טאפאס וטאפאס

לפני הכל - אני חייב להודות שלא נפלתי מהרגליים מההופעה של ZU (תודה לעידו על ההמלצה!), שהכישרון הטכני הבלתי ניתן לערעור שלהם לא מגובה בערך מוסף שיוצר הופעה בלתי נשכחת באמת. ובכל זאת, הייתה איזו תחושה של נורמליות אתמול בלבונטין. העובדה שלהקה אלמונית במיוחד מצליחה למלא את החלל הלא קטנטן של המועדון בזכות שמועות מפה לאוזן (כשלקהל המסורתי של הלבונטין מצטרפים גם אי אלו חובבי מטאל שהסאונד הקשוח של הלהקה האיטלקית פונה לאוזנם) נותנת שמץ של תקווה להתפתחות של סצינה בריאה בארץ. משמח היה גם לגלות שהסאונד היה סביר בהחלט (בניגוד לחוויות לבונטין קודמות), ושכל הערב (שכלל שתי הופעות חימום ראויות בהחלט תוצרת הארץ + מנה עיקרית משביעה מהמטבח האיטלקי) הסתיים כבר בחצות, שעה ידידותית לשכירים שבינינו, ובלי עיכובים או תקלות.

אם הייתם ואהבתם – נסו גם את שתי הלהקות הנורווגיות, שבהחלט מזכירות את ZU, עליהן כתבתי כאן.

אני חושב שכבר ציינתי כאן את אהבתי ל-Liars, שיושבת אצלי במקום טוב ברשימת הלהקות הגדולות של העשור ההולך ומסתיים. והנה הצלחתי לפספס את עובדת קיומה של "These Are Powers", להקתו של פאט נוקר, לשעבר חבר בליארז. נוקר השתתף הבכורה המרהיב של הלהקה, כאשר זאת עוד נחשבה לאחות המרושעת של הראפצ'ורס, ועזב לפני שהליארז עקרו לברלין והחלו בשרשרת ניסויים מוזיקליים שהסתיימו ב-"Drum's Not Dead" המופתי.

בעוד הליארז קרובים ללהשלים שנתיים של דממה יצירתית, "These Are Powers" מתקיפים לאחרונה בכל החזיתות. אלבום הבכורה שלהם, Terrific Seasons, חזר לתודעה עם הוצאה מחודשת לפני כשלושה חודשים, ואילו אלבומם השני  All Aboard Future, יוצא בימים אלו ממש. למרבה ההפתעה, המוזיקה של הלהקה מזכירה יותר את הליארז המאוחרים (עם קמצוץ של ה-Crystal Castles) מאשר את המוזיקה שהלהקה עשתה בתקופה שנוקר היה חלק ממנה – מה שמעורר תהיות לגבי "חילוקי הדעות האומנותיים" שגרמו, על פי הדיווחים, לפרישתו של נוקר מהליארז.

כמובן שאפשר לפתור את הלהקה של נוקר כחקיינים של הליארז, אבל גם חיקוי צריך לדעת לעשות, ו-"These Are Powers" מצליחים לייצר מוזיקה שיש לה צידוק  גם שלא כמחווה ללהקת האם. אמנם אין פה שום דבר ברמה של "Drum's Not Dead" – אבל גם הליארז הגיעו להישג הזה רק באלבומם השלישי.

These Are Powers – Makes Visible

These Are Powers – Easy Answers

These Are Powers – Adam's Turtle

ואם כבר פתחנו בסיכומי העשור, הרי ש-"Source Tags And Codes" של "And You Will Know Us By The Trail Of Dead…" הוא ללא ספק הסוס השחור של רשימת אלבומי העשור שלי. כפי שכתבתי עליו פעם (בפעם הראשונה שכתבתי על מוזיקה אי פעם), מדובר באלבום שמכיל כמעט כל אלמנט מוזיקלי בלתי נסבל בעיני – מלא בחשיבות עצמית (ראו, לדוגמא, את שם הלהקה), רציני להחריד, עם אסתטיקה ועולם דימויים מטאליסטי -  ועדיין מצליח להיות אחד האלבומים הטובים ששמעתי מימי.

היה לי פחות או יותר ברור כיצד ישמע האלבום הבא של הלהקה – ניסיון כושל לשחזר את ההצלחה של אלבומם הקודם. אבל ה-Trail Of Dead הצליחו להפתיע עם Worlds Apart – אלבום כל כך עייף ורדוד, שהוא אפילו לא נשמע כמנסה ללכת בעקבות קודמו. מאז איבדתי את מרבית העניין שלי בלהקה. Source Tags And Codes נרשם אצלי כהישג חד פעמי של להקה בינונית למדי.

לכן אלבומה החדש של הלהקה, The Century Of Self, תופס אותי מעט לא מוכן. מדובר, ללא ספק, בחזרה לצליל של האלבום הנפלא ההוא – ואכן כל האלמנטים מתייצבים פה במקום: הסאונד הבומבסטי, המעברים החדים שבין רגיעה למתקפה, והליריקה והשירה ההיסטרית של קונרד קילי, הסולן.

וכצפוי מדובר גם באלבום הראשון של הלהקה, מאז Source Tags And Codes, שאני מצליח להקשיב לו בלי להתעצבן, ולפרקים מוצא אותו מהנה ממש. ועדיין, הוא רחוק מלעורר בי את ההתרגשות שעורר בי אותו אלבום מופלא. עם זאת, ייתכן בהחלט שאני שופט אותו מראש – שהסלידה שפיתחתי מהלהקה, והסבלנות ההולכת ופוחתת שלי לאסתטיקה הפטליסטית של המוזיקה שלה, מונעת ממני להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. אך כיוון שכל האזנה מרככת אותי יותר ויותר, נותר רק לחכות ולראות האם The Century Of Self הוא האלבום שיחזיר לי את האמון בלהקה שעליה כבר ויתרתי לחלוטין.

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Isis Unveiled

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Bells of Creation

…And You Will Know Us By The Trail Of Dead – Inland Sea

אחרי הכל - החברים ממונוקרייב ביקשו שאפרסם את הוידאו הבא. וכיוון שמדובר בזוג גברים רבי עוצמה שזוכרים במעורפל איך אני נראה, לא נותרה לי ברירה אלא להענות לבקשתם.

 * כל קשר בין כותרת הפוסט לתוצאות הבחירות מקרי בהחלט

תגיות:   crystal castles · liars · trail of dead · ZU · הופעה · וידאו · מונוקרייב · פורצה איטליה · שיר2 תגובות

כמה שנים של הנאה ממוזיקה חדשה נותרו לי? המוח, כידוע, הולך ונאטם משנה לשנה, מתקשה יותר ויותר לעכל מידע חדש, לפתח ערוצי מחשבה חדשים – להתגבר על התבניות שהולכות ומתקבעות בו. האם גם אני בדרכי להפוך לקשיש נרגן שמתלונן שפעם הנוער הדר פני זקן והאזין ל-Fuck Buttons ולא לכל הרעש שהילדים של היום מאזינים לו?

וגם במצבי הפרה-חטיארי, המשימה הסיזיפית של האזנה לעוד ועוד מוזיקה חדשה הופכת למתישה משנה לשנה. יותר מדי פעמים אני מוצא את עצמי מאזין, כמעט בכוח, לאלבומים שסירבו להיקלט בפעם הראשונה והשנייה, רק על מנת לנסות ולהבין המלצה של מישהו שעל טעמו אני סומך, או את אותו "הייפ" חמקמק שהולך ומתרחק ממני מרגע לרגע. לפעמים זה עובד (אנימל קולקטיב), לפעמים הרבה פחות (פליט פוקסס) – אבל זה תמיד מעורר געגועים להתלהבות המיידית שהופכת להיות נדירה יותר ויותר.

קשה להגדיר מה בדיוק מיוחד באלבום החדש של  Hush Arbors(קית' ווד). אולי זה השילוב המדוייק בין צליל הפולק הפסיכדלי, שהוא לא ממש פולק ולא ממש פסיכדלי, שמזוהה עם שותפו המוזיקלי בן צ'סני (Six Organs Of Admittance) יחד עם שירה לא לחלוטין נקייה, מעט מרוחקת ועדיין חודרת היטב. מה שבטוח הוא שבעוד שעם המוזיקה של צ'סני אני נאבק כבר כמה שנים (בעיקר בזכות ההמלצות החוזרות ונשנות של יאיר), שעל כל קטע שאני מתאהב בו יש שיר שגורם לי לפיהוק עמוק, את האלבום של Hush Arbors אהבתי כבר מהרגע הראשון. בדיוק כשהתחלתי לחשוש שהמוח שלי כבר הפך לספוג אמבטיה ישן, כזה ששום כמות של מים כבר לא תרכך אותו.

ועוד בפינת הסיפוקים המידיים, Ambulance, שיר הנושא של האי פי החדש והקצרצר של Gullivers, עושה את מה שכל כך הרבה להקות פוסט פאנק בימינו עושות, רק קצת יותר טוב. ואם כבר הזכרנו את יאיר – רוצו לבלוג שלו להאזין לפאנטום באנד, שעם כל שמיעה אני מסכים יותר ויותר עם הסופרלטיבים שנשפכים שם עליהם.

Hush Arbors – Rue Hollow

Hush Arbors – Gone

Hush Arbors – Water II

Gullivers – ambulance

 ופינקי מוסיפה – שלא תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט מעריכה את הזכות שנפלה בחלקי לגדול כחתולת בית מפונקת ומטופחת. ועדיין, אחרי תשע שנים בין ארבע קירות, עם יציאות נדירות לצורך מעבר דירה, או גרוע מכך, ווטרינר – מה הפלא שמדי פעם אני מנסה לברוח?

לכן שמחתי למצוא לראות את ההמלצה של שחר על Three Trapped Tigers, להקה שהשם שלה מתאר במדויק את החיים שלי ושל זוג אחיי (כלומר, אם נמרים היו חיות קטנות בהרבה שישנות שש עשרה שעות ביממה וניזונות משקית), ועוד יותר שמחתי לגלות שהמוזיקה שלהם היא ממש כוס התה שלי (כלומר, אם תה היה מגיע פושר ומאסלה). כיוון שעוד טרם שמתי את טלפי על האי פי המלא, אני פשוט אתן קישור לשירים באתר של שחר. נכון שקיים חשש שהוצאות התעבורה ימוטטו אותו כלכלית והוא יאלץ לסגור את חברת ההפקות שלו, אבל זה לא שהיו נותנים לי לצאת להופעה הבאה.

Three Trapped Tigers – 1

Three Trapped Tigers – 4

תגיות:   gullivers · hush arbors · Phantom Band · six organce of admittance · Three trapped tigers · זקן נרגן · יאיר · ספוג ישן · פינקי · שחר · שיראין תגובות

מה לעזאזל חושבים לעצמם חברי הלהקות הללו כשהם באים לבחור לעצמם שם? הנה כלל: אם השם של הלהקה שלך הוא התחכמות חסרת פואנטה, רפרנס תרבותי לאיזה פיסת טראש חסרת משמעות, או סתם דאחקה לא מצחיקה אתם יכולים להיות או:

א. להקה שכולם יתלהבו מהם באלבום הראשון, יקטלו באלבום השני, ולא יטרחו לבקר באלבום השלישי.

ב. להקה שאף אחד לא יסבול מהרגע הראשון.

וכלל אצבע מעט יותר פשוט – אם שם הלהקה שלכם כולל יותר משלוש מילים, הסיכוי שלכם להירשם בספרי ההיסטוריה של הרוק קטן משמעותית. בעוד שלושים שנה, שהבי בי סי יחליט לעשות תוכנית טלויזיה על הרוק של תחילת המאה, מה הסיכויים שהתוכנית תיפתח בתיעוד הופעה היסטורית של Clap Your hands say yeah? האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את המגיש הבריטי טוען בלהט כי "את ההיסטוריה של הרוק במאה ה-21 נוהגים לחלק ללפני ואחרי האלבום השלישי של Be Your Own Pet"?

לכן מכעיס למצוא להקה עם פוטנציאל שאוחזת בשם טיפשי להפליא. לא, אני לא שומע את קול פעמוני ההיסטוריה, אבל "Oh No Forest Fires" שייכים, לכל הפחות, לקטגוריה א' לעיל – חמודים כצפוי אבל לא מתנחמדים מדי. קחו לדוגמא את הסינגל הראשון שלהם, "It's not fun and games unless someone loses an eye", שעושה פניית פרסה מבורכת בדיוק כשהוא מתחיל להישמע שגרתי מדי או את  "Swing And A Misdemeanor" שנשמע פחות או יותר כמו השיר שמודסט מאוס היו צריכים להקליט, במקום Float On, ביום ההוא שהם קמו בו במצב רוח טוב. וכיוון שהדבר היחיד הקצר מאורך חייה של להקה עם שם מטופש הוא אורך חייו של פוסט בבלוג עם שם מטופש, כנראה שאף אחד לא יזכור לי את ההמלצה הזאת כשהם יתחילו לעלות לכולם על העצבים.

Oh No Forest Fires – Its Not Fun And Games Unless Someone Loses An Eye

Oh No Forest Fires – Swing and a Misdemeanor

Oh No Forest Fires – We Fit Our Charm

וגם אלבום חדש לג'ון פרושיאנטה. אחרי שני אלבומים ממעמקי גיהינום ההרואין, העלמות ממושכת לצורך גוויעה איטית, חזרה לחיים כנגד כל הסיכויים ומתקפה יצירתית במסגרתה הוציא שישה אלבומים בשישה חודשים שאחריה שתיקה כמעט מוחלטת במשך 4 שנים (את פועלו במסגרת הפפרז אני מעדיף להדחיק). אז איך האלבום החדש? לא הטוב בדיסקוגרפיה של פרושיאנטה וטיפה מאכזב ביחס לזמן שעבר (אלבומים טובים יותר הוא הקליט בהפרשים של שלושה שבועות), אבל גם בהחלט לא הגרוע באלבומיו או אלבום רע בשום צורה.

אולי הדבר החשוב ביותר באלבום הזה הוא עד כמה עצם קיומו הוא מובן מאליו. הרי עד לפני כמה שנים פרושיאנטה היה אחד מהאמנים האלו שכל אלבום שלו עשוי להיות מתנת הפרידה שלו למעריציו. עכשיו, כשנראה שהסכנה חלפה, צריך להתרגל לחשוב עליו במושגים של אמן הקלטות סטנדרטי – עם אלבום כל כמה שנים וסיבובי הופעות סדירים.

וכיוון שאני לא מהרומנטיקנים של הסבל – אותם אנשים המאמינים שאומנות טובה חייבת לבוא מהחיים בתחתית, ומוזיקאים חייבים לחיות על הסף על מנת לייצר אומנות ראויה לשמה (בעיקר כשכמה מהמוזיקאים האהובים עלי בהחלט עושים רושם של טיפוסים יציבים בנפשם), אין מבחינתי שום סיבה שלא להיות אופטימי בנוגע לפאזה החדשה והבריאה יותר בקריירה של פרושיאנטה. מה שכן, האלבום הבא יצטרך להיות קצת יותר טוב בשביל להרשים אותי באמת.

John Frusciante – Enough Of Me

John Frusciante – Unreachable

 ופינקי מוסיפה – בצעד נדיר אני נאלצת להסכים עם נמרוד על הקטילה של האלבום האחרון של מארס וולטה. אמנם אני מאלו שהיו לחלוטין בעדם באלבומיהם הראשונים, אבל אין ספק שבשלב כלשהו הם חצו את גבול הפלצנות הנסבלת. אני חייבת להודות שלא ממש עקבתי אחרי קריירת הסולו של עומר רודריגז לופז, סולן הלהקה (וגם חבר טוב של ג'ון פרושיאנטה, ובעל שם טיפשי משל עצמו), שהוציא איזה שנדיבריליון רליסים בשנים האחרונות. לכן הופתעתי לגלות עד כמה מוצלח אלבום הסולו החדש שלו, Old Money – במקום לקחת את כל חומרי הגלם ולערבב עד קבלת קלקול קיבה מוזיקלי (וכאב ראש פיזי), כפי שהוא עושה באלבומים של המארס וולטה, לוקח רודריגז לופז כל אלמנט ונותן לו את הכבוד המגיע לו. התוצאה היא לפרקים מפעימה, ולא פחות חשוב – לא מעצבנת בשום שלב. ממש כאילו מר רודריגז לופז מצא יום אחד מקל על הכסא שתחתיו, תהה "מעניין מאיפה זה יצא?" והלך להקליט אלבום – עכשיו נותר לו רק לעבור ניתוח להסרת שם אמצעי.

Omar Rodriguez Lopez – Private Fortunes

Omar Rodriguez Lopez – Trilateral Commission As Dinner Guests

תגיות:   mars volta · Oh No Forest Fires · אלבום · ג'ון פרושיאנטה · מודסט מאוס · עומר רודריגז לופז · פינקי · שיר · שם טיפשי3 תגובות

ה-Silver Jews מתפרקים. רק לפני ארבע שנים ההצהרה הזאת הייתה בלתי אפשרית. במשך שש עשרה שנותיהם הראשונות היהודים הכסופים היו ישות בלתי קיימת, כמעט ג'אנדקית – שלא העניקה שום סימן חיים למעריציה מלבד הטיפטוף האיטי של אלבומים – כזאת שלא צריכה להתפרק, אלא רק לשקוע חזרה באלמוניות ולהתנדף. והנה, שלוש שנים אחרי שדיויד ברמן עלה לראשונה על במה, והפך את ה-Silver Jews ללהקה של ממש, ושנתיים וחצי מאז שעלה גם על במותינו, הוא מפרסם הודעה, פתלתלה להפליא כדרכו, בה הוא נפרד ממעריציו ומודיע על הפסקת פעילות הלהקה, רגע לפני שהוא כותב את שיר התגובה ל-"Shiny Happy People".

אני חייב להודות שגיליתי אדישות מסויימת לשני אלבומיה האחרונים של הלהקה. אבל מדובר עדיין בהרכב ששיחרר את האלבום האהוב עלי בכל הזמנים – ושההופעה שלו בישראל, על כל מגרעותיה, הייתה אחת מהחוויות הבלתי נשכחות בחיי. האם השירים של "Lookout Mountain, Lookout Sea"  יהיו האחרונים שדיויד ברמן יכתוב אי פעם? אני לא משוכנע. אבל קשה להאמין שמישהו יצליח להעלות אותו שוב אל קדמת הבמה, למקום שמעולם לא נועד לו.

 "My father came in from wherever he'd been and kicked my shit all over the room" (Blue Arrangements)

שעה מאוחר יותר מפרסם ברמן הודעה נוספת, בה הוא מתוודה על "סודו הנורא ביותר" – הגרוע מהתמכרותו לקראק ונסיונות ההתאבדות שעבד. אביו של ברמן, כך מתברר, הוא ריצ'רד ברמן, לוביסט שמרני ובן בריתם של התאגידים האמריקאים הגדולים. האם דיויד ברמן, שמתכנן לפצוח בקריירת תסריטאות, מצא את התסריט הראשון בסיפורו שלו עצמו? מצד שני, כל מי שזוכר את בנו החקרן של לוביסט חברות הטבק ב"תודה שעישנתם" המצויין יודע שהסיפור הזה, לפחות בחלקו, כבר סופר.

ובנימה אחרת – פוסט פרי עטי התפרסם  בבלוג "Five Things I Love About Israel". בכמעט חצי השנה שבה הפוסט הזה ישב במגירות הוירטואליות שלי ושל עומרי, בעל הבלוג, הוא איבד לא מעט מהרלוונטיות שלו – אבל אני עדיין מרוצה למדי מהתוצאה הסופית.

Silver Jews – Blue Arrangements

Silver Jews – The Wild Kindness

Silver Jews – Tennessee

תגיות:   five things I like about Israel · silver jews · דיויד ברמן · פרידה · שיר4 תגובות

כבר ניחשתי כאן שכמה מהאלבומים הטובים של 2008 אני צפוי לגלות באיחור אופנתי. פשוט לא שיערתי שהרגע הזה יגיע זמן כל כך קצר אחרי סופה.

הראשון הופיע בסיכום השנה המצויין של נועה, שעדיין לא סיימתי לעכל את כל האוצרות החבויים בו. למעשה, לא הייתה סיבה שלא אגלה את Apollo Sunshine  עד עכשיו – את השם שלהם שמעתי מספר דו ספרתי של פעמים השנה, בצמוד להרבה להקות אהובות (אוף מונטריאול בעיקר), ועדיין הצלחתי להימנע מלהקשיב להם. חבל, כיוון ש-Shall Noise Upon הוא כנראה התרופה הטובה ביותר של 2008 לאכזבה שהאלבום האחרון של המונטריאולים.

גם שטרחתי והתיישבתי להקשיב לאלבום המלא, הפתיל הקצר שלי (ולמי אין פתיל קצר בימים אלו של זרם מוזיקה אינסופי) כמעט והכשיל אותי. מסיבה לא ברורה ההתחלה של האלבום הוא אולי החלק החלש ביותר שלו -  לא ממש רע, אבל בהחלט לא מלהיב. אבל ברגע שעוברים את שיר הנושא הקצרצר,  הכל משתנה. בשורה ארוכה של מעברים חדים מעניקים Apollo Sunshine לאלבום הקצר הזה נפח שמעט מאוד אלבומים מ-2008 הגיעו אליו. מ-Brotherhood Of Death הבלוז אקפלוז'ני, דרך happiness הבארוקי ו-The Funky Chamberlain ה…(הפתעה הפתעה) פאנקי ועד ל-Money האקוסטי. גם מקומם של המקצבים המקסיקניים בסגנון קלאקסיקו ("Honestly") או הקאנטרי ("Fog and Shadow") לא נפקד.

מה שאולי הכי מפתיע באלבום הזה הוא עד כמה חסר מאמץ הוא מרגיש – כמו אלבום שרק מגרד את הפוטנציאל הגלום בלהקה הזאת. אם התחושה הזאת אכן נכונה, לא נותר אלא לצפות לרגע בו שפע הרעיונות הנפלאים שמציגה הלהקה הזאת יתאחדו ליצרה שלמה וממוקדת – כזאת מהסוג המטלטל באמת.

Bodies Of Water הם אולי ההפך הגמור מ-Apollo Sunshine – להקה עם יומרה אדירה שהמוזיקה שלה לא תמיד מצליחה לכסות. אבל מה שלא כל כך עבד באלבום הבכורה שלהם, עובד טוב הרבה יותר באלבומם השני, "A Certain Feeling". לא כל השירים פה מוצלחים – וכשהם לא טובים, הבומבסטיות הופכת אותם למעצבנים למדי. אבל אלו שאכן עובדים, כמו הסינגל Under The Pines הנפלא (תודה לאיל הבלתי נלאה על הקישור לקליפ), חודרים מתחת לעור ומשאירים צמרמורת אדירה. בניגוד לקודמתה בפוסט, לא הייתי בונה ציפיות סביב Bodies Of Water – להקות מהסוג הזה נוטות להישרף באש היומרה של עצמן. אבל בינתיים, הם בהחלט מומלצים לכל אלו מביניכם שנתקפו בפרץ נוסטלגיה למוזיקה של נעוריהם, אי שם ב-2008.

Apollo Sunshine – Brotherhood Of Death

Apollo Sunshine – We Are Born When We Die

Apollo Sunshine – Honestly

Of Water – Gold Tan Peach And Grey

Bodies Of Water – Water Here

 ופינקי מוסיפה – לעשות רימיקס ל-Crystal Castles זה קצת כמו ליצר את גליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" מנייר טואלט ממוחזר – התוצאה לא ממש שונה מהמקור, וגם השימושיות נותרת זהה. ועדיין, גם אם הרמיקס של "Joe And Will Ask" ל-Air War, אחד הטראקים המגניבים ביותר מאחד האלבומים האהובים עלי ביותר מ-2008, לא מוסיף הרבה על המקור, עדיין מגניב לשמוע את הביט המופלא הזה מתפצח שוב ושוב בידיהם האמונות. ואם מתחשק לכם להזיז את הישבן למשהו קצת יותר חדש, תנו האזנה לפיסת האלקטרוניקה השוגייזית ורקידה בעת ובעונה אחת של "The Big Pink", שלמיטב ידיעתי טרם יצא להם רליס מסודר.

Crystal Castles – Air War (Joe And Will Ask? Remix)

The Big Pink – Too Young To Love

תגיות:   Apollo Sunshine · Bodies Of Water · crystal castles · Joe and Will Ask · of montreal · the big pink · אלבום · פינקי · שירתגובה אחת