הערת מנהלה – בשל תקלה טכנית הפוסט שעלה בתחילת השבוע, והציג את כמעט אלבומי השנה שלי ירד למשך כמה שעות ביום שאחרי עלייתו. אז אם גם אתם נתקלתם בהודעת שגיאה כשפתחתם אותו, עכשיו הוא למעלה ומצפה לכם בכיליון עיניים.
מזג האוויר – קריר
קשה להגיד שהיו לי ציפיות גבוהות לקראת המופע של איזובל קמפבל ומארק לאנגן. בשבועיים האחרונים התלבטתי מעט אם להטריח את עצמי להופעה של הצמד, שאני נוטה לאחרונה חסד לאלבומם האחרון, אבל הכרטיס החינמי (זכייה בהגרלה, לא כיוון שמישהו מתחנף לבלוגרים – רמז, רמז) הטה את הכף לטובתה.
הנטייה הטבעית שלי, כשאני מגיע להופעה, היא לקוות להפתעה – לביצוע במתי שיאפיל על המקור, או לפחות יתן לו פרשנות חדשה. אבל אחרי שזכיתי לראות עד כמה חופש אומנותי יכול לחרב הופעה (הקורא גונג'הסופי מתבקש להתבייש בעצמו), יש משהו מנחם בהופעה פשוטה, נאמנה למקור ואפילו – חייבים לומר – צפויה.
אם יש הבדל אחד משמעותי בין קמפבל/לאנגן של האלבומים ואלו שעל הבמה היא חלוקת הכוחות. נוטים להגדיר את הצמד כפרוייקט ששייך, בעיקר, לאיזובל קמפבל. באלבומים אפשר להעמיס שירים שלמים על גרונה של קמפבל, כאשר לאנגן, אם הוא נוכח כלל, מוחלש כמעט לגמרי. על הבמה זה קצת פחות אפשרי. ומלבד שני שירים שקמפבל העבירה כשלאנגן מאחורי הקלעים, והיו – שלא במפתיע – החלק החלש בהופעה, שותפה לצמד היה נוכח על הבמה כל הערב. קמפבל היא זמרת סימפטית, אבל לנסות להאזין לה שרה עם לאנגן זה פחות או יותר כמו להאזין לפכפוך המים במזרקה בדיוק כשמכסחים את הדשא.
ואכן, הנוכחות של לאנגן היא הדבר העיקרי שהצדיק את הנסיעה לבארבי. האיש עם הפרצוף הכי קול בעולם, שכנראה נראה כועס גם כשהוא ישן, נתן עוד אחד מהמופעים הצרודים וחסרי החיוכים שלו. לקמפבל לא נותר רק ולנסות לפצות באמצעות כישורי הצ'לו שלה. ולמרות ששילוב של כלים קלאסיים בהופעת רוק היא תמיד מבורכת – במקרה הזה גם הוא התגלה כלא יותר מגימיק.
מהבארבי יצאתי פחות או יותר כפי שנכנסתי – לא נרגש במיוחד, אבל גם לא מאוכזב. מין תחושה של נורמליות כמו-לונדונית, בה רוב ההופעות מחו"ל הם לא מתת האל לפרובינציה, אלא עוד בילוי שגרתי של יום עבודה כמו ארוחה במסעדה סבירה או סרט חביב. בחוץ היה קריר ובלי זכר לענני גשם, והמונית הביתה עלתה פחות מארבעים ש"ח. בלונדון זה לא היה קורה.
וגם:
- באופן מפתיע, הבארבי פרסמו מראש את שעת תחילת המופע, וכמובטח, ההופעה החלה ב-11 בדיוק. ובהחלט עדיף היה לחכות עשר דקות בתור הארוך שנוצר ב-10:30, מאשר לחכות שעה בפנים להופעה, כפי שקורה בדרך כלל. צעד ראשון בדרך לתרבות הופעות נורמלית – עכשיו נותר רק להקדים את שעת המופע בשעה.
- רדיפת המעשנים בבארבי אכן נותנת את אותותיה (אני ראיתי אישית את שאול מזרחי שולף למישהי סיגריה מהיד). מצד שני על הבמה הופעלו מכונות עשן, שהופסקו רק לבקשתה של קמפבל. איפה ההגיון?
- כרגיל, אני התמקמתי מאחורי הסאונדמן – היכן שהראות טובה, הצפיפות נמוכה יחסית, ואיכות השמיעה היא הטובה באולם. הסאונד, דרך אגב, התחיל רע מאוד והשתפר בהדרגה במהלך הערב. את הסט ליסט שלקחתי בסוף ההופעה מאיש הסאונד תוכלו למצוא כאן.
- אמן שלא מחליף מילה עם הקהל עשוי להיות עדיף מכזה שמחליף קלישאות בטון כבוי ומשועמם. מצד שני יש גם כאלו (יוני וולף, דבנדרה בנהארט) שמצליחים ליצור שיחה של ממש עם הקהל. לאנגן וקמפבל בחרו בדרך חדשה – לא הוציאו אפילו מילה, ואז שלחו את הגיטריסט המלווה, האלמוני לחלוטין, לזרוק כמה מחמאות לקהל. ובכל זאת, מבעד לחומת הקלישאות היה אפשר לחוש שהבחור באמת שמח להופיע בארץ – ניתן רק לקוות שאותה תחושה קיימת גם אצל הצמד שבשבילו באנו.
Isobel Campbell And Mark Lanegan – (Do You Wanna) Come Walk with Me
Isobel Campbell And Mark Lanegan – You Won't Let Me Down Again
תגיות: איזובל קמפבל · בארבי · הופעה · לונדון · מארק לאנגן · מוזיקה · סטליסט · עישון · שיר2 תגובות
