טאפאס וטאפאס

תגיות:   new pornographers · super furry animals · אלבום · יום הולדת · להקה · סופר פארי אנימלס · פייבמנט · פרימוורה סאונד · שיר8 תגובות

לפני הכל - נדמה לי שהדבר הטוב ביותר ב"חיה מילר" שזכיתי לראות לראשונה בלבונטין לפני שבוע הוא הבוסריות שלה. התחושה היא שהשלישיה רחוקה מלמצות את הפוטנציאל – הליריקה עדיין לא מושלמת, הביצועים עדיין טיפה רופפים. וכיוון שמדובר כבר עכשיו באחת הלהקות המדוייקות והנכונות בשוק האינדי הישראלי הצפוף, יהיה מעניין לגלות כמה טובים הם יהיו עוד שנה, שנתיים או חמש.

עניין של גישה

גם בימים בהם הרוק והאלקטרוניקה היו כמו שמן מכונות ומים מינרליים הצליחו הכימיקל ברדרס והפרודג'י לכבוש להם לבבות בקרב רוקרים קשוחי לבב וטהרנים, בעיקר בזכות הגישה הרוקנרולית של הראשונה והפאנקיסטית של השניה. היום, כשכל החומות נפלו ממזמן אין בעיה למצוא דמיון בין האלקטרוניקה מעוטת הביטים של קריסטל קאסלס והפאנק-fאנק התוקפני של Mi Ami. מוזיקה היא קודם כל עניין של גישה – ובמקרה הזה, הכל הוא בשירה האגרסבית של הסולנית (או במקרה של Mi Ami, בסולן עם קול הפלאצטו שנשמע כמו סולנית צווחת) ובאווירת המיזונטרופיה הכללית – הבחירה בין הגיטרה לבין הסאמפלר מגיעה אחר כך. ובכל זאת, בעוד שאצל הקריסטלים אפשר למצוא רגעי חסד, אפילו כאלו שיעבדו גם במסיבה היפסטרית למחצה, אצל Mi Ami ההתמסרות לצד הזועף היא מוחלטת, לעיתים אפילו מתישה במקצת. זה כנראה מסביר מדוע מסביב לאלבום ההולך וקרב של הקאסלס יש הייפ הולך וגובר, ואילו האלבום השני של Mi Ami בא והלך בשקט יחסי. בכל מקרה, אם יש לכם רגעים בהם אתם זקוקים למנה מרוכזת של רוע לב מוזיקלי, ייתכן שההרכב מוושינגטון הבירה הוא המזור למכאוביכם.

Mi Ami – Latin Lover

Mi Ami – Secrets

אפשר לספור על רבע יד את מספר הפעמים שכתבתי על פוסט רוק על גבי מסך זה. אני מאזין ללא מעט הרכבי פוסט רוק: לחלקם הוקים מופלאים, לחלקם אין הוקים כלל. חלקם בונים אווירה מחשמלת, חלקם בקושי מצליחים לבנות אווירה בכלל. הטובים ביניהם הם אלו שעוטפים את החדר בקפסולה של צליל בתוכה אפשר לעסוק בכל דבר אחר – לקרוא, לגלוש, או לכתוב פוסט, ולהחליק חזרה פנימה אל המוזיקה ברגעים הנכונים. ועדיין, גם הטובות ביותר מבין הלהקות הללו לא מצליחות ליצור בידול מספיק, וחשוב מכך, קשר רגשי מספיק, על מנת לגרום לי לאלבום שוב ושוב, להיזכר בו ברגע הנכון – לקשר אותו להיסטוריה המוזיקלית והאישית שלי. Red Sparowes (שגיאת הכתיב במקור) הם ללא ספק בצד הנכון של הז'אנר, ואלבומם השלישי הוא בוודאי אחד אלבומי הפוסט-רוק המגוונים והמרשימים ששמעתי זה זמן רב. המתח שלהם נבנה תמיד בצורה הנכונה, ונשבר תמיד באלגנטיות ולא בטונים צורמים. ובכל זאת, קשה לי לחשוב על עצמי שומע את האלבום הזה עוד שנה או שנתיים, בוחר בו על פני שפע אלבומי הפוסט-רוק בספריה, או סתם זוכר שזה האלבום ששמעתי, אז מזמן, שבוע לפני יום הולדתי השלושים.

Red Sparowes – A Hail of Bombs

Red Sparowes – A Swarm

להאזנה לאלבום המלא

בוודאי תופתעו לשמוע שהצלחתי לחמוק מה-Radio Dept עד היום. ההרכב השבדי תמיד נדמה לי קצת רכרוכי, קצת אינדי-לייט לטעמי. האזנות ראשונות לאלבומם השלישי, Clinging to a Scheme, שברו קצת את הסטיגמה שבניתי להם על לא עוול בכפם. אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בשמיעה ראשונה, אבל יש באלבום הזה קצת יותר ממה שנקרא במעט תיעוב "אינדי פופ" וגם כמה נגיעות קטנות אך משמעותיות של יצירתיות מרשימה. וכיוון שאני מניח שרבים מהקוראים מכירים את הלהקה טוב בהרבה ממני, נותר לי רק לשתוק ולשתף איזה שיר או שניים.

ואני מניח שכולכם כבר שמעתם את האלבום החדש והמצויין של LCD Soundsystem. ואני רוצה רק לתהות – מה נותן לג'יימס מרפי את המעמד האייקוני שלו? הוא לא אמן האינדי המצליח בעולם (בתפר בין האינדי למיינסטרים יש מצליחים ממנו), והשם שלו לא ממש דלף מחוץ למעגל של חובבי המוזיקה ה"רציניים" אל מזפזפי הרדיו למיניהם. ועדיין, בתוך אותה קהילה אין אירוע שמעורר ציפיה כמו אלבום חדש של LCD Soundsystem. האם זאת היכולת שלו ללכוד את רוח התקופה? האם זה העיסוק במוזיקה מנקודת מבטו של חובב מוזיקה? מה בדיוק הסוד החמקמק שהופך את ג'יימס מרפי לקונצנזוס המוחלט של קהילת האינדי?

Radio Dept – Memory Loss

Radio Dept – This Time Around

LCD SoundSystem – Dance Yrself Clean

ולסיום - לא קשה למצוא חסרונות ב"קיק אס", סרט הקומיקס האלים והמשעשע להפליא שמסיים כעת את השבוע השני להצגתו בישראל. שני הסיפורים השונים שלו – קומדיית הנעורים וסרט האקשן, לא ממש מתחברים היטב, וההקפדה על הריאליזם בתחילתו הופכת עד מהרה לפנטזיה טיפשית למדי. ועדיין, תתקשו למצוא סרט כיפי יותר על המסכים. רוצו מהר, לפני שיגמר.

תגיות:   crystal castles · Mi Ami · Radio Dept · Red Sparowes · אלבום · ג'יימס מרפי · הופעה · חיה מילר · סרט · פוסט-רוק · קיק אס · שיר3 תגובות

הרבה מילים נכתבו בשנים האחרונות על גסיסתה של המדיה הפיזית, על הירידה במכירות הדיסקים ועל מותם של חנויות המוזיקה. האימג' המלווה את הכתבות הללו היה, לרוב, תמונות של סניפים ריקים מאדם או סגורים של Tower Records או HMV. אבל אם אתם רוצים להרגיש באמת את פרפורי הגסיסה, עשו מה שאני עשיתי השבוע – לכו לקנות לכם נגן דיסקים. לא, לא נגן DVD שעוצר למנוחה בין שיר לשיר, לא דיסקמן שנראה מגוחך על השולחן – ובטח ובטח לא אחד מנגני הפורמטים המטופשים שמעולם לא הצליחו להמריא (מה-HDCD, שניסה להוציא עוד כמה גרושים מחובבי המוסיקה רגע לפני הקריסה הגדולה, ועד ה-DVD Audio, שנדמה לי שרק הפליימינג ליפס טרחו להתייחס אליו).

לכאורה עולם הסטריאו חי ונושם – הדיסק הוא עדיין הפורמט הנמכר ביותר למוזיקה, וגם האלבומים הדיגיטליים שכבר נושפים בעורפו מגיעים בתצורה סטריאופונית. אבל כמעט כל יצרני האלקטרוניקה עברו לעולם שכולו חמישה ערוצים, משאירים את חובבי המוזיקה עם הרבה מאוד אלבומים ומעט מאוד ציוד יעודי. חובבי הדיסקים, שעוד לא זכו לעדנת הרטרו שהתקליטים זוכים לה, הם הסובלים העיקריים.

כדרכם של שווקים גוועים, הולך שוק הסטריאו הולך לשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד מערכות מיקרו סטריאו סוג ז' שנועדו לטכנופובים שקונים אלבומים בתחנות דלק, ומצד שני, שוק High End, לאנשים שמסוגלים לתאר נגן כבעל "סאונד מפורט הרמוני ודינאמי". כיוון שלא מצאתי את עצמי באף אחד מהצדדים הללו – בסך הכל רציתי להחליף את הקומפקט הישן והטוב שהתחיל להפגין סימני התפגרות – פניתי לשוק היד השניה.

אחרי שסיננתי מוכרים שבטוחים שהקומפקט שסבתא שלהם הורישה להם שווה 500 שקל, וכאלו שבטוחים שהלייזר דיסק שלהם הוא סחורה חמה בשוק, נשארתי עם כאלו שמוכרים קומפקט דיסק בן עשור לפחות במצב "כמו חדש" (כלומר, הוא עבד יופי בפעם האחרונה שניסינו, לפני חמש שנים, ומאז הוא אוכל אבק במחסן). אחרי חיפושים של שבוע מצאתי את עצמי קונה את המכשיר המכוער ביותר, שנגרר מתוך המחסן החשוך ביותר, כמעט ללא בדיקה. חיבור בבית גילה כי הנגן:

1. עובד, כמובטח, כמו חדש.
2. נשמע טוב בדיוק כמו המכשיר הקודם, עד כמה שהאוזן המוגבלת ולמודת הדיסטורשן שלי מצליחה להבחין.
3. יוצר, על פי המדבקה באחוריו, ביוני 1986 – פאקינג היסטוריה במונחי נגני תקליטורים.

אכן תמורה הוגנת לחמישים השקלים שהשקעתי בו. ולמרות שהוא ישן כמו קליפ של דף לפרד ומכוער כפליים, למדתי במהרה לחבב את פיסת האלקטרוניקה העתיקה אך העמידה הזו, שנדמה לי שנמצאת כפסע מלהפוך לוינטג' אמיתי שערכו עולה מיום ליום. זה הזמן, ילדים, לפתוח את המחסן של ההורים ולגרור החוצה את המגברים, הפטיפונים והרמקולים משנות ה-70, שהטובים שבהם נמכרים יפה מאוד ב-ebay.

כיצד (לא) תמצאו מוזיקה חדשה.

אלגוריתם מציאת המוזיקה שלי עובד, פחות או יותר כך: קרא ביקורת חיובית באתר שאתה סומך על דעתו ← הקשב לשירים בעמוד המייספייס ← אם אהבת, הקשב לאלבום המלא. כמובן שלא כל אלבום מתיישב היטב עם השיטה הנ"ל. כך כמעט פספסתי את אלבום הבכורה של Emanuel and the fear, שעובד טוב הרבה יותר כאלבום שלם מאשר כאוסף שירים אקראיים בעמוד המייספייס, שקצרה יריעתו מלהכיל את כל מגוון הסגנונות שמשתלבים היטב באלבום המגוון והמצויין הזה. מן הצד השני יש אלבומים כמו Tommy של Dosh שנדמה לי שעובד טוב יותר כסטוץ מייספייסי מאשר כיחסים ארוכי טווח על גבי ההארד דיסק שלי. ובכל זאת יש לאלקטרונאי הזה (בשמו המלא והמעולה מרטין לותר קינג צ'אבז דוש) המון רעיונות טובים שמצדיקים האזנה אחת לפחות. ולבסוף, אם המונח "סינגר-סונגרייטרים" עוד לא מעלה בכם תחושה של קבס ורצון עז לדחוף מקדחה לאוזן, תנו הזדמנות לגירסא של Adelaide’s Cape, שמרשה לעצמו לגלוש מספיק אל מחוץ לגבולות הז'אנר על מנת לתפוס את תשומת ליבי. את EP הבכורה שלו עוד לא הצלחתי לשמוע, אבל הנה שיר בודד מתוכו – עוד כמה תוכלו לשמוע בדף המייספייס.

Emanuel and the Fear – Guatemala

Emanuel and the Fear – Free Life

Emanuel and the Fear – Trucker Lovesong

Dosh – Subtractions

Dosh – Town Mouse

Adelaide's Cape – Belle

ועל אלבום השבוע האמיתי שלי, Sleep Mountain של The Kissaway Trail, תוכלו לקרוא במקום בו אני שמעתי עליו לראשונה.

תגיות:   arcade fire · Dosh · Emanuel and the fear · The Kissaway Trail · אלבום · מוזיקה · סטריאו · קומפקט דיסק · שיר2 תגובות

כפי שכבר ציינתי, אחד הדברים אליהם נאלצתי להתרגל לאחרונה הוא אובדן, זמני לפחות, של רשיון הנהיגה שלי. את מרבית החלל ממלאת האישה, שעוד לפני האירועים האחרונים גם את הזבל לא הייתה מורידה בלי רכב צמוד, ועכשיו מוצאת את עצמה מתרוצצת הלוך וחזור בהתאם לגחמותי הפתאומיות.

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נאלץ להשתמש לא מעט בשרותיה המפגרים של התחבורה הציבורית של העיר. מה שבערים אחרות בעולם מתבצע על ידי מערכת מתוכננת היטב וקלה לניווט של צירי תנועה פשוטים ומקושרים היטב, הופך בתל אביב לסבך כמעט אקראי ורופף להפליא של קווי אוטובוס, רכבות ומוניות שלעולם לא יפגשו בזמן על מנת להביא אותך ליעדך. ובכל זאת, אני מוצא איזה סיפוק מזוכיסטי בנכות החדשה שנכפתה עלי – בויתור על הסטריליות והדיוק של הרכב הפרטי לטובת האי וודאות המסוימת שתמיד כרוכה בשימוש בתחבורה הציבורית.

סביר להניח, לדוגמא, שלא הייתי עובר מרצוני החופשי בתוך הזוהמה של התחנה המרכזית החדשה, בדרך למונית שתיקח אותי להופעה של יו לה טנגו בבארבי. אבל, כך התברר, מראה הקיוסקים העלובים, מכונות ההימורים ושורות הפועלים הזרים המדברים בטלפונים ציבוריים הם הקדמה טובה בהרבה להופעה מחרישת האוזניים של הלהקה מאשר שלטי החוצות ושורות הרכבים בנתיבי איילון. אורי זר אביב סיכם יפה את ההבדל בין שתי ההופעות של הלהקה בארץ – ואני, שהייתי רק בשניה, זכיתי למטחי דיסטורשן אלימים שביניהם רגעים של הקסם העדין של הלהקה. יו לה טנגו סירבו לחזור על עצמם ערב אחרי ערב, ומי שרצה להנות מכל הצדדים של הלהקה צריך היה לרכוש כרטיסים לשני הערבים. ואם לפני ההופעה תהיתי לעצמי מדוע האינדי הידידותי כל כך של הלהקה מעולם לא גירד את מימדי ההצלחה של כמה מהלהקות שסביבה, אולי קיבלתי את התשובה. הקסם הפופי אולי בא להם בטבעיות, אבל לא הפשרה של "בית-פזמון-בית-פזמון, נגן את הלהיטים הגדולים ערב אחרי ערב, ושמור את השיא להדרן". וגם אני מעדיף בכל זאת לוותר על ההופעה שציפיתי לה, לטובת זאת שהאנשים על הבמה שלמים איתה.

חוץ מזה? אני מוצא את עצמי לאחרונה רודף אחרי ההייפ. אתם בוודאי לא צריכים אותי כדי שאספר לכם שהאלבום החדש של Gonjasufi הוא אחד המרשימים שיצאו השנה. איכשהו השילוב בין השירה הפריקית, האווירה הניו-אייג'ית, והמוזרות האנימל קולקטיבית – אלמנטים שכל אחד בנפרד עשוי לגרום לי לדחיה מוחלטת – עובדים ביחד בצורה כמעט מושלמת. ובוודאי ובוודאי שלא צריכים אותי כדי לשפוך מחמאות על ההוט צ'יפ החדש, שנטחן אפילו בגלגל"צ, שעושה בדיוק מה שקודמו לא הצליח לעשות – פונה לרחבות וללבבות בלי ששני האלמנטים האלו יתנגשו זה בזה.

Gonjasufi – Kobwebz

Gonjasufi – Ancestors

Hot Chip – Thieves In The Night

Hot Chip – One Life Stand

משהו קצת פחות שחוק? Godzilla Black היא עוד אחת משורה ארוכה של מושפעי מיסטר באנגל שקמו בשנים האחרונות, אך אלבום הבכורה שלה מראה כישרון שלא קיים אצל רבות מהלהקות הללו. העובדה ששמעתי שיר מתוכו בתוך תיקלוט סתמי בבר תל אביבי מוכיח שלפחות בכל הנוגע לתפוצה, ההחלטה לאפשר הורדה חינמית של אלבום הבכורה שלהם מוכיחה את עצמו. Men Among Animals לעומת זאת, היא להקה דנית שזוכה להצלחה עצומה בארץ מולדתה, וכמעט לאפס הייפ מחוצה לה. לא, לא מדובר ביורוטראש בדנית – אלא דווקא באינדי יצירתי למדי באנגלית.

Godzilla Black – The Bad Place

Godzilla Black – From Here to Clare

Men Among Animals – White

Men Among Animals – Catholic Way

ופינקי מוסיפה – תוהים לאן נעלמתי? מדמיינים לעצמכם מאבקים יצירתיים עזים ביני לבין מייסד האתר? האמת פשוטה הרבה יותר. אני מסוגלת להעביר ימים שלמים בשינה, אכילה, נמנום, מריבות עם שאר חתולי הבית, ועוד קצת שינה. הרעיון של כתיבת פוסט לעיתים קרובות פשוט לא עולה בדעתי. ובכל זאת, לפעמים יש צורך במעט מוזיקה, בעיקר כזו שתשתלב היטב באורח החיים התובעני שלי.

גם אם לא אוהבים את המוזיקה של Wooden Shjips, חייבים להעריץ את הגישה הסופר קולית שלהם, זאת שיוצרת מוזיקה המתמשכת, ההיפנוטית והעצלה שלמעשה לא הולכת לשום מקום. ממש עכשיו יצא Vol 2, אוסף שני של שירים חסרי אלבום של הלהקה, ואין אלבום טוב יותר להתנמנם לצליליו ולגלות שלמעשה, חצי שעה מאוחר יותר, נשארת ממש באותו המקום.

Wooden Shjips – Start To Dreaming

Wooden Shjips – Contact

ונמרוד מוסיף: פריימוס פעם קידמו אחד מאלבומיהם תחת הסיסמא ".If you didn't like Primus before, you probably still won't". דבר דומה ניתן להגיד על הסינגל החדש של הנשיונל, שנשמע, נו, בדיוק כמו סינגל של הנשיונל. אני, לפחות, בהחלט מחכה לאלבום החדש של הלהקה שעם כל שמיעה אני מחבב יותר ויותר.

National – Bloodbuzz Ohio

תגיות:   Godzilla Black · Gonjasufi · hot chip · Men Among Animals · national · Wooden Shjips · yo la tengo · אורי זר אביב · אלבום · הופעה · פינקי · שיר · תחבורה ציבורית3 תגובות

מבט למטה על הפוסט הקודם יגלה מרווחי פרסום הולכים וגדלים ובלוגר שהולך ומתרשל בתפקידו. למרבה הצער, הפעם יש לי תירוץ טוב. התקף שני בתוך חצי שנה גרר אותי שוב לחדר המיון, כשהרוח הפילוסופית ותחושת ההשלמה של הפעם הקודמת מתחלפת בקריאות "לעזאזל!" קצובות – זאת לא הדרך שבה אני רוצה להעביר את החיים שלי.

מי שניסה לבקר שלשום באתר שם אולי לב שגם הוא נפל לכמה שעות – בלוגרי מוזיקה ומשתפי מוזיקה למיניהם – אל תשכחו לחפש את ה-“Web Sheriff” בין הודעות הספאם – והתייחסו ברצינות לבקשותיו. הכתובת הבאה שלו הוא ספק האיכסון שלכם.

ועכשיו שגם האתר וגם בעליו על הרגליים (מלבד צינון קל האופייני למי שהיה טרף קל לחיידקי הגרון שוכני המחלקה הפנימית של איכילוב), אפשר לעסוק בעניינים שלשמם התכנסנו:

• לשאלתו של אורן ראב "מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?", היה לי קל מאוד לענות. אין אלבום שמתח עבורי את ההגדרה על איך שמוזיקה יכולה וצריכה להישמע יותר מ-Superunknown של Soundgarden. לאוזני המנוסה היום הוא נשמע כעוד אלבום מצויין, שמעט התיישן – לנער בן ה15 שאת מספר האלבומים ששמע עד אותו הרגע אפשר היה לספור על שתיים וחצי כפות ידיים היה זה הלם תרבות מוחלט. כיוון שכל כך הרבה מחובבי המוזיקה בארץ גדלו על הגראנג' (שלא לדבר על אלו שנשארו תקועים באותה התקופה), אני בטוח שהרבה ראשים יהנהנו בהסכמה בזמן קריאת פוסט האורח שלי בגוספל. אם טרם עשיתם זאת, כדאי מאוד לקרוא גם את הפוסטים הקודמים בסדרה, מאת כמה מהכותבים האהובים עלי ברשת העברית.

• אלבום הבכורה של Titus Andronicus עבר לי פחות או יותר מעל הראש, אבל מאלבום הקונספט החדש שלהם, “The Monitor” קשה הרבה יותר להתעלם. גם אם לא תטרחו לפענח במלואו את הקונספט המרושל, העוסק בהיסטוריה אמריקאית, בדגש על מלחמת האזרחים, תישארו עם אלבום אינדי-פאנק מרשים ביותר, עם ניחוחות אמריקנה מובהקים. אם יצא לכם לשמוע את האלבום היחיד של Desaparecidos, להקת הפאנק קצרת החיים של קונור אוברסט, מהימים שבהם עוד נקרא Bright Eyes, אולי תשימו לב לדמיון.

Titus Andronicus – A More Perfect Union

Titus Andronicus – Richard II

Desaparecidos – Manana

• איתי תהה לפני כשבועיים האם הקהל מסוגל להתייחס ברצינות למוזיקה שמוצעת להורדה חינמית. אני תהיתי, בתגובות, האם אין סכנה שהאמנים יתייחסו פחות ופחות ברצינות לאומנות הזו שנקראת "מוזיקה מוקלטת" (בניגוד למוזיקת הופעות), ככל שהחלק של זאת בהכנסותם תלך ותצטמצם. לכם אני מציע לשכוח מהדיון ולהוריד את האלבום שהחל את הדיון. Bloomsday של Jagat Skad שווה בהחלט את זמנכם – כנראה המשאב הנדיר ביותר של חובב המוזיקה המודרני.

Jagat Skad – Speaker

Jagat Skad – Out Of Sight, Out Of Mind

• ולסיום – אחרי ההופעה הכושלת להפליא בארץ, ממש לא מתחשק לי לפרגן ל-MGMT. ובכל זאת, החבר'ה עם הנוצות בשיער הגיבו במהירות ובחוכמה לדליפת האלבום שלהם והעלו אותו להאזנה חינמית באתרם. אחרי האזנה וחצי האזנה בחצי אוזן נדמה לי שעל האלבום עצמו לא יהיה ממש צורך לפרגן להם. כך שאם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, נדמה לי שאני אהיה פטור מלעסוק מהלהקה המעט מיותרת הזו בעתיד הקרוב.



תגיות:   bright eyes · Desaparecidos · Jagat Skad · MGMT · soundgarden · titus andronicus · Web Sheriff · אורן ראב · איכילוב · אלבום · מוזיקה · פוסט אורח · שיר7 תגובות