טאפאס וטאפאס

הווקמן חוגג השנה 30. אני מניח שבזמנו היו לא מעט טהרנים שנבהלו מהמהפכה הזו בצורה שבה אנחנו מאזינים למוזיקה – לא עוד חוויה חד מימדית שמשתתפיה היחידים הם המאזין והמוזיקה שבוקעת מהרמקולים, אלא חויה רב מימדית, שבה המראות שמסביב ורעשי הרקע הופכים לחלק מהחוויה, שבה המוזיקה היא לא רק צלילים, אלא פילטר דרכו עוברים גם נופים ורעשי רקע. אני מניח שאותם טהרנים ראו בקוביות הפלסטיק המחוברות לקשתות מכוסות ספוג את היום בו המוזיקה מתה – לא רק בשל איכות השמיעה המזעזעת ביחס למערכת סטריאו אמיתית, אלא גם בשל השטחיות שהיא כופה על המאזין – שהמוזיקה אצלו היא לא עוד הטקס של הנחת התקליט על הפטיפון, אלא אחת מכמה חויות חושיות, עוצמתיות לא פחות, שמתרחשות בו זמנית.

אלא שהווקמן לא היה נקודת השפל ביחסינו למוזיקה שאנחנו שומעים, אלא רק עוד נקודת ציון בתהליך שתחילתו ביום שיכולנו לחסוך את ההליכה לאולם הקונצרטים ולהקשיב למוזיקה בטרנינג מסלון ביתינו, וסופו (הנוכחי) בעשרה חלונות פתוחים במייספייס, שמשדרים ללא הפסקה מוזיקה שתפרח מזכרוני דקה לאחר מכן. למעשה, קשה היום שלא להתגעגע להעמקה שהפורמט המיושן כפה עלי – מהמאמץ האדיר הכרוח בהעברה מושלמת של אלבום לתוך הקסטה – בלי קפיצות פתאומיות או שירים שנקטעים באמצע, דרך המשקל הממשי של קלטת, שהכריח אותי להיות מחושב בנוגע לבחירת האלבומים בכל יציאה מהבית ועד הקושי הממשי בבחירת רצועה או זפזופ בין אלבומים. מה הפלא שכל קלטת כזאת נשחקה עד דק בהסעות לבית הספר וחזרה?

לכן השבוע בחרתי להחזיר למוזיקה בחיי קצת מהכבוד האבוד שלה. לא, לא תרתי במחסן אחרי הטייפ דאבל קאסט שלי (עם הקלטה במהירות כפולה!), אלא גררתי כורסא חסרת שימוש מהסלון לחדר המחשב, הפעלתי את הנגן, הגברתי את העוצמה והתיישבתי לקרוא ספר. בלי "חדשות תוכן ועדכונים", בלי דפדפן קורס מרוב טאבים של "עונג שבת" ובלי דף הבית של הלהקה החדשה שאני חייב לעצור הכול כדי להקשיב לה. ממש כפי שרבים שמעו לראשונה, בזמן אמת,  את האלבומים של הוולווט אנדרגראונד או ג'וי דויז'ן – רק אני, הספר, והרגעים הנפלאים הללו שבהם המוזיקה קוטעת את רצף העלילה ומכריחה אותי לחזור כמה משפטים לאחור. למרבית הרגעים הללו היה אחראי, השבוע, אוון אושוורת' – הלא הוא Casiotone For The Painfully Alone.

בעוד שנותרתי, עד כה, אדיש יחסית לאלבומו החדש “Vs. Children”, הרי שדווקא אוסף הבי-סיידים שלו, “Advance base battery life”, ששוחרר כמה שבועות מוקדם יותר, הוא זה שעשה לי את השבוע האחרון. בניגוד לאלבומים הסטנדרטיים של אושוורת', שבהתאם לפסבדון שלו, מורכבים בעיקר משירה עגמומית ואורגניות מיושנות, באוסף הבי-סיידים נוטל אושוורת' לעצמו חופש אומנותי נרחב יותר. הוא מארח לא מעט זמרות אורחות, שמוסיפות המון גווני צליל חדשים, מנגן גם על גיטרות (או לחילופין, מסנתז עוד יותר את המוזיקה) ומבצע כמה קאוורים לשירים מוכרים להפליא – או בקיצור, עושה כל מה שצריך כדי לגרום לראש להתרומם מהספר ולחייך לעבר הרמקולים.

למעשה, ממזמן לא שמעתי אוסף שירים כל כך מוצלח ומהודק שנופל תחת ההגדרה הכמעט מעליבה של אוסף שאריות. אם יש כאן נפילות, הן בעיקר שני הקאברים הראשונים – גירסא חביבה אבל תלושה לחלוטין של Hot Boyz של של מיסי אליוט, וגירסא מסונתזת, כמעט דן-דיקונית, של Born In The Usa של ספרינגטין – שאחריהם מגיע פיצוי בדמות ביצוע מרגש באמת ל"The Streets Of Philadelphia”, גם הוא של הבוס, ועוד אחד ל-”Graceland” של פול סיימון. מי שמשחרר כזה אלבום בי-סיידים, שלא יתפלא שאני מוצא את עצמי מאוכזב מהאלבום המלא.

Casiotone For The Painfully Alone – Lesley Gore On The T.A.M.I Show

Casiotone For The Painfully Alone – White On White

Casiotone For The Painfully Alone – It's A Crime

Casiotone For The Painfully Alone – Streets Of Philadelphia (With Concern)

ופינקי מוסיפה – אינפנטיליות מעולם לא הייתה תכונה רעה בעולם הרוקנרול, בוודאי לא ביחס לגריאטרים בני ה-25 ששולטים ברדיו הצבאי הקרוב לאזור מגוריכם. וילדותיות מהסוג המבורך – משועשעת, מודעת לעצמה, כמעט אפשר להגיד אינטיליגנטית – היא הגוון השולט ב-Post-Nothing, אלבום הבכורה של הצמד הקנדי Japandroids. כיאה לפיסת טיפשות משובחת, מדובר באלבום קצר וסוחף, בלי אף רגע מיותר, ולפחות שיר אחד (Heart Sweats) שנכנס כבר עכשיו לרשימת שירי השנה של החתולה הממורמרת שבתמונה, שתישאר לבדה בבית בזמן שהבעלים שלה קופץ מבמה לבמה בפרימוורה סאונד שבברצלונה.

Japandroids – The Boys Are Leaving Town

Japandroids – Heart Sweats

תגיות:   casiotone for the painfully alone · japandroinds · אוון אושוורת' · אינפנטליות · ווקמן · עונג שבת · פינקי · פרימוורה סאונד · שיר4 תגובות

לא הייתי מגדיר את שחר כחבר שלי. נפגשנו רק פעם אחת, וגם אז הוא היה עסוק מדי בלנהל את ערב הלהקות הראשון של "מונוקרייב" מכדי להחליף איתי יותר מכמה מילים. חוץ מכמה פרטים בסיסיים בכמה שיחות מסנג'ר (שהלכו והתמעטו מאז שלשחר נולדו עיסוקים חשובים יותר) והפוסטים בבלוגים שלנו, אנחנו לא יודעים אחד על השני כמעט דבר. ובכל זאת, במובנים מסויימים, נדמה לי ששחר מכיר אותי טוב יותר מהרבה חברים קרובים.

טעם מוזיקלי, כך נדמה לי, הוא יחודי וקשה לחיזוי עוד יותר מאשר טעם באוכל, ספרות או קולנוע. כל כך הרבה מההתניות והתגובות שלנו למוזיקה חדשה מגיעות ממעמקים נסתרים של המוח – ועד שלאסט אף אם לא ימציאו את המכשיר שסורק את מוחך, כולל כל חוויות וטראומות הילדות והבגרות, כולל חבר הילדות שהשמיע לך בחטיבת הביניים את ניין אינצ' ניילז ואת מוכר הדיסקים בבריסבן, אוסטרליה שהגיש לך בחרדת קודש עותק של Wowee Zowee, שמסוגל להפיק תובנות כגון "אם חבריך בבית הספר היסודי התנכרו אליך בחטיבת הביניים, בוודאי תאהב את מודסט מאוס" – אין תחליף לממליצים אנושיים.

לכן ממליץ אנושי, ועוד כזה שמסוגל לפענך כמעט במדויק את טעמך, ועוד כזה שגר בלונדון, מעודכן בסצינה המקומית והוא תמיד צעד לפניך במרתון הצלילים האינסופי – הוא נכס אמיתי. וגם השבוע לא הופתעתי כשעוד המלצה משובחת של שחר נכנסה לסטטיסטיקה.

הכוונה היא ל-Embrace אלבום הבכורה של Sleepy Sun, שיצא כבר ב-2008, אבל מתחיל לעורר הדים רק כעת. קשה לתאר את המוזיקה של הלהקה במילים – לא כי המילים הללו לא קיימות (פסיכדלי היא המילה הראשונה שקופצת לראשי, מרהיב היא השניה) – אלא כי המילים הללו כל כך נדושות ומשומשות, ואילו האלבום, גם אם הוא לא פורץ דרך בשום צורה, הוא כל כך מרענן ומשמח, שכל תיאור כזה יעשה לו עוול. נפלא לראות בימים אלו של מינימליזם והפשטה להקה שלא מפחדת מסאונד גדול וממעברים חדים – מרוקנרול שורשי מהסוג של My Morning Jacket, דרך מעין ליארז על סמי הזייה (במקום הסמים האלו שהופכים אותך לציני ומפוקח ומקווה שכולם יחנקו או יעלו בלהבות, שהליארז בדרך כלל נוטלים) ועד לאנימל קולקטיב עם הרבה יותר גיטרות.

ואולי הדבר המשמח ביותר הוא שכל המגרעות של האלבום המצוין הזה הן כאלו שניתן לתרץ בבוסריות של אלבום ראשון – ההתעקשות להעביר בתשע דקות מה שניתן להעביר בחמש או שש, הפגנה של מיומנות טכנית היכן שנדרשת פשטות, או הבחירה לסיים את האלבום בבלדה "לפי הספר" שלא מתיישבת עם שום דבר ממה שבא לפניה – כך שבהחלט ייתכן שעוד צפויות לנו גדולות ונצורות מהלהקה הזאת. בינתיים, דיווחים ראשונים מהניכר מספרים שמדובר גם בלהקת הופעות משובחת שאמן, אמן (אם תרצה האישה) – אולי אזכה לראות בפרימוורה סאונד הקרוב.

Sleepy Sun – New Age

Sleepy Sun – White Dove

ופינקי מוסיפה – תקציר הפרקים הקודמים: להקה קמה בבוקר, הולכת לספר, יוצאת עם עיצוב שיער מהסוג שהיה מביך את רוברט סמית, מוציאה אלבום בכורה שמקבל ביקורות פושרות ברובו, מורידה את נטל הציפיות לאפס, מחכה שנתיים ומוציאה אלבום טוב בהרבה. העיתונות הבריטית, שמופתעת מהעובדה שהתוצאה היא לא משהו שצריך לשלוף מארגז חול עם כף מחוררת, הולכת לקיצוניות השנייה ויוצאת מגדרה מהתלהבות.

כמובן שכל דבר שהעיתונות הבריטית כותבת צריך לקחת בערבון מוגבל (ואז לשכוח לגמרי) – האלבום השני של The Horrors הוא לא נפלא כמו שאומרים כל אלו שממהרים לדחוף אותו לרשימת אלבומי השנה, אך המעבר החד בין הגראג' הלא מאוד מוצלח של האלבום הראשון לשוגייזינג של האלבום השני עשה ללהקה פלאים. אפילו התסרוקות (העדיין מגוחכות) לא מצליחות למחוק את הרושם שגם אחרי שענני ההייפ הרעילים ישקעו, The Horrors תישאר להקה שבהחלט אפשר יהיה להתייחס אליה ברצינות.

The Horrors – Do You Remember

The Horrors – New Ice Age

תגיות:   sleepy sun · The Horrors · הייפ · מודסט מאוס · ניינ אינצ' ניילז · פינקי · שחר4 תגובות

לארגן הופעת גג לכבוד יום העצמאות ויום הולדתי התגלתה כמשימה קלה משציפיתי – כל מה שהיה צריך לעשות זה להקשיב לעצות של נדב. אחרי כמה נסינות כושלים ללכת אחרי האינסטינקטים של עצמי, שהובילו למבוי סתום, חזרתי לעצה הראשונית של נדב – והזמנתי את "לא דובים" להופיע אצלי.

אני חייב להודות שהיה לי חשש בנוגע ללהקה – הצליל שלהם נשמע לי קצת קשוח לקהל הרחב, שהורכב בין השאר מחברים שהמרתף של הלבונטין (ואפילו השולחנות של הזאפה) הוא לא המגרש הביתי שלהם. אבל "לא דובים" הלכו והתרככו לקהל ככל שההופעה התקדמה – והוייב המצויין שלהם לא השאיר, לדעתי, אף אחד בקהל אדיש. כבונוס בלתי מפתיע התגלו חברי הלהקה כאנשים ידידותיים להפליא, שהפכו מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהמסיבה.

גם השילוב בין חברים טובים, חברים למחצה (בעיקר בלוגרים עמיתים) ו"מי אתם לעזאזל, אבל איזה יופי שבאתם" שהוזמנו ע"י חברים וחברים למחצה התברר כשילוב מצויין – בעיקר שכמות האנשים הספיקה בדיוק כדי למלא את הגג ללא צפיפות. שוב הוכח שכאשר מפסיקים לדאוג ונותנים לדברים להסתדר בעצמם, הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

בהזדמנות זו אפשר להגיד (שוב) תודה לנדב על העזרה (ועל המגבר!), תודה ל"לא דובים" על הופעה משובחת, תודה לארז על האירוח, תודה לגיאחה ועומר סנש שתקלטו, תודה לאישה על התמיכה והתופינים ותודה לכל אלו שבאו, ולאלו ששמרו על הערב חי בזמן שאני כבר הייתי גמור מדי מכדי לתחזק אותו (הבטחה לעצמי – לשתות פחות בשנה הבאה!).

ואם כבר תודות – אי שם במהלך הערב קיבלתי מעטפה עם דיסק שהייתי קצת גמור מכדי לבחון לעומק, ורק אתמול פתחתי אותה וגיליתי עותק של ה-E.P. של ה-Juicy Jew, חברו של עידו שחם, שנמסרה לי בידי האמן עצמו. אז תודה לאסף קורן על המתנה המפתיעה – הקשבתי ובהחלט נהנתי – מקווה שגם אתה נהנית בערב.

* הידד! המסיבה היא "נקודת העונג" של השבוע בעונג שבת – שמח לראות שנהנית, גיאחה!

** כן, אני יודע שזה לא תחליף לפוסט אמיתי על מוזיקה. מבטיח שאחד כזה יגיע בקרוב.

לא דובים – סיליקון

תגיות:   juicy jew  · גיאחה · יום הולדת · יום העצמאות · לא דובים · לזרבוי · מוזיקה · מסיבה · עונג שבת · שיר4 תגובות

לפני הכל – למרבה הצער החמצתי את מרבית הופעת הצהריים של יאיר יונה היום בסלון ברלין. ובכל זאת, מה שהספקתי לשמוע – שני קטעי גיטרה וקאבר המצוין ל-Jesus Inc של וילקו (אתה חייב לשיר יותר, יאיר!) הספיקו כדי לשכנע אותי לרכוש את אלבום הבכורה של יאיר, Remember, שנמכר במקום. בבועה ההולכת וגדלה של אינדי ישראלי יש שפע של חורים שחורים, שטרם מופו  – והאסיד-בלוז (אם מתעקשים של הגדרות) מרובה הגיטרות של יאיר הוא עוד אזור בלתי ממופה שנכבש במיומנות ע"י אמן ישראלי.

כמו הרבה אלבומים חדשים ששמעתי לאחרונה, Forever Changes של Love הוא עוד אלבום חדש שממחזר בצורה מיומנת ומרשימה צלילים של אלפי הרכבים אחרים שקדמו להם.

חדש?  הרכבים שקדמו להם? רק עבורי כמובן. שכן Forever Changes שוחרר בסוף 1967 – קצת אחרי סרג'נט פפר, כשהדורז ופינק פלויד עוד היו בחיתוליהם, ורוב האמנים שאני מקשיב להם טרם נולדו. אבל את האוזן שלי אי אפשר לרמות – וזאת גדלה בשנות התשעים עם אפס השכלה מוזיקלית סדורה, גדלה לתוך שנות האלפיים, ובורה בצורה בלתי נסבלת בקלאסיקות הרוק'נרול של המאה ה-20. כך, תוך התעלמות מוחלטת מהסדר הכרונולוגי והצדק ההיסטורי,  אני שומע בתזמורת המריאצ'י של Alone Again Or, השיר הפותח, השפעות של קלקסיקו*,  ו-The Red Telephone העגמומי מהדהד לי לעשרות סינגר-סונגרייטרים מודרניים.

היפוך היוצרות הזה הוא גם כנראה העובדה שקל לי הרבה יותר עם קלאסיקות אבודות, מהוססות, שלא זכו להכרה בזמן אמת – כגון Forever Changes או Electric Storm של White Noise (האקספרימנטלי הרבה יותר) מאשר הקלאסיקות האמיתיות של אותה תקופה – שהמודעות העצמית (המוצדקת) שלהם למעמדם כאלבומים פורצי דרך הופכת אותם לקשים להאזנה לאוזן שמורגלת בדור השלישי של מוזיקה בהשראתם  – קצת כמו לנהוג בפורד מודל T אחרי שהתרגלת לפוקוס מליסינג.

* בזמן כתיבת הפוסט גיליתי קאבר של קלקסיקו לשיר הזה ממש – מה שמוכיח שלהם, בניגוד אלי, יש חוש לצדק היסטורי.

Love – Alone Again Or

Love – The Red Telephone

הייתם מאמינים שהשיר הבא חוגג את יום ההולדת ה-40 שלו השנה?

White Noise – Your Hidden Dreams

ובמעבר זריז של ארבעים שנה קדימה – Keep Your Eyes Ahead של The Helio Sequence הוא אלבום שאהבתי בשמיעה ראשונה, עוד יותר בשניה, והרבה יותר בשלישית והרביעית. כיוון שעומס מוזיקלי גרם לכך שעברו כמה חודשים בין האזנה להאזנה, יוצא שאני כותב כאן על אלבום בן יותר משנה. מצד שני, כיוון שהאלבום עבר תוך התעלמות כמעט מוחלטת של הבלוגיה הישראלית, כך שהוא שווה אולי אזכור נוסף. מדובר, כך נדמה לי, באחד האלבומים הטובים של השנה שעברה, שברגעיו הטובים מצליח לשחזר בצורה מרשימה את האנרגיה של אלבום הבכורה של אינטרפול – זאת שהלהקה מעולם לא הצליחה לשחזר במדויק בעצמה.

The Helio Sequence – Lately

The Helio Sequence – Shed Your Love

The Helio Sequence – Keep Your Eyes Ahead

ולסיום – לכבוד יום ההולדת המשותף לי ולישות הציונית, אני מארגן מסיבת גג והופעה במרכז תל אביב בערב יום העצמאות. בשל מגבלות מקום אני מנוע מלשלוח הזמנה פתוחה – אבל מי מקוראי הבלוג שמעוניין להגיע, מוזמן לשלוח לי מייל לקבלת פרטים נוספים.

תגיות:   love · the helio sequence · white noise · הופעה · יאיר · יום הולדת · יונה · מוזיקה · מסיבה · קלקסיקו · שיר3 תגובות

אומרים שמאחורי כל ביקורת מוזיקה עומד מוזיקאי מתוסכל. לא שאני מחשיב את עצמי למבקר של ממש – אבל נראה לי שכמוזיקאי הייתי מוצלח אפילו פחות. לא רק בגלל חוסר הקורדינאציה שממררת את אוזניו של המורה שלי לתיפוף – אלא גם, כך נדמה לי, שאין דבר מסרס את היצירתיות המוזיקלית יותר מהאזנה לעוד ועוד מוזיקה חדשה.

כפי שכתבתי בתגובתי המאוחרת לפוסט ולדיון המצויין בבלוג של רזי בן-עזר (רגע לפני שהדיון ירד לגמרי מהפסים והפך, למרבה הפחחחחח, לטוקבקיה נענעאיסטית) – לעיתים קרובות אני מופתע מעד כמה צר לעיתים עולמם המוזיקלי של מוזיקאים רבים, לפחות ביחס לעולמם של כמה ממעריציהם אחוזי האובססיה למוזיקה.

כך, למשל, מספר סטיבן מלקמוס, בראיון עם פיצ'פורק, על המפגש שלו עם הקריסטל קסלס – בו הופתע לגלות שלפחות חצי מהצמד הוא מעריץ של פייבמנט. נכון שקיים מרחק אדיר בין הרוקנרול הכמעט שורשי של מלקמוס ופייבמנט, לבין האלקטרוניקה האלימה של הקריסטלים, אבל לחובב מוזיקה כמוני, שפייבמנט היא האסוציאציה הראשונה שלו לרשימת מצרכים לאי בודד, ואילו אלבום הבכורה של קריסטל קאסלס היו בין האהובים עליו (ועל חתולתו) בשנה שעברה  – החיבור הזה נראה טבעי לחלוטין.

למעשה, לעיתים קרובות מגלים מוזיקאים בורות גם לגבי מקורות ההשראה המובהקים ביותר שניסו להדביק להם. אני משוכנע שקראתי, אי שם בתחילת העשור, ראיון עם The Music (אין לינק – ניסיתם פעם לגגל מידע על הלהקה הזאת? ראבק!) בו הם טוענים שלא האזינו מימיהם ללד זפלין – מה שכנראה איפשר להם לשחזר בלי בושה את רוק האצטדיונים של שנות ה-70. לא כולם בורכו ברמה כזאת של בורות – אבל אם כמוזיקאי נידונת בכל מקרה  לדרוך על רגלי קודמיך, כדאי ללקות בעיוורון מסוים כדי לא להיאלץ לפזר התנצלויות לכל עבר על כל צעד ושעל.

והנה שתי להקות ותיקות שלוקחות בימים אלו כמה צעדים גדולים קדימה – כאלו שישאירו אחריהם שובל של בהונות נפוחים. הראשונים הם The Decemberists, שאלבומם הכבר-לא-מאוד-חדש, "The Hazards Of Love", הוא אולי לא אלבום הקונספט הראשון שלהם – אבל בוודאי השאפתני והנועז ביותר. עם סיפור גדול מהחיים על אהבה ומוות שנשזר לאורך כל אורכו (הארוך למדי), עם צלילים שמהדהדים בין שיר לרעהו, ועם כיוונים מוזיקליים לא אופייניים (מריף המטאל של A Bower Scene לרוקנ'רול הבלוזי שמסיים את "The Wanting Comes In Waves/Repaid") – מה הפלא שהתגובות לאלבום נעו בין "יצירת מופת" ל"מה זה הדבר הזה"?

אני מוצא את עצמי מתקרב יותר ויותר לדעה הראשונה. עוד אלבום פולק נינוח של הדצמבריסטים, יפה ככל שיהיה, היה כנראה חולף לי ליד האוזניים בלי שאבחין בו, אבל מהצליל האגרסיבי של "The Hazards Of Love" אי אפשר להתעלם. ומה שהיה הופך, בידיים פחות מיומנות, לאופרת רוק פומפוזית ונדושה עם שורה של ריגושים זולים, הופך בידיו של קולין מלוי, מנהיג הלהקה, לאופרת רוק פומפוזית, נדושה – ומרגשת.

השינוי שעובר על ה-Doves הוא אולי לא מהפכני כמו זה שעשו הדצמבריסטים. אבל גם הם משתעשעים בצלילים חדשים באלבומם החדש, "Kingdom Of Rust" – קחו לדוגמא את האמריקנה הבריטית של שיר הנושא, או את הצליל הכמעט גראז'י של "The Outsiders". למרבה השמחה, לא נפקד מקומו של הצליל הלכאורה פשוט אך יחודי להפליא של השירים הקלאסיים של ה-Doves – ששולח אותי, שוב, מתוסכל, אל משרדי ההייטק הקרובים למקום מגורי – כנראה שעדיין מוקדם לפתוח בקריירה חדשה.

The Decemberists – Won't Want for Love (Margaret in the Taiga)

The Decemberists – The Wanting Comes in Waves/Repaid

Doves – Kingdom Of Rust

Doves – Spellbound

ופינקי מוסיפה – הפעם אני נאלצת להסכים עם המבקרים. אלבום הבכורה של Crystal Antlers (וכנראה האלבום האחרון של הלייבל הנפלא Touch & Go) באמת בינוני למדי. ובכל זאת, יש באלבום הזה מספיק רעיונות וצלילים מעניינים על מנת שלא לקבור לחלוטין את התקווה שהלהקה עוד תממש את ההבטחה של אי פי הבכורה המצוין שלה. מצד שני, מדובר באותם מבקרים שלא מפסיקים להלל את האלבום החדש של The Thermals – ואני אישית מעדיפה את הקריסטל אנטלרס ביום רע על פני המסטיק-פאנק הצדקני והמשמים של התרמלס. למרבה המזל, כשהכל נראה אבוד, בא שוב לעזרי שחר, אב טרי עם גישה בריאה לרעש איכותי, עם זוג שירים מצויינים של Mi Ami. מזל טוב שחר! מי ייתן ובנך בכורך יגדל עם צלצולים בלתי פוסקים באוזניים.

Crystal Antlers – Time Erased

Mi Ami – New Guitar

תגיות:   Crystal Antlers · crystal castles · Doves · Malkmus · Mi Ami · the decemberists · the music · Thermals · מוזיקה · מלקמוס · פייבמנט · פינקי · שחר · שיר4 תגובות