טאפאס וטאפאס

אולי הדבר המאפיין ביותר בהופעה של ?Why בבארבי הוא קצב החלפת כלי הנגינה של חברי הלהקה. כל אחד מחברי הלהקה החזיק בידיו, במהלך הערב, קרוב לשלושה כלי נגינה שונים. האם מדובר בחבורה של מולטי אינסטרומנטלים מפוצצים בטכניקה? ממש לא. השימוש בכמה מהכלים הללו היה בסיסי להפליא, וסביר להניח שרבים בקהל יכלו לתפוס בהצלחה כמה מהעמדות על הבמה. אבל יוני וולף וחבריו העבירו את הגיטרות מיד ליד כפי שאנשים בקהל העבירו מיד ליד סיגריות מגולגלות – בגישה שמוזיקה חיה היא חוויה שצריך לחלוק בה, ולא איזו מטלה שמערבת ארבעה אנשים על במה שכל אחד מהם ממלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

מרענן לראות להקה שזוכרת עד כמה מוזיקה טובה היא דבר פשוט – כמה אלמנטים בסיסיים שמתחברים היטב יחדיו, בלי ניסיון להעמיס על האוזן או להרשים יתר על המידה. וולף עצמו, לדוגמא, נע רוב הזמן בין אורגנית פרימיטיבית עם מקש וחצי, ותיפוף בעמידה – תוך שהוא עוקף בחינניות את קשיי קורדינציאת היד-רגל שמלווה מתופפים על אמת. זה כמובן לא באמת משנה – המוזיקה של ?Why הייתה ממשיכה להתקיים גם אם היו מפשיטים אותה בהדרגה מכל תפקידי הכלים והאלמנטים המוזיקליים – כולם מלבד, כמובן, קולו של יוני וולף.

וזאת גם הסיבה לשמה התכנסנו שמה באותו הערב. וולף שיחרר לחלל הבארבי כמה מהשורות היותר מקסימות שהקירות העבשים של המועדון שמעו מימיהם. הקהל, מצידו, החזיר כמות עצומה של אהבה לעבר הבמה, כולל כמה בנות ביציע ששרו בהתרגשות כל מילה ומילה  – נדמה לי שאין להקה שתגיע לארץ בלי לפגוש מעריץ אחד לפחות שמשוכנע שמדובר בדבר הגדול ביותר מאז הפיתה העיראקית, ול-?Why, כך נראה, היו כמה וכמה כאלו בקהל. לא מפתיע, אם כך, שכשוולף, במחווה שלמה ארצית משהו, הפנה את המיקרופון לקהל בשורת הסיום These Few Presidents, רבים – ואני ביניהם -  הבטיחו את מקומם בהלוויתו.

עדכון: לשמחתי, שמוליק כץ העלה לבלוגו את מרבית ההופעה, באיכות מצויינת. בחרתי לאמבד כאן את Good Friday, לא אחד השירים האהובים עלי של הלהקה, אבל אחד הביצועים הטובים בהופעה – דווקא כיוון שגירסאת האלבום המינימליסטית אפשרה שפע של אלתור (The Hollows הלהיטי והמופק להפליא, לדוגמא,  נשמע קצת חלול על הבמה).

גרמני עם Wii

שתי הפתעות נעימות היו לי בהופעה של  Notwist ביום חמישי. הראשונה הייתה כמות האנשים. מהרגע ששמעתי ששחר ורנן מביאים לארץ את נוטוויסט התחלתי לחשוש שזה עשוי להתגלות כפלופ – הרי מדובר בלהקה שהקרוסאובר שלה למיינסטרים הישראלי קרה לפני כמעט עשור, ומעולם לא הצליחה ליצר הייפ אינדי אמיתי. כמובן שפשוט לא הוצאתי את הראש של מהתחת של פיצ'פורק מדיה למספיק זמן כדי לשים לב שבין הקוראים הפלצנים של מגזיני מוזיקה נחשבים בעיני עצמם לבין האנשים שהרדיו שלהם נתקע לנצח על תחנה צבאית מפוהקת יש עולם שלם של מאזיני מוזיקה שזוכרים חסד נעורים ללהקה הגרמנית הוותיקה. מבין שלושת הלהקות שראיתי בשבועיים האחרונים בבארבי, נוטוויסט, כך נדמה לי, הביאו את הכמות הרבה ביותר של קהל – לא מעט בזכות עבודת השיווק המצוינת של החבר'ה במונוקרייב.

ההפתעה השניה הייתה הביצועים של הלהקה על הבמה. בשיחה שהייתה לי עם שחר לפני כמה חודשים הוא סיפר לי שהוא היה בהלם כשהוא ראה אותם על הבמה. אני לא בטוח שהתרשמתי מהלהקה באותה מידה – אבל אני בהחלט מבין מהיכן ההלם הזה מגיע. נוטוויסט לקחה את התדמית האלקטרונית הרכה שיוצרים אלבומי האולפן שלה וריסקה אותה על בימת הבארבי בזעקת דיסטורשן ובצפצופים אלקטרוניים. אף שיר כמעט לא היה חסין למתקפה הזאת – גם לא "Pick Up The Phone" הלהיטי, שאחראי בוודאי לבדו על חצי מהאנשים שהגיעו להופעה, שזכה לביצוע מחורע להפליא, כולל שימוש מושכל בקצה הצפוני והצורם של סקאלת המיתרים בגיטרה החשמלית. שירים אחרים זכו להפוך לחגיגת רייב קטנה, או נבנו בעדינות עם סימפולים עצמיים שבנו היטב את המתח עד לשיא של השירים.

אני לא בטוח איך שאר האנשים בקהל קיבלו את ההפתעה חורכת האוזניים שהכינה להם הלהקה (שההופעה שלה הייתה שוות ערך, להערכתי, לחצי שנה בתותחנים), אבל בעיני ההופעה הייתה בית ספר בבניית פרסונה בימתית – כיצד לוקחים את השירים המקוריים ומותחים אותם בדיוק עד נקודת הגבול, רגע לפני שהם מתחילים לאבד את האחיזה במקור. הלוואי שכל להקה שמגיעה לכאן תעז להפתיע ככה.

לסיכום השבועיים האחרונים – היצירתיות הגרמנית ניצחה בנוק אאוט את הטכנוקרטים הצרפתים, אבל גם הם נכנעו לבליץ של יהודי קטן עם שפם. אכן, צדק היסטורי נעשה בבארבי.

וכמה הערות קטנות לסיום:

• בפעם השניה החודש אני חייב להחמיא לסאונד המשתפר של הבארבי, שלא היה צורם גם ברגעים הכי חורכים בהופעה של נוטוויסט.
• הריח של הבארבי, לעומת זאת, חסין גם בפני כביסה. אני לא מחסידי רדיפת המעשנים, אבל ראבק, עם תנאי האוורור של מועדוני ההופעות בארץ לא יזיק אם אנשים יתאפקו קצת.
• מישהו נענה להזמנה של יוני וולף להצטרף ללהקה על החוף אחרי ההופעה? יש רשמים?
• לראות חבר להקה עומד על במה מול לפטופ או קונסולה לא מפתיע אף אחד – אבל כמה מכם ראו גרמני עם מראה של אחד הניהיליסטים מ"ביג לבובסקי" מעביר חצי הופעה עם זוג שלטים של נינטנדו Wii בידיים?
• בנוגע לחימומים – הלב והכוונות של Dysfunctional Heroes היו במקום הנכון, אבל הם פשוט לא נשמעו מלוטשים מספיק. The Walking Man לעומת זאת, נמצאים מבחינה מוזיקלית רמה אחת או שניים מעל רוב סצינת המוזיקה המקומית, אבל גלעד כהנא, לפחות בעיני, טרחני וחופר בעברית, ובנאלי באנגלית. אם רק היה אפשר להשתיל את הלב וחוסר היומרה של  הראשונה ביכולת הטכנית של השניה, היינו מקבלים אולי הופעת חימום מושלמת.
• אין לי מושג איך מתכוונים לדחוס לבארבי את כל הקהל שירצה להגיע להופעה של קלקסיקו – אבל הייתי ממליץ לכם להשיג כרטיסים ומהר – יש לי הרגשה שזה הולך להיות השיא האמיתי של הקיץ המוזיקלי הנפלא הזה.

תגיות:   Dysfunctional Heroes · m83 · notwist · The Walking Man · Why? · בארבי · הופעה · מונוקרייב · קלקסיקו9 תגובות

"מקצוענות קרירה" – כך הייתי מגדיר בשתי מילים את ההופעה של M83 בבארבי. לא שהיה רע, חס וחלילה – ההופעה הייתה קצרה, דחוסה (מלבד הפתיחה האמביינטית המעט ארוכה מדי), ומשופעת בשירים מעולים. אנטוני גונזלס רוקח מלודיות נפלאות, והוא וחבורתו ביצעו אותם על הבמה בצורה מושלמת, וגם הסאונד בבארבי היה אולי הטוב ביותר ששמעתי במקום, מבלי לגרום לשמץ של צלצולים באוזניים.

בכל זאת קשה היה לי להתרגש באמת. לא שאין רגש במוזיקה של אנטוני גונזלס, אבל מדובר בסוג הרגש שפועל במרחב שעל הבמה, לא כזה שממלא את חלל המועדון ועוטף את הקהל. העמידה של שניים מחברי הלהקה בפרופיל לקהל אולי התאימה לקו המוזיקלי ולצד הטכני, אבל בנתה חומה של ניכור בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל הפאסיבי שצופה בהופעה – והעובדה שחבר הלהקה היחיד שפנה לקהל, המתופף (הוירטואוז) לוק מורין, עשה זאת מאחורי חומה אמיתית (שקופה ואקוסטית) לא סייעה בשבירת הקרח. מול המתופף המדויק המוקף חומה, לא יכולתי שלא להעלות בזכרוני את מימי פרקר, עומדת בקדמת הבמה עם שני מקלות מכוסי ספוג, ונותנת את מופע התיפוף העירום, המרושל והנפלא ביותר שראיתי מימי.

עוד שבוע וחצי יופיעו ?Why על אותה במה, ואפשר לקוות שאצל יוני וולף צפויה תופעה הפוכה – הרבה פחות מקצוענות בימתית, הרבה יותר מגע עם הקהל – כמו שהופעה צריכה להיות.

פצצות למוחות

אם יש דבר גרוע יותר מלשמוע שיר מעולה ואלמוני ברדיו, הרי זה לשמוע שיר מוכר ומעולה ברדיו, מבלי יכולת לקשר אותו לשם האמן. מי יודע כמה מתאי המוח שלי מבוזבזים על פצצות זמן בתת מודע – מלודיות מוכרות שאיבדו את החוט המקשר לשם האמן ולזמן והמקום בו שמעתי אותם – רק מחכות לצלילים שיחזירו אותם לצד המודע של המוח.

למרבה המזל, התחנה היא קול הקמפוס, וכמה ימים מאוחר יותר כבר היה אפשר למצוא את הפלייליסט באתר המצוין ולפתור את החידה -  מדובר ב-Cave Mouth של Clues, קרובה רחוקה של הארקייד פייר, שמציעה את אותם הצלילים באדרת קצת פחות ידידותית – מעין גירסא אפלולית ומטרידה יותר של להקת האם. מפתיע לגלות כמה מהר הצלחתי להעלים מזיכרוני אלבום שכל כך חיבבתי בשמיעה ראשונה ושניה, ובאיזו קלות יכול שיר בודד, ברגע הנכון, להחזיר אותו למקום הראוי בתודעתי (ותודה לאמיר עטר מקול הקמפוס).

Clues – Remember Severed Head

Clues – Perfect Fit

Clues – Cave Mouth

ולסיום – אם התחילו לעלות לי ספקות בנוגע לזהות אלבום השנה שלי, הגיע הקליפ של Triangle Walks והזכיר לי שהשנה הזאת, כנראה, היא השנה של Fever Ray. השיר עצמו הוא לא אחד משיאי האלבום, וגם הקליפ פחות מוצלח משני קודמיו, אבל כל זה מתגמד אל מול השירה החייזרית, המחניקה, של קארין דרייג'ר אנדרסון, שלא מרפה ממני מאז הפעם בה שמעתי אותה לראשונה.

תגיות:   arcade fire · clues · Fever Ray · low · m83 · Why? · בארבי · הופעה · וידאו · מוזיקה · שיר6 תגובות

האמת שהשם שלהם הוא סיבה מספקת על מנת לדלג הלאה לפוסט הבא. We Were Promised Jetpacks פשוט נשמע כמו שמה של להקת הייפ אנגלית מהסוג הנחות ביותר. אבל כבר משמיעה ראשונה לא תתקשו לזהות שרביעיית הילדים הזו מגיעה מהצד השני של הממלכה הבריטית – מגלזגו הסקוטית. למעשה, ייתכן שתתקשו להבדיל ביניהם לבין בני עירם, The Twilight Sad – מצד שני, קשה להגיד שהעולם סובל מעודף מלנכוליה סקוטית משובחת.

We Were Promised Jetpacks – Ships With Holes Will Sink

We Were Promised Jetpacks – Quiet Little Voices

ועכשיו שיצאתי ידי חובתי, אני יכול לחפור לכם קצת בראש. בשבוע שעבר החליט חייש היקר להוסיף את הטיפה שלו לויכוח השחוק על שוק המוזיקה המודרני. לטענתו כיוון שלא ניתן להגן על מוזיקה מוקלטת, זאת לא צריכה להוות את מקור הפרנסה של המוזיקאי אלא להוות בעיקר פרומו להופעות. טענה לא חדשה, וגם הגיונית לחלוטין בהתאם לכללי המשחק החדשים שיצר האינטרנט – אבל כחובב מוזיקה מוקלטת אני מוצא את המסקנה הזאת מטרידה. את התגובה הארוכה שלי (שמורכבת מהרבה מחשבות שחשבתי וכתבתי בהרבה מקומות בנושא) כתבתי כבר אצל חייש בבלוג – אבל נדמה לי שהיא ראויה לפוסט משל עצמה, שישחוק עוד יותר את הדיון.

אני לא מכיר דוגמא מובהקת יותר להבדל בין אמן של מוזיקה מוקלטת לפרפורמר על במה מאשר זאת של דיויד ברמן. במשך כעשרים שנה הוציא ברמן אלבומים תחת השם The Silver Jews. במשך יותר מחמש עשרה שנים השם הזה הופיע רק על עטיפות האלבומים – ברמן מעולם לא ביצע את שיריו על במה עד שנת 2005, בה התקיים סיבוב ההופעות הראשון אי פעם של הלהקה (שבפועל הפכה מישות אמורפית ללהקה של ממש רק באותו זמן ממש), ובמסגרתה זכיתי לראות את הלהקה בישראל. כל מי שנכח באותה הופעה יכול היה לראות שדיויד ברמן לא נועד לעמוד על במה – הוא מבולבל, מגומגם, ונוטה לבהות ברצפה באופן נעבכי (בניגוד לאופן השוגייזי המגניב) – אני, מצידי, התרגשתי להפליא – הנה אחד מכותבי השירים האהובים עלי בכל הזמנים על הבמה שמולי.

באותה תקופה בערך התפרסם בפיצ’פורק ראיון עם ברמן, בו הוא פירט את הכנסותיו ממקורות שונים (מכירת אלבומים, ספרי שירה, הרצאות) – ומתברר שמכירת אלבומים הכניסה לו באותה שנה 16 אלף דולר – לא סכום עתק, אבל מספיק כדי לפרנס אותו כאמן צנוע. אם היו לוקחים את ההכנסה הזאת מהיוצר המופלא הזה, והופך את האלבומים שלו ל"פרומו להופעה", סביר להניח שהאלבומים האלו (וביניהם American Water, כנראה האלבום האהוב עלי בכל הזמנים) לא היו יוצאים לעולם – אף אחד לא היה הולך לראות את היהודי המדובלל הזה על במה לולא בנה את עצמו במשך שנים ככותב שירים עילאי. וכותב השירים הזה לא היה מסוגל לבנות את עצמו לולא הקהל הנאמן שלו פרנס אותו כל אותם שנים על ידי קניית האלבומים. בשוק המוזיקה כפי שחייש מתאר אותו, לאמן כמו דיוויד ברמן פשוט אין מקום – אולי זאת גם הסיבה שדיוויד ברמן הודיע בתחילת השנה על פרישתו מעסקי המוזיקה. כאשר כופים על המוזיקה המוקלטת שתשמש אך ורק כמקדם מכירות להופעה, למעשה גוזרים גזר דין מוות על חלק גדול מהמוזיקה בעולם.

למוצר פרומו חינמי תמיד יהיה ערך אומנותי נמוך מזה של מוצר שעומד בפני עצמו. אם באלבומי מוזיקה המצב הוא טוב יחסית, כיוון שהם מקדמים אומנות אחרת – את ההופעה החיה, אם נחיל את אותם כללים על מוצרים מבוססי מדיה אחרים, נקבל תוצאות עגומות בהרבה. הגישה של "על מדיה לא ניתן להגן" תגרום לכך שכל הסרטים, הספרים, והעיתונים בעולם יהיו או מבוססי פרסומות (במקרה הטוב) או מטעם בעלי אינטרס סמוי (ראה "ישראל היום"). מי שרוצה מוצר איכותי שנאמן לצרכניו חייב לשלם עליו בעצמו – אחרת הנאמנות של היוצרים תהיה תמיד לבעל האינטרסים שמממן אותם, יהיה זה פטרון שמעוניין לדחוף את השקפתו הפוליטית או חברה סלולארית שמרוקנת את הסרט/אלבום מתוכנו והופכת אותו לפרסומת חלולה ונוצצת למוצר.

שאם אנחנו רוצים להנות באמת מעידן האינטרנט – זה שמאפשר לנו גישה לכל מוזיקה מוקלטת בעולם, ולא פחות חשוב, מאפשרת לאמנים להעשיר את עצמם בזרם המדיה האינסופי, ולהוסיף את תרומתם לזרם הזה. אם אנחנו רוצים מוזיקה חפה משיקולים זרים שנעשית בחופשיות, אנחנו, המאזינים הפאסיביים, חייבים לתת את תרומתנו לאמנים היוצרים, אחרת השפע של ימי האינטרנט הראשונים יהפוך לצניחה חופשית. אין לזה קשר לחברות התקליטים, שאולי אכן הפכו ללא רלוונטיות בצורתן הנוכחית בעידן החדש, אלא לקשר בין האמן לקהלו, שטוב היה אם היה מכוסה באיזה חוזה בלתי כתוב שמאפשר ליוצר להמשיך וליצור ולקהל לשלם כפי יכולתו על מנת לאפשר לאמן להמשיך וליצור. העובדה שמדיה דיגיטלית היא אכן, לפחות היום, מוצר שלא ניתן להגן לא אומרת שהיא נידונה להילקח ללא תמורה, אבל משהו בריחוק שנוצר כאשר מורידים עותק של קובץ דיגיטלי מאפשר לנו לעשות זאת מבלי לחשוב על הפגיעה בבעלי הזכויות (בין אם הם מנהל חברת תקליטים עם סיגר בפה או אמן אינדי שמפיץ את אלבומיו בעצמו). אמן שישכיל לשבור את הריחוק הזה בינו לבין קהלו יוכל גם להתפרנס בצורה כלשהי מהמוצר הזה שנקרא מוזיקה מוקלטת. תשאלו את טרנט רזנור.

ופינקי מוסיפה – אם נותרו לכם שאריות נוזלי מוח שלא נשפכו על המקלדת בעקבות החפירה של נמרוד, נצלו אותם על מנת להאזין ל-Dragonslayer, האלבום החדש של Sunset Rubdown. אמנם מדובר באחות הקטנה והקצת פחות מוצלחת של הזאבים הצועדים, אבל ספנסר קרוג הוא עדיין ספנסר קרוג – והנייר זכוכית שיושב לו בסרעפת הוא עדיין התרופה המושלמת לטיפול בנזקי פוסטים טרחניים על שוק המוזיקה בעידן הדיגיטלי.

Sunset Rubdows – Idiot Heart

Sunset Rubdows – Paper Lace

תגיות:   silver jews · sunset rubdown · we were promised jetpacks · wolf parade · דיויד ברמן · חייש · טרנט רזנור · מוזיקה · פינקי · שיר6 תגובות

לפני הכל – אם טרם עשיתם זאת, עכשיו זה הזמן להגיע לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, ולצפות ב"נוכלים בלום", שמו בהנפצת מפיצים נפוצה של The Brothers Bloom, סרטו השני של ריאן ג'ונסון ("בריק"). למרות קו עלילה שממחזר את עצמו (זוכרים את הקטע בשודדי הקריביים בו הם חוזרים, שוב, למקום האוצר?) וסוף צפוי משהו, מדובר עדיין באחד הסרטים האינטליגנטיים, המשעשעים והמקסימים שתפגשו השנה – בעיקר בחלקו הראשון המבויים בצורה מרהיבה. בהקרנה במולטיפלקסים או בקניונים תזכו גם בבונוס מיוחד – קהל שנקלע לסרט במקרה, לא מוכן להומור היבש והמבריק נוסח ווס אנדרסון שלו, וצוחק במבוכה בכל הרגעים הלא נכונים.

גנזים בלילה

רק לפני שנתיים-שלוש לא הייתה דרך טובה יותר לדחוף את האלבום שלך לכותרות מסכסוך מתוקשר עם חברת התקליטים או רימיקס מחתרתי וגניזה על רקע "חילוקי דעות אומנותיים" או סכסוך משפטי מתמשך. השנה שעברה הייתה השנה של "שלמו כמה שתרצו" (רדיוהד) או "2500 מטורפים שמשלמים 300 דולר לאלבום יממנו את כל אוכלי החינם" (טרנט רזנור). השנה היא כנראה השנה שבה לאף אחד כבר לא אכפת.

הנה, לדוגמא, האלבום החדש של דנג'ר מאוס וספרקלהורס, Dark Night Of The Soul, שנגנז בשל סכסוך עם חברת התקליטים EMI. השניים מנסים בנתיים מודל חדש – "שלם כמה שנרצה, קבל גורנישט", במסגרתו הקהל הרחב מוזמן לשלם בין 10 דולר ל-50 דולר עבור עטיפת האלבום או עבור ספר תמונות מהודר וממוספר, שניהם בעיצובו של הבמאי דיויד לינץ', ולשניהם מצורף דיסק ריק לצריבה ל"שימושכם האישי". המודל הזה יכל להיות הצלחה כלכלית מסחררת – האמנים עוקפים את חברת התקליטים וזוכים במאה אחוז מהרווחים, הקונה מרפד את מצפונו ומדלג לו שמח וטוב לב להוריד את האלבום הדלוף מהרשת, עם ברכת הדרך בקריצה מבעלי הזכויות הרוחניות. אלא שהפרויקט הנ"ל מסרב לתפוס כותרות, ומרבית ההתייחסויות אליו מתייחסות לסכסוך המשפטי ולא למוזיקה עצמה, וחבל – כיוון שמדובר באלבום מעניין פי כמה מסתם עוד דיון על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

כוחו הגדול של האלבום, ואולי גם החיסרון הגדול שלו, הוא ריבוי האמנים האורחים. האלבום נשמע יותר יותר כמו אוסף אינדי, כגון "Dark Was The Night" בעל השם הדומה, מאשר אלבום של הרכב יחיד כלשהו – לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמרק לינקוס, ספרקלהורס בכבודו ובעצמו, משמיע את קולו רק בשיר אחד באלבום. אלא שבעוד שב-"Dark Was The Night" השתתפו אמנים מבוססים לצד אמנים בתחילת דרכם, פה מדובר במגרש של הגדולים (יחסית) – הפליימינג ליפס, ג'יימס מרסר, גראף רייס, ג'ייסון ליטל, סוזן ווגה, בלק פרנסיס, איגי פופ וג'וליאן קזבלאן – אפילו דיויד לינץ' תורם את קולו (הלא מלהיב, יש לציין) לשניים מהשירים.

עם רשימת אורחים אטרקטיבית שכזאת, כל נסיון לשלוט באוירה או בצליל של האלבום נדון לכישלון – שיר של גראף רייס תמיד יגרום לי לרצות לשכב בשמש ולשתות סנגריה, ממש כפי שגם "It's Raining Men" ישמע מפיו של ג'ייסון ליטל כמשל על בדידותו של האדם בעולם טכנולוגי מנוכר. אבל תחושת הבלבול לא מורידה מההישג – מדובר באחת מאסופות השירים הטובות ש(לא) יצאו השנה – בין אם תשמעו אותה דרך טורנט, סטרים חינמי ברשת, או מדיסק צרוב אבל כשר.

Danger Mouse And Sparklehorse – Revenge (featuring The Flaming Lips)

Danger Mouse And Sparklehorse – Jaykub (featuring Jason Lytle)

Danger Mouse And Sparklehorse – Angel's Harp (featuring Black Francis)

איזה אחלה קנקן!

האתר של The Coathangers, להקת הבנות האמריקאית, הוא כולו קריאה נואשת לתשומת לב, שמאחוריה ניסיון לשווק את רביעיית הבנות הצעירה כנערות פוסטר לנערי אינדי מחוצ'קנים. למרבה המזל האזנתי למוזיקה לפני שצפיתי בתמונות (האכן מצודדות) שהנפיקה מחלקת הפרומו עבור חברות הלהקה. אין פה שום דבר שיפיל אותכם מהכיסא, רק גראג' חמוד להפליא – משהו כמו גירסא קצת יותר ידידותית של דירהוף. גם לכם יש הזדמנות להסטרים את האלבום במלואו באתר הרשמי – רגע לפני שגל ההייפ ושטף כתבות התדמית יוציאו לכם את החשק.

ואילו Black Moth Super Rainbow הם ה-Ra Ra Riot של השנה – עם אלבום בינוני למדי שמתהדר בשיר פתיחה מרהיב. נו טוב, יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.

The Coathangers – Toomerhead

The Coathangers – pussywillow

Black Moth Super Rainbow – Born On A Day The Sun Didn't Rise

ולסיום – כמה שבועות אחרי שיצא, אני עדיין מתחבט במילים המתאימות לתאר את Veckatimest, האלבום החדש והמופלא של Grizzly Bear. אז נותר רק להגיד – אם ההייפ טרם הכריע אותכם וגם אם, ממש כמוני, גריזלי בר מעולם לא עשו לכם את זה עד עכשיו – את האלבום הזה אתם חייבים לשמוע. אני לא יודע באיזה מקום הוא יתפוס ברשימת אלבומי השנה שלי, אבל מקומו שם כמעט ומובטח כבר עכשיו.

Grizzly Bear – Two Weeks

Grizzly Bear – All We Ask

תגיות:   Black Moth Super Rainbow · Dark night of the soul · Grizzly Bear · radiohead · the brothers bloom · The Coathangers · אלבום · גנוז · גראף · דיויד לינץ' · דנג'ר מאוס · הייפ · ניינ אינצ' ניילז · ספרקלהורס · סרט · ריאן ג'ונסון · שיר4 תגובות

כל מי שטייל באירופה על תקציב מוגבל יודע שהערים הארופאיות מעייפות יותר מכל יעד מוצ'ילרים אקזוטי – המוניות הם מחוץ לתחום, הרכבת התחתית גוררת איתה עליה וירידה של עשרות מדרגות בכל פעם, והיעד הבא הוא תמיד במרחק שחבל לנסוע אליו בתחתית (עם שתי החלפות), כשאפשר ללכת עוד חצי קילומטר ברגל. אחרי כמעט שבוע בברצלונה, כבר זחלנו על גחוננו אל היום השלישי של פרימוורה סאונד – לא ממש במצב לעשר שעות של הופעות משובחות.

אני לא יודע אם יש עוד פסטיבל גדול באירופה שנותן כל כך הרבה כבוד לאינדי. זה לא רק הליין-אפ – מספיק סיבוב קטן בין דוכני הפסטיבל מספיק כדי להתרשם מההבדל בינו לבין פסטיבל לידס בו הייתי לפני כמה שנים, כשאת דוכני החולצות הדהויות של לידס מחליפים עשרות דוכנים של לייבלי אינדי ספרדיים חיכניים. האמת, לא ממש מפתיע – מספיק להסתובב בין חנויות הבגדים כדי להתרשם מהטעם המוזיקלי המשובח של תושבי העיר – עם הבלחות של Horrors או Deerhunter בתא ההלבשה של פול אנד בר (שלא לדבר על הפסקול של החנויות הקטנות והמעודכנות יותר).

מפתיע לגלות שדווקא המעלה הגדולה של הפסטיבל היא גם הבעיתיות העיקרית שלו – על הבמות הענקיות של הפסטיבל, נראים גיבורי המועדונים שלו כמי שהוצאו ממרחבם הטבעי – קשה להנות מהופעה של סוניק יות' או ניל יאנג מול יותר מעשרת אלפים איש, ולצפות בהופעה של דירהאנטר מול קהל בסדר גודל דומה זאת כבר חוויה הזויה. דווקא בלידס היה אפשר לסמוך על ענקי המיינסטרים שהובילו את הפסטיבל (גרין דיי, אופספרינג) שימשכו אליהם את ההמונים, ולאפשר לי להגיע למרחק נגיעה מהאמנים המופלאים שהופיעו בבמות הקטנות יותר.

ובכל זאת היו לי שתי נקודות אור. הראשונה התרחשה דווקא מחוץ לשטח הפסטיבל – מעלה נוספת של פרימוורה סאונד הוא עובדת היותו פסטיבל עירוני של ממש, מתחם הפסטיבל נמצא קרוב יחסית לעיר, ומארגניו דואגים לכלול במסגרתו גם לא מעט הופעות שנערכות בחינם במקומות שונים בעיר עצמה. אחת מהן הייתה הופעת צהריים של Sleepy Sun בפארק במרכז העיר. על ההתלהבות שלי מחבורת הפסיכדליה הקליפורנית כבר סיפרתי, וההופעה הנפלאה שלהם הזכירה לי שוב שהדרך המושלמת לצרוך הופעה היא באור יום, באויר הפתוח, ובמרחק נגיעה מהאמן – בעיקר שמדובר בלהקה שמסוגלת להעביר בצורה נאמנה, אבל ללא דיוק קפדני מהסוג המסרס, את האנרגיה של המוזיקה המוקלטת שלהם. מה הפלא שבסוף הופעת החינם הזאת נעמד הקהל (וביניהם אני) בתור על מנת לרכוש את אלבום הבכורה של הלהקה, והכניסו לכיסי הלהקה סכום שיממן בוודאי את כל הפטריות והעלים הנדרשים לטובת הפקת אלבומם השני.

והיו כמובן גם את ה-Liars. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הליארז הם אחת הלהקות המוזכרות ביותר בבלוג שלפניכם. כל כך הרבה רפרנסים ללהקה נתפרו על ידי לכל כך הרבה אמנים, עד שאני לא בטוח האם מדובר בלהקה סופר-משפיעה או שמא (סביר יותר להניח) ההשפעה שלה היא רק עלי – גורמת לי למצוא הקשרים היכן שיש רק דמיון מקרי ושטחי. בכל מקרה, הנוכחות של הליארז הייתה ללא ספק אחד הגורמים הראשונים שדחפו אותי לפסטיבל הזה מלכתחילה.

השאלה שנותרה פתוחה היא איזה משתי הלהקות שמשתמשות בשם "ליארז" תגיע להופעה. האם זאת תהיה הלהקה הכיפית, ערמומית, משעשעת ומרושעת של האלבום הראשון או הלהקה הקשה, עגמומית ומרגשת של אלבומה השלישי (בין מוצאי האלבום השני והכושל של הלהקה תוגרל קטילה אכזרית בפיצ'פורק). התשובה הייתה שתיהן ואף אחת מהן – השירים היו ברובם של הגירסא המאוחרת של הלהקה, אבל אלו לוו בהופעה משועשעת ותזזיתית שלא תאמה לחלוטין את המינימליזם העדין של מרבית השירים. מצד שני, לפחות עבור הקהל הרחב הריכוך הזה הוא הכרחי – והעובדה שגם האישה, שבדרך כלל נלחמת בכל נסיון שלי להשמיע לה את הליארז נהנתה להפליא מוכיחה שהם יודעים מה הם עושים. ורק לפעמים, כשהעשן הסמיך כיסה את המשתתפים על הבמה, ורק התיפוף האיטי חצה את המסך הערפל – זכיתי גם אני להופעה שחלמתי עליה.

תגיות:   deerhunter · liars · sleepy sun · ברצלונה · הופעה · ליארז · ניל יאנג · סוניק יות' · פסטיבל · פרימוורה2 תגובות