טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

קפטן קירק

5 בפברואר, 2008 מאת אוהד
להגיב

"זה לא רק גימיק?" שאלה אמא שלי אחרי שאמרתי שהוא מנגן על שני סקסופונים וקלרינט ביחד והבהרתי שזה קורה בו זמנית, בפה שלו. תחשבו על כוכבת פורנו שמכניסה שלושה זרגים, בו זמנית, לפה שלה. האם אמא שלי הייתה שואלת גם לגביה "זה לא רק גימיק?".

להיות אקסצנטרי זה מקרה של "לא קוראים לי, אני בא לבד". רובנו אנשים ממוצעים לחלוטין, בהגדרה. וזה בסדר. יש מאיתנו שמואסים בממוצעות ועושים קרחת, או טסים לניו זילנד, או מתחילים לצייר צורות רנדומליות על קנבסים, או פשוט נטרפים על דעתם. וגם זה בסדר. יש את המקרים ההפוכים, אלה שנולדים אקסצנטריים, חוטפים מכות בשלב מוקדם של בית הספר וחותרים כל חייהם למרכז, מבקשים בכל מאודם רק להיות נורמליים לרגע. ככה זה, אנחנו רוצים את מה שאין לנו.

אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, באוהיו, נולד תינוק בשם רונלד קירק. רונלד, כמו רונלד מק'דונלד. עוד כשהיה תינוק הוא התעוור, והוא גם שחור, ואני מניח שלא בן למשפחה אמידה במיוחד. מה שנקרא, הקלפים לא לטובתו.

בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי. הם נמוגים איפשהו ברגעים האלה שבהם האור חומק מבעד לתריסים ועד שהשעון מעורר מתעקש לשבור את האווירה המנומנמת, רק בגלל שהוא שעון מעורר, זה לא אשמתו. ובכן, רונלד שלנו זוכר את החלומות שלו. והוא גם הולך צעד קדימה, ופועל על פי החלומות שלו (או שהוא מתאים את החלומות שלו למה שהוא עושה). אז פעם בחלום נאמר לו שעליו לשכל את אותיות שמו, ולהשתחרר מכבלי הליצן המפחיד של מק'דונלדס, וכך הוא הפך לרולנד. רולנד מיודעינו למד בבית הספר לנגן על סקסופון וקלרינט, ובחלום נוסף, הוא ראה את עצמו מנגן על שלושה כלי נשיפה בו זמנית. כבר ברור שרולנד שלנו הוא לא כאחד האדם, ואחרי כמה נסיונות ושימוש בכלים שפסו מן העולם, הוא הצליח בעניין. בחלום השלישי והאחרון בסיפורנו הוא החליט להוסיף לשמו את השם Rahsaan. למה? אמה. אנשים אקסצנטריים לא צריכים להסביר את עצמם, הם פשוט ככה, וזה היופי שבדבר.

כאילו שהוא לא מספיק ייחודי גם ככה, רולנד אימץ שיטת נשימה שבה הוא יכול לנשום דרך האף בזמן שהוא נושף דרך הפה (תנסו, זה פשוט לא הולך), ככה שהוא יכול לנגן כמה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה, על כמה כלים שהוא רוצה, בלי שחוקים ארציים כמו נשימה יגבילו אותו. וכאילו שזה לא מספיק, הוא משתמש במשרוקיות, קונכיות ושאר אפקטים שמקומם נפקד מהמוזיקה הפופולרית בדרך כלל, משתמש בכלים שלו בדרכים שהם לא נועדו אליהן בעליל. אז כל זה למה? כי הוא אקסצנטרי? כי הוא גימיק? הו, לא. רולנד פשוט מוציא לפועל את מה שהוא שומע בתוך הראש שלו, משתף את כולנו בחלומות ובהזיות שלו, שבאות בצורת קטעים מוזיקליים שמקורם בג'אז ובלוז שלתוכם נמזגת מוזיקה קלאסית וקלאסיקה מודרנית. אבל גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר, מה שחשוב זה שהם באים מתוך מקום אמיתי, וקצת מוזר – הראש של ראהסאאן רולנד קירק, וזה מקום ששווה לבקר בתוכו.

 

רולנד קירק וג'ון קייג' – ??sound

 

תגיות:   · · · · · · תגובה אחת

ה-ו-ר-ס*

1 בפברואר, 2008 מאת נמרוד
להגיב

אני לא הראשון ששם לב לדמיון שבין סטיבן מלקמוס (ראו הפוסט בנושא) לדניאל באייר (הלא הוא Destroyer). אמנם באייר לא חולק את הכישרון של מלקמוס למלודיות מושלמות, אבל כן את הכישרון לליריקה חמקמקה, חסרת יומרות ומופלאה ואת חוסר הציות למבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון (Rubies הוא השיר היחיד שאני מכיר שנמשך מעל ל-9 דקות ומתחיל מהסוף).

כדרכם של קנדים, חבר באייר בשלל הרכבים אחרים ("swan lake", "hello, blue rose" ועוד), וכמובן נוכח-נפקד באלבומיהם של הניו-פורנוגרפרז, אחת הלהקות האהובות עלי (שאני מצליח אפילו לסלוח לה על אלבומה האחרון). לכאורה, אין ניגוד גדול יותר מבין המוזיקה המינימליסטית והמהורהרת של באייר המדובלל לפאוור-פופ העשיר והמשמח של הפורנוגרפרז שנשלט ע"י אי סי ניומן (למעשה, רק אחרי חודש של האזנה מקבילה לשתי הלהקות, שבה תהיתי מדוע הסולן של הפורנוגרפרז נשמע ברבע מהשירים כמו Destroyer, גיליתי אצל פופטארט את הקשר בין השניים). אבל ממש כמו נגיעות הקאנטרי של ניקו קייס, שחקנית המשנה השניה של הפורנוגרפרז, גם העגמומיות הבאיירית מוצאת את מקומה במוזיקה של הסופרגרופ הקנדי.

destroyer

קחו לדוגמא את "Jackie, dressed in cobras", אחד השירים האהובים עלי של הפורנוגרפרז, כשבאמצע אורגיית הפופ המשמחת, משתתקת לפתע המקהלה הפורנוגרפית, כדי לאפשר לבאייר לסנן משפט בודד בקולו הפגיע:

"something in the way she moves just shouldn't be allowed".

ולהרף עין שוכב השיר על הרצפה, שבור לחתיכות. רגע אחד – והתופים מבשרים את חזרתו למירוץ.

האזנה מוקדמת לאלבום החדש של Destroyer, שיצא באמצע מרץ, מגלה את באייר פורץ אט אט, למרבה השמחה, את חומות הלאו-פיי שבנה סביבו. למרות שעוד לא הצלחתי למקם אותו בדירוג אלבומי באייר של כל הזמנים ("Streethawk: a seduction" הוא עדיין המקום להתחיל את ההיכרות עם Destroyer), הצליח בינתיים Dark leaves from a thread"", המלא חיים יחסית, לתפוס את תשומת ליבי.

 

*כן, אני יודע שהכותרת צפויה.


Destroyer – Dark leaves from a thread


The New Pornographers – Jackie, Dressed in Cobras

שיר של תשע דקות שמתחיל מהאמצע


Destroyer – Rubies

ושימו לב איך באייר מסיים את השיר הזה


Destroyer – Streethawk I

תגיות:   · · · · · · · 8 תגובות

עצור, במועדפים שמור

26 בינואר, 2008 מאת נמרוד
להגיב

 

המפיצים של "Be kind, rewind" המצופה של מישל גונדרי החליטו, באופן משמח ולא אופייני למפיצי סרטים, לשתף את הקהל הרחב בבחירת שם עברי לסרט. אלא מה, ההקרנה המיוחדת לצורך העניין נדחתה, ובינתיים השם "עצור, החזר לאחור" השתרש בציבור הרחב (כלומר בקרב אנשי "עין הדג" וכן באתרים כמו "סרט" ותירגומון). שמעתי חלופות טובות יותר, אבל זה בהחלט עדיף על התעללות בסגנון ג'אד אפאטו, או על הביזיון של "לא ארץ לזקנים". ההקרנה החינמית, דרך אגב, תתקיים בסופו של דבר ביום שישי הקרוב (1.2.2008) בשעה 11:30 – אני בהחלט אשתדל להיות שם (דיווחים אצל גיאחה ובסינמסקופ).

be kind rewind

אבל כל הפוסט הזה הוא בעצם תירוץ להפנות אותכם לאתר האינטרנט הרשמי הסופר משמח של הסרט, שברוח הסרט, עובד על הקונספט על פיו כל האינטרנט נמחק, ויש לשחזר אותו באמצעים מאולתרים. הדף הראשי הוא גוגל בלאי, דרכו אפשר למצוא גירסאות משוחזרות, מצ'וקמקות ומצחיקות של אתרים כגון פליקר, יוטיוב (המכיל כמובן רק קטעים מהסרט) הכלאה של מייספייס ופייסבוק (שנקראת myface וכמובן מכילה רק את פרצופיהם של משתתפי הסרט), ועוד תופינים. אל תחמיצו את אתר הפורנו סלבריטאים ואת החתולים המרקדים (אתם יודעים מה לחפש בגוגל בלאי).

 

תגיות:   · · · · · · תגובה אחת

בטלנוס

23 בינואר, 2008 מאת נמרוד
להגיב

על האהבה שלי לפייבמנט התוודיתי כבר פעם במאמר ארוך, במקום אחר. פייבמנט היא עדיין ברירת המחדל שלי – המקום אליו אני חוזר כל פעם שהפלייליסט נשחק עד דק, כשאני זקוק לרגע מושלם בדרך מהבית לרכבת.

יש משהו מרגיז בקריירת הסולו של סטיבן מלקמוס. קצת כמו תלמיד שקיבל מאיות כל התיכון, ובאוניברסיטה הגיע למסקנה שיוכל לקבל 85 גם אם יעביר את כל הסמסטר בצפייה בפאמילי גאי. אף אלבום של מלקמוס הוא לא נפילה – למעשה גם שיר גרוע תתקשו למצוא, אבל שום דבר שמתקרב להישגים של להקת האם. בעיקר חסרה את הדינמיות של פייבמנט, שכל אלבום שלה הציג צליל שונה מקודמו – מלקמוס נראה תקוע על התפר שבין הבלוזיות של אלבומם השלישי לצליל הרטרו של הרביעי, בלי כוונה אמיתית להתקדם לשום מקום.

מלקמוס

ובכל זאת קשה לי לכעוס עליו. גם כיוון שכל אלבום שלו טוב מזה שקדם לו, גם בגלל האליבי המושלם שיש לו – אחרי הכל את הדימוי הבטלני הוא בנה לו כבר בימים של פייבמנט, להקה שהצליחה להקליט אלבום שלם ("Crooked Rain, Crooked Rain") שנשמע כאילו חברי הלהקה עומדים להירדם בכל רגע. אבל בעיקר כיוון שהכינוי בכותרת הוא זה שדבק בכותב שורות אלו במהלך התואר הראשון, כך שעצלנות סטודנטיאלית אינה זרה לו כלל וכלל.

מתוך האלבום החדש שיצא במרץ (הרביעי במספר, שני תחת הכותרת Stephen Malkmus and The Jicks)


Out of Reaches

ומתוך אלבומו הקודם (והמצויין) Face the Truth.


Stephen Malkmus – Mama

ולשם ההשוואה, אחד השירים האהובים עלי של פייבמנט.


Pavement – The Hexx

תגיות:   · · · · · · · 3 תגובות

שתי מדינות לשתי להקות

19 בינואר, 2008 מאת נמרוד
להגיב

התיאור בעמוד המייספייס נראה מוכר – שבעה חברים מולטי אינסטרומנטליים שמנגנים, בנוסף לבס-גיטרה-תופים גם במבחר כלי מיתר ונשיפה, בפסנתר ובאקורדיון. האזנה למוזיקה מגלה דמיון נוסף – האם נמצאה הארקייד פייר הסקוטית?

broken records

but alas! התואר הנ"ל כבר נתפס ע"י הTwilight Sad, שכל מי ששמע את Fourteen autumns & fifteen winters הנפלא שלהם יודע שאי אפשר להתכחש ליסודות הארקייד פיריים שלהם (ובוודאי שלא למקורם הסקוטי). לא נותר אלא לחלק את סקוטלנד למחוזותיה – תהה Broken Records הארקייד פייר של אזור אדינברו, והTwilight Sad הארקייד פייר של גלזגו רבתי, ובא לציון גואל.


Broken Records – If Eilert Lovborg Wrote a Song, it Would Sound Like This

(ותודה ל"Drowned in sound")

 

תגיות:   · · · · 2 תגובות