במקום הכי נמוך בתל אביב מאת נמרוד

איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר - כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה. לא שמישהו יכל להתלונן על הפלייליסט של ההופעה של Low בבארבי - שעתיים תמימות נמשכה ההופעה, וגם מעריצים מלאי נוסטלגיה לאלבומי הלהקה משנות התשעים הגיעו לסיפוקם, לפחות החלקי.

הרבה חששות נשמעו לקראת ההופעה בנוגע ליכולת של הלהקה לתרגם את הקשר האינטימי בינה לבין המאזין הביתי להופעה חיה, בוודאי הופעת עמידה במרחב הצפוף של הבארבי. האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה - עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם. גם שירים חלשים יחסית - Pretty People הילדותי או Sandinista המעט סתמי זכו לביצועים משתקים ביופיים. אפילו הבארבי גילה, לאור המעמד, סלחנות גבוהה מהרגיל, עם סאונד סביר בהחלט. את הופעת העמידה, דרך אגב, הייתי מחליף בישיבה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או כל דבר אחר שיעצור את מחיאות הכפיים האוטומטיות בין שיר לשיר, ששברו באכזריות את המתח האדיר שמילא את האוויר.

למעשה הביצועים החלשים יחסית היו דווקא שירי הרוקנרול היותר שגרתיים שלואו שיחררו בשנים האחרונות, אלו שציפיתי מהם להחזיק את ההופעה - ובעיקר Breaker שבוצע בסגנון Retribution Gospel Choir, ונשמע מעט חיוור בהופעה, בעיקר בגלל התיפוף האנמי של מימי פרקר. אבל גם זה היה רחוק מלקלקל את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בארץ בשנים האחרונות, או כמו שהגדיר את זה חבר שהיה עימי, שכבר ראה הופעה אחת של Low שהייתה, לדבריו, טובה הרבה פחות - "לא ידעתי שהם יכולים להישמע ככה".

12 בספטמבר, 2008 | בנושאים: מוזיקה | | 3 תגובות | תגיות: low, בארבי, הופעה, שיר

זקן זה השמן החדש מאת נמרוד

זאת פעם השנייה שאני רואה הופעה של מוריסי - הפעם הראשונה הייתה בפסטיבל לידס לפני ארבע שנים. דווקא בתור מישהו שלא גדל על מוריסי והסמיתס אני לא יכול שלא להתרשם מהנוכחות הבימתית הכובשת של הזמר. אלא שהנוכחות הזאת יכולה אולי לכפר על כל ההזדקנות וההשמנה שהוא סובל ממנה (וחמש הפעמים שבהם הוא הסיר את חולצתו לא ממש תרמו להסתרת העובדות הקשות), אבל לא על הרפרטואר משני האלבומים הקודמים והאלבום הקרוב, שרובו נע בין הבינוני למביך ממש, כשכל הציניות וההומור המרושע של מוריסי הישן פינו את מקומם לטקסטים בכייניים משהו. אם בהופעה הקצרה בלידס זה עוד היה בגבול הסביר, הרי שבהופעה באורך מלא, אתמול בגני התערוכה, נרשמה בהחלט עייפות מסויימת לקראת האמצע. כמובן שכל שיר של הסמיתס הקפיץ את הקהל - מה שהזכיר שוב את העובדה המצערת שלמרות לא מעט רגעים יפים בקריירת הסולו, מוריסי הוא עדיין בראש ובראשונה הסולן של אותה להקה שהתקיימה למשך חמש שנים באמצע שנות השמונים.

והחדשה המשמחת של השבוע באה כמובן מכיוון הזאפה, שיארח באוקטובר את ה"אנימל קולקטיב" המהוללים. מאלבום לאלבום אני מוצא את עצמי מחבב יותר ויותר את ההרכב הפסיכ(י)דלי הזה, ובכל זאת הם לא כבשו אצלי עדיין מקום אמיתי בלב - אולי ההופעה שלהם בארץ תשנה את זה סוף סוף. ועדיין, תקנו אותי אם אני טועה, נדמה לי שהפעם האחרונה שהרכב כל כך משפיע ורלוונטי הופיע בארץ כשהוא בשיא כוחו היצירתי, היה בהופעה של רדיוהד ב"סינרמה" - אי שם בין אוקיי קומפיוטר לקיד איי.

30 ביולי, 2008 | בנושאים: מוזיקה | | תגובה אחת | תגיות: animal collective, גני התערוכה, הופעה, זאפה, מוריסי, סמיתס

בחר כותרת צפויה: "שרפו את הבמה"/"מים חיים"/"אש ידידותית" והצבע כעת* מאת נמרוד

בשבוע האחרון אני מוצא את עצמי כותב יותר על הופעות מאשר על מוזיקה חדשה. למען האמת אני די מרוצה מהסידור החדש - גם כיוון שהופעות מוצלחות במחוזותינו הן דבר נדיר ומשמח, וגם כיוון שביקורת הופעות היא עבודה קלה בהרבה - והעבודה קלה עוד יותר כשמדובר בהופעה של Firewater בלבונטין.

אני לא מעריץ גדול של הלהקה השליש ישראלית הזאת (למעשה "The Man On The Burning Tightrope", אלבומם הרביעי, הוא היחיד שאני אוהב באמת), וגם לאלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", שעליו, כפי שאורן ראב הבטיח, התבססה ההופעה, לא ממש התחברתי. ובכל זאת נהנתי מכל רגע. כל השירים בהופעה נשמעו בכמה דרגות יותר טובים מגירסאות האלבום, והאנרגיה של הלהקה (ובעיקר התפרצויות הטרומבון המקסימות של רעות רגב) לא השאירו אף אחד בקהל אדיש - וזה כולל אותי ואת החבר שגררתי איתי - מעריץ נלהב של הלהקה מאז שמע עליה לראשונה באותו הבוקר. אפילו הלבונטין התעלה על עצמו כשהיה פחות צפוף ופחות מעושן מהרגיל, ועם סאונד כמעט סביר!! הידד ללבונטין!! הוידאו, למרבה הצער, מהופעה אחרת:

נותר רק לתהות על ה"אורחים המפתיעים" - תמיר מוסקט ותומר יוסף, ארבעים אחוז מבלקן ביט בוקס, שעלו לבמה לשלושה שירים. אורחים לגיטימיים בהחלט - בעיקר מוסקט, בעצמו חבר לשעבר בפיירווטר, אבל חבל שחוץ מלעלות את אחוז הישראלים על הבמה ל50 אחוז, להיראות נבוכים ולהפריע קצת למתופף השניים לא עשו הרבה - כדאי היה אולי למצוא להם תפקיד מראש או לוותר על כל העניין.

* בין המצביעים יוגרל נדל. עלות הודעת טקסט 100,000,000,000 דולר זימבאבווה

23 ביולי, 2008 | בנושאים: מוזיקה | | 2 תגובות | תגיות: firewater, הופעה, וידאו, לבונטין, שיר

מריץ שורות מאת נמרוד

יש כבר כמה קטעי וידאו ברשת של הסט שנתן דאדלוס אתמול ב"בלוק" בתל אביב, אבל הם לא נעשו מטווח שמאפשר מבט אמיתי על התופעה - אז הנה קטע וידאו מהופעה של הבחור בלוס אנג'לס שממחישה פחות או יותר מה הלך שם:

הפאנל המרשים שאיתו עובד הבחור, הוא מוצר בשם מונומה, שהוא למעשה מקלדת רגילה לחלוטין חוץ משני הבדלים קטנים:

הכפתורים חלקים ולכל אחד מהם אור אדום ומגניב.
התוכנה המצורפת מאפשרת לתכנת בצורה דינמית את מיקום האורות ותפקודם בכל רגע נתון.

מה שמאפשר, במקרה של דאדלוס, לבצע עשרות קפיצות חינניות לכל קטע בטראק אותו הוא מנגן ולשלב בצורה יצירתית בין חלקיקי טראקים שמטפסים אחד על השני. כמובן שניתן לחשוד שהוא מרמה והכול הוקלט מראש - אבל הרגעים בהם נלחץ על הכפתור הלא נכון בזמן הלא נכון ויצר חיבור לא מדוייק הוכיחו שהכל, כנראה, אותנטי. השיר שמופיע בוידאו נוגן גם אתמול, אבל הקשר בין שתי הגירסאות כמעט מקרי בהחלט - וכמה אמנים אתם מכירים שאפשר להגיד עליהם שכל ביצוע של שיר שלהם שונה באמת מקודמו?

בכלל, דאדלוס הגיע אתמול במצב רוח פרקני במיוחד, מה שגרם לו לקצוץ את כל הקטעים לחלקים קטנטנים ובלתי מזוהים - לפעמים זה היה מרשים (למשל כשהוא בנה מלודיות חדשות לגמרי מכמה שירים שאין בינם לבין התוצאה שום קשר) ולפעמים קצת מעייף (בעיקר כאשר הוא לא נתן מספיק כבוד לשירים המקסימים שלו עצמו) - אבל להתבונן בו בפעולה זאת פשוט חוויה מהפנטת.

ואם תהיתם מה זה מועדון ה"בלוק" הזה. אז מדובר במקום חדש השוכן, למרבה הפחד, במתחם יד חרוצים הידוע לשימצה. המקום עצמו מצויין - הסאונד טוב בהרבה מהמקובל, והספות המפוזרות בחוץ הם מקום נפלא לחכות לתחילת הערב (שהתאחרה כרגיל). למרבה הצער, הווליום, שהיה בגבול הסביר בהופעה המוצלחת של דיגיטל מי, עלה לרמה בלתי נסבלת אצל דאדלוס. והערה אחרונה - אני לא מתכוון להתלונן על כך שלא אכפו את חוקי העישון/פקודת הסמים בתוך החלל הסגור של המועדון, אבל למה לעזאזל להוסיף חטא על פשע עם מכונות עשן שריססו את הקהל?

19 ביולי, 2008 | בנושאים: מוזיקה | | 2 תגובות | תגיות: daedelus, הבלוק, הופעה, מונומה, מועדון, מכונות עשן, שיר

החום בוטל, שומעים קריסטל מאת נמרוד

כבר שבוע שאני חושב מה לכתוב על "Love to Make Music to" האלבום החדש של Daedelus. הבעיה העיקרית נובעת מהסכיזופרניה של האלבום הזה - דאדלוס, הלא הוא אלפרד דרלינגטון, הוא קודם כל מפיק מוזיקלי, ורוב השירים באלבום מתהדרים בתוויות "featuring". שפע האורחים גורר את האלבום להמון כיוונים שונים - מהיפ הופ ואר-אנ בי פשטניים להכעיס, דרך צליל הטכנו של "I Took Two" ועד לרגעי אמביינט מקסימים שמזכירים לי גירסא יותר קלילה של Caribou. ואני מוצא את עצמי מוקסם ומתבאס מהאלבום הזה לסירוגין.

ואז נתקלתי בפלייר הופעה שהיה תלוי על הגדר של אתר הבניה של אחד ממגדלי הנוברישים הכעורים העתידים לקום בתל אביב, ושפשפתי פעמיים את העיניים הרצוצות מעודף אלכוהול ומיעוט שינה - דאדלוס מגיע לארץ לכבוד השקת האלבום החדש של "דיגיטל מי" (שי ליברובסקי) במועדון הבלוק שטרם נפתח. לא ברור מי קהל היעד של ההופעה של האמן, הדי אלמוני בארץ, שהמוזיקה שלו לא מספיק רקידה למסיבה וקצת חמודה מדי לקהל מהסוג הלבונטיני, אבל נבירה ביוטיוב מגלה כמה קטעים מעניינים של הבחור משחק בביטבוקס המגניב שלו - כך שייתכן בהחלט שכדאי לבדוק את התופעה מקרוב.

ופינקי מוסיפה - אחד החסרונות בלישון שש עשרה שעות ביממה הוא שאני מוצאת את עצמי בפיגור קשה ברשימות ההאזנה שלי. כך יצא שזכיתי רק עכשיו להאזין לאלבום הבכורה של ה"Crystal Castles", שיצא כבר לפני שלושה חודשים, ונפלתי מהטלפיים. הקריסטלים עושים מוזיקת שמונה ביט שמתבססת על מכשירי אטארי נושנים, ואם אתם מדמיינים משהו כמו זה: