טאפאס וטאפאס

"And it's true we named our children after towns that we've never been to."

זאת שההצלחה לא שינתה אותה במילימטר

אין דרך יותר טובה יותר לפגוש בה להקה לראשונה מבהופעה חיה, ואין מקום טוב יותר לראות הופעות של להקות לא מוכרות מבפסטיבל. לא מפתיע, אם כך, שפסטיבל לידס של 2004 היה עבורי כמו ערב ספיד דייטינג לאסיר משוחרר. מודסט מאוס היו אז על סף הפריצה הגדולה – מיד אחרי ש-"Good News For People Who Love Bad News" יצא, ורגע לפני שהפכו ללהיט אינדי על גבול הקרוסאובר למיינסטרים – עדיין בשלב שבו מארגני הפסטיבל הקצו להם שיבוץ צהריים בבמה המשנית. אני, שהכרתי את השם אבל לא את המוזיקה, האזנתי לראשונה במי שתהפוך, מעט מאוחר יותר, לאחת מלהקות העשור שלי.

הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הלוואי שיכולתי להגיד שזאת הייתה ההופעה שעשתה לי את הפסטיבל (הכבוד הזה שמור ללהקה השניה בפוסט הזה). מההופעה הזו יצאתי בעיקר מסוקרן מהקאנטרי המקאברי של הלהקה הסיאטלית – הזיכרון העיקרי שלי ממנה הוא הביצוע ל-"Satin In A coffin" המרושע והבלתי נשכח. ועדיין, הסקרנות הזו הספיקה כדי לשלוח אותי להאזין לשני האלבומים האחרונים של הלהקה מיד אחרי שחזרתי ארצה.

לעשור הנוכחי נכנסתי בגיל עשרים. וקצת כמו המבוכה שבנסיון להכיר חברים חדשים בגיל הזה, גם ההכרות עם אמנים חדשים עוברת דרך חומה של ריחוק. מוזיקה נפלאה יש בשפע. אבל אמנים שאפשר לבטוח בהם בלב שלם – לשיר איתם את המילים ולא רק לזמזם את המנגינה, ולהאמין ממש כמו בגיל 16 – כאלו יש מעטים. לא שאני חולק את אובססיית המוות המתפרצת מכל שורה כמעט של אייזיק ברוק ולהקתו. אבל נקודת האמצע שמודסט מאוס יושבים עליה – לא הציניות והביטול המוחלט של היפסטרי האינדי, לא הרצינות התהומית של הגראנג' או המטאל – אלא ההומור השחור, החרדתי, שמצליח גם לעיתים קרובות לגעת ללב, עם שירה תוקפנית שיושבת על מלודיות עדינות – היא בדיוק האיזון שחיפשתי במוזיקה שלי.

שלושה אלבומים הוציאו מודסט מאוס בעשור הזה. די ברור כי הראשון מביניהם, "Moon And Antarctica", הוא הגדול והשלם מכולם – אלבום ענק באמת שכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו – אלבום בו המוות אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. האלבום הזה גם סימן את הדרך לשני האלבומים הבאים של הלהקה – וגם אם אלו נדמים כ"פופיים" או "קליטים" יותר מקודמם – הרי שהקשבה מעמיקה מגלה שהחיטוט של אייזיק ברוק בפצעים הפתוחים לא התמתן ואף מחמיר מאלבום לאלבום. אפשר להתלונן שמודסט מאוס לא מנסים אפילו לחדש דבר מאלבום לאלבום, אבל קשה להתלונן על התוצאה – את מספר השירים החלשים ששיחררה הלהקה בעשור אפשר לספור על יד אחת של תושב ספרינגפילד. הקונספט של הלהקה מגובש ומהודק כל כך, שאפילו ג'וני מר הצליח להיטמע בה, באלבומה האחרון, בלי לתרום אפילו פירור של מלנכוליה בריטית.

Good luck, for your sake I hope heaven and hell
are really there, but I wouldn't hold my breath.
You wasted life, why wouldn't you waste death? ("Ocean Breathes Salty").

מוזר, אם כך, שדווקא הלהקה הזועמת והקודרת הזו הצליחה ליצר את אחד מלהיטי האינדי של העשור. כנראה שממש כפי שמבין מליוני קופים המתקתקים על מכונות כתיבה, אחד עשוי היה לכתוב את התסריט של "דמדומים 2", כך גם אייזיק ברוק הצליח, כמעט בטעות, לכתוב להיט אינדי. אני לא מהטהרנים הללו שמתחלחלים כשלהקה אהובה מצליחה לתפוס אחיזה בקרב קהל מיינסטרימי. אבל חבל כשזה קורה דווקא עם אחד השירים החלשים, ובעיקר הבלתי מיצגים שלהם. מספיק לקרוא את השורה למעלה, האופיינית הרבה יותר, כדי להיווכח שמקומה של הלהקה הוא לא במצעדי הפזמונים. כמה נפלא היה להיווכח שההצלחה של אותו אלבום (וגם של זה שאחריו) לא הזיזה אותם מילימטר לכיוון צליל האינדי-מחמד שמאפיין להקות בסדר הגודל שלהם.

נותר רק לתהות על ההיעדרות של הלהקה האמריקאית ממצעדי העשור, בעיקר בישראל. אולי הבעיה היא בצליל הכל-אמריקאי של הלהקה, אולי העובדה ששיכללה את הנוסחה שלה כבר בשנות ה-90, ולא ניסתה לרגע להמציא את עצמה מחדש לאורך המאה ה-21 מפחיתה מההייפ סביבה. בכל מקרה, נדמה לי שמדובר בלהקה לא פופולארית במיוחד בארצנו – אפילו לא ביחס ללהקת אינדי. אם אתם קוראים את הפוסט הזה ושמה של הלהקה, ממש כפי שהיה עבורי עד פסטיבל לידס, נשמע לכם מוכר בקושי – השירים שכאן יעזרו לכם בוודאי להחליט באיזה צד של הגדר אתם.

Modest Mouse – Gravity Rides Everything

Modest Mouse – Stars Are Projectors

Modest Mouse – Ocean Breathes Salty

Modest Mouse – Satin In A Coffin

Modest Mouse – Black Cadillacs

זאת שהיא אסתטיקה טהורה.

הסתכלו בכל תמונה של TV On The Radio. הדמות הראשונה שתבחינו בה היא זאת עם האפרו המרשים והזקן המפואר בתופסת לרוב את מרכז התמונה. כמה טבעי היה עבורי לקשר בין הדמות הזו לקול שתופס את מרכז הבמה באלבומיהם. אבל, כפי שגיליתי בהופעה של הלהקה בפסטיבל לידס, את מרכז הבמה תופס דווקא בחור צנום ממושקף ומבוייש – טונדה אדבימפה, בוודאי הסולן המרשים ביותר שפגשתי בעשור הנוכחי. אין לי שמץ של חרטה על כך שהפסדתי את מרבית ההופעה של פרנץ פרדיננד בשבילם.

אהבתי אותם מהרגע הראשון – מ-EP הבכורה ובאלבום הראשון, כשהקולות של אדבימפה וקייפ מלון רכבו על הביטים המיניליים שרקח דיויד סיטק, שמאז הפך לאחד המפיקים המבוקשים בתעשייה (Yeah Yea Yeah's, Liars, Foals, וגם, נו, סקרלט ג'והנסון ואביב גפן). אהבתי אותם גם עם הצליל העשיר והקשוח יותר של האלבום השני, וקצת פחות עם הצליל הFאנקי יותר של האלבום השלישי. נכון, ההנאה שלי מהם היא אסתטית בעיקרה – חסר בה את אותו החיבור הרגשי שנדרש כדי להגדיר להקה אהובה באמת – אבל איזו אסתטיקה אדירה יש ללהקה הזו. וכשהקולות של אדבימפה ומלון משתלבים זה בזה, מלווים זה את זה או דורסים זה את זה – באלבומים או בהופעה הקצרה שעדיין רשומה כאחת הטובות בחיי – הם מצליחים לכבוש אותי מחדש בכל פעם ופעם.

TV on the Radio – Young Liars

TV on the Radio – Dreams

TV on the Radio – I Was a Lover

TV on the Radio – Halfway Home

זאת שהמציאה את עצמה בכל פעם מחדש.

הייתה תקופה, אי שם בשלהי העשור, שבו התואר "הלהקה האהובה עלי בעולם" התישב בטבעיות על הליארז. יש להקות שהוציאו אלבומים טובים לא פחות, בוודאי כאלו עם בקרת איכות טובה מזאת של הליארז. אבל נכון להיום, הליארז הם הלהקה היחידה בעולם שהרעיון של אלבום חדש שלהם (שאכן הולך וקרב) יכול לעורר בי ציפיה של ממש, כזאת מהסוג שהולך ונכחד עם עידן השפע של האינטרנט – בעיקר כיוון שאין לי מושג מה אני עומד לקבל.

קשה לחשוב על עוד להקה שהוציאה העשור שני אלבומים שונים כל כך זה מזה כמו " They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top" ו-"Drum's not dead", אלבומם הראשון והשלישי. שני אלבומים שלא רק נשמעים שונה, אלא גם מרגישים שונה – הראשון קליט, אנרגטי, קצבי, מוחצן ומרושע – התשובה המרושעת לצליל של DFA, השני אלבום קשה לעיכול, רפטטיבי, איטי, מופנם ומרגש, ששואב את השראתו בעיקר מהמוזיקה הנסיונית של Can ודומיה.

אז נכון, בין לבין קיבלנו אלבום שני שנקטל בצדק ואלבום רביעי מצויין אבל לא מגובש. ונכון שליצירת המופת שלהם אני מסוגל להקשיב רק במצב רוח מאוד ספציפי. אבל כמה להקות מסוגלות ליצר גם שיר מפעים משירה, מיתר בס בודד ושני מקלות תופים ("Wrong Coat for You Mt. Heart Attack") וגם פצצת מרשעות מקפיצה כמו "Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG"? כעת נותר רק לקוות שאלבומם החמישי שלהם יצליח לעמוד בציפיות שלי – ויהיה האלבום הגדול הראשון בעשור השני של המאה.

Liars – Mr Your On Fire Mr

Liars – Tumbling Walls Buried Me In The Debris With ESG

Liars – Lets Not Wrestle Mt. Heart Attack

Liars – Wrong Coat for You Mt. Heart Attack

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   liars · tv on the radio · לידס · מודסט מאוס · מוזיקה · סיכום העשור · פסטיבל · שיר9 תגובות

אחד השקרים שאני הכי אוהב לספר לעצמי הוא זה שבו אני יושב במשרד, עם אוזניות הענק הלבנות והמגוחכות, ומאזין לערימות המוזיקה שצברתי במחשבי במהלך סוף השבוע. שעות העבודה הן לכאורה הזמן המושלם לסגור את הפער התמידי שבין הפס הרחב לחיים הקצרים. אבל אין גרוע מאיש תמיכה או QA שמכריח אותך לקטוע את ההאזנה בדיוק ברגע הלב עוטף פיסת שלמות מוזיקלית, כזאת שאם תתנתק ממנה אולי לא תחזור לעולם. תוסיפו לזה שפע של שיחות נכנסות ויוצאות, הפסקות קפה וצהריים, או את רגעי המבוכה שבהם אתה מגלה שאחד משותפיך לחדר מנסה לתפוס כבר כמה דקות את תשומת ליבך – כך שאין פלא שההספק הממוצע שלי עומד על לא יותר מכמה דקות לא מספקות של מוזיקה בשבוע עבודה.

אבל ביום חמישי האחרון זה סוף סוף קרה. אחרי בוקר קדחתני, לפתע מצאתי את עצמי עם רגיעה פתאומית אחר הצהריים. הוצאתי את האוזניות מהתיק, הודעתי לסובבים אותי כי הם מוזמנים להפריע בכל עת (תוך שאני מבהיר במבטי שעדיף שיניחו לי לנפשי) והפעלתי את הנגן. למה האזנתי? Bear In Heaven כמובן.

את שמה של הלהקה הברוקלינאית הזאת אולי כבר שמעתם דרך ההייפ הפיצ'פורקאי. אבל אני, שבשנתיים האחרונות החשיפה שלי לפיצ'פורק ירדה פלאים, הצלחתי לפספס אותם עד עכשיו. רק שלמרות הסלידה המסויימת שלי מאתר הביקורות הסנובי, החפיפה בין הטעמים שלנו רחבה מכדי שאוכל להרשות לעצמי להתעלם ממנו – ובמקרה של Bear In Heaven, לפחות, יש בינינו התאמה מלאה. קצת כמו אלבום הבכורה של Tapes 'n Tapes, עוד הייפ פיצ'פורקאי שהתאים להפליא לטעמי, קשה להסביר בדיוק את הקסם של Bear In Heaven עבורי, משהו ביכולת ליצור נפח אדיר באמצעים פשוטים להפליא. שימו לב, לדוגמא, לפתיחה של Lovesick teenagers – לא יותר משירה, ביט אלקטרוני ומקצב תופים פשוט – אבל המעט הזה מתחבר לאחד השירים הטובים ששמעתי השנה. לא מדובר באלבום אדיר – אבל להישגים הצנועים שלו הוא מגיע באפס יומרה, ולפחות כך זה מרגיש, באפס מאמץ.

Bear In Heaven – Beast In Peace

Bear In Heaven – Wholehearted Mess

Bear In Heaven – Lovesick Teenagers

נדמה לי שאין דבר שאני שונא יותר מג'יפים עירוניים. הבזבזנות, הסתמיות ובעיקר חוסר ההתחשבות בבטחון הזולת של המפלצות העירוניות האלו, שכאילו אומרות "חיי שווים יותר מחייך, אז בוא נשמר את היחס הזה גם במקרה של התנגשות חזיתית". למעשה, אני מחכה ליום שבו עכבר העיר או טיים אאוט יפרסמו את "מדד הג'יפ", מדד אובייקטיבי המדרג פאבים, הופעות ואירועים, ביחס הפוך כמובן, על פי אחוז האנשים שהגיעו אליו רכובים על גבי רכבי-מעולם-לא-ראיתי-שטח.

יסלחו לי האדונים הנכבדים שחר ורנן, אבל נדמה לי שההופעה של Zero 7 אתמול הייתה אירוע עם פוטנציאל נמוך מהרצוי במדד הג'יפ. זאת לא סיבה מספקת, כמובן, לפסול אותו על הסף – אבל גם כל הנסיונות שלי בשבוע האחרון, בעודי מתלבט אם להטריח את עצמי להופעה בהאנגר, להתחבר לצ'יל אאוט הבריטי הזה, שהצלחתי לפספס בזמן אמת, עלו בתוהו. בכל מקרה אחר אולי הייתי מצליח לגייס מידה של שמחה לאיד מהביקורות הפושרות מהערב, אבל במקרה של מונוקרייב אני מעוניין רק לאחל להם הצלחה גדולה יותר בפעם הבאה (ולקוות שלפחות מהבחינה הכלכלית האירוע אכן היה הצלחה).

אבל כל זה לא אומר שלא זכיתי לפיסת הרטרו שלי השבוע. במוזיקה של Espers יש משהו מעט מיושן, כמעט ניינטיזי – מספיק להאזין להרמוניות הקוליות של "Caroline", או לריפי הגיטרה המתמשכים של "That Which Darkly Thrives" כדי להיווכח בכך. חוסר האופנתיות הזאת הופכת את האלבום השלישי שלהם לזניח מעט, ועד כה הוא זוכה לביקורות בינוניות ברחבי הרשת (אם לא להתעלמות מוחלטת), אבל אני הצלחתי השבוע לשאוב ממנו לא מעט רגעי קסם – לפעמים משהו שמתחבר למקום שכבר הצלחת לשכוח הוא כל מה שצריך כדי לעשות אותך מרוצה.

Espers – Caroline

Espers – That Which Darkly Thrives

Espers – Colony

תגיות:   bear in heaven · espers · monocrave · zero 7 · מונוקרייב · פיצ'פורק3 תגובות

לא מעט מהמוזיקה שליוותה אותי בעשור הנוכחי נוצרה בעשור הקודם, כאשר מצאתי את עצמי חופר אל כל הצלילים שהפסדתי בזמן אמת (כלומר, שנוצרו מחוץ לסיאטל רבתי). אמנם התגברתי על הפיתוי לכתוב סיכום עשור אוטוביוגרפי, ולכלול בו את כל אותם אלבומים. ועדיין, ישנם לא מעט אמנים ששיא הקריירה שלהם אי שם בשנות ה-90, אך הצליחו ליצר תוצרים ראויים גם בעשור הנוכחי – סוג של "פרסי ניחומים", אם תרצו.

The Silver Jews – Bright Flight

אי אפשר להפריז בחשיבות, עבורי, של המוזיקה שיצרו סטיבן מלקמוס ודיויד ברמן. למעשה, במידה רבה ראויים השניים הללו לתואר אמני העשור שלי – הלנון ומקרטני הפרטיים שלי. הפכים משלימים – הסולן הכריזמטי והמוחצן והמשורר המתוסבך והמסתגר – שיצרו, ביחד ולחוד, את האלבומים שליוו אותי בעשור האחרון של חיי. אלא שהאלבומים האלו נוצרו כולם בעשור הקודם – מלקמוס עם פייבמנט המיתולוגית (מישהו הולך להופעת האיחוד?) וברמן עם American Water המופתי, בברור האלבום הגדול ביותר של ה-Silver Jews, ולא במקרה האלבום שבו הנוכחות של הנוכח-הנפקד מלקמוס היא המשמעותית ביותר.

אם אני צריך לבחור סוג של "פרס הניחומים" של הצמד מהעשור הנוכחי, אז אמנם קריירת הסולו של מלקמוס רחוקה מלבייש את המקור, עם ארבעה אלבומים שנעים בין הטוב למצויין ("Face The Truth" הוא בעיני הטוב מביניהם) – אבל הבחירה שלי הולכת דווקא על Bright Flight, אלבומו של ברמן מתחילת העשור. הרבה המלודיות המופלאות של American Water אמנם נעלמו (יחד, כנראה, עם סטיבן מלקמוס) – אבל ברמן היה ונשאר כותב שירים מופלא. למרות שנכתב על סף תהום – רגע לפני שברמן שקע להתמכרות הרסנית לסמים ולאלכוהול, Bright Flight הוא כנראה האלבום הרומנטי ביותר של ה-Silver Jews. למרות כמה רגעים של אפלוליות ("Time Will Break The World" המורבידי, למשל) הוא רחוק מרחק רב מהציניות והקרירות שאיפיינה את American Water. אך הרומנטיקה של ברמן מפוכחת, בוודאי לא נאיבית.

אני חייב להודות שלא מעט מהאהבה שלי לאלבום הזה נובעת ממרכז הכובד שלו. Tennessee בולט לא רק בזכות הקצביות המרוממת שלו, ובזכות השירה של קאסי מארט (לימים קאסי ברמן. אם תרצו, היוקו אונו בסיפורנו) – Tenessee הוא לא רק שיר אהבה מקסים, הוא גם שיעור מפעים באמריקנה. “Marry me, leave Kentucky, and come to Tennessee” שר ברמן לאשתו לעתיד – כמה מאיתנו ידעו להבדיל בין השתיים? אבל ברמן מסביר היטב את תיעובו ללואיוויל, על סצנת הרוק הגוועת שלה:

Punk rock died when the first kid said
"Punk's not dead, punk's not dead"
You know Louisville is death, we've got to up and move
Because the dead do not improve

ומציב מולה את נשוויל, מחוז חפצו:

We're off to the land of club soda unbridled
We're off to the land of hot middle-aged women
Off tot he land whose blood runneth orange

וכפי שראיונות מאוחרים יותר מגלים, הסיפור הזה אמיתי לחלוטין – וברמן הצליח לקחת עימו את אהובתו מלואיוויל המקוללת ולהשתקע בנשוויל, ומאוחר יותר לשקם את עצמו ואת הקריירה שלו, ולהוציא עוד שני אלבומים (מוצלחים פחות, למרבה הצער), ולצאת לסיבוב הופעות ראשון ואחרון – רגע לפני שהחליט לפרק את החבילה ולפרוש מעסקי המוזיקה. ולמי שרוצה להיזכר באיזה כותב שירים מצויין (ובאיזה פרפורמר חסר כישורים) מדובר, מוזמן לצפות בביצוע של השיר מתוך ההופעה האחרונה אי פעם של הסילבר ג'וז:

Silver Jews – Room Games And Diamond Rain

Silver Jews – Tennessee

Silver Jews – Death Of An Heir Of Sorrow

Super Furry Animals – Rings Around The World

לא ממש "פרס ניחומים" תגידו, ואתם צודקים. האלבום החמישי של הסופר פארי אנימלס הוא ללא ספק אחד מהטובים בתולדותיהם (ויש שיגידו, הטוב ביותר). האלבום שגילה אותם לעולם (עם עזרה קלה מאורחים כמו ג'ון קייל על הפסנתר ופול מקרטני, שניגן באלבום על גזר וסלרי) הוא חגיגה פסיכדלית אדירה, לא פחות מאלבומי המופת שלהם משנות ה-90. עבורי יש לאלבום הזה חשיבות מיוחדת. אי שם לקראת סוף הצבא, כשתמימות הנעורים שלי החלה להתפוגג, ואיתה האמונה באלילי הגראנג' של צעירותי, הצלילים של סופר פארי אנימלס הם אלו שנתנו לי תקווה חדשה. פתאום שיר לא חייב היה להיות מדמנה מצחינה של זעם וכאב או אמירה מחרישת אוזניים על חוסר הצדק בעולם – הוא יכול להיות גם סתם אסופה של צלילים מושלמים שמתחברים בצורה מושלמת.

אבל לא משנה מה דעתכם על האלבום הזה – בין אם כשיא של קריירה שהחלה בשנות ה-90, או  כסתם עוד אלבום מצויין של החיות השעירות, נראה לי שרובכם תסכימו שמשם והלאה החל השומן להצטבר מתחת לחליפות הייטי של החבורה הוולשית. נכון, עוד לא נולד האלבום הגרוע באמת של הסופר פארי אנימלס, אבל הידיעה על אלבום חדש של הלהקה כבר לא מעורר בי ציפיה, בוודאי לא נושאת בחיבה לילות טרופים מחוץ לשערי הראפידשייר.

כך או כך, Rings Around The World היה ונשאר אחד האלבומים המושלמים של העשור. ההתעלמות היחסים ממנו ברשימות הסיכום נובעת, לדעתי, לא רק מתאריך היציאה המוקדם שלו אלא גם מחוסר ההקשר שלו – כמו כל הקריירה של הסופר פארי אנימלז הוא לא נשמע כמושפע או משפיע על שום דבר אחר, הוא פשוט שם. את מקומו אצלי הוא כבש, בכל מקרה, כבר בשמיעה ראשונה.

Super Furry Animals – Sidewalk Serfer Girl

Super Furry Animals – Receptacle for the Respectable

Super Furry Animals – Juxtaposed With U

לכל הפוסטים של סיכום העשור

תגיות:   silver jews · super furry animals · דיויד ברמן · מלקמוס · ניינטיז · סופר פארי אנימלס · סיכום העשור2 תגובות

אני לא בטוח עד כמה זה היה מובן מהפוסט הקודם שלי, אבל קשה להגדיר את השבוע שביליתי באישפוז כטראומטי במיוחד. המעבר מחיי היום יום היה כל כך חד, והתחושה הפיזית הייתה כל כך רחוקה מזו של מחלה אמיתית – שההרגשה הייתה דומה יותר לזה של שירות מילואים פתאומי בבסיס סגור מאשר זה של שבוע עם השפעה מהפכנית על חיי.

אבל עכשיו, ששוחררתי לביתי, אין לי ברירה אלא להתמודד עם השינויים שנכפו עלי לפתע. הראשון מביניהם, והבולט ביותר, הוא ההימנעות, לפחות בינתיים, מנהיגה מרכב. העבודה אמנם נמצאת כמה דקות הליכה מהבית, אבל לכל מקום אחר צריך לסנג'ר את הנהגת הפרטית. השני הוא הצורך הפתאומי לגרור את עצמי כמעט מדי שבוע לקופת החולים לאי-אלו בדיקות ותורים. ומי שלא מירפק את דרכו בין עשרות קשישים המנופפים בפתקים בקופת חולים ברמת גן, כאילו לא היה בקופת חולים מימיו.

אני, כפי שצולמתי בבית החולים

אבל אולי השינוי המשמעותי ביותר הוא מגבלות חוסר השליטה החדשים שנכפו עלי. אני רחוק מלהיות אדם חסר אחריות, אבל גם לא קונטרול פריק מושלם. את חיי הבוגרים חייתי באיזון מוצלח בין חיים ב"תלם" לבין פריצות קטנות של המסגרת – רגעים מעטים של חוסר שליטה שאיפשרו ליום יום להיות הרבה יותר נסבל. הדרישה הפתאומית להיות הרבה יותר "אחראי" – לקחת פחות סיכונים, לחיות יותר במתינות – היא גבול חדש שנסגר לפתע סביבי.

עוד מרחף החשש מפני ההשפעה המשולבת של ההתקף והכדורים שניתנים לי. דווקא כיוון שברור שאף אחד מהשניים לא גרם לי לשינוי משמעותי – כזה שיהיה ברור לצופה מהצד, או שיגרום למהפך באורח חיי, אני מוצא את עצמי מחפש את אותם שינויים עדינים שרק אני יכול להבחין בהם – האם אני מנומנם יותר? האם הצעד שלי יציב פחות? האם השניות הארוכות בעבודה בהם חיפשתי אחר ביטוי באנגלית או ניסיתי להיזכר מה עשיתי רק לפני כמה דקות הן אחת מאותן בגידות זיכרון יומיומיות שכולנו חווים או תחילתו של ריקבון מחשבתי מואץ בעידודם של סמים רפואיים ופעילות חשמלית מוחית בלתי סדירה?

למזלי, בשבוע שעבר הייתה לי סיבה נוספת לתלות בה את את כל התופעות הללו. ביום שני הפציצה מאדהאני את הנוכחים בבארבי במספיק רוקנרול על מנת לשלוח את כולם הביתה ליומיים לפחות של חוסר שיווי משקל, עייפות ופעילות מוחית מואטת. קשה שלא להסכים עם הקביעה המדוייקת של יאיר יונה, שסוד ההצלחה של מאדהאני נמצא בחוסר הצלחתה. קל גם לראות מדוע מעולם לא זכתה להצלחה של שאר ענקיות הגראנג'. אין בה, במאדהאני, אף אחד מהיסודות של ארבע ענקיות הגראנג' – אלו שעזרו להם להפוך לחלק מתנועת המונים – לא את הכנות של נירוונה, לא את היאוש של אליס אין צ'יינס, לא את הנפח של סאונדגרדן ולא את האמונה של פרל ג'אם. מאדהאני היא בעיקרה להקת בארים – זועמת ורועשת – ולהקות בארים לא משנות את העולם, הן רק עוברות לבאר גדול יותר. אבל כל זה לא הופך אותה ללהקה פחות אדירה.

ובלי קצת מוזיקה חדשה אי אפשר. השבועיים האחרונים היו שייכים ל-FrYars – הלא הוא בן גארט חובב הסינטיסייזרים והשירה הדרמטית. לאלבום הקצת יותר ותיק של דיויד באזאן, שהספיקה לי האזנה אחת כדי להתאהב בו, אבל נדרשה האזנה נוספת עם גיאחה בדרך למאדהאני כדי לקשר את הצלילים בראשי לאמן המצויין הזה. וגם ל-Sic Alps, שלהם התחלתי להאזין דרך ההמלצות החוזרות ונשנות של Davecom בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet – להקה שאני עדיין תוהה על קנקנה. לא חסרים אלבומים עם מעברים חדים בין שיר לשיר, ולא חסרות להקות שמשלבות רגעי חסד קסומים עם רגעים של רעש מורט עצבים. אבל Sic Alps נעים בין הקצוות שטבעיות שגורמת לי לנסות לפענח שוב ושוב באיזה צד שוכן הלב הפועם של המוזיקה שלהם. בכל מקרה, תווית הנויז-פופ שהודבקה להם, על אף הדיוק המסויים, חוטאת להם – בעיקר כיוון ששירים כמו “Everywhere, there” צריכים להיות נחלתם של מעגל רחב בהרבה של חובבי מוזיקה מאשר זה שהם זוכים לו.

FrYars – Olive Eyes

FrYars – The Ides

David Bazan – Bless This Mess

David Bazan – In Stitches

Sic Alps – Bathman

Sic Alps – Everywhere, There

Sic Alps – Gelly Roll Gum Drop

תגיות:   FrYars · Sic Alps · אישפוז · אפילפסיה · דיוויד באזאן · מאדהאני · קופת חולים4 תגובות

האם נתקפתם אי פעם בהרגשה שהחיים שלכם מתנהלים בצורה חלקה מדי? האם מצאתם את עצמכם מתכננים תוכניות, ואז שוקלים את עשרות ומאות הדברים שעשויים וצפויים להשתבש, ומתקשים להאמין כשבסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום?

אפילפסיה, אני מניח, היא אחת מאותן מחלות שמוסיפות קורטוב נאה של ספק לכל תוכנית עתידית. אמנם הגורל משחק תפקיד בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו – ומספיק לפתוח עיתון כדי לפגוש בשפע של סיפורי חיים ותכנונים עתידיים שקיבלו תפנית, לרוב טרגית, ביום בהיר אחד. אבל דווקא כאשר מסירים חלק גדול ממעטה אי הוודאות – כאשר ה"איך" הופך לידוע מראש – אובדן שליטה פתאומי, פרכוסים, אובדן הכרה – ונותרת רק שאלת ה"מתי" – הספק הזה הופך למוחשי הרבה יותר.

ממרחק של ארבע עשרה שנה מאז ההתקף הראשון והיחיד בחיי, חדלתי ממזמן מלחשוב על עצמי כמי שפצצת הזמן הזאת מתקתקת בראשו. הרשיתי לעצמי לשקוע חזרה בתחושת אי הוודאות המבורכת. ובכל זאת, בשבועות האחרונים, כאשר כמעט כל מטרה שהצבתי לעצמי הסתיימה בהצלחה. כאשר אפילו גליונות האקסל במשרד, העמוסים בתאריכים שרירותיים למחצה, התכנסו בדייקנות לכיוון היעדים שהוצבו להם – לא יכולתי להתחמק מההרגשה שהבלתי צפוי עומד להרים את ראשו המכוער.

סביר להניח שגם לחולשה והבלבול של השלב הפוסט אקטלי היה חלק בכך, אבל נדמה לי שאת עובדת הימצאותם של זוג פרמדיקים מעל למיטתי בשעות הבוקר המוקדמות של שישי שעבר קיבלתי בשלוות נפש יחסית, כמעט כמובן מאליו. לקח לי לא יותר מכמה דקות להיפרד לשלום מהרעיון של סופשבוע מוזיקלי במצפה גבולות ולהחליפו בשבוע במחלקה הניורולוגית. אלו מכם שדיברו איתי באותו הבוקר על זוג הכרטיסים יקרי הערך לאינדינגב שניסיתי למסור לאימוץ, בוודאי לא ניחשו שעשיתי זאת מחדר המיון באיכילוב, רגע לאחר שרופא מומחה האיר את אישוני בנסיון לאתר נזק למוחי.

כמעט שבוע עבר, וכעת* אני שוכב במיטתי בבית החולים, באחד מאותם שבועות נדירים בחיים בהם לסדר היום הרגיל, למחויבויות היום-יום ולהתחייבויות לזולת אין כל משמעות. הצורה שבה עולמי סובב סביבי, דואג לכל מחסורי, מרחיק ממני כל דאגה ומלא בחמלה כלפי לא מסתדר עם העובדה שאני לא מרגיש זקוק לרחמים – אני מרגיש טוב כרגיל, ובהתחשב במנוחה השלמה שאני זוכה לה – אפילו טוב מהרגיל. אבל נסו להסביר את זה לאישה המסכנה שזכתה להתעורר לצידי בבוקר כשאני מפרכס ללא שליטה בפה מוקצף רגע לפני שאני צולל לחוסר הכרה.

רגע לפני שאני יוצא החוצה – לעולם שיביט עלי מהיום במבט חשדני הרבה יותר, שתמיד יחשוש לראות אותי אוחז בהגה או בכוס בירה, שתמיד ייחס חשיבות מוגזמת לכל תלונה מצידי על עייפות או כאב ראש – אני נאחז ברגעים אחרונים של חסד אישפוזי. העובדה שתנאי השהייה שלי משתפרים מרגע לרגע – עם מיטה נוחה למדי, שותף טוב לחדר, אוכל טוב (מבחוץ, כמובן), ספרים, טלויזיה ואינטרנט אלחוקי באדיבותם של זרים שלא השכילו לנעול את הראוטר הסלולרי – רק מרחיקה אותי עוד יותר מהאסוציאציות הרגילות של שהות בבית חולים.

לא האזנתי להרבה מוזיקה בשבוע הזה, בוודאי לא להרבה מוזיקה חדשה, אבל כל מה ששמעתי נטען במשמעויות חדשות. אין סיטואציה מרגשת יותר לשמוע בה את Hospice, גם כך אולי האלבום המרגש של השנה. ואיך אפשר להימנע מלנגן בראשי שוב ושוב את השורה אודות ה-Epileptic Surgeons מתוך The Hexx, אחד השירים האהובים עלי של פייבמנט, שכולו הלל לתחושת דיסאורינטציה ולחיים כטיסה מסוחררת אל עבר עתיד בלתי נשלט.

The Antlers – Kettering

The Antlers – Two

Pavement – The Hexx

Eels – Hospital Food

ובכל זאת, ממעט המוזיקה החדשה לה הקשבתי, בולט בברור Ovations, אלבומם החדש של Piano Magic, אודותיו, כמו גם אודות הלהקה עצמה, שמעתי מפיה של עוזה. אפשר להצטער על כך שהאלבום המוצלח הזה לעולם יעורר בי אסוציאציות של סדיני בית חולים, וילונות פלסטיק ולחם אחיד עם לבן וביצה. ומצד שני, עם כל הקנאה שעלתה בי כשצפיתי בתמונות מאינדינגב ממיטת חוליי, אין ספק שהחוויה שעברתי השבוע, על כל אי נעימותה, משמעותית הרבה יותר. חוויה שעשויה להירשם כנקודת מפנה בחיי – חוויה שבהחלט ראויה לליווי מוזיקלי הולם.

Piano Magic – On Edge

Piano Magic – Recovery Position

Piano Magic – You Never Loved This City

* כעת = בזמן כתיבת שורות אלו. הפוסט עצמו מתפרסם לאחר שחזרתי לביתי בריא, שלם, ותחת טיפול תרופתי.

תגיות:   Antlers · eels · piano magic · איכילוב · אינדינגב · אישפוז · אפילפסיה · הממלכה של עוזה · מוזיקה · פייבמנט · שיר11 תגובות