טאפאס וטאפאס

בלוג מוזיקה ונשנושים

טאפאס וטאפאס header image 2

ורוד הוא הלבן החדש

13 בJune, 2008 מאת נמרוד

לאחרונה גיליתי שאני לא מבקר המוזיקה היחיד בבית. בניגוד לאחיה הביולוגי ואחותה המאומצת, המסתפקים בשילוש החתולי הקדוש של אכילה, שינה, והסרחת ארגזי חול, תפסה לה פינקי עמדת קבע אל מול הרמקול השמאלי בחדר העבודה,  ממנה היא מביעה נחרצות את עמדתה לגבי המוזיקה המתנגנת. כיוון שאוצר המילים של פינקי דליל למדי, עיקר הביקורת שלה מתמצה ביללות רמות כאשר המוזיקה לא לרוחה,  והתנמנמות מכורבלת כאשר אני קולע לטעמה. לאט לאט התחוור הטעם של פינקי – הלאה סינגר סונגרייטרים ענוגים ופאוור פופ של חנונים קנדים – הידד לגיטרות מנסרות, לשכבות על שכבות של צליל, ולמוזיקה מורכבת ומאתגרת.

פינקי מאזינה לסיגר רוס

לאור נאמנותה המתמשכת של פינקי, היא מקבלת בזאת 23% ממניות “טאפאס וטאפאס תרבות דיגיטלית בע”מ” וכן את זכות המילה האחרונה על כל פוסט.

הקוראים הקבועים של בלוג המוזיקה “Gorilla VS. Bear, בוודאי הבחינו בפימפום המתמשך של White Denim באתר. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה טרם יצא, לא מעט שירים של הלהקה מסתובבים ברחבי הרשת,  בזכות מיני אלבומים ואלבומים חצי רשמיים הנמכרים בעיקר בהופעות של הלהקה. מרבית השירים הללו נשמעים, כצפוי, חצי אפויים, אבל ניתן כבר לקבוע ש-White Denim נשמעים לא מעט כמו  Tapes ‘n Tapes, שותפיהם לסיבוב ההופעות ולהקת הבית לשעבר, ביום טוב למדי – כלומר יום הרבה יותר טוב מזה שהטייפס הקליטו בו את אלבומם האחרון והבינוני להכעיס. אלבום אמיתי יצא בקרוב – בינתיים אפשר להסתפק בכמה טעימות מאלבום ההופעות “Workout Holiday”.

פינקי מאזינה לסיגר רוס ופינקי מוסיפה – אולי די עם הלהקות פיצ’פורק בשקל שלך – לא עדיף לתת עוד האזנה לסיגור רוס החדש?

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/06/White_Denim-Shake_Shake_Shake.mp3]
White Denim – Shake Shake Shake

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/06/White_Denim-Sitting.mp3]
White Denim – Sitting

[audio:https://www.tapasntapas.com/wp-content/uploads/2008/06/White_Denim-IEIEI.mp3]
White Denim – IEIEI

תגיות:   · · · · · · 2 תגובות

השאר תגובה

2 תגובות עד כה ↓

  • […]  ופינקי מוסיפה – בצעד נדיר אני נאלצת להסכים עם נמרוד על הקטילה של האלבום האחרון של מארס וולטה. אמנם אני מאלו שהיו לחלוטין בעדם באלבומיהם הראשונים, אבל אין ספק שבשלב כלשהו הם חצו את גבול הפלצנות הנסבלת. אני חייבת להודות שלא ממש עקבתי אחרי קריירת הסולו של עומר רודריגז לופז, סולן הלהקה (וגם חבר טוב של ג’ון פרושיאנטה, ובעל שם טיפשי משל עצמו), שהוציא איזה שנדיבריליון רליסים בשנים האחרונות. לכן הופתעתי לגלות עד כמה מוצלח אלבום הסולו החדש שלו, Old Money – במקום לקחת את כל חומרי הגלם ולערבב עד קבלת קלקול קיבה מוזיקלי (וכאב ראש פיזי), כפי שהוא עושה באלבומים של המארס וולטה, לוקח רודריגז לופז כל אלמנט ונותן לו את הכבוד המגיע לו. התוצאה היא לפרקים מפעימה, ולא פחות חשוב – לא מעצבנת בשום שלב. ממש כאילו מר רודריגז לופז מצא יום אחד מקל על הכסא שתחתיו, תהה “מעניין מאיפה זה יצא?” והלך להקליט אלבום – עכשיו נותר לו רק לעבור ניתוח להסרת שם אמצעי. […]