טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 4

על פועלי רוק'נרול והנהלה כושלת

4 בספטמבר, 2009 מאת נמרוד
אין תגובות

שמעתי הרבה טענות על מונוטוניקס מהאנשים שהפצרתי בהם מוקדם לביתן 1 כדי לראות את התופעה שפתחה את פסטיבל הייניקן השבוע. משהו בסגנון של "מדובר בלהקה עם מאה אחוז שואו ואפס אחוד כשרון". אז בתור התחלה, אולי לא מדובר במוזיקאים דגולים, בוודאי לא מקוריים במיוחד – אבל מספיק לשמוע את האלבום שלהם כדי להיווכח שהמונוטוניקס יודעים לכתוב שירים פשוטים ואפקטיביים. ובכל זאת, השואו לבדו בהחלט מצדיק את קיומה של השלישיה הישראלית המופלאה. את ההופעות הסטריליות בהשוואה של מדונה, ואפילו פיית' נו מור אפשר לראות וכנראה גם להנות על גבי די וי די בבית  – אבל עד שלא ימציאו טלויזיה עם כפתור בית-שחי-של-סולן-משופם, מונוטוניקס היא אחת הלהקות היחידות בעולם שלהופעה שלה באמת אין תחליף. מעגל הזהב של עמי שלו היה ללא ספק המקום להיות בו באותו הערב, אם כי בניגוד לזה של מדונה, מדובר בגולדן שאוור ולא באבק כוכבים.

monotonix_crowd_surf

טעימה קטנה של שחי - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

אין אף פרפורמר שיכול להמציא את עצמו פעם אחר פעם מחדש, ולכן הדרך היחידה להפוך כל הופעה ליחודית לחלוטין היא לאבד שליטה על הנעשה. הכוח של מונוטוניקס הוא לא בעובדה שהקהל לא יודע מה הולך לקרות – אלא בכך שהם עצמם לא מפקידים את עצמם בידי הגורל בכל הופעה מחדש. יש בארץ, ובוודאי בעולם הגדול, להקות חשובות ומוכשרות מהמונוטוניקס, אבל מעט מאוד להקות שההופעה שלהם – לטוב ולרע – היא חוויה כל כך בלתי נשכחת.  דבר כזה לא רואים כל יום, אלא אם כן אתה עמי שלו, יונתן גת או חגי פרשטמן – ועצם המחשבה שיש אנשים שחיים כך 300 ערבים בשנה היא עלבון לצורת החיים שלי.

קוף על תוף - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

קוף על תוף - צילום: נועם חמו. הקליקו על התמונה לגלריה

על דינוזאור ג'וניור אני מעדיף שלא להרחיב – מעולם לא הצלחתי להתחבר באמת לדינוזאורים הצעירים, והסאונד מזעזע להפליא, שעוד היה לו צידוק בבאלאגן של מונוטוניקס, הוציא כל שמץ של סיכוי להפוך אותי לפתע לאוהד נלהב. אם הייתה פה נקודות אור מבחינתי, היו אלו הרגעים בהם לו בארלו השתלט על המיקרופון והזכיר לי למה פרוייקטי הצד שלו אהובים עלי הרבה יותר מלהקת האם. חצי שעה של מוזיקת מעבר לא קשורה לחלוטין, והנה עולים לבמה פיית' נו מור.

כתבתי כבר לפני כמה חודשים את דעתי על האיחוד של פיית' נו מור, וזאת לחלוטין לא השתנתה בעקבות ההופעה. קשה להבין את הסיבה, מלבד שיקולי פרנסה כמובן, שגורם לחבורת הנגנים הללו לחזור לאותה נקודה אחרי עשר שנות הפסקה – בוודאי כאשר מדובר במייק פאטון, שהפליג בעשור הזה למחוזות מוזיקליים רחוקים מאלו של חבריו ללהקה. ובכל זאת, מדובר באחת מהלהקות המשופשפות בעולם, וכל רגע על הבמה נראה לא רק מקצועי, אלא גם אותנטי וראשוני ממש כפי שהיה בזמן אמת, בסינרמה שכוחת האל. אם בכלל, הלהקה רק השתבחה עם הזמן – ההומור של פאטון השתפר, טירופי הבמה שלו זכו לרענון, והעובדה שאין שירים חדשים לדחוף איפשרה ללהקה להתרכז במיטב הרפרטואר שלה, ואין הרבה להקות בעולם שיש להם רפרטואר כל כך רבגוני ואחיד ברמתו. נכון, אני כבר לא הילד בן 17 שרואה את אלוהים מחרחר על הבמה ומתרגש כל רגע, אבל פיית' נו מור הצליחו להדליק מחדש את האהבה כלפי השירים של הלהקה שפעם הייתה האהובה עלי בעולם – בעיקר כיוון שהם בעצמם נשמעו כמי שלא הפסיקו לאהוב אותם מעולם.

מישהו הפסיק את הזרם

ו… נשאר רק לדבר על המקרה המצער של MGMT. בניגוד לסברה מקובלת, הופעה חיה כמעט אף פעם לא נשמעת טוב כמו אלבומי האולפן – לא עם שיטות ההקלטה ומערכות הסטריאו של היום, בוודאי לא עם סאונד ההופעות המקובל במחוזותינו. להופעה, לעומת זאת, יש את ייתרון השואו (ראה מונוטוניקס) האווירה (ראה פיית' נו מור), ועוד ייתרון מפוקפק אחד – העדר כפתור ה-Skip. הקהל בהופעה אנוס לשמוע את כל השירים, כולל הפנינים שהתחבאו בסוף האלבום ואלו שיצאו באלבום הבא. אפשר להאשים את הסאונד (המזעזע), הפאשלות הטכניות (שמצדיקות ועדת חקירה) ואת הזלזול של הלהקה (שמצדיק פיצוי כספי) – אבל בעיקר אפשר להאשים את עצמנו, ששכחנו שמדובר בלהקה עם אלבום אחד, בינוני ברובו, ובין ארבעה לחמישה שירים טובים עד טובים מאוד, שרובם כנראה יראו את פח האשפה של ההיסטוריה בקרוב. לשמוע את החצי הראשון של הדיסק של MGMT תוך כדי נסיעה זה כיף אדיר, לראות אותם במשך שעה על במה, ועוד לא בשיאם, זאת חוויה מתישה למדי. אני לא זוכר אם אי פעם יצאתי מהופעה שאני אוהב את הלהקה המופיעה פחות ממה שאהבתי אותה בתחילתה – ו-MGMT זכו אתמול לכבוד המפוקפק.

ועוד כמה הערות ותהיות:

למארגנים – אחרי שאירגנתם את הדבר הכי קרוב לפסטיבל אלטרנטיבי בינלאומי בארץ, דאגתם לליין-אפ לא רק אטרקטיבי, אלא גם מחושב ומגוון, הקפתם את הכול בכנס מרשים על עסקי המוזיקה – לפשל דווקא עם הסאונד? האם היה בלתי אפשרי לארגן לכל המופיעים את הסאונד המתוקתק והלא רועש מדי שהיה לפיית' נו מור?

עוד למארגנים – ציפיתי שההיסטריה הישראלית תנטרל את הסכנה המונוטוניקסית. במקום זאת, איפשרתם ללהקה להופיע על הרצפה, מתחתם כבלים שאיפשרו לה לרוץ לאורך הביתן, ולא הפסקתם את ההופעה גם כשתופים, חברי להקה ואנשים בקהל התעופפו באוויר ולפחות אדם אחד נפצע את זוב דם. לקחי העבר לא נלמדו – וטוב שכך.

לפיית' נו מור – לא הגיע הזמן להוציא לגמלאות את "We Care A Lot"? צ'אק מוזלי מתהפך בצפרדע הזבל בה הוא בוודאי מתגורר בכל פעם שאתם מנגנים את השיר הזה על הבמה.

לבלוגרים האחרים – בשנתיים האחרונות הפסקתי לקחת מצלמה להופעות, מה שמשחרר אותי מהנטל של חיפוש זוית הצילום הנכונה – אבל איך לעזאזל משתחררים מהצורך לחשוב על השורה לפוסט של למחרת בבוקר?

ולכולם – בשל אירועי השבוע האחרון כמעט ולא שמעתי מוזיקה חדשה השבוע. אבל גם השבועיים שלפניו היו חלשים למדי – מישהו שמע איזה אלבום טוב לאחרונה?

תגיות:   · · · · · · 7 תגובות

יהוא ירון 1, קלקסיקו 2

22 באוגוסט, 2009 מאת נמרוד
אין תגובות

יש לי מכר שמצטיין במיוחד בהגשת בדיחות בפנים חתומות ובטון רציני לחלוטין. גם אחרי תקופה ארוכה למדי של הכרות אני עדיין מוצא את עצמי מדי פעם מסתכל בפניו ומנסה לפענח אותם – האם המשפט התמוה, לעיתים מעט מזעזע, שנאמר הרגע הוא עוד פנינה של הומור שחור, או האם יש בו חלק שאומר את הדברים הללו ברצינות? הוא, בכל מקרה, לא מתכוון להקל על השומעים ולפרוץ לפתע בצחוק משוחרר שיחשוף את התרמית. תחושה דומה עלתה בי כשצפיתי ביהוא ירון מבצע את שיריו על הבמה ב"אוזן בר" ביום שני. האם הצורה שבה ירון מופיע, עם תנועות הידיים האקסטטיות, עיוותי הפנים ותנועות הראש המשונות – תחשבו בראד פיט ב-12 קופים -  היא ביטוי אמיתי למוזיקה שפורצת ממנו או סוג של הקצנה בימתית מכוונת?

יהוא ירון - תמונה מאת אביב בן - ליחצו על התמונה לגלריה

יהוא ירון - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

בכל מקרה, לנוכחות הבימתית הזאת צריך להתרגל. את תחילת ההופעה העברתי עם תחושת המבוכה שתוקפת פולנים מבית טוב בכל פעם שהם צופים בהתנהגות שנוגדת את החינוך מבית אמא. לקח לי כמה דקות להיזכר שהתנהגות לא נורמטיבית היא תופעה לגיטימית ואף רצויה בהופעות רוק – ולהתחיל להנות מהמוזיקה עצמה. מה שבוודאי עזר בתהליך הם הנגנים על הבמה. ירון, שבעצמו אחז במרבית ההופעה במיקרופון בלבד (עד הרגע שבו נשלף הקונטרה בס) הצליח להקיף עצמו בחבורה מצויינת של נגנים – כשאת תשומת ליבו של המתופף הכושל שלפניכם תפס בעיקר אביב ברק, איש נקמת הטרקטור ואלג'יר, עם תיפוף מדוייק ומתוחכם אבל לא מתחכם בשום צורה. בנוגע לשירים עצמם אני הרבה פחות נחרץ – אני זוכר שורות שהרשימו אותי, ורגעים שהקסימו אותי, אבל אף שיר לא נחרט בזכרוני באמת משמיעה ראשונה. בשירים היה גם איזה ניחוח תל-אביבי למהדרין – לא מהסוג הקלישאתי והמאוס, אך בהחלט כזה שלא יזיק לו מעט ניחוחות פריפריה שידללו את תחושת הבועה. את אלו, למרבה המזל, סיפקה הופעת האורח של אביב גדג', שהפגין נוכחות בימתית מאופקת הרבה יותר, ובעיקר העניק את טעמי האבק המדברי ותחושת המרחב שהשלימה את ההופעה של ירון עצמו. מההופעה אולי לא יצאתי כמעריץ נלהב של יהוא ירון, אבל בהחלט כמאזין מסוקרן. נדמה לי שבהופעה הבאה, כאשר אדע למה לצפות ותחושת המוזרות תתחלף בהקשבה מלאה, יהיה לי קל הרבה יותר להתחבר למוזיקה של ירון, שכל כך הרבה רבים וטובים כבר נפלו בקסמיו.

אבל ההופעה של יהוא ירון לא הייתה הסיבה היחידה, גם לא העיקרית, שהגעתי לאוזן בר באותו הערב. מפגש המעריצים עם קלקסיקו, שנערך אחריה, הוגדר אולי כאירוע חינמי, אבל מראש היה ברור שהסיכוי להשתחל לאירוע מבלי לקנות כרטיס להופעה שלפניה קלוש. כמה דקות אחרי שהסתיימה ההופעה של יהוא ירון התגלה ההימור שלי כמנצח. תחלופת הקהל במקום הביאה אותי אל מרכז השורה הראשונה, צמוד לבמה הקטנה של האולם, כשכתפי נוגעת במיקרופון שמולו יעמוד בקרוב ג'ואי ברנס. מבט לאחור גילה שכיסי האוויר המעטים במקום בזמן ההופעה של יהוא ירון התמלאו, ומאחורי נבנתה חומה בלתי עבירה של אנשים. האוזן בר הוא מקום קטן עם יומרות שגדולות עליו בכמה מידות. שאפתנות היא תכונה חיובית בדרך כלל – אבל זה כבר האירוע השלישי (יחד עם ערב מונוקרייב הראשון ו"עונג שבת לייב") שבו אני רואה את האוזן בר מלא עד אפס מקום, כשלאנשים בחלק האחורי והבלתי מוגבה של האולם אין שום סיכוי להנות מהמתרחש על הבמה. למזלי, בניגוד לשתי הפעמים הקודמות, הפעם הייתי בצד המנצח. כעת נותר רק לחכות. והרבה.

בחצות, שעה אחרי מועד ההתחלה המתוכנן, הגיעה ההודעה כי הלהקה, שנחתה בארץ באיחור לפני כשעה, תעלה בעוד מספר דקות על הבמה. להודעה, שלא במפתיע, הייתה תוצאה הפוכה מהרצוי – כשרבים בקהל פירשו "מספר דקות" כשעה וחצי והחלו לנהור החוצה. והנה, חמש דקות מאוחר יותר נחצה קיר האנשים לשניים, ובחרבה עברו קלקסיקו בהרכב מצומצם ועלו לבמה. השירים של קלקסיקו אולי מאבדים הרבה מעוצמתם כשמצמצמים אותם להרכב של שתי גיטרות ותופים, אך המגע האישי היה יותר מפיצוי הולם על כך – מעולם לא הייתי במרחק כל כך קצר מאמנים כל כך אהובים כמו באותה הופעה באוזן בר. ההרכב, מצידו, בחר שירים שהתאימו היטב להרכב המצומצם, כולל Victor Jara's hands עם הפזמון ההימנוני, וגירסא אקוסטית של Not Even Stevie Nicks שהפכה לגירסא עקומה ומקסימה של Love Will Tear Us Apart. ולמי שהפסיד – וידאו של מרבית ההופעה הקצרה, כולל הבלחות מרגשות של פרק היד המתנופף של עבדכם הנאמן, תוכלו למצוא אצל שמוליק כץ.

קלקסיקו - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

קלקסיקו - צילום: אביב בן. הקליקו על התמונה לגלריה

את המנה העיקרית קיבלתי יומיים מאוחר יותר בבארבי. קשה להגיד משהו רע על להקה שנותנת הופעה של שעתיים וחצי נטו מול בארבי מלא ערב אחרי ערב – ולמרבה השמחה, גם לא צריך. ההופעה של קלקסיקו לא הייתה כל מה שחלמתי עליו – אבל היא הייתה קרובה מספיק. הלהקה בחרה, ובצדק, להתרכז בשירים מאלבומם האחרון, Carried To Dust, ומ-Feast Of Wire האהוב, ולדלג על הרבה מ-Garden Of Ruins המוצלח הרבה פחות. לא כל הביצועים היו מושלמים – "Black Heart", האהוב עלי במיוחד, חסר בעיני את האפלוליות החורקנית של הגירסא המקורית, ושירים אחרים ויתרו על האוירה לטובת המסיבה – אבל אף אחד מהביצועים לא היה טכני או סתמי, ואף אחד מחברי הלהקה לא נראה כאילו בא להחתים כרטיס ולחזור הביתה בשלום. השמחה של האנשים על הבמה הדביק עד מהרה את הקהל למטה, שרובו נראה מחוייך בהרבה מהמקובל בבארבי.

במפתיע, הכוכב האמיתי של הערב בכלל לא היה חבר רשמי בלהקה. ג'ירו זוולה אולי הגיע לבארבי על תקן של מופע חימום, אבל זכה ליותר זמן במה מכל אחד אחר באותו הערב. השירים שביצע לבד, בספרדית, עם גיטרה בלבד, הם מסוג הדברים שצריך הכנה מוקדמת כדי להנות מהם באמת. אבל הרגע שבו חברי קלקסיקו עלו על הבמה כדי ללוות אותו (עם רצועות איזולירבנד על הלחיים, כמחוות לפאות הלחיים המרהיבות של זוולה) היה הפתיחה האמיתית של הערב. בהופעה של קלקסיקו עצמה השתתף זוולה כחבר בפועל בלהקה, כשהנוכחות הבימתית שלו וההתלהבות שלו מאפילות לעיתים קרובות על זאת של ג'ואי ברנס, הסולן ומנהיג הלהקה. צריך לא מעט בטחון עצמי כלהקה על מנת לאפשר לאורח מבחוץ לגנוב בצורה הזו את ההופעה – אבל במקרה של קלקסיקו וזוולה, זה נראה פשוט כמו חיבור משמיים.

Next Stop, Faith No More – יא ווארדי, איזה קיץ.

**עדכון: הידד! יש וידאו גם מיהוא ירון ואביב גדג'. התודות, כרגיל, למר כץ.

תגיות:   · · · · · · · · 2 תגובות

cat fight

16 באוגוסט, 2009 מאת נמרוד
אין תגובות

לפני הכל - יש לי יחס מעט אמביוולנטי לדפנה והעוגיות. מצד אחד, כבר משמיעה ראשונה ברור שמדובר באחת הלהקות המרשימות והכיפיות בסביבה, שלולא השמרנות האיומה של הרדיו המקומי הייתה ממזמן להיט אדיר. מצד שני, עודף חשיפה, מהתקופה שהאישה חרשה על אלבום הבכורה שלהם מבוקר ועד ערב, הצליח להמאיס עלי קצת את הלהקה. לשמחתי, להופעת הפרידה מתמר זיו, סקסופוניסטית הלהקה, הגעתי אחרי כמה חודשי התנזרות מהעוגיות (המוזיקליות, כאלו עם פירורים יש אצלי בבית בשפע), כך שהיה לי קל הרבה יותר להנות מהשירים המבריקים של דפנה קינן וחבריה. עוד עובדה משמחת הייתה שהלהקה זיהתה שהיא בין חברים – בסוג כזה של הופעה סביר להניח שמרבית הקהל מכיר היטב את הרפרטואר של הלהקה – ולכן לא חששה להשתעשע עם שיריה בצורה שתקרוץ למאזינים ותיקים (ואולי תרתיע מאזינים חדשים). כך, כללה ההופעה ביצוע של "סימפטי" בשפת המקור (צרפתית), ואירוח ממושך של רם אוריון שכלל ביצוע לשניים משיריו וביצוע של "דפנה פיק", אחד השירים הנשיים ביותר בתולדות הרוקנרול הישראלי, ע"י אוריון וללא דפנה. כעת רק נותר לראות איך יסתדרו החברים ללא תמר זיו, שקול הסקסופון שלה הוא אחד מסימני ההכר המובהקים של ההרכב, וכיצד יתקבלו שירי האלבום השני ע"י הקהל ("העתיד נראה מבטיח", מסתמן כבר עכשיו כלהיט).

מלוואח אשכנזי

Eyedea And Abilites

באופן לא לחלוטין מפתיע, חלק גדול ממעט ההיפ-הופ שמצליח לתפוס את תשומת ליבי מגיע מאמנים לבנים. לא, לא מדובר בגזענות סמויה (כך לפחות אני מקווה) – אלא פשוט מחסור בפלואו שחור שגורם לאמנים הלבנים להיצמד יותר לרוקנ'רול מצד אחד, ולטרנטייבליזם מצד שני – שני מקומות שאני מרגיש בהם יותר בנוח מאשר עם ההיפ-הופ הקלאסי. אמנם יש אמנים שחורים שמצליחים לדבר לליבי – קול קית' או מאדליב לדוגמא, שהם כמובן אמנים עם פלואו הרבה פחות נקי ובלי טיפה של בלינג-בלינג, אבל אני עדיין מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לידיהם הלבנבנות של יוני וולף (זה בכלל נחשב היפ-הופ?) או הביסטי בויז. והנה השבוע, בזכות טיפ של עוזה החתולה, גיליתי עוד צמד, לבן עד לשד עצמותיו, שמצליח לקלוע לטעם ההיפ-הופ צר האופקים שלי. המוזיקה של Eyedea & Abilities לא מתוחכמת במיוחד, אבל אי אפשר להתכחש לאפקטיביות של השילוב בין הביטים האלקטרוניים לעבודת הפטיפונים והשירה של הצמד, שמדגדג היטב את מרכזי הסיפוק המידי במוח.


Eyedea And Abilities – This Story


Eyedea And Abilities – Hay Fever


Eyedea And Abilities – Junk

ואם כבר הזכרנו את עוזה, הרי שבזכותה זכיתי להכיר השבוע גם את הרוק הקאברטי של Neon Horse, מעין פוסט פאנק עם ניחוח טום ווייטסי. לא מאוד מקורי אבל מאוד מאוד משמח.


Neon Horse – Strange Town


Neon Horse – Follow The Man


Neon Horse – Some Folks

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אחרי הפסקה ממושכת אני נאלצת לחדש את הופעתי בבלוג לאור השבחים שנמרוד מרעיף פה על החתולה מהבלוג המתחרה. האמת שהייתי שמחה לחזור כשבאמתחתי תותחים כבדים, אבל סוף השבוע האחרון השאיר אותי בעיקר עם היופי הצנוע של Goner, אלבומו החדש של אליאס אחמד. אם השם הזה נשמע לכם כמו מפגש פיסגה של איגוד מערבבי הטיח, חישבו שנית. המוזיקה של אחמד, אי שם באמצע שבין ג'ון פרושיאנטה ל-Six Organs Of Admittance, מצליחה לסמר את פרוותי בעיקר בזכות שילוב מדוייק בין עבודת גיטרה מצטיינת לשירה שנבלעת ברקע, ופועלת יותר ככלי נגינה מצמרר מאשר אלמנט מוזיקלי מוביל.


Ilyas Ahmed – Some Of None


Ilyas Ahmed – Two Breaths

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 4 תגובות

בית ספר לקולנוע

8 באוגוסט, 2009 מאת נמרוד
אין תגובות

הסרט המתבסס על "הדרך" של קורמאק מקארתי הולך וקרב, ושבוע לאחר שסיימתי את קריאתו אני לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל מתרגמים את הספר הזה לפורמט קולנועי. אמנם המסגרת העלילתית – סיפורם של אב ובנו בעולם פוסט אפוקליפטי – לא ממש זרה לקולנוע האמריקאי, אבל מלבד כמה תיאורים גרפיים מזוויעים, וסצינות מתח בודדות, אין שום דבר קולנועי ברומן הזה. ספר עם מעט מאוד דיאלוגים, שהספרטניות שלהם מתנגשת היטב עם עולמם הפנימי של הדמויות (מה שעשוי לגרור כמות בלתי נסבלת של ווייס אובר, אולי האמצעי האנטי קולנועי ביותר בעולם). גם ההתפתחות העלילתית מועטה, ורבים מהאירועים והתיאורים נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב. בנוסף, גם פיתולי העלילה המעטים צפויים במכוון, כדרכה של הטרגדיה הקלאסית. בעיקר חסרות כאן תשובות – המפתח העלילתי לכמעט כל סרט אמריקאי מהזן ההישרדותי – לאף אחת מהדמויות אין שם, המטרה של המסע כולו מעורפלת גם עבור משתתפיה, ואפילו מהות האפוקליפסה (שלא לדבר על סיבה לקיומה) לא מובהרים כלל – ואם הסיום מעורר שמץ של תקווה בתוך האפילה, הרי שהוא גם מעלה יותר שאלות חדשות מתשובות.

מצד שני, ייתכן שהדרך לעשות זאת היא בדיוק הדרך שבה נקטו האחים כהן עם ספרו הקודם של מקארתי – כלומר, לא לשנות דבר. רבים מהצופים שיצאו מבולבלים מההקרנה של "לא ארץ לזקנים" ("ארץ קשוחה" במפיצית-ישראלית) בוודאי היו מרגישים מבולבלים הרבה פחות לו קראו את המקור הספרותי. לא כיוון שהספר אניגמטי פחות מהעיבוד הקולנועי, אלא כיוון שאת מוזרויות העלילה (דמויות סמבוליות לחלוטין, אכזריות שרירותית ועלילה משנית לכאורה שנמשכת הרבה לאחר פתרון הקונפליקט המרכזי) קל יותר לעכל במסגרת ספרותית מאשר במסגרת הקולנוע ההוליוודי. על כך חייבים להוריד את הכובע בפני האחים כהן, שהבינו שהספר הלא שגרתי של מקארתי יכול להפוך, כמו שהוא, לתסריט עילאי, שובר מוסכמות, דווקא בגלל חוסר ההתאמה שלו לתבנית ההוליוודית המקובלת. למעשה, התסריט כל כך נאמן למקור הספרותי (הצלחתי לאתר רק עלילת משנה לא משמעותית אחת שקוצרה במעבר לקולנוע) שאני חייב לתהות מה גרם לאקדמיה להעניק לאחים כהן, מלבד הפרסים המוצדקים להפליא על הבימוי והסרט, גם את פרס האוסקר על תסריט מעובד עבור תסריט שלא עבר כמעט אף עיבוד – מלבד, כמובן, הנטיה של האוסקרים לתגמל בדיעבד יוצרים שלא זכו למספיק הערכה בזמן אמת. האם יצליח במאי מנוסה הרבה פחות (ג'ון הילקוט האוסטרלי) לחולל את אותו הנס עם ספר קולנועי הרבה פחות (ובעיני, גם טוב פחות) – קשה להאמין, אבל התוצאה תהיה בוודאי שוות צפייה.

schoolofsevenbells

וכדי שלא תרגישו מרומים בהיעדר מוזיקה לסוף השבוע, הנה זוג שירים מתוך Alpinisms, אלבום הבכורה הלא לחלוטין חדש של School Of Seven Bells, שעוד לא הגעתי להכרעה בנוגע למקומו בנצח המוזיקלי שלי – אבל את השבוע האחרון הוא בהחלט עשה לי.


School Of Seven Bells – iamundernodisguise


School Of Seven Bells – Half Asleep

תגיות:   · · · · · · · · · 4 תגובות

כחום הגוף

27 ביולי, 2009 מאת נמרוד
אין תגובות

המדחום מראה 38.2. אני נשאר היום בבית.

שפעת נפוצה? לא עבורי. מאז בית ספר היסודי כמעט שלא הייתי חולה. וכשסוף סוף חליתי, זה נגמר לרוב ברופא שמודיע בפנים רציניות לאימי שמצבו של הילד יציב, והוא יחזור לאיתנו תוך שבועיים של אשפוז ושלוש שנים של תרופות נוירולוגיות. אבל לשכב במיטה, חולה בשפעת מזגנים, עם כוס מים, מדחום, חבילת דקסמול ושפע של רחמים עצמיים? זה כבר לא קרה עידנים. אפילו את 37 חודשי השירות הצבאי העברתי בלי אף גימל. הדבר הכי קרוב שזכיתי לו בשנים האחרונות זה לשכב קודח מחום ומבחילה בחדר המלון בסייגון, צופה באובאמה זוכה בנשיאות ומתפלל שהמצב לא יחמיר ואני אאלץ להזדקק לחסדיה של מערכת הבריאות הויאטנמית.

כמובן שתנאי המחיה של המתחלה המצוי השתפרו פלאים מאז הפעם האחרונה שזכיתי להתענג על יום חופש ללא נקיפות מצפון. לא עוד שידורים חוזרים של "ערי הזהב הנסתרות" מול "דודו מספר לגולו". Yes Comedy משדר ללא הפסקה קומדיות אמריקאיות סכריניות, מהסוג שמהנה לצפות בהם עם חצי אונה בתפקוד מלא. וניתן להעביר חיים שלמים במשחקי פלאש מטופשים באינטרנט. ויש גם מוזיקה, כל כך הרבה מוזיקה.

האמת שתור ההאזנה שלי מלא מתמיד והדסקטופ עמוס התיקיות מתחיל להראות כמו חלקת מצבות לאלבומים שלעולם לא ישמע קולם. אבל כמעט מחצית מזמני מוקדש לאלבום אחד ויחיד – The Fireflow Trade של Swimming, ששוחה  כבר כמה חודשים מתחת לרדאר של רוב אתרי המוזיקה מלבד זה של האנשים הטובים ב-"The line of Best Fit", שהעניקו 90% מוצדקים להפליא לאלבום הסוחף של הלהקה הבריטית עם הצליל הקנדי. Panthalassa מסתמן כבר עכשיו כאחד משירי הפתיחה של השנה, ולמרבה השמחה, מרבית שירי האלבום מצליחים לעמוד בציפיות שהפתיחה האדירה הזאת מייצרת.

Swimming

הבעיה היחידה עם האלבום של Swimming (מלבד שם הלהקה המטופש) הוא הסירוב שלו להיטמע ברקע. נסיון להאזין לאלבום תוך כדי עבודה הסתיים בחוסר פרודקטיביות מוחלט, כששורות הקוד נעלמו מתודעתי בשירה אדירה. לצורך כך נוצרו אלבומים כמו Years, שם הבמה (המטופש לא פחות) של חבר ה-Broken Social Scene אוהד בן שטרית (הקשר הישראלי לא הוברר כהלכה). אלבום אינסטרומנטלי טעון אוירה שעובד היטב על הצד האחורי של המוח – מצויין כדי לעודד את נפשם של מתכנתים מיואשים, או, רק היום, להאזנה תוך שריעה במיטה והשתעלות לתוך ספר.


Swimming – Panthalassa


Swimming – Crash The Current


Swimming – Crescents


Years – Don't Let The Blind Go Deaf


Years – Are You Unloved

תגיות:   · · · · · · · · 4 תגובות