מתישהו במהלך ההופעה של LCD Soundsystem עלתה בראשי התהייה – האם אני צופה, בבמה מולי, במוזיקאי החשוב ביותר של העשור האחרון?
טוב, הצהרה כזאת צריך קצת לסייג. אמצעי המדיה של המיינסטרים ממזמן לא מנסים לקרוץ לשוליים, ובניגוד לגיבורי הדור הקודם – נירוונה או רדיוהד למשל, שמאוד ייתכן שגם אמא שלכם שמעה עליהם, רוב רובה של האוכלוסיה לא שמעה מעולם על מעליליו של ג'יימס מרפי. למעשה, הסיכוי הכי טוב שלהם להיתקל בשיר שלו הוא בפרסומת לקסטרו או בפרומו של קשת – אבל הבלחות הטעם הטוב של במאי הפרסום לא הפכו אף גיבור אינדי לשם מוכר באמת. כך שהפרסום של אמן כמו מרפי אולי מצליח להתפשט אל מעבר לאוכלוסיית עכברי הבלוגים ומכורי המוזיקה, אבל גם נעצר אצל אלו שהעניין שלהם במוזיקה הוא עניין פאסיבי.
ובכוונה אמרתי המוזיקאי החשוב ביותר ולא הטוב ביותר – על ההיררכיה האיכותית אני מוותר מראש, וממילא גם עבורי יש אמנים שריגשו או הלהיבו אותי יותר בעשור הזה. אבל ג'יימס מרפי הוא לא רק הקונצנזוס הכמעט מוחלט של סצינת האינדי, הוא גם הסמל לכל מה שהיה טוב במוזיקה של העשור האחרון. עשור שהחליף את שבירת גבולות בין הרוק לאלקטרוניקה להתעלמות מוחלטת מקיומם, כשהמעבר בין שני הז'אנרים הפך לטבעי ומובן מאליו מאי פעם; עשור שהעלים את הגבולות בין האמן לקהלו, שבו סולן שמנמן עם מראה חנוני, ובעצמו חובב מוזיקה אובססיבי, יכול להוביל את להקת הרוקנרול הלוהטת ביותר; עשור שבו נושא השירה הטבעי ביותר הוא לא אהבה, כאב, זעם או בדידות אלא המוזיקה עצמה – לא ממקום של ליטוף אגו בלתי פוסק אלא כסממן של קהילה שהדרך הטובה ביותר לפנות אליה היא דרך המוזיקה שהיא אוהבת.
ואכן, כמעט כל מי שיש לו עניין כלשהו באינדי התייצב בביתן 1 בגני התערוכה לתת כבוד לאחד מגדולי הסנדקים של האינדי בימינו. ומלבד כמה פאנקיסטים שעיקמו את האף אל מול הלהקה החצופה שעומדת בינם לבין ג'וני רוטן, כולם הניעו את הרגליים בהתלהבות. הביצועים, ברובם, נגעו בשלמות – כאלו שלוקחים את כל הטוב מהשיר המקורי מבלי ליצור על הבמה שיחזור חסר דמיון של גירסאת האלבום. גם בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת, עם העדפה ברורה לשני האלבומים הראשונים.
מה כן היה חסר? הייתה חסרה ההרגשה שמדובר באירוע חד פעמי באמת – לא רק עבור הקהל, שרובו כנראה לא יזכה לראות את ג'יימס מרפי על הבמה שוב, אלא גם עבור הלהקה עצמה. לא שההופעה של LCD Soundsystem הייתה קרה או מנוכרת, אבל הרגש שהם ייצרו נראה מתוזמן היטב – כזה שאמני במה מיומנים יודעים ליצר ערב אחר ערב. נכון, קשה לדרוש מהרכב שמופיע כבר חמש שנים על כל במה אפשרית שיתרגש כל פעם מחדש, אבל ראיתי את הדברים האלו קורים, לרוב באולמות קטנים יותר, עם במות נמוכות יותר מאלו של ביתן 1. כשהלהקה נפרדה מהקהל עם ביצוע מרגש של New York I love you, but you are bringing me down, אלפי גרונות באולם נשנקו – כמה אדיר היה להאמין שחלק מהגרונות הללו נמצאים על הבמה.
ובכל זאת, הדרך הכי טובה להמחיש עד כמה ההופעה הזאת הייתה טובה, היא על ידי השירים שלא היו בה. להקה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על להיטים כל כך אדירים, עם מגוון מוזיקלי כל כך רחב, ועדיין לבנות סט מושלם שלא השאיר אף אחד בקהל מאוכזב – היא בוודאי אחת הלהקות הגדולות בעולם. האם הרגשתם בחסרונם של השירים הבאים?
LCD Soundsystem – Never As Tired As When I'm Waking Up
LCD Soundsystem – Disco Infiltrator
LCD Soundsystem – North American Scum
ושאר ההופעות? The Drums היו בעיני חביבים, אם כי לשמוע אותם בהופעה רק מזכיר שוב עד כמה הם מונוטוניים. ואת PiL ולהקתו, ממש כמו כל האנשים העובדים שלא גדלו על הסקס פיסטולס, לא זכיתי לראות. טיפ לפעם הבאה – צאו מתוך הנחה שאת ההופעה השלישית בפסטיבל של היינקן אולי לא תזכו לראות.
התיאוריה היא כזאת – בכל בוקר אכנס למשרד, אשים עלי את אוזניות הענק הלבנות, ואקשיב תוך כדי עבודה למיטב האלבומים שהצטברו בהארד דיסק שלי במהלך השבוע. אלא שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד. מלבד אנשי תמיכה, QA ושאר ניג'סים שמתאמים את ביקורם בקפדנות עם הלחיצה על כפתור ה-Play, גם המוזיקה עצמה עשויה להתגלות כבעיה. מוזיקה חדשה גורמת לי, לעיתים קרובות, לבעיות ריכוז קשות. בניגוד לאלבומים מוכרים ואהובים, שלא דורשים כמעט תשומת לב, אלבומים חדשים – גם המעטים ביניהם שהם טובים באמת – מכריחים אותי לבחור בין התמקדות ביניהם לבין העבודה. למרבה הצער, העבודה לרוב מנצחת, ואני מסיים את היום לאחר ששמעתי שניים או שלושה אלבומים שאני לא זוכר מהם אף תו.
הבעיה הזו נעלמת, למרבה המזל, עם אלבומים כמו זה של Everything Everything. לא שאלבום הבכורה שלהם, Man Alive, הוא חסר תיחכום או פשטני, אלא שהוא מדגדג אזורים מוכרים להפליא בזיכרון המוזיקלי שלי. אחרי כמה האזנות מיקמתי אותם אי שם בין Menomena ו-Of Montreal. את הגאונות המוזיקלית של Menomena הם עוד לא מדגדגים, אבל מצד שני, אחרי כמה האזנות לאלבום ה-עוד-לא-חזרנו-לכושר החדש של Of Montreal, נדמה שבהשוואה הזו Everything Everything יוצאים, לפחות כרגע, מנצחים.
Everything Everything – Schoolin'
Everything Everything – Photoshop Handsome
Everything Everything – Suffragette Suffragette
ולסיום – Wildbirds And Peacedrums פועלים באזור הבוצי והמסוכן של מוזיקה המסתמכת, בעיקרה, על הרמוניות ווקאליות, עם קצת סיוע של כלי הקשה. בממלכה של עוזה אבחנו נכונה ש-Fight For Me זורח בצורה מוחלטת מעל שאר שירי האלבום, ועדיין, אני פחות נחרץ מהם בנוגע לשאר האלבום, שמצליח ליצר רגעים מוצלחים גם מחוץ לשיר המושלם הזה.
Wildbirds And Peacedrums – Bleed Like There Was No Other Flood
Wildbirds And Peacedrums – Fight For Me
תגיות: Everything Everything · LCD Soundsystem · PiL · The Drums · Wildbirds And Peacedrums · אלבום · הופעה · היינקן · הממלכה של עוזה · שיר6 תגובות
