טאפאס וטאפאס

בשלב זה של הפרוייקט כדאי אולי להזכיר שוב את ההבדל בינו לבין סיכום עשור מסורתי. מעבר לעובדה שמדובר בסיכום סובייקטיבי לחלוטין, שכל קשר בינו לבין רשימת איכותית וסדורה היטב מקרי בהחלט, גם האלבומים שנבחרו הם לא בהכרח האהובים עלי ביותר בעשור שעבר. ספק אם את שלושת האלבומים שכאן, למרות שהם בהחלט קרובים לליבי, הייתי מכניס לרשימה מסודרת של עשרה או אפילו עשרים האלבומים הגדולים של העשור הנוכחי. אבל אין ספק שהשנים האחרונות בחיי היו משעממות הרבה יותר עבורי בלעדיהם – הגילטי פלז'רז שלי, אם תרצו ("הנאות אסורות" נשמע יותר מדי כמו מוסף הדיאטה של "לאישה").

ג'יימס מרפי הוא אולי המוזיקאי של העשור. מפיק העל שהצליח לחבר, יותר מכל אחד אחר, בין הרוק לאלקטרוניקה, ולא פחות חשוב, בין הרחבות ללבבות. אבל מעבר להיותו אחד מרוקחי הצליל החשובים של העשור, מרפי הוא גם האייקון המושלם לעשור שבו המרחק בין המוזיקאים לקהל המאזינים הלך והצטמצם עד כדי העלמות מוחלטת – עשור שבו המאזינים ממקססים את האמנים וחברי הלהקה חולקים המלצות מוזיקליות בבלוג – אמן שהוא קודם כל אספן מוזיקה ומאזין נלהב ורק אחר כך מוזיקאי בחסד. העולם בוודאי יזכור את מרפי בזכות צמד האלבומים המרהיבים שלו כ-LCD Soundsystem, אבל אני מרוצה לא פחות מההפקה הנוצצת שהעניק לאלבום השני של The Rapture.

לכאורה לא מדובר בגילטי פלז'ר של ממש – הרי Echoes והסינגלים המובילים שלו מככבים ברשימות אלבומי ושירי העשור. אבל נדמה לי שמי שיסתכל אחורה, בעוד חמש או עשר שנים, יתקשה להבין את המהומה שהתחוללה סביבו. ממש כמו הסטרוקס או הליברטינז, היית צריך להיות שם כשזה קורה כדי להבין – ואני זוכר היטב את הרגע בו זה קרה.

להיות בבאר שבע ולחשוב על ניו יורק. בתוך טרדות האוניברסיטה והשממה התרבותית (ועם דויד פרץ הסליחה) להאזין למשהו שהוא רחוק מהמדבר כמו שהוא רחוק מחדו"א ומבוא לאלגוריתמים. משהו חצוף ומלהיב – לא ממש מרדני ובטח לא מהפכני, אבל מהנה בצורה בלתי רגילה. כשנדמה לך שאתה צועד בתלם המעייף שהטוו כל כך הרבה מקודמיך, טוב שיש מי שמזכיר לך שאתה עוד צעיר והכול יכול להשתנות.

The_Rapture – Olio

The_Rapture – Echoes

ואם ל-Echoes עוד שמור מקום ברשימת אלבומי העשור, הרי שהחיבה שלי לאלבום הבכורה של Tapes 'N Tapes יכולה בהחלט להיחשב לסטייה חולנית. מדובר הרי בלהקה ששמה הפך למשל להייפ ריקני, ושאפילו זכתה לככב בפרודיה (לא מאוד מוצלחת) על אחורי הקלעים של שרשרת המזון של האינדי. ועדיין, The Loon הוא אחד האלבומים המדוייקים והמשמחים של העשור. אלבום מצויין מתחילתו ועד סופו, עם מנעד רחב בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון – שמצליח אפילו, בחלקו האחרון, להיות גם קצת נוגע ללב. יהיה קצת חבל אם הרביעיה ממיניסוטה תמצא את עצמה נשכחת בתהומות הנשייה של העשור – למרות שאחרי האלבום השני שלהם, יכול להיות שמגיע להם.

Tapes 'n Tapes – Manitoba

Tapes 'n Tapes – Insistor

Tapes 'n Tapes – The Illiad

בריזבן, אוסטרליה. אחרי חמישה חודשים מופלאים מסביב ליבשת הדרומית החל הטיול להתפורר לי בידיים. שבוע אחרי שקברתי את האוטו שליווה אותי לאורך יותר משלושים אלף קילומטרים וכמה ימים אחרי שנפרדתי מחבורה נפלאה של אירים ששיפרו את עמידותי לאלכוהול מצאתי את עצמי מסתובב לבדי בעיר הגדולה והמשמימה. בחנות תקליטים מקומית שקעתי בשיחה עם המוכר, מעין Comic book guy האופייני לחנויות אלבומים סנוביות. שלא במפתיע, הוא היה מעריץ נלהב של פייבמנט, הלהקה שהפכה אט אט לאובססיה שלי במהלך הטיול. הוא דחף לידי עותק של Wowee Zowee, ולפתע נזכר – "את Guided By Voices, שמעת?". השם היה מוכר – איך אפשר לשכוח שם כזה? אבל את המוזיקה מעולם לא שמעתי עד לאותו היום.

טוב, אני מרמה פה בגדול – הרי רוברט פולארד הוא גיבור רוקנרול אמיתי. ההוכחה החיה לכך שאם תשיר מספיק זמן במקלחת, ועם מספיק אמונה עצמית, בסוף יבוא סוכן כישרונות להחתים אותך. אבל בעוד שמרבית העולם מתמוגג בעיקר מפנינות הלואו-פאי עמוסות ההיס בסלילים של שנות ה-90, אני שומר אמונים דווקא ל-Earthquake Glue, האלבום מ-2003 שהגיש לידי המוכר באותו היום. דווקא כאשר רוברט פולארד עשה צעד אחד הרחק מהטריטוריה הטבעית שלו, ורגע לפני שלקח שלושה צעדים לאחור ושקע בקריירת הסולו המינימליסטית שלו, הוא הוציא את אחד האלבומים המשכנעים והמוצלחים בתולדות הלהקה. אלבום שהוא קודם כל רוקנרול איכותי ומרשים, ורק אחר כך הצהרת כוונות אסטטית.

Guided by Voices – She Goes Off At Night

Guided by Voices – Useless Inventions

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   Guided By Voices · Tapes 'n Tapes · The Rapture · אלבום · ג'יימס מרפי · סיכום העשור · שיר5 תגובות

לפני עשור וקצת זה היה פשוט הרבה יותר. את הלהקות שהיתה להם משמעות של ממש עבורי אפשר היה לספור על כף יד וחצי, רובן מאזור סיאטל רבתי. את האלבומים שלהם קניתי בעיניים עצומות – והשכנוע העצמי שלי היה מספיק כדי להפוך כל ערימת שירים בינונית ליצירה אדירה. כן, הטעם המוזיקלי שלי היה צר אופקים להחריד – על פייבמנט או ניוטרל מילק הוטל טרם שמעתי ואפילו סוניק יות' היו לא יותר משמועה רחוקה. אבל מה יכול להתחרות בהתלהבות של ילד בן 16 שיושב באוטובוס בדרך הביתה מהאוזן השלישית, משנן כל מילה בחוברת המצורפת, ומנסה לדמיין כיצד נשמעת המוזיקה?

הגיל והטכנולוגיה עשו את שלהם. מעטים הם האלבומים שאני רוכש היום מבלי לדעת כיצד הם נשמעים, מעטים עוד יותר ההרכבים שאלבום חדש שלהם מעורר בי ציפיה של ממש. לכן, רגע לפני שאני שוקע במרירות האופיינית לגילי, ומחליף את ההתמכרות למוזיקה בחוג ברידג' וכדורת דשא, חשוב לי יותר מתמיד להאחז ברגעים המועטים האלו של התרגשות ילדותית, באלבומים והופעות שהם יותר מאוסף מקרי של שירים טובים המבוצעים באולפן או על במה. בשנה שעברה היו אלו Portishead ו-Low. השנה אלו Fever Ray ו-múm .

נתוני הפתיחה לא היו מרשימים. להקה שיש לי לא יותר מהכרות שיטחית עם הרפרטואר שלה, מסצינה מוזיקלית של מדינה סקנדינבית קפואה שתמיד עוררה אצלי סימפטיה אבל לא אהבה של ממש. אבל múm נתנו ביום שישי בבארבי את מה שהיא בעיני ההופעה הטובה ביותר שנראתה בארץ השנה. נהוג לומר שהקהל עושה את ההופעה – וכל מי שהיה בהופעות של Why? ונוטוויסט יודע שלעיתים זה נכון – אבל ההופעות הטובות ביותר הן אלו שבהן הקהל נעלם לחלוטין, שבהן אתה מפסיק להביט ימינה ושמאלה לפרצופים המוכרים ממזמן שממלאים את הלבונטין והבארבי ומרותק כולך לאנשים היחידים באולם, אלו שעל הבמה. múm לא באו להתחנף לקהל הישראלי – האינטראקציה שלהם עם הקהל נראתה מאולצת, כמעט מלאכותית – בלי זכר לשנינות של יוני וולף או דבנדרה בנהארט. מצד שני שבעת האנשים על הבמה והאחד מאחורי הקונסולה (עוד נגיע אליו) גם לא באו על מנת להעביר את הסט ליסט ולהמשיך הלאה. múm באו בשביל להנות – ונראה שהמוזיקה שלהם מסבה להם לא פחות הנאה מאשר לקהל.

ואיך אפשר שלא? המוזיקה של múm קליטה בדיוק כפי שהיא מתוחכמת, בנויה מאלפי שכבות וכלים (כולל שתי מלודיקות, גיטרות מרובעות ויוקלילי) מבלי להיות מרתיעה לרגע. והאהבה של הלהקה למוזיקה שהיא מנגנת הייתה ניכרת בכל רגע ורגע על הבמה. מה הפלא שגם מי שממש כמוני, לא יכל לנקוב בשמם של אף אחד מהשירים, מצא את עצמו מרותק לכל רגע ורגע בהופעה.

אז תודה לכם Why? ונוטוויסט, Faith No More ו-M83, ותודה ענקית לקלקסיקו שנתנו פייט אדיר – אבל בפעם הבאה שאמצא את עצמי תחת ערימה של אלפי מגה בייטים של מוזיקה חדשה, מחפש נקודות אור בתוך ים של בינוניות, ההופעה של múm היא זאת שתזכיר לי את היתרונות שבלהיות מכור למוזיקה.

וגם:

• החבר השמיני בלהקה היה הסאונדמן הנפלא שתפעל את הקונסולה תחת אספקה בלתי פוסקת של פלפלים חריפים. הרביתי להחמיא השנה לסאונד המשתפר של הבארבי, אבל הסאונדמן של הלהקה הרים אותם לרמה אחת מעל – מהמקום שבו אני עמדתי (כלומר ממש לידו) הכל נשמע צלול ומדויק להפליא – בונוס מצויין לערב נפלא מלכתחילה. בבקבוק ה-"Israeli Beer" שהגנבתי לבקשתו לאולם בסוף הערב הוא זכה ביושר.

• ואם כבר מדברים על סאונד – אני עדיין מנסה להתאושש מהחוויה הצורמת של ההופעה של קרוסלה ב"פיקסל נייט" במוצאי יום כיפור. חמש דקות מול רמקולים שהפיקו רק פידבק של גיטרות הספיקו לי ולרבים אחרים על מנת לברוח מהאולם עם אצבעות בתעלות השמע. חבל, גם כיוון שקיוויתי לזכות לראות את קרוסלה בתנאי האזנה סבירים, וגם כיוון שההופעה של קרוסלה באה אחרי שתי הופעות חביבות למדי (עם סאונד סביר בהחלט). Thiaz Itch הצרפתי נשמע כמו גירסא חובבת רוקבילי של דן דיקון, ו-Les Trucs, לא ממש "Crystal Castles לעניים" כפי שטוען עמית קלינג – יותר למעמד הבינוני עם משכנתא לוחצת, צמד אלקטרוני גרמני עם גישה מוזיקלית אגרסיבית ובריאה. בכל מקרה, היוזמה מאחורי הערב הזה היא יותר ממבורכת – מתי לאחרונה יצא לכם לראות שתי הופעות חו"ל של אינדי אירופאי אמיתי – עם אפס פרסום ובמחיר שווה לכל נפש, מאמנים שבאו להנות מהארץ ולא רק להופיע ולברוח לנתב"ג? חבל שמה שנשאר לי ממנו הוא בעיקר נזקי שמיעה מצטברים.

ושיר לסיום:

אני מקבל מדי פעם אימייל מיחצני להקות נלהבים שכנראה לוקחים את הפוסט הזה ברצינות. גם היחצ"נית של ה-Sweet Serenades השבדים הגיעה עלי עם שיר מתוך אלבומם החדש, שהתגלה כשיר מצויין לסגור איתו עוד פוסט הופעות – אז הנה הוא לפניכם:

The Sweet Serenades – On My Way

תגיות:   Les Trucs · Mum · Sweet Serenades · Thiaz Itch · בארבי · הופעה · מוזיקה · קרוסלה2 תגובות

קשה להאמין, אבל הטעם המוזיקלי השנוי במחלוקת שלי, ואפילו מערכת התופים עליה אני מתאמן כמה פעמים בשבוע לא גררו עד כה תגובות נזעמות משכנים נושאי קלשונות. עם זאת, ידוע שרבים ממחללי השבת ומבשלי הגדי, חלב אמו, וקצת בייקון למעלה במחוזותינו הופכים לקדושים מעונים בעשרים וחמש השעות של יום הכיפורים. לכן, את הכמות הסיטונאית של מוזיקה שגמעתי במהלך הסופ"ש הארוך הזה שמעתי דרך אוזניות. כל מי שניסה יודע שהאזנה ביתית דרך אוזניות לא דומה לזאת של רמקולים, וגם לא בדיוק זהה לזאת של היטלטלות עם אייפוד. רמת הריכוז עולה פלאים, וקשה הרבה יותר לחמוק מהמוזיקה ולדחוק אותה לרקע – כל רגעי הקסם נחשפים ומתגלים ואילו הרגעים המעצבנים הופכים לבלתי נסבלים. בהתחשב בכמות המוזיקה המצויינת שגיליתי בדרך הזו במהלך החג, אולי אסגל לעצמי את ההרגל הזה לעיתים קרובות יותר.

פינקי מדגמנת את אוזניות הבית

באיחור אופנתי אני קופץ על העגלה מלאת ההייפ של אלבומם השני של Noah and The Whale. בניגוד לאלבום הבכורה של ההרכב, שהשאיר אותי (ואת העולם, כך נדמה לי) אדיש, נראה שהאלבום החדש הוא כאן על מנת להישאר. אני שומע, קרוב לוודאי, כמה עשרות אלבומי איש-עם-גיטרה-שר-שירים-עצובים בשנה, וקשה לנסח את נוסחת הפלא שגורמת לאלבום אחד להתעלות מעל השאר ולחדור את חומת הציניות שנבנתה אצלי במשך שנים של האזנה לבכייני גיטרה. משהו בטון השירה, או בצורה שבה היא שוברת את המלודיה, או אולי סתם במצב הרוח שבו האלבום תופס אותי. בכל מקרה, האלבום החסר-יחוד, כמעט בנאלי, הזה בהחלט הצליח לעשות זאת. וכמו במקרה של האלבום האחרון ה-Decemberists, מהרגע שבחרתי להאמין לשירה של צ'רלי פינק, סולן הלהקה, האמונה הזאת לא נשברת גם ברגעים הנפוחים ביותר, כמו "Love of an Orchestra" הכמעט בלתי נסבל בדביקותו.

Noah And The Whale – The First Days of Spring

Noah And The Whale – Our Window

Noah And The Whale – Love of an Orchestra

המקרה של The Black Heart Procession שונה לחלוטין. את שמם שמעתי כבר מספר פעמים, ותמיד הצלחתי להתחמק מהאזנה של ממש, אבל מהפוסטים הנלהבים של עוזה ויאיר יונה כבר לא יכולתי להתעלם. אני עדיין בעיצומה של צלילת עומק לתוך הדיסקוגרפיה הנרחבת של הלהקה, אבל כבר אפשר להגיד שיש פה, לפחות עבורי, משהו שהוא בו זמנית חדש לחלוטין וגם מוכר להפליא. כמו משהו שנרקח מהמון צלילים ששמעתי בעבר ולא דומה לאף אחד ממרכיביו. הקשיבו, לדוגמא, ל-Witching Stone ותראו אם גם אצלכם זה מרגיש כאילו ניורונים שכנים במוח נפגשים לראשונה ומגלים כמה הרבה יש להם במשותף.

The Black Heart Procession – Witching Stone

The Black Heart Procession – Heaven And
Hell

והנה זוג שירים ישנים יותר, מתוך אלבומם השני:

The Black Heart Procession – A Light So Dim

The Black Heart Procession – It's A Crime I Never Told You About The Diamonds In Your eyes

ופינקי מוסיפה – עוד חצי שנה עברה, ועוד ביקור אצל הוטרינר הגיע. הפעם בנוסף לכדור התילוע הארור זכינו גם לזריקה עם חומר בלתי ידוע. את דעתי על "הטיפול" ה"רפואי" כבר סיפרתי בעבר. בניגוד לזוג האינפנטילים שנשלחו איתי, לונה, שיללה כמו ילדה קטנה כמו הדרך, וסמארטי, שמתחיל לרייר על עצמו ברגע שמכניסים אותו לארגז (תגיד לי, אתה גבר או חילזון?), אני מנסה לפחות לשמור על טיפת הכבוד העצמי שנותרה לי ומסתפקת בהתכנסות לכדור בפינת ארגז הנשיאה ובמבטים זועפים לכל עבר.

כשהחזירו אותי הביתה, בחזרה למנוחת החג שלי (על מי אני עובדת, בחזרה למנוחת החיים שלי) – כיליתי את זעמי בהאזנה ל"Get Color" אלבומם החדש של HEALTH. ממש כמו חבורת הכוסיות שנמרוד פתח איתם את הפוסט, HEALTH הצליחו לבצע קפיצת מדרגה מהאלבום הראשון לשני. בניגוד לאלבום הבכורה, שהיה אוסף של צלילים חסרי צורה, מה שהפך אותו לחומר גלם מצויין לשפע רימיקסים אבל גם לאלבום קצת מתיש לאורך זמן, האלבום החדש מצליח לשמש כאסופת שירים של ממש. הרעש עדיין כאן, אבל הכל הרבה יותר מהודק וממוקד מהבאלגן של האלבום הקודם. אם תשאלו אותי, קצת שוגייז חורקני ואיכותי הוא כל מה שחתולה צריכה כדי לשמור על גוף נקי מתולעים.

HEALTH – Die Slow

HEALTH – Death +

ונמרוד מוסיף:

הידד #1 – Múm מגיעים להופעה יחידה בבארבי בשישי הקרוב. אמנם בהאזנה שטחית למוזיקה של הלהקה לא הצלחתי לקלף את כל שכבות הצליל ולהגיע ללב המוזיקלי של ההרכב הזה. אבל נדמה לי שכמו רוב ההרכבים האיסלנדיים, המוזיקה של הלהקה כל כך מופשטת וראשונית, שהיכרות מוקדמת היא ממש לא תנאי הכרחי להנאה מההופעה. מי שבכל זאת רוצה להכין את עצמו, יכול לעשות זאת דרך הפוסט המצויין של לופוס.

הידד #2 - כפי שגיאחה חשף לראשונה, ה-Magik Markers מגיעים לשלוש הופעות בלבונטין באוקטובר. ההודעה שלחה אותי מיד להאזין שנית לאלבומם החדש, Balf Quarry, ובהחלט יש מה לשמוע. וכמו שכתבתי בתגובות אצל גיאחה – על רקע הקיץ המוזיקלי המופלא שעבר עלינו בלט חסרונם של להקות קטנות באמת – כאלו שמופיעות בלבונטין ולא בבארבי, ושגובות 70-80 ש"ח ולא 200. משמח לראות שהמארגנים לא החליטו לדחוס גם את ה-Magik Markers לאולם גדול ממידותיהם כמו הבארבי.

Magik Markers – Don't Talk In Your Sleep

Magik Markers – State Number

והידד אחרון בהחלט – עוד מקרה של איחור בלתי אופנתי נכנס לסטטיסטיקה – הבלוג מצטרף לטוויטר. בתקווה שזה ישמש כיומן דיגיטלי למחשבות מוזיקליות ואחרות, שחלקם יתרחבו לפוסטים של ממש. צייצו אלי, או מה שלא עושים במקום הארור הזה…

תגיות:   health · magik markers · noah and the whale · The Black Heart Procession · the decemberists · חגים · יום כיפור · מוזיקה · סמארטי · פינקי · שיר4 תגובות

"And it's true we named our children after towns that we've never been to…"

יש משהו קצת מתסכל מלשבת מול מסך מחשב ולהאזין למוזיקה שנכתבת בערים שמעולם לא ביקרתי בהם. המוזיקה אולי מגיעה בסופו של דבר לאוזני – אבל לעולם לא אוכל להגיד ש"הייתי שם שזה קרה" – כשג'ק ומג הופיעו עם שלוש להקות צעירות אחרות במועדון קטנטן בדטרויט או כשהקול המרהיב של טונדה אדבימפה קנה לו מעריצים ראשונים ברחבי ברוקלין. לכן קל לי להבין אנשים כמו נדב, שמתנתקים אט אט ממה שקורה בעולם לטובת הזירה המקומית. לא משנה מה דעתכם על הסצינה של תל אביב, עדיין קיים ייתרון עצום ביכולת לקחת חלק אמיתי בסצינה שמתרחשת כאן ועכשיו, לראות אותה מתגבשת, מתנסה, ונכשלת – ולא רק את לראות את הסטריליות של התוצר הסופי.

אם יש סצינה שהייתי שמח לצפות בה מקרוב, הרי שזו זאת של מונטריאול. לא רק בשל התרומה הענקית שלה לרשימת האלבומים המצטיינים של העשור- תרומה לא פחותה מזו של ניו יורק או לונדון – אלא גם בשל התחושה של קהילה מוזיקלית אמיתית, שניכרת גם למי שצופה, כמוני, ממרחק רב. סצינה שמתבססת לא על קומץ כשרונות ענק או מפיקי על מבריקים, אלא על חיבור בין אנשים. כמעט כולם עשו את זה עם כולם בעשור האחרון בקנדה, והולידו המוני צאצאים מוזיקליים מופלאים. ורק בקנדה, נטולת האגו והמתעלמת ממסגרות ז'אנריות, יכול ג'ינג'י אלמוני (קרל ניומן) לחבר כוכבת קאנטרי (ניקו קייס) עם משורר לואו פאי (דן באייר) ולקבל הרכב פאוור פופ מצטיין. אם אני צריך לסנן את העושר הזה לשני האלבומים הטובים ביותר שיצאו מקנדה העשור, הבחירה שלי הולכת על Funeral של ארקייד פייר, ו-Apologies to the Queen Mary של וולף פרייד.

המהפכה שלא הייתה

ארקייד פייר נולדו לעשור הלא נכון. הלהקה הקנדית לא נועדה להיות נסיכת אינדי, גם לא לכבוש לרגע את מצעדי המכירות המובסים. ארקייד פייר נועדה להיות קולו של דור שלם – ו-Funeral, אם לא נוורמיינד, יכל להיות לפחות גירסא אינטליגנטית יותר ונפוחה הרבה פחות של Mellon Collie and the Infinite Sadness לדור החדש. אבל בעשור שבו המיינסטרים הסתגר בתוך עצמו, ארקייד פייר הסתפקו בלהיות קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב קהילת האינדי. זאת לא רשימת הסיכום הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שתזכיר את אלבום הבכורה של הלהקה. ובכל זאת, כדאי להזכיר שוב – מדובר באלבום אדיר, שלא איבד דבר מעוצמתו בשנים שעברו מאז יציאתו. אלבום בכורה של להקה שמעיזה לפרוץ את המסגרת המינימליסטית של האינדי אל תוך אלבום קונספט שאפתני ומגובש היטב.

אם יש משהו שעומד בין האלבום הזה לבין המעמד של אלבום העשור הוא דווקא האימפקט המיידי שלו – שום האזנה אליו לא תשתווה להאזנה הראשונה, וכמו כל אלבום נעורים, אתה לא יכול להאחז בו לנצח – בסופו של דבר אין ברירה אלא להשאיר אותו מאחור. מצד שני, ממש כמו האלבומים של סמשינג פאמפקינז או סאונדגרדן, זה אחד האלבומים היחידים שכל שמיעה שלו תזכיר לי תמיד לא רק את המוזיקה שבו, אלא גם מי הייתי אני כשהאזנתי לו לראשונה.

Arcade Fire – Neighborhood #1 (Tunnels)

Arcade Fire – Neighborhood #3 (Power Out)

Arcade Fire – Wake Up

ספנסר קרוג לא בדיוק מאמין בלנוח בין אלבום לאלבום. וויקיפדיה מייחסת לו יותר מ-15 אלבומים בעשור האחרון, תחת שלל כינויים מעולם הטבע. אבל עם כל הכבוד לפרוג אייז, Swan Lake או ל-Sunset Rubdown הנפלאים, ואפילו לאלבום השני והמצויין של הוולף פרייד עצמם, אלבום הבכורה של הלהקה עדיין יושב אצלי בראש רשימת ההישגים של קרוג. קל להתייחס בזלזול מסויים לאלבום הזה – אלבום רוק בסיסי למדי, אולי הבסיסי בדיסקוגרפיה של קרוג – רחוק לחגיגת מהפסיכדליה של סנסט רבדאון, למשל. אבל עם כתיבת שירים מצויינת, נגינה פשוטה ומדוייקת ובעיקר הקול הייחודי והחורך של קרוג, שלוחץ אצלי על כל הנקודות הנכונות, מדובר באחד האלבומים הסוחפים ביותר ששמעתי (מספר כמעט חסר תקדים של פעמים) בעשור הזה.

Wolf Parade – You Are a Runner and I Am My Father's Son

Wolf Parade – Grounds For Divorce

Wolf Parade – Dear Sons and Daughters of Hungry Ghosts

הלהקה שלא הייתה שם

ומה עם הלהקה ששמה מעטר את הפוסט הזה? היא אמנם לא שייכת לסצינה המונטריאולית, ואני לא בטוח שיש לי מה להוסיף על מה שכתבתי על "?Hissing Fauna, Are You The Destroyer" כשהכתרתי אותו לאלבום השנה של 2007. ועדיין, מדובר עדיין באחד מהאלבומים המופלאים של העשור, שלא נופל בדבר משני האלבומים שהוזכרו מעל. ואם גם אתם טרם השתכנעתם בגדולתו – אם נדמה לכם שמדובר באלבום סתמי, או לפחות לא מלהיב כמו שטוענים מעריציו, עשו לעצמכם טובה ופרגנו לעצמכם האזנה נוספת. גם אני עיקמתי מולו את אפי עד שעוד האזנה ועוד האזנה הפכו אותי למעריץ נלהב – מי יודע כמה קלאסיקות עברו מתחת לאוזן בלי שזכו לאותה הזדמנות חוזרת.

Of Montreal – Sink the Seine

Of Montreal – Cato As A Pun

Of Montreal – Sentence Of Sorts In Kongsvinger, A

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   arcade fire · of montreal · ארקייד פייר · האשימו את קנדה · וולף פרייד · מוזיקה · מונטריאול · סיכום העשור · ספנסר קרוג7 תגובות

ממש כמו עם סיכום השנה שעברה, ממש אין לי כוונה לארגן פה מצעד סדור של אלבומי העשור, בוודאי לא של שירי העשור (מצעד השירים של העשור המוזיקלי זה בעיני קצת כמו מצעד הבלטות של העשור הארכיטקטוני). במקום זאת בחרתי כמה מהאלבומים שטילטלו אותי במהלך העשור, כאלו שיש לי משהו מעניין לכתוב אודותם, כאלו שאקח עימי גם לעשור הבא – ואכתוב כל פעם על אחד או שניים מתוכם, עד שיגמר הכוח, ההשראה או העשור.

OK Computer הוא, לפחות כך נראה, הקלאסיקה האחרונה. האלבום האחרון של המאה ה-20 והראשון של המאה ה-21 הוא גם האחרון שהצליח להשתחל לקאנון על גבי אהדת הציבור והמבקרים גם יחד, רגע לפני שעולם המוזיקה התפוצץ למליוני רסיסים קטנים. חובבי המוזיקה האמיתיים – נברני הבלוגים וחפרני הסולסיק יודעים שבכל שנה יוצאות עוד כמה קלאסיקות קטנות כאלו – גם אם לעולם לא יצליחו להגיע ביניהם להסכמה על זהותם. אבל עבור הקהל הרחב – זה שזוכר בחיבה את מפגש הפיסגה בין איכות לפופולריות של אמצע שנות התשעים, העולם הזה לא קיים כלל. הוא רואה את ההייפ שצומח סביב להקות הענק של ימינו, קולדפלי או קינגס אוף ליאון לדוגמא, ויודע שמרמים אותו – לא ייתכן שזאת התשובה של העשור הזה לרדיוהד או נירוונה. מצד שני, לא משנה כמה בלוגים מספרים בשבחם של, נניח, דירהוף או פנדה בר וקולקטיב החיות שלו, האמנים הללו לא מצליחים לפרוץ את חומת התודעה של הקהל הרחב. גם אמני האינדי המצליחים ביותר (מודסט מאוס, ארקייד פייר או ספון לדוגמא) הם שמות שלא אומרים דבר למרבית ציבור המאזינים.

אפשר לזלזל בטעם הקהל, להתעלם מבורות הרוב – הרי מוזיקה נפלאה לא חסרה, והקהל הקיים נאמן מספיק על מנת לאפשר לרבים באינדי האמריקאי והבריטי להתקיים בכבוד, גם היום, ממוזיקה. והרי, בכל מקרה, הערצת מיליונים היא לרוב הדרך המהירה לקיפאון יצירתי. אבל הרוב הדומם הזה יוצר את הזיכרון הקולקטיבי שלנו – כשמהדורות החדשות בארץ יסכמו את השנה המוזיקלית הם ידברו על מותו של מייקל ג'קסון, על הביקור של מדונה ולאונרד כהן ואם ירגישו חתרניים ממש אולי יזכירו במילה את פיית' נו מור – כולם אמנים שאין להם כמעט שום רלוונטיות לעשור ההולך ומסתיים. המוזיקה של העשור הראשון של המאה העשרים ואחד אולי תמשיך להתקיים עוד זמן רב על גבי שרתים נידחים ברשת ועל גבי אייפודים בכל העולם, אבל לכל צורך מעשי היא נשכחה עוד לפני שנוצרה. ובעוד עשרים שנה, כאשר ינסו להיזכר במוזיקה של העשור, שום דבר שדומה לביטלס אצל אד סאליבן או נירוונה במופע האנפלאגד לא יעלה לתודעה.

אבל ישנם גם יתרונות לחיים בעידן ללא קאנון. במאה ה-20, OK Computer הוא יצירת מופת יחידה במינה. במאה ה-21, נטולת ההיררכיה המוזיקלית, יכול אני לטעון – גראנדדי עשו את זה טוב יותר. נכון, ל-The Sophtware Slump מעולם לא היה סיכוי לזכות למעמד העל זמני של מתחרו מעבר לאוקיינוס – לא כשיצא שלוש שנים מאוחר יותר, כשההשפעה של רדיוהד עליו ניכרת. בטח לא כשיצא כאשר הקהל הרחב כבר איבד את העניין, וחשוב מכך, את האמונה ברוק הגיטרות. אבל לעומת הטקסטים המעורפלים והמתחמקים מאחריות של תום יורק אני לא יכול שלא להתפעם מהבהירות המחשבתית והישירת המבט של ג'ייסון ליטל. ואל מול תחושת הניכור של האדם בעידן הטכנולוגי שמציגים רדיוהד, יודעים גראנדדי להזכיר לנו שגם הטכנולוגיה עצמה – מתיישנת, מחלידה, משודרגת ונזנחת – זוכה ליחס מנוכר משל עצמה מידי האדם.

אבל אולי דווקא חוסר המהפכנות של The Sophtware Slump הוא זה שיציל אותו מתהום הנשייה. כיוון שבעוד כמה עשורים, כאשר כל צלילי העשור הנוכחי ימוחזרו, ירוטראו, יושטחו ויומאסו, כאשר המיני מהפכה של רדיוהד תיראה לפתע מיושנת ונדושה, והעשור שבא אחריה ישתחרר מצילה הענק, עשויים פתאום גראנדדי לזרוח שוב. ממש כפי שרובנו נעדיף להאזין לעוד זמר פולק מקסים וחסר יחוד משנות ה-60 על פני ניסויי הצליל המהפכניים לזמנם והמיושנים לזמננו של קראפטוורק, כך עשוי דור חדש של מאזינים ליפול בקסמו הפשוט והעל זמני של The Sophtware Slump. נצנוץ בודד מעשור מוזיקלי שירד לטמיון.

Grandaddy – Broken Household Appliance National Forest

Grandaddy – Jed's Other Poem (Beautiful Ground)

Grandaddy – Miner At The Dial-A-View

אללי – אני טס ביום חמישי לרומא, לשבוע עמוס חוויות ודל מוזיקלית, נתראה בחגים!

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   grandaddy · ok computer · radiohead · Sophtware Slump · אלבום · ג'ייסון ליטל · סיכום העשור · סיכום השנה · קאנון · רומא · שיר7 תגובות