טאפאס וטאפאס

לפני הכל - יש לי יחס מעט אמביוולנטי לדפנה והעוגיות. מצד אחד, כבר משמיעה ראשונה ברור שמדובר באחת הלהקות המרשימות והכיפיות בסביבה, שלולא השמרנות האיומה של הרדיו המקומי הייתה ממזמן להיט אדיר. מצד שני, עודף חשיפה, מהתקופה שהאישה חרשה על אלבום הבכורה שלהם מבוקר ועד ערב, הצליח להמאיס עלי קצת את הלהקה. לשמחתי, להופעת הפרידה מתמר זיו, סקסופוניסטית הלהקה, הגעתי אחרי כמה חודשי התנזרות מהעוגיות (המוזיקליות, כאלו עם פירורים יש אצלי בבית בשפע), כך שהיה לי קל הרבה יותר להנות מהשירים המבריקים של דפנה קינן וחבריה. עוד עובדה משמחת הייתה שהלהקה זיהתה שהיא בין חברים – בסוג כזה של הופעה סביר להניח שמרבית הקהל מכיר היטב את הרפרטואר של הלהקה – ולכן לא חששה להשתעשע עם שיריה בצורה שתקרוץ למאזינים ותיקים (ואולי תרתיע מאזינים חדשים). כך, כללה ההופעה ביצוע של "סימפטי" בשפת המקור (צרפתית), ואירוח ממושך של רם אוריון שכלל ביצוע לשניים משיריו וביצוע של "דפנה פיק", אחד השירים הנשיים ביותר בתולדות הרוקנרול הישראלי, ע"י אוריון וללא דפנה. כעת רק נותר לראות איך יסתדרו החברים ללא תמר זיו, שקול הסקסופון שלה הוא אחד מסימני ההכר המובהקים של ההרכב, וכיצד יתקבלו שירי האלבום השני ע"י הקהל ("העתיד נראה מבטיח", מסתמן כבר עכשיו כלהיט).

מלוואח אשכנזי

באופן לא לחלוטין מפתיע, חלק גדול ממעט ההיפ-הופ שמצליח לתפוס את תשומת ליבי מגיע מאמנים לבנים. לא, לא מדובר בגזענות סמויה (כך לפחות אני מקווה) – אלא פשוט מחסור בפלואו שחור שגורם לאמנים הלבנים להיצמד יותר לרוקנ'רול מצד אחד, ולטרנטייבליזם מצד שני – שני מקומות שאני מרגיש בהם יותר בנוח מאשר עם ההיפ-הופ הקלאסי. אמנם יש אמנים שחורים שמצליחים לדבר לליבי – קול קית' או מאדליב לדוגמא, שהם כמובן אמנים עם פלואו הרבה פחות נקי ובלי טיפה של בלינג-בלינג, אבל אני עדיין מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לידיהם הלבנבנות של יוני וולף (זה בכלל נחשב היפ-הופ?) או הביסטי בויז. והנה השבוע, בזכות טיפ של עוזה החתולה, גיליתי עוד צמד, לבן עד לשד עצמותיו, שמצליח לקלוע לטעם ההיפ-הופ צר האופקים שלי. המוזיקה של Eyedea & Abilities לא מתוחכמת במיוחד, אבל אי אפשר להתכחש לאפקטיביות של השילוב בין הביטים האלקטרוניים לעבודת הפטיפונים והשירה של הצמד, שמדגדג היטב את מרכזי הסיפוק המידי במוח.

Eyedea And Abilities – This Story

Eyedea And Abilities – Hay Fever

Eyedea And Abilities – Junk

ואם כבר הזכרנו את עוזה, הרי שבזכותה זכיתי להכיר השבוע גם את הרוק הקאברטי של Neon Horse, מעין פוסט פאנק עם ניחוח טום ווייטסי. לא מאוד מקורי אבל מאוד מאוד משמח.

Neon Horse – Strange Town

Neon Horse – Follow The Man

Neon Horse – Some Folks

ופינקי מוסיפה – אחרי הפסקה ממושכת אני נאלצת לחדש את הופעתי בבלוג לאור השבחים שנמרוד מרעיף פה על החתולה מהבלוג המתחרה. האמת שהייתי שמחה לחזור כשבאמתחתי תותחים כבדים, אבל סוף השבוע האחרון השאיר אותי בעיקר עם היופי הצנוע של Goner, אלבומו החדש של אליאס אחמד. אם השם הזה נשמע לכם כמו מפגש פיסגה של איגוד מערבבי הטיח, חישבו שנית. המוזיקה של אחמד, אי שם באמצע שבין ג'ון פרושיאנטה ל-Six Organs Of Admittance, מצליחה לסמר את פרוותי בעיקר בזכות שילוב מדוייק בין עבודת גיטרה מצטיינת לשירה שנבלעת ברקע, ופועלת יותר ככלי נגינה מצמרר מאשר אלמנט מוזיקלי מוביל.

Ilyas Ahmed – Some Of None

Ilyas Ahmed – Two Breaths

תגיות:   Eyedea & Abilities · Neon Horse · six organce of admittance · אליאס אחמד · ג'ון פרושיאנטה · דפנה והעוגיות · הופעה · היפ הופ · הממלכה של עוזה · מוזיקה · עוגיו.נט · פינקי · רם אוריון · שיר4 תגובות

הסרט המתבסס על "הדרך" של קורמאק מקארתי הולך וקרב, ושבוע לאחר שסיימתי את קריאתו אני לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל מתרגמים את הספר הזה לפורמט קולנועי. אמנם המסגרת העלילתית – סיפורם של אב ובנו בעולם פוסט אפוקליפטי – לא ממש זרה לקולנוע האמריקאי, אבל מלבד כמה תיאורים גרפיים מזוויעים, וסצינות מתח בודדות, אין שום דבר קולנועי ברומן הזה. ספר עם מעט מאוד דיאלוגים, שהספרטניות שלהם מתנגשת היטב עם עולמם הפנימי של הדמויות (מה שעשוי לגרור כמות בלתי נסבלת של ווייס אובר, אולי האמצעי האנטי קולנועי ביותר בעולם). גם ההתפתחות העלילתית מועטה, ורבים מהאירועים והתיאורים נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב. בנוסף, גם פיתולי העלילה המעטים צפויים במכוון, כדרכה של הטרגדיה הקלאסית. בעיקר חסרות כאן תשובות – המפתח העלילתי לכמעט כל סרט אמריקאי מהזן ההישרדותי – לאף אחת מהדמויות אין שם, המטרה של המסע כולו מעורפלת גם עבור משתתפיה, ואפילו מהות האפוקליפסה (שלא לדבר על סיבה לקיומה) לא מובהרים כלל – ואם הסיום מעורר שמץ של תקווה בתוך האפילה, הרי שהוא גם מעלה יותר שאלות חדשות מתשובות.

מצד שני, ייתכן שהדרך לעשות זאת היא בדיוק הדרך שבה נקטו האחים כהן עם ספרו הקודם של מקארתי – כלומר, לא לשנות דבר. רבים מהצופים שיצאו מבולבלים מההקרנה של "לא ארץ לזקנים" ("ארץ קשוחה" במפיצית-ישראלית) בוודאי היו מרגישים מבולבלים הרבה פחות לו קראו את המקור הספרותי. לא כיוון שהספר אניגמטי פחות מהעיבוד הקולנועי, אלא כיוון שאת מוזרויות העלילה (דמויות סמבוליות לחלוטין, אכזריות שרירותית ועלילה משנית לכאורה שנמשכת הרבה לאחר פתרון הקונפליקט המרכזי) קל יותר לעכל במסגרת ספרותית מאשר במסגרת הקולנוע ההוליוודי. על כך חייבים להוריד את הכובע בפני האחים כהן, שהבינו שהספר הלא שגרתי של מקארתי יכול להפוך, כמו שהוא, לתסריט עילאי, שובר מוסכמות, דווקא בגלל חוסר ההתאמה שלו לתבנית ההוליוודית המקובלת. למעשה, התסריט כל כך נאמן למקור הספרותי (הצלחתי לאתר רק עלילת משנה לא משמעותית אחת שקוצרה במעבר לקולנוע) שאני חייב לתהות מה גרם לאקדמיה להעניק לאחים כהן, מלבד הפרסים המוצדקים להפליא על הבימוי והסרט, גם את פרס האוסקר על תסריט מעובד עבור תסריט שלא עבר כמעט אף עיבוד – מלבד, כמובן, הנטיה של האוסקרים לתגמל בדיעבד יוצרים שלא זכו למספיק הערכה בזמן אמת. האם יצליח במאי מנוסה הרבה פחות (ג'ון הילקוט האוסטרלי) לחולל את אותו הנס עם ספר קולנועי הרבה פחות (ובעיני, גם טוב פחות) – קשה להאמין, אבל התוצאה תהיה בוודאי שוות צפייה.

וכדי שלא תרגישו מרומים בהיעדר מוזיקה לסוף השבוע, הנה זוג שירים מתוך Alpinisms, אלבום הבכורה הלא לחלוטין חדש של School Of Seven Bells, שעוד לא הגעתי להכרעה בנוגע למקומו בנצח המוזיקלי שלי – אבל את השבוע האחרון הוא בהחלט עשה לי.

School Of Seven Bells – iamundernodisguise

School Of Seven Bells – Half Asleep

תגיות:   School of seven bells · אוסקרים · ג'ון הילקוק · האחים כהן · הדרך · לא ארץ לזקנים · מוזיקה · סרט · קולנוע · שיר4 תגובות

המדחום מראה 38.2. אני נשאר היום בבית.

שפעת נפוצה? לא עבורי. מאז בית ספר היסודי כמעט שלא הייתי חולה. וכשסוף סוף חליתי, זה נגמר לרוב ברופא שמודיע בפנים רציניות לאימי שמצבו של הילד יציב, והוא יחזור לאיתנו תוך שבועיים של אשפוז ושלוש שנים של תרופות נוירולוגיות. אבל לשכב במיטה, חולה בשפעת מזגנים, עם כוס מים, מדחום, חבילת דקסמול ושפע של רחמים עצמיים? זה כבר לא קרה עידנים. אפילו את 37 חודשי השירות הצבאי העברתי בלי אף גימל. הדבר הכי קרוב שזכיתי לו בשנים האחרונות זה לשכב קודח מחום ומבחילה בחדר המלון בסייגון, צופה באובאמה זוכה בנשיאות ומתפלל שהמצב לא יחמיר ואני אאלץ להזדקק לחסדיה של מערכת הבריאות הויאטנמית.

כמובן שתנאי המחיה של המתחלה המצוי השתפרו פלאים מאז הפעם האחרונה שזכיתי להתענג על יום חופש ללא נקיפות מצפון. לא עוד שידורים חוזרים של "ערי הזהב הנסתרות" מול "דודו מספר לגולו". Yes Comedy משדר ללא הפסקה קומדיות אמריקאיות סכריניות, מהסוג שמהנה לצפות בהם עם חצי אונה בתפקוד מלא. וניתן להעביר חיים שלמים במשחקי פלאש מטופשים באינטרנט. ויש גם מוזיקה, כל כך הרבה מוזיקה.

האמת שתור ההאזנה שלי מלא מתמיד והדסקטופ עמוס התיקיות מתחיל להראות כמו חלקת מצבות לאלבומים שלעולם לא ישמע קולם. אבל כמעט מחצית מזמני מוקדש לאלבום אחד ויחיד – The Fireflow Trade של Swimming, ששוחה  כבר כמה חודשים מתחת לרדאר של רוב אתרי המוזיקה מלבד זה של האנשים הטובים ב-"The line of Best Fit", שהעניקו 90% מוצדקים להפליא לאלבום הסוחף של הלהקה הבריטית עם הצליל הקנדי. Panthalassa מסתמן כבר עכשיו כאחד משירי הפתיחה של השנה, ולמרבה השמחה, מרבית שירי האלבום מצליחים לעמוד בציפיות שהפתיחה האדירה הזאת מייצרת.

הבעיה היחידה עם האלבום של Swimming (מלבד שם הלהקה המטופש) הוא הסירוב שלו להיטמע ברקע. נסיון להאזין לאלבום תוך כדי עבודה הסתיים בחוסר פרודקטיביות מוחלט, כששורות הקוד נעלמו מתודעתי בשירה אדירה. לצורך כך נוצרו אלבומים כמו Years, שם הבמה (המטופש לא פחות) של חבר ה-Broken Social Scene אוהד בן שטרית (הקשר הישראלי לא הוברר כהלכה). אלבום אינסטרומנטלי טעון אוירה שעובד היטב על הצד האחורי של המוח – מצויין כדי לעודד את נפשם של מתכנתים מיואשים, או, רק היום, להאזנה תוך שריעה במיטה והשתעלות לתוך ספר.

Swimming – Panthalassa

Swimming – Crash The Current

Swimming – Crescents

Years – Don't Let The Blind Go Deaf

Years – Are You Unloved

תגיות:   Swimming · years · ויאטנם · מוזיקה · מחלה · מתכנת מיואש · קנדה · שיר · שפעת מזגנים4 תגובות

אולי הדבר המאפיין ביותר בהופעה של ?Why בבארבי הוא קצב החלפת כלי הנגינה של חברי הלהקה. כל אחד מחברי הלהקה החזיק בידיו, במהלך הערב, קרוב לשלושה כלי נגינה שונים. האם מדובר בחבורה של מולטי אינסטרומנטלים מפוצצים בטכניקה? ממש לא. השימוש בכמה מהכלים הללו היה בסיסי להפליא, וסביר להניח שרבים בקהל יכלו לתפוס בהצלחה כמה מהעמדות על הבמה. אבל יוני וולף וחבריו העבירו את הגיטרות מיד ליד כפי שאנשים בקהל העבירו מיד ליד סיגריות מגולגלות – בגישה שמוזיקה חיה היא חוויה שצריך לחלוק בה, ולא איזו מטלה שמערבת ארבעה אנשים על במה שכל אחד מהם ממלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

מרענן לראות להקה שזוכרת עד כמה מוזיקה טובה היא דבר פשוט – כמה אלמנטים בסיסיים שמתחברים היטב יחדיו, בלי ניסיון להעמיס על האוזן או להרשים יתר על המידה. וולף עצמו, לדוגמא, נע רוב הזמן בין אורגנית פרימיטיבית עם מקש וחצי, ותיפוף בעמידה – תוך שהוא עוקף בחינניות את קשיי קורדינציאת היד-רגל שמלווה מתופפים על אמת. זה כמובן לא באמת משנה – המוזיקה של ?Why הייתה ממשיכה להתקיים גם אם היו מפשיטים אותה בהדרגה מכל תפקידי הכלים והאלמנטים המוזיקליים – כולם מלבד, כמובן, קולו של יוני וולף.

וזאת גם הסיבה לשמה התכנסנו שמה באותו הערב. וולף שיחרר לחלל הבארבי כמה מהשורות היותר מקסימות שהקירות העבשים של המועדון שמעו מימיהם. הקהל, מצידו, החזיר כמות עצומה של אהבה לעבר הבמה, כולל כמה בנות ביציע ששרו בהתרגשות כל מילה ומילה  – נדמה לי שאין להקה שתגיע לארץ בלי לפגוש מעריץ אחד לפחות שמשוכנע שמדובר בדבר הגדול ביותר מאז הפיתה העיראקית, ול-?Why, כך נראה, היו כמה וכמה כאלו בקהל. לא מפתיע, אם כך, שכשוולף, במחווה שלמה ארצית משהו, הפנה את המיקרופון לקהל בשורת הסיום These Few Presidents, רבים – ואני ביניהם -  הבטיחו את מקומם בהלוויתו.

עדכון: לשמחתי, שמוליק כץ העלה לבלוגו את מרבית ההופעה, באיכות מצויינת. בחרתי לאמבד כאן את Good Friday, לא אחד השירים האהובים עלי של הלהקה, אבל אחד הביצועים הטובים בהופעה – דווקא כיוון שגירסאת האלבום המינימליסטית אפשרה שפע של אלתור (The Hollows הלהיטי והמופק להפליא, לדוגמא,  נשמע קצת חלול על הבמה).

גרמני עם Wii

שתי הפתעות נעימות היו לי בהופעה של  Notwist ביום חמישי. הראשונה הייתה כמות האנשים. מהרגע ששמעתי ששחר ורנן מביאים לארץ את נוטוויסט התחלתי לחשוש שזה עשוי להתגלות כפלופ – הרי מדובר בלהקה שהקרוסאובר שלה למיינסטרים הישראלי קרה לפני כמעט עשור, ומעולם לא הצליחה ליצר הייפ אינדי אמיתי. כמובן שפשוט לא הוצאתי את הראש של מהתחת של פיצ'פורק מדיה למספיק זמן כדי לשים לב שבין הקוראים הפלצנים של מגזיני מוזיקה נחשבים בעיני עצמם לבין האנשים שהרדיו שלהם נתקע לנצח על תחנה צבאית מפוהקת יש עולם שלם של מאזיני מוזיקה שזוכרים חסד נעורים ללהקה הגרמנית הוותיקה. מבין שלושת הלהקות שראיתי בשבועיים האחרונים בבארבי, נוטוויסט, כך נדמה לי, הביאו את הכמות הרבה ביותר של קהל – לא מעט בזכות עבודת השיווק המצוינת של החבר'ה במונוקרייב.

ההפתעה השניה הייתה הביצועים של הלהקה על הבמה. בשיחה שהייתה לי עם שחר לפני כמה חודשים הוא סיפר לי שהוא היה בהלם כשהוא ראה אותם על הבמה. אני לא בטוח שהתרשמתי מהלהקה באותה מידה – אבל אני בהחלט מבין מהיכן ההלם הזה מגיע. נוטוויסט לקחה את התדמית האלקטרונית הרכה שיוצרים אלבומי האולפן שלה וריסקה אותה על בימת הבארבי בזעקת דיסטורשן ובצפצופים אלקטרוניים. אף שיר כמעט לא היה חסין למתקפה הזאת – גם לא "Pick Up The Phone" הלהיטי, שאחראי בוודאי לבדו על חצי מהאנשים שהגיעו להופעה, שזכה לביצוע מחורע להפליא, כולל שימוש מושכל בקצה הצפוני והצורם של סקאלת המיתרים בגיטרה החשמלית. שירים אחרים זכו להפוך לחגיגת רייב קטנה, או נבנו בעדינות עם סימפולים עצמיים שבנו היטב את המתח עד לשיא של השירים.

אני לא בטוח איך שאר האנשים בקהל קיבלו את ההפתעה חורכת האוזניים שהכינה להם הלהקה (שההופעה שלה הייתה שוות ערך, להערכתי, לחצי שנה בתותחנים), אבל בעיני ההופעה הייתה בית ספר בבניית פרסונה בימתית – כיצד לוקחים את השירים המקוריים ומותחים אותם בדיוק עד נקודת הגבול, רגע לפני שהם מתחילים לאבד את האחיזה במקור. הלוואי שכל להקה שמגיעה לכאן תעז להפתיע ככה.

לסיכום השבועיים האחרונים – היצירתיות הגרמנית ניצחה בנוק אאוט את הטכנוקרטים הצרפתים, אבל גם הם נכנעו לבליץ של יהודי קטן עם שפם. אכן, צדק היסטורי נעשה בבארבי.

וכמה הערות קטנות לסיום:

• בפעם השניה החודש אני חייב להחמיא לסאונד המשתפר של הבארבי, שלא היה צורם גם ברגעים הכי חורכים בהופעה של נוטוויסט.
• הריח של הבארבי, לעומת זאת, חסין גם בפני כביסה. אני לא מחסידי רדיפת המעשנים, אבל ראבק, עם תנאי האוורור של מועדוני ההופעות בארץ לא יזיק אם אנשים יתאפקו קצת.
• מישהו נענה להזמנה של יוני וולף להצטרף ללהקה על החוף אחרי ההופעה? יש רשמים?
• לראות חבר להקה עומד על במה מול לפטופ או קונסולה לא מפתיע אף אחד – אבל כמה מכם ראו גרמני עם מראה של אחד הניהיליסטים מ"ביג לבובסקי" מעביר חצי הופעה עם זוג שלטים של נינטנדו Wii בידיים?
• בנוגע לחימומים – הלב והכוונות של Dysfunctional Heroes היו במקום הנכון, אבל הם פשוט לא נשמעו מלוטשים מספיק. The Walking Man לעומת זאת, נמצאים מבחינה מוזיקלית רמה אחת או שניים מעל רוב סצינת המוזיקה המקומית, אבל גלעד כהנא, לפחות בעיני, טרחני וחופר בעברית, ובנאלי באנגלית. אם רק היה אפשר להשתיל את הלב וחוסר היומרה של  הראשונה ביכולת הטכנית של השניה, היינו מקבלים אולי הופעת חימום מושלמת.
• אין לי מושג איך מתכוונים לדחוס לבארבי את כל הקהל שירצה להגיע להופעה של קלקסיקו – אבל הייתי ממליץ לכם להשיג כרטיסים ומהר – יש לי הרגשה שזה הולך להיות השיא האמיתי של הקיץ המוזיקלי הנפלא הזה.

תגיות:   Dysfunctional Heroes · m83 · notwist · The Walking Man · Why? · בארבי · הופעה · מונוקרייב · קלקסיקו9 תגובות

"מקצוענות קרירה" – כך הייתי מגדיר בשתי מילים את ההופעה של M83 בבארבי. לא שהיה רע, חס וחלילה – ההופעה הייתה קצרה, דחוסה (מלבד הפתיחה האמביינטית המעט ארוכה מדי), ומשופעת בשירים מעולים. אנטוני גונזלס רוקח מלודיות נפלאות, והוא וחבורתו ביצעו אותם על הבמה בצורה מושלמת, וגם הסאונד בבארבי היה אולי הטוב ביותר ששמעתי במקום, מבלי לגרום לשמץ של צלצולים באוזניים.

בכל זאת קשה היה לי להתרגש באמת. לא שאין רגש במוזיקה של אנטוני גונזלס, אבל מדובר בסוג הרגש שפועל במרחב שעל הבמה, לא כזה שממלא את חלל המועדון ועוטף את הקהל. העמידה של שניים מחברי הלהקה בפרופיל לקהל אולי התאימה לקו המוזיקלי ולצד הטכני, אבל בנתה חומה של ניכור בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל הפאסיבי שצופה בהופעה – והעובדה שחבר הלהקה היחיד שפנה לקהל, המתופף (הוירטואוז) לוק מורין, עשה זאת מאחורי חומה אמיתית (שקופה ואקוסטית) לא סייעה בשבירת הקרח. מול המתופף המדויק המוקף חומה, לא יכולתי שלא להעלות בזכרוני את מימי פרקר, עומדת בקדמת הבמה עם שני מקלות מכוסי ספוג, ונותנת את מופע התיפוף העירום, המרושל והנפלא ביותר שראיתי מימי.

עוד שבוע וחצי יופיעו ?Why על אותה במה, ואפשר לקוות שאצל יוני וולף צפויה תופעה הפוכה – הרבה פחות מקצוענות בימתית, הרבה יותר מגע עם הקהל – כמו שהופעה צריכה להיות.

פצצות למוחות

אם יש דבר גרוע יותר מלשמוע שיר מעולה ואלמוני ברדיו, הרי זה לשמוע שיר מוכר ומעולה ברדיו, מבלי יכולת לקשר אותו לשם האמן. מי יודע כמה מתאי המוח שלי מבוזבזים על פצצות זמן בתת מודע – מלודיות מוכרות שאיבדו את החוט המקשר לשם האמן ולזמן והמקום בו שמעתי אותם – רק מחכות לצלילים שיחזירו אותם לצד המודע של המוח.

למרבה המזל, התחנה היא קול הקמפוס, וכמה ימים מאוחר יותר כבר היה אפשר למצוא את הפלייליסט באתר המצוין ולפתור את החידה -  מדובר ב-Cave Mouth של Clues, קרובה רחוקה של הארקייד פייר, שמציעה את אותם הצלילים באדרת קצת פחות ידידותית – מעין גירסא אפלולית ומטרידה יותר של להקת האם. מפתיע לגלות כמה מהר הצלחתי להעלים מזיכרוני אלבום שכל כך חיבבתי בשמיעה ראשונה ושניה, ובאיזו קלות יכול שיר בודד, ברגע הנכון, להחזיר אותו למקום הראוי בתודעתי (ותודה לאמיר עטר מקול הקמפוס).

Clues – Remember Severed Head

Clues – Perfect Fit

Clues – Cave Mouth

ולסיום – אם התחילו לעלות לי ספקות בנוגע לזהות אלבום השנה שלי, הגיע הקליפ של Triangle Walks והזכיר לי שהשנה הזאת, כנראה, היא השנה של Fever Ray. השיר עצמו הוא לא אחד משיאי האלבום, וגם הקליפ פחות מוצלח משני קודמיו, אבל כל זה מתגמד אל מול השירה החייזרית, המחניקה, של קארין דרייג'ר אנדרסון, שלא מרפה ממני מאז הפעם בה שמעתי אותה לראשונה.

תגיות:   arcade fire · clues · Fever Ray · low · m83 · Why? · בארבי · הופעה · וידאו · מוזיקה · שיר6 תגובות