הפיצ'פורק תמיד צודק (כשהוא לא טועה). מאת נמרוד
אפשר להבין את תחושת המיאוס ההולכת וגוברת של אנשים רבים מפיצ'פורק מדיה. כשכל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם זוכה להתעלמות או לזלזול מצוות המבקרים של האתר, ושכל כך הרבה הייפים מופרכים מופרחים לחלל האוויר – אפשר להבין למה מגזין המוזיקה הוותיק נחשב בחוגים רבים כרלוונטי בערך כמו חצילים בטעם כבד.
אני עדיין שומר חסד נעורים מסויים לפיצ'פורק – גם כי לא מעט מההשכלה המוזיקלית שלי, בימים שקדמו לפיצוץ האוכלוסין הבלוגוספרי, ספגתי ממנו, וכיוון שפלצני ואלטיסטי ככל שתחשיבו אותו – הטעם של האתר עקבי מספיק על מנת להיות ראוי להערכה. אפשר להבין, לדוגמא, למה בשנה בה השכפול והשירבול נעשו כמעט בלתי נסבלים, פיצ'פורק בוחרים שלא להתלהב מהחגיגה הססגונית אך הריקנית של MGMT, ומעדיפים הרכבים יותר מקוריים (גם אם בעיני קצת משעממים) כמו Vampire Weekend או Fleet Foxes. את ההתלהבות מ-Vivian Girls, דרך אגב, יצטרכו עדיין להסביר לי.
לכן התאכזבתי לראות את הקטילה הגורפת שקיבל באתר "Loyalty to Loyalty", אלבומם השני של "Cold War Kids", בשורת טיעונים כגון הקול של הסולן, מחסור בעוגנים או מאומצות יותר – כולם, אם תשאלו אותי, מגוחכים להפליא – בעיקר שילדי המלחמה נשמעים בעיקר כמו גרסא קצת יותר רצינית וקצת פחות מוכשרת של Spoon הנפלאה, אחת מהלהקות המפוצ'פרקות בעולם.
האמת שמדובר בעניין של אמונה – וכשנתן ווילט, הסולן של הילדים שר "Something is not right with me", זה אולי נדוש להפליא, אבל אני לא יכול שלא להאמין לו. וכשאתה מאמין למישהו, אתה מסוגל לסלוח לו גם על החסרונות. ובשנה בה גם כמה מהאלבומים הטובים ביותר משאירים אחריהם טעם רע של זיוף ויומרנות, ואפילו בחילה, כאבחנתו המדויקת של שחר, האמונה הזאת היא מצרך נדיר.
ופינקי מוסיפה - אם כבר משתלחים בחבורת הפלצנים של פיצ'פורק זאת הזדמנות טובה להמליץ על האלבום החדש של Castanets, הלא הוא ריימונד רפוסה המטאליסטי למראה. האלבום, City Of Refuge שמו, הוקלט במוטל נידח בנוואדה והמדבריות המרוחקת שלו חרצה בו חריצים עמוקים – קצת כמו צלקות המסע של האלבום האחרון של בראקאן. אכן מדובר, כפי שאמרו בפיצ'פורק, באלבום שסובל מחוסר מיקוד מסויים, אבל עם שירים כמו Prettiest Chain או Glory B הוא ראוי בוודאי לציון גבוה יותר מ5.6. מזל שיש את קסטות מיקס קטנות שיחזירו עטרה ליושנה.
Cold War Kids - Against Privacy
Cold War Kids - Welcome to the Occupation
הבלוג יוצא לחופשה של שלושה שבועות לרגל טיול במזרח - ד"ש וחיבוק אוהב לפנדה בר והקולקטיב בשמי.
ארוחת שאריות מאת נמרוד
לא משנה מאיזה עדה אתם, ומה אכלתם בארוחת החג – בימים שאחרי החג סביר להניח שאכלתם בעיקר שאריות מחוממות. כיוון ששום לחמניה טרייה במיוחד לא נחתה על אוזני בשבוע האחרון, לא נותרה גם לי ברירה אלא לדלות מרחבי הדסקטופ כמה שאריות מוזיקליות מהימים והחודשים האחרונים – לחמם ולהגיש.
כבד קצוץ מאתמול וגפילטע בהוצאה מחודשת.
עדיין לא הגעתי למסקנה סופית בנוגע ל"The Rhumb Line", אלבום הבכורה של "Ra Ra Riot", עם כל האזנה חוזרת מתחזקת בי ההרגשה שמדובר באלבום בינוני למדי. ואולי האשמה היא בשיר הפתיחה של האלבום, אחד הסוחפים והמקסימים ששמעתי השנה, שאחריו כל דבר נשמע בינוני בהשוואה.
"fed" של ליאם האייס (שמקליט תחת השם Plush) יצא פעמיים – פעם אחת ב-2002, בלייבל יפני ובהפצה מצומצמת, ופעם אחת השנה בהפצה רחבה יותר – ובשתי הפעמים זכה לביקורות מהללות. בעיני הבחור קצת מלוקק מדי, והשירה קצת נקייה מדי – כנראה שזאת הסיבה שהשיר היחיד שתפס אותי באלבום הוא זה שבו הקול של האייס נשבר לחתיכות מסביב לפזמון.
Ra Ra Riot - Ghost Under Rocks
מנה עיקרית
האם גם אתם, ממש כמוני, אהבתם את מיוז פעם, לפני עשור, ואתם תוהים כיצד היא הייתה נשמעת אם היא הייתה ממשיכה להתקדם מוזיקלית יחד איתכם? כיצד מיוז הייתה נשמעת אם למת'יו בלאמי וחבריו היה רבע מהדמיון היצירתי שיש לרדיוהד, הלהקה שמיוז הושוואה אליה, כמה מגוחך, בימים ש"Showbiz" התחרה ב"The Bends"?
גם "!Volcano" רחוקה מלהיות רדיוהד (למרות שהחבר'ה ב-Drowned In Sound, עם ביקורות משתפכות על שני האלבומים הראשונים של הלהקה, היו רוצים שתחשבו כך) – אבל בתור גירסא עדכנית למיוז הם עושים עבודה די טובה. עם הירידה החדה בתוחלת החיים של להקות בשנים האחרונות, קשה להאמין ש-"!Volcano" תישאר בעצמה רלוונטית בעוד עשור – אבל עם העלייה החדה בהיצע הלהקות, קשה להאמין שלא ימצא לה תחליף.
Volcano! - Africa Just Wants To Have Fun
מבחר קינוחי הבית.
דוקטור קולסוס לחש על אוזני כי ל-Grails יצא אלבום חדש, "Doomsdayer’s Holiday" שמו. וממש כפי שהזהיר, מדובר באלבום כבד יותר ומלהיב פחות מהחומרים הקודמים שלהם. מיד רצתי להפשיר פרוסת פוסט-רוק אוריינטלי מאלבומם הקודם והמצוין, "Take Refuge In Clean Living", שיצא רק לפני ארבעה חודשים ונשמר אצלי מאז בהקפאה.
וגם Giant Sand הוציאו אלבום חדש ומצוין בשם "Provisions", שמצטרף לדיסקוגרפיה האדירה שלהם שאני מתחיל רק עכשיו לנבור בתוכה. אחרי 25 שנות פעילות, הלהקה שהולידה (בין השאר) את קלקסיקו יכולה להרשות לעצמה להישמע קצת כמו קלישאת אלט-קאנטרי – הסגנון שהיא עצמה עזרה לשרטט את גבולותיו.
חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
אכזבה לטובה מאת נמרוד
קשה לדעת איך אזכור את 2008 עוד שנה או שנתיים - רבים מעשרות האלבומים ששמעתי בשנה הזאת טרם שקעו, שלא לדבר על תיבות האוצר המוזיקליות שעוד מחכות להימצא ולהיפתח עוד שנה, שנתיים או עשור (בהנחה שעד אז לא אהיה עסוק יותר מדי בלהקשיב למיטב הלהיטים של "הכבשה שושנה"). כרגע, בכל מקרה, השנה הזאת מכילה יותר אכזבות מהצלחות מסחררות. לא שמדובר בשנה מוזיקלית רעה (מתי ראיתם אחת כזאת לאחרונה?) - אבל חייבים להיות חשדניים כלפי שנה שאת השיא שלה מחזיקה, נכון לעכשיו, להקה בת כמעט עשרים.
ספטמבר התחיל עם פוטנציאל המהפך/אכזבה הגבוה ביותר - עם אלבומים חדשים לשתיים מהלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות - כאלו שגרף הציפיות שלי מהם רק הולך וגואה עם כל אלבום. כיאה לשנה הזאת, יצאתי מאוכזב - כיאה לשתי הלהקות הללו, מדובר באכזבות מרשימות במיוחד.
בשנה שעברה עשתה Of Montreal עבורי את הצעד מעוד להקה מצוינת לאחת הלהקות האהובות עלי עם "Hissing Fauna, Are You The Destroyer?", שהשאיר אותי חסר נשימה - ששיאיו חופפים בזיכרון המוזיקלי שלי לשיאיה של 2007. Skeletal Lamping, אלבומם החדש, יכל להיות אכזבה גדולה בהרבה עבורי, לולא הייתי מודע ליחודיות אלבומם הקודם - מרגיל את עצמי לעובדה ששום דבר שהלהקה תוציא כנראה לא יוכל להשתוות להישג החד פעמי ההוא.
אז איך האלבום החדש של אוף מונטריאול? Fאנקי, סליזי למדי, סוחף מאוד, כמעט ללא אף רגע משעמם, אבל גם ללא שיאים בלתי נשכחים. זה לא Hissing Fauna וזה גם לא אף אחד מהאלבומים שקדמו לו, זאת אכזבה - וזה גם מומלץ בחום. מצד שני, גם Hissing Fauna שכב אצלי על המדף חודשים ארוכים לפני שקלטתי שהאלבום הסימפטי הזה הוא למעשה אלבום השנה של 2007, כך שאולי גם האלבום החדש יכול עוד לעשות את הצעד הזה.
המקרה של TV On The Radio הוא מסובך קצת יותר. אני מניח שהרבה אנשים יאהבו מאוד את "Dear Science", אלבומם החדש, וכנראה בצדק. אפשר גם להניח שהוא יקנה להם לא מעט מעריצים חדשים. מדובר באלבום נגיש בהרבה משני קודמיו, עם צליל מלא נשמה ונקי הרבה יותר. לפני עשור או שניים קראו לזה "התמסחרות" - אבל התהום שפעורה בין הצליל של TV On The Radio, ולא משנה עד כמה ינקו אותו, למיינסטרים של ימינו היא כזאת שקשה להאמין שהלהקה תנסה אי פעם לגשר עליו.
ובכלל, TV On The Radio נראים מרוצים מהמקום בו הם נמצאים - ומדובר באחת מהלהקות המפוקסות והמקצועניות ביותר בשטח, שתוצרי האולפן שלהם הם תמיד ללא רבב. ואני ממשיך לאהוב אותם - מדובר עדיין בחתולים הכי מגניבים בשכונה, גם אם הם עברו ניתוח להסרת ציפורניים.
Of Montreal - Triphallus, To Punctuate!
TV On The Radio - Halfway Home
TV On The Radio - Dancing Choose
והנה, לשם ההשוואה, Of Montreal מרגשים ו-TV On The Radio שורטים:
Of Montreal - A Sentence Of Sorts In Kongsvinger
TV On The Radio - I Was a Lover
ובלי קשר - כדאי מאוד לקרוא את הסיפור המרתק על האלבום של בראקן ב"האייפוד רעב" - וגם לשמוע את האלבום עצמו (אם כי ספק אם תצליחו לשים את ידיכם על אחד מ500 עותקי ה-CD שלו או על עותק הויניל היחיד).
הכתובת הייתה על הקיר (של אייל) מאת נמרוד
לכאורה לראשון לספטמבר לא אמור להיות משמעות כלשהי עבורי. אין לי את מי לשלוח למוסדות החינוך (חוק חינוך חובה לא חל עדיין על חתולים), וגם הספקולציות של שוק פקקי התנועה העונתי, שמעסיקות את רוב שוכני המשרד, לא משפיעות על שוכני רכבת שכמותי. ובכל זאת דברים נראים לפתע מעט שונים - אולי זה החום שהפך לפתע לקצת פחות מעיק, ואולי העלמות צרחות הילדים, שפורצות את מחסום האוזניות שמגן על שפיות דעתי, מהנוף העירוני.
והנה מצאתי את עצמי מבלה את היום המקסים הזה דווקא בדרך לניחום אבלים וחזרה, צופה ברחובות ובתושבי העיר הגדולה מבעד לחלון האוטובוס, ועושה את מה שהייתי צריך לעשות ממזמן - מתאהב במוזיקה של בילי ביירד.
כבר לפני ארבעה חודשים כתב לי אייל המלצה אישית, על גבול התחינה, על האלבום הקודם של {{{Sunset}}}, הלא הוא בילי ביירד, שמעולם לא הצליח להתעכל אצלי באוזן. והנה השבוע כבר נחת אצלי אלבום חדש וטוב בהרבה, כך נדמה לי, של האמן. ובימים האחרונים זה סוף סוף קורה - אני מוצא את עצמי מוקסם יותר ויותר מהמוזיקה של הבחור, שההשוואה המרומזת שיוצרת עטיפת האלבום בינו לבין בק מרגישה מוצדקת יותר עם כל האזנה.
ונותר רק לברר את סוגיית האורך - פאקינג שעה ועשרים נמשך האלבום, כאילו לא עבר יותר מעשור מאז הימים שבהם הסמאשינג פאמפקינז דחפו לנו שעה מכל צד של אלבום כפול, ואנחנו הודינו להם והתחננו לעוד. והנה המלכוד: כשאני שומע מוזיקה אני מול המחשב, וכשאני מול המחשב אני קורא על מוזיקה, וכשאני קורא על מוזיקה אני רוצה לשמוע מוזיקה אחרת - בטח אם במקרה באותו יום התפרסם משהו חדש בממלכה של עוזה, שכל פוסט בה ממלא את הדפדפן בטאבי מייספייס עד האופק, מבטיחי גדולות ונצורות. מה הפלא שאני מתקשה להקשיב לאלבומים באורך מלא, שלא לדבר על אורך מלא וחצי כמו "The Glowing City". ועדיין, אני מבקש, כמו אייל לפני - הקדישו לו מזמנכם, אתם לא תצטערו.
{{{Sunset}}} - Theme from 'A Perfect Light Awaits Me'
{{Sunset}}} - Twenty-Four Karat Soul
{{Sunset}}} - Dear Friend (Failing Domino)
היטמן 2008 מאת נמרוד
סטיבן מלקמוס אמר פעם ש"לא משנה עד כמה תשתדל להישמע כמו עידן כלשהו, המוזיקה שלך תמיד תשקף את התקופה בה אתה פועל. אלא אם כן אתה לני קרביץ". ובכל זאת ישנם אלבומים שהם הד לתקופה אחרת, או שסתם נשמעים מיושנים כבר ברגע יציאתם, יש אלבומים שמקדימים את זמנם, שנשלפים מהארכיון שנים מאוחר יותר רק כדי להוכיח שהדור הנוכחי לא המציא שום דבר שלא נעשה כבר קודם, ויש גם אלבומים שחיים מחוץ למימד הזמן - שיכלו להיווצר לפני שנה או עוד עשור בדיוק כמו היום, ושהזמן לא מוסיף או גורע מהם דבר.
את "Fantasy Black Channel", אלבום הבכורה של "Late of the pier" קשה לדמיין בכל שנה אחרת. כל כך הרבה צלילים מ-2008 נדחקו לתוך האלבום הזה, שהוא נשמע לעיתים יותר כמו תוצר המעיים של מכונת ההייפ מאשר אלבום של להקה בודדת. דוגמאות? Broken הוא דוגמא לצליל האופייני של הלהקה, שמיתג אותם כתואמי Klaxons, לעומתו "Space and the Woods" הקודר מזכיר את Faint בימים טובים יותר, "Random Flirt" זה לחלוטין MGMT ואילו "Bears are coming" נשמע כמו משהו שנרקח במעבדות של הוט צ'יפ - אבל אם תקשיבו טוב תוכלו לשמוע גם את ה-Crystal Castles מצטרפים לחגיגה. תוכלו למצוא גם שפע מחוות אייטיז, שנשמעות יותר כמו מחוות למחוות למחוות אייטיז, ושקשה לבלבל אותם עם מוזיקה אמיתית מהעשור ההוא.
ורק על מנת לתקן את הרושם השלילי שאולי נוצר מהפיסקה הקודמת - במהלך כתיבת הפוסט הזה מצאתי את עצמי מתאהב באלבום הזה יותר ויותר. אי שם באזור Whitesnake המצויין (שנשמע קצת כמו מודסט מאוס מנסים לכתוב להיט אייטיז), הפסקתי לספור ציטוטים והשפעות והתחלתי ליהנות מהיצירתיות הנפלאה של הלהקה הבריטית הזאת. למעשה, יש באלבום הזה כל כך הרבה רגעים מוצלחים, שהלהקה יכלה להרשות לעצמה לדחוק את הסינגל המפורסם ביותר שלה, "Bathroom Gurgle" (שאף נכנס לרשימת שירי 2007 של האייפוד רעב) לסוף האלבום, מבלי שחסרונו כשיר מוביל יורגש.
אמנם קשה להתחמק מההרגשה שעוד שנה מהיום האלבום עשוי להיראות זניח, כמעט מוצר ארכיוני, אבל אם אהבתם משהו מהצלילים של 2008 - סביר להניח שתאהבו גם את אלו של Late Of The Pier.
Late Of The Pier - Space And The Woods
קריסטל קסלס נכנסים ב-1:39
Late Of The Pier - Bears Are Coming
חיית לילה מאת פינקי
חתולים הם, כידוע, יצורים ליליים. בעוד שאת שעות היום אנחנו מבלים בנמנום בתנוחות שונות, הלילה הוא הזמן למאבקי ההישרדות והרבייה. כמובן שעבורי, חתולת בית מדופלמת, מאבק ההישרדות מתמצה בטיול קצר לצלחת האוכל, וגם את העניין שלי בבני המין השני איבדתי באופן פתאומי כבר בגיל צעיר, מה שמשאיר לי ולשאר חתולי הבית המון שעות לילה פנויות.
סמארטי אחי הטמבל, לדוגמא, מבלה את מרבית זמנו הפנוי ברומן סוער עם אהוב לבו, שטיח האמבטיה. בעוד שמיין (שאומצה בשם לונה, אבל זכתה עד מהרה לכינוי שתואם את מימדיה התופחים) עסוקה במשחק בונזו-רגל סוחף עם חתיכות אוכל לחתולים שהיא מפזרת בכל רחבי הבית (מדובר, ללא ספק, בחתולה שהייתה קוטפת בקלות את תואר היצור הטיפש בכל בית נטול סמארטי בעולם).
ואני? אני שומעת מוזיקה.
שעות הלילה הם זמן מצויין לאלבומים מורכבים, כאלו שנבנים לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, אל תוך שיא מרוחק. Preteen Weaponry האלבום החדש של Oneida, הוא אלבום שכזה. שלושה קטעים ארוכים ואינסטרומנטליים כמעט לחלוטין, שהמעבר ביניהם כמעט שרירותי. אלבום שלא דורש האזנה מאומצת, אלא דווקא להפך - קשב רופף ומנומנם שמאפשר למוזיקה לשקוע בעומק התת מודע. מלבד נטייה קלה לרפפטיביות, אין שום דמיון בין Preteen Weaponry לאלבומים הקודמים של Oneida - ואי אפשר שלא להעריך להקה שמצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש.
Oneida - Preteen Weaponry Part 2
ונמרוד ביקש למסור - הידד! למאותגרי הRSS שמביניכם, שאפשר להירשם כמנויי אימייל!
על עכברים וילדים מאת נמרוד
ככל שהזמן עובר אני מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר למוכר והאהוב ופחות לחדש והמרגש. לא, זאת לא שמרנות מוזיקלית שנחתה עלי בגילי ההולך ומתקדם, אלא דווקא שפע מוזיקלי בלתי נסבל - כמו ילד בחנות ממתקים שנותר עם טעם רע אחרי שערבב יותר מדי ממתקים אקזוטיים ושולח את ידו לממתק הישן והאהוב כדי להעלים את השאר. במקום לחרוש תלמים חדשים במוח, קל בהרבה ללטף שוב את התלמים הישנים והחרושים היטב.
"כזה עוד לא שמעתם" הוא המשפט האחרון שאפשר להגיד על Feral Children. למעשה, אני יכול גם להגיד לכם בדיוק היכן שמעתם כמעט בדיוק כזה - אצל מודסט מאוס, אחת הלהקות עמוקות התלם והאהובות ביותר עלי. לא הייתי קורא ל-Feral Children חקיינים (אם למילה "חקיין" יש עוד משמעות בעולם של העתקה, הדבקה, שחזור וסימפול), אבל אי אפשר לפספס את הדמיון בין השירה של ג'ף קינן, סולן הלהקה, לזאת של אייזק ברוק - לא רק בגוון הקול אלא בעיקר בנימת הדחיפות שזועקת מכל משפט ומשפט - כאילו כל שורה מושרת בנשימותיו האחרונות.
כל זה לא היה יכול להיחשב כעלבון לולא "Second to the Last Frontier", אלבום הבכורה של Feral Children, היה פחות ממצוין. למעשה המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לאלבום הזה, אחרי שבוע של האזנה כמעט בלתי פוסקת, היא שאם כך בדיוק היה נשמע האלבום הבא של מודסט מאוס, אולי הייתי טוען שהלהקה דורכת במקום, שזה לא הטוב באלבומיהם - אבל קשה היה להגיד שהייתי מתאכזב.
Feral Children - Billionaires vs. Millionaires
Feral Children - Me, Me, Just Me
ואם אי פעם תהיתם איך האנימל קולקטיב היו נשמעים עם אייזק ברוק כסולן:
Feral Children - Jaundice Giraffe
החום בוטל, שומעים קריסטל מאת נמרוד
כבר שבוע שאני חושב מה לכתוב על "Love to Make Music to" האלבום החדש של Daedelus. הבעיה העיקרית נובעת מהסכיזופרניה של האלבום הזה - דאדלוס, הלא הוא אלפרד דרלינגטון, הוא קודם כל מפיק מוזיקלי, ורוב השירים באלבום מתהדרים בתוויות "featuring". שפע האורחים גורר את האלבום להמון כיוונים שונים - מהיפ הופ ואר-אנ בי פשטניים להכעיס, דרך צליל הטכנו של "I Took Two" ועד לרגעי אמביינט מקסימים שמזכירים לי גירסא יותר קלילה של Caribou. ואני מוצא את עצמי מוקסם ומתבאס מהאלבום הזה לסירוגין.
ואז נתקלתי בפלייר הופעה שהיה תלוי על הגדר של אתר הבניה של אחד ממגדלי הנוברישים הכעורים העתידים לקום בתל אביב, ושפשפתי פעמיים את העיניים הרצוצות מעודף אלכוהול ומיעוט שינה - דאדלוס מגיע לארץ לכבוד השקת האלבום החדש של "דיגיטל מי" (שי ליברובסקי) במועדון הבלוק שטרם נפתח. לא ברור מי קהל היעד של ההופעה של האמן, הדי אלמוני בארץ, שהמוזיקה שלו לא מספיק רקידה למסיבה וקצת חמודה מדי לקהל מהסוג הלבונטיני, אבל נבירה ביוטיוב מגלה כמה קטעים מעניינים של הבחור משחק בביטבוקס המגניב שלו - כך שייתכן בהחלט שכדאי לבדוק את התופעה מקרוב.
ופינקי מוסיפה - אחד החסרונות בלישון שש עשרה שעות ביממה הוא שאני מוצאת את עצמי בפיגור קשה ברשימות ההאזנה שלי. כך יצא שזכיתי רק עכשיו להאזין לאלבום הבכורה של ה"Crystal Castles", שיצא כבר לפני שלושה חודשים, ונפלתי מהטלפיים. הקריסטלים עושים מוזיקת שמונה ביט שמתבססת על מכשירי אטארי נושנים, ואם אתם מדמיינים משהו כמו זה:
אז תנו האזנה ל"Alice Practice" וחישבו שנית.
לא כל השירים באלבום מתעלים לרמה של פיסת הגראז' האלקטרונית המפעימה הזאת, אבל מדובר באלבום שמצליח שלא לשעמם לרגע גם עם רבע מהביטים שיש לכם בפלאפון.
Daedelus - Fair Weather Friends
Crystal Castles - Alice Practice
Crystal Castles - Black Panther
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה מאת נמרוד
בהתחשב בעובדה שאני מפגר בחודש אחרי החברה מהאייפוד רעב, סביר להניח שאני לא מחדש פה כלום לאף אחד, אבל האלבום החדש של הצ'אפ פשוט א-ד-י-ר. קסטות מיקס קטנות הכריזו לכבודו על סגנון מוזיקלי חדש והשוו אותו לכל מיני הוט צ'יפים ומג'מנטים למיניהם, אבל לי הם מזכירים דווקא את Enon, שעליהם כבר השתפכתי השנה - לא דווקא בסגנון המוזיקלי (למרות ש"Ethnic Instruments" בהחלט נשמע אנוני להפליא), אלא ביכולת להפתיע ברצף שירים שסותרים זה את זה בחינניות במקום להמשיך זה את זה.
האתר של הלהקה מציין שהצ'אפ "לא הושפעו מאף אחד, בשום זמן, מעולם" - זאת אולי הגזמה, אבל Mega Breakfast בהחלט זורח כאי של מוזיקה מקורית להפליא - היו כבר השנה אלבומים טובים ממנו, אבל אף לא אחד טוב כמוהו.
The Chap - Carlos Walter Wendy Stanley
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
