה פרסם המלצה על הסינגל החדש של הדי ג'יי הישראלי. יש כמובן המון פרובינציאליות מלהתלהב מכל פעם ש"אתר מוזיקה נחשב" ממליץ על אומן ישראלי (מה שקרה פעמים לא מעטות בשנה האחרונה). אבל האירוניה האמיתית היא שבמקום לקשר באופן ישיר לעמוד של ההמלצה, וואלה קישרו לעמוד החדשות של המגזין – וכשאני עקבתי אחרי הקישור, במקום השיר של סאבו סיפרה הכותרת  על הופעה באורך מלא של המונוטוניקס ב-pitchfork.tv, סיבה לגיטימית בהרבה להנפת דגלי ישראל בגאווה. למרות שנדמה שהצפיפות בהופעה מפריעה ללהקה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, עדיין מדובר בצפיית חובה לכל מי שעוד לא ראה את הלהקה על במה ורוצה להבין על מה הרעש.

תגיות:   · · · · אין תגובות

סגנון מוזיקלי, אינסטרומנטלי ברובו, המתאפיין בהתפרצויות דיסטורשן על רקע מלודיות עדינות (3,4).

1 ביוני, 2008 מאת נמרוד
להגיב

הרבה אנשים מעדיפים שלא לקטלג מוזיקה לז'אנרים. יש בזה משהו – אם Drowned In Sound עושים רטרוספקטיבה לMath Rock (סגנון מוזיקלי שנשמע כאילו נלקח מהחולצה הזאת), ומצליחים להכניס באותה נשימה את Battles וה-Foals (שאלוהים יודע מה הקשר ביניהם), אז כנראה באמת שלהגדרות כבר אין שום משמעות.

ובכל זאת, כשקראתי את הראיון (המצוין!) של ליהיא עם צפריר צורי, איש Sansanna, וראיתי את רשימת הסגנונות הנזרקים לאוויר (פולק? אסיד פולק?? נויז???) בנסיון לתאר את הצליל של ההרכב של איש אחד הזה, רציתי פשוט לצעוק "פוסט רוק! פוסט רוק! פוסט רוק!". אמנם המוזיקה של צורי (אם לשפוט על פי הקטע שצורף לכתבה והקטעים הנוספים במייספייס), עדינה ומינימליסטית מזאת של אחיותיה לז'אנר, ובוודאי מזאת של Lebanon – כנראה הידוע בלהקות הפוסט רוק הישראליות, אבל יש בה את אותה בניה הדרגתית של אווירה ומתח, שהיכולת לפרקו ברגע ובצורה הנכונים היא סימן ההכר של מובילות הז'אנר.

ולשם ההשוואה, מצורפות כאן גם שתי דגימות מאלבומי פוסט רוק חדשים יחסית – האחד הוא של This Will Destroy You, להקה מוצלחת אם כי סטנדרטית למדי (איל בוודאי ישמח להרדים את הילד לצליליה). השני הוא של A Silver Mt Zion (או בשמה הנוכחי והמעצבן, Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra & Tra-La-La Band) – להקה קצת יותר שנויה במחלוקת (עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם בכלל), שמרחפת על שוליו החיצוניים של הז'אנר.


Sansanna – Audio Track 08


This Will Destroy You – Threads


Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra & Tra-La-La Band – 1,000,000 Died to Make This Sound

תגיות:   · · · · · · · · · תגובה אחת

דאבל אימפקט

29 במאי, 2008 מאת נמרוד
להגיב

ספר למישהו על אמן או להקה ותיתקל בדרך כלל באותה שאלה – "כמו מי הם נשמעים?". כמובן שהתיוג הזה יכול להיות אכזרי – okkervil River, לדוגמא, תמיד תוזכר לצד Arcade Fire – גם אם הראשונה קיימת יותר שנים ומוכשרת לא פחות מאחותה המצליחה יותר (שבעצמה נשמעת כמו "מרקורי רב אחרי שהחליפו את החלב ודבש שלהם בדם של חתולים או הרכב משותף של בראיין פרי, דיוויד ברן ואקרודיוניסט איסלמי קיצוני שמפזר אנתראקס עם כל פתיחה וסגירה של הכלי"). שלא לדבר על עשרות התאומים של בוני "פרינס" בילי, שלא חטאו בדבר חוץ מקול מחוספס ובזקן, ובמאות התאומים של קולדפליי (שבהחלט חטאו).

לכן חשוב לי להדגיש שג'וזף ארתור וג'ון פרושיאנטה הם שני אמנים שונים לגמרי. אמנם שניהם הם סינגר-סונגרייטרים מעדת הטייפ ארבעה ערוצים, אבל פרוטשיאנטה הוא בכלל גם צייר (בעוד שארתור הוא אמן פלסטי) ואני משוכנע גם שברשות ה-NSA האמריקאי טכנולוגיה שמסוגלת גם להבחין בין הקולות של השניים – אני, בכל מקרה, קצת מתקשה. למעשה, סביר להניח שאם היו מוכרים לי אלבום של ג'וזף ארתור באריזה של אלבום של פרושיאנטה לא הייתי מגלה את זה לעולם (מצד שני, הייתי צריך האזנה שלמה כדי לקלוט שחנות יד שניה בניו יורק מכרה לי אלבום של אליוט סמית באריזה של Sea Change של בק).

כל זאת לא הופך את ג'וזף ארתור לאמן פחות מוכשר – לפחות אלבום אחד שלו, "Our Shadows Will Remain" (הקרוי על שם תופעה מצמררת בה צללים אנושיים נצרבו על קירות ורצפות בעקבות פיצוץ גרעיני) לא נופל משום אלבום שהוציא פרושיאנטה אי פעם תחת ידיו. והנה ארתור, שכנראה התקנא בהתקף הפוריות בו שחרר תאומו המוזיקלי שישה אלבומים בשנה אחת, הודיע כי יוציא ארבעה מיני אלבומים ואלבום מלא אחד במהלך 2008. האזנה לשני מיני האלבומים שכבר יצאו ("Could We Survive" ו-"Crazy Rain"), מגלה, ממש כמו במקרה של פרושיאנטה, לא מעט שירים בינוניים, אבל גם שפע פנינים שמצדיקים את הטרחה. Crazy Rain, בכל מקרה, הוא בהחלט הטוב מבין שני האלבומים.

ואם אתם עדיין מתקשים להבדיל בין השניים, פשוט תזכרו – ג'וזף ארתור הוא זה שאין לו מפלצת רוקנ'רול רקובה מחוברת לגב.

 


Joseph Arthur – Killers Knife


Joseph Arthur – Rages Of Babylon

וזה מתוך "Our Shadows Will Remain" הכה מומלץ:


Joseph Arthur – Stumble and Pain


Joseph Arthur – Even Tho

תגיות:   · · · · · 6 תגובות