מה עם איזה קאבר ל"אני תמיד נשאר אני"? מאת נמרוד
אני יודע שהם חורשים את אמריקה, אבל זה כבר קצת מוגזם, לא? (כדאי לראות גם את הראיון ההזוי שאחרי השיר).
ותודה ל-My Old Kentucky Blog על הלינק
המהפכה הצרפתית מאת נמרוד
למען האמת, ממש לא התכוונתי להעלות פוסט היום, אלא שבמהלך ניקוי הגוגל רידר מצאתי את עצמי נפעם ומלווה בקול מזייף את הפנינה המופלאה הזאת, שמתחבאת בגרסאת האלבום מאחורי הרעש והצלצולים (החיוביים כשלעצמם) של "Six Demon Bag" ומקבלת כאן חיים חדשים:
ונזכרתי מדוע "Take Away Show" הצרפתי הוא אולי הפרוייקט האינטרנטי האהוב עלי. מדוע אני מוכן לסלוח לו על ביצועים מחופפים או סתם לא מקוריים - מדוע אני כל כך שמח כשלהקה שאני אוהב מתארחת אצלהם. יש הרבה אתרים שמאפשרים למעריצים לגלות דברים חדשים על האמנים שהם אוהבים - אבל רק אחד שמאפשר לאמנים לגלות משהו חדש על עצמם.
הידד! אפס פריטים חדשים בגוגל רידר שלי - הגיע הזמן לשמוע קצת מוזיקה במקום לקרוא עליה כל הזמן.
בחר כותרת צפויה: "שרפו את הבמה"/"מים חיים"/"אש ידידותית" והצבע כעת* מאת נמרוד
בשבוע האחרון אני מוצא את עצמי כותב יותר על הופעות מאשר על מוזיקה חדשה. למען האמת אני די מרוצה מהסידור החדש - גם כיוון שהופעות מוצלחות במחוזותינו הן דבר נדיר ומשמח, וגם כיוון שביקורת הופעות היא עבודה קלה בהרבה - והעבודה קלה עוד יותר כשמדובר בהופעה של Firewater בלבונטין.
אני לא מעריץ גדול של הלהקה השליש ישראלית הזאת (למעשה "The Man On The Burning Tightrope", אלבומם הרביעי, הוא היחיד שאני אוהב באמת), וגם לאלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", שעליו, כפי שאורן ראב הבטיח, התבססה ההופעה, לא ממש התחברתי. ובכל זאת נהנתי מכל רגע. כל השירים בהופעה נשמעו בכמה דרגות יותר טובים מגירסאות האלבום, והאנרגיה של הלהקה (ובעיקר התפרצויות הטרומבון המקסימות של רעות רגב) לא השאירו אף אחד בקהל אדיש - וזה כולל אותי ואת החבר שגררתי איתי - מעריץ נלהב של הלהקה מאז שמע עליה לראשונה באותו הבוקר. אפילו הלבונטין התעלה על עצמו כשהיה פחות צפוף ופחות מעושן מהרגיל, ועם סאונד כמעט סביר!! הידד ללבונטין!! הוידאו, למרבה הצער, מהופעה אחרת:
נותר רק לתהות על ה"אורחים המפתיעים" - תמיר מוסקט ותומר יוסף, ארבעים אחוז מבלקן ביט בוקס, שעלו לבמה לשלושה שירים. אורחים לגיטימיים בהחלט - בעיקר מוסקט, בעצמו חבר לשעבר בפיירווטר, אבל חבל שחוץ מלעלות את אחוז הישראלים על הבמה ל50 אחוז, להיראות נבוכים ולהפריע קצת למתופף השניים לא עשו הרבה - כדאי היה אולי למצוא להם תפקיד מראש או לוותר על כל העניין.
* בין המצביעים יוגרל נדל. עלות הודעת טקסט 100,000,000,000 דולר זימבאבווה
למי, למי, יש יותר כבוד. מאת נמרוד
וואלה! תרבות דיווח השבוע על כך ש"פיצ'פורק עושים כבוד לסאבו" - כלומר שאתר המוזיקה פרסם המלצה על הסינגל החדש של הדי ג'יי הישראלי. יש כמובן המון פרובינציאליות מלהתלהב מכל פעם ש"אתר מוזיקה נחשב" ממליץ על אומן ישראלי (מה שקרה פעמים לא מעטות בשנה האחרונה). אבל האירוניה האמיתית היא שבמקום לקשר באופן ישיר לעמוד של ההמלצה, וואלה קישרו לעמוד החדשות של המגזין - וכשאני עקבתי אחרי הקישור, במקום השיר של סאבו סיפרה הכותרת על הופעה באורך מלא של המונוטוניקס ב-pitchfork.tv, סיבה לגיטימית בהרבה להנפת דגלי ישראל בגאווה. למרות שנדמה שהצפיפות בהופעה מפריעה ללהקה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, עדיין מדובר בצפיית חובה לכל מי שעוד לא ראה את הלהקה על במה ורוצה להבין על מה הרעש.
פסטיפח מאת נמרוד
בימים כתיקונם, מעט דברים יכולים לעניין אותי פחות מתחרות הארוויזיון. למעשה, ממש כפי שחובב ספורט מוטורי עשוי להעדיף ללכת ברגל מלנהוג בפיאט פונטו שלי, סביר להניח שאם הבחירה הייתה בידי, הייתי מעדיף לצפות בשטיח ה"תמו שידורנו" על פני היורוטראש. ובכל זאת, בנסיבות שמעבר לשליטתי (ארוע משפחתי בו הוקרנה התחרות). נאלצתי לצפות אתמול בכמה שירים מהתחרות.
ובכל זאת, אם כבר צופים, אז לפחות לעודד מישהו. אז בהתחלה הפייבוריטים שלי היו הטורקים החינניים, שחישבו שאם לפני שנתיים זכה ה-hair metal של סוף שנות השמונים, הרי שהגיע הזמן לעשות גראנג' בטורקית, ולמרבה ההפתעה התוצאה הייתה פחות מביכה ממה שניתן היה לצפות. אלא שאז הגיע תורה של צרפת, ובזמן שאני מגרד את הפדחת כדי להיזכר איפה שמעתי את השם "סבסטיאן טלר" עלה הבחור המזוקן על הבמה עם עגלת גולף וחבורה של זמרי/ות לווי עטויי זקנים, ועשה את הבלתי יאומן - הכניס מנה של פופ משמח וקאמפי, אך גם אינטיליגנטי לערימת הטראש שמסביבו.
השיר אמנם לא עשה לי חשק לשמוע את האלבום החדש של טלר (שמקבל ביקורות טובות, גם אם לא נלהבות, ברחבי הרשת) ובוודאי לא לראות שוב את הארוויזיון - אבל נחמד לגלות שעוד אפשר להגיע לאירוויזיון עם פופ מוצלח, ואפילו להגיע למקום ה-19 הלא מאוד מכובד. וישראל? כל עוד ימשיכו להתייחס אל התחרות המטופשת הזאת בתור שליחות לאומית במקום להשתטות כנדרש, נמשיך לשלוח נציגים מקצועיים ומעלי פיהוק לתחרות ולהגיע למקום מכובד - הרי שגריר לאומי לא יכול להופיע בתלבושת פיראט . חוץ מזה הכל פוליטיקה, כולם אנטישמים ואין כמו בארץ.
את מנת נוגדני הפופ שהייתי זקוק לה לאחר החוויה הקשה ספקו לי פיגוז הבלוז של ג'ון ספנסר. האלבומים של ג'ון ספנסר וחבורתו מצליחים לעיתים לעלות לי על העצבים אחרי כמה וכמה שירים, אבל "Do You Wanna Get Heavy", השיר הראשון ששמעתי אי פעם של הלהקה, כנראה לא ימאס עלי לעולם.
Jon Spencer Blues Explosion - Do You Wanna Get Heavy
מוזיקת מעליות מאת נמרוד
כדרכם של בנייני משרדים גדולים, מכיל הלובי של הבניין בו אני עובד ארבע מעליות גדולות, מהירות ועמוסות. בחירת מעלית בשעות הבוקר היא אומנות של ממש - האם להידחק יחד עם ההמון במעלית הראשונה שמגיעה, להסתכן בצפיפות קלאסטרופובית ובשליחים שמעבירים עגלות עמוסות על רגלי נוסעי המעלית בעודם מפזרים לכל עבר קרינה מהסלולארי המותקן בקסדתם? אולי עדיף לחכות למעלית הבאה (מבצע סקירה מהירה של מיקומם וכיוון נסיעתם של שאר המעליות). האם הלובי יישאר ריק עד אז? האם אספיק להיכנס למעלית, ללחוץ על הכפתור של הקומה העליונה ולסגור את הדלת לפני שעדר עורכי דין, דרי הקומות התחתונות, ימלאו את המעלית ויצבעו את לוח הקומות באדום שמבשר שמונית הספיישל שלי הפכה לקו 5.
לרשימת הסכנות שטומנת בחובה נסיעת מעלית הצטרפה סכנה חדשה. מדובר בשלושה בחורים תמהונים, שאחד מהם מתופף על דלת המעלית, השני מנגן בגיטרה, למרות שנדמה שהוא מכיר רק אקורד אחד והשלישי מפגין יכולת שירה שלא הייתה מביישת מכסחת דשא. אכן חוויה מפוקפקת לכל נוסע מעלית מזדמן - אלא אם כן מדובר בי, והשלישיה התמהונית היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם. העובדה שאת שיר הפתיחה של אלבום הדגל שלהם אפשר לבצע, בצורה נאמנה למקור, באמצעות דלת של מעלית, מסבירה בו זמנית גם את הגאונות של הליארז וגם את העובדה שרוב האנשים ימצאו אותה בלתי נסבלת.
חלקכם אולי כבר מכירים את פרויקט ה-Take away shows של הבלוג blogotheque, שקיים כבר למעלה משנה וחצי, אבל אני גיליתי רק השבוע - ונפלתי מהרגליים. מדובר, ללא ספק, באתר המרשים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. מדובר בחבורה של בלוגרים צרפתים, שהצליחו לשכנע רבים מגיבוריהם המוזיקליים (רשימה שחופפת, בצורה מעט מחשידה, לרשימה שלי) לבצע עבורם שורה של הופעות מאולתרות, במקומות בלתי שגרתיים ובמינימום אמצעים.
לא כל ההופעות באתר טובות באותה מידה - הביצוע השני של הליארז, לדוגמא, הוא ביצוע מחופף וחוטא למקור של "Freak out" מאלבומם האחרון, האלתורים הביתיים של Xiu Xiu מעלים פיהוק וגם אוף מונטריאול מאכזבים כשהם הופכים את ההופעה שלהם לערב שירה בציבור ברחוב - מסוג הדברים שכיף להשתתף בהם, אבל לא ממש מעניין לצפות בהם.
כמובן שההופעות הטובות מאפילות על המאכזבות - הנשיונל בשני ביצועים עירומים ומקסימים לשיריהם, Tapes 'n Tapes מאלתרים כלי נגינה תוך כדי תנועה בביצוע מדהים לInsistor, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה, Menomena מפרקים לגורמים את המוזיקה הרב שכבתית שלהם (שימו לב לסיום המקסים של "wet and rusting") והאנימל קולקטיב, מסוג הלהקות שנולדו בשביל המעמדים הללו, מופיעים מתוך עגלת קניות.
אבל גולת הכותרת מבחינתי היא, שלא במפתיע, הביצוע של ארקייד פייר לNeon Bible, אף הוא בתוך מעלית. לא הייתי מתנגד כלל להידחס עם שבעת חברי הלהקה, החמושים בכינורות טרומבונים וקרעי עיתונים, במעלית צפופה - על אף הסיכון הממשי של פגיעת קשת כינור לעין.
רק לפני עשור, האפשרות שכמה צעירים אירופיים אלמונים, יצליחו להגיע אל כמה מהלהקות הטובות בעולם ולשכנע אותם לבצע עבורם גרסאות מיוחדות של שיריהם, ללא כוונת רווח לאף אחד מהצדדים, בתהליך שמאתגר את האמנים לפרק ולבנות מחדש את היצירות שלהם, נראתה דמיונית לחלוטין. אם למישהו יש ספק שאנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם - האתר הזה הוא רק עוד הוכחה.
קפטן קירק מאת אוהד
"זה לא רק גימיק?" שאלה אמא שלי אחרי שאמרתי שהוא מנגן על שני סקסופונים וקלרינט ביחד והבהרתי שזה קורה בו זמנית, בפה שלו. תחשבו על כוכבת פורנו שמכניסה שלושה זרגים, בו זמנית, לפה שלה. האם אמא שלי הייתה שואלת גם לגביה "זה לא רק גימיק?".
להיות אקסצנטרי זה מקרה של "לא קוראים לי, אני בא לבד". רובנו אנשים ממוצעים לחלוטין, בהגדרה. וזה בסדר. יש מאיתנו שמואסים בממוצעות ועושים קרחת, או טסים לניו זילנד, או מתחילים לצייר צורות רנדומליות על קנבסים, או פשוט נטרפים על דעתם. וגם זה בסדר. יש את המקרים ההפוכים, אלה שנולדים אקסצנטריים, חוטפים מכות בשלב מוקדם של בית הספר וחותרים כל חייהם למרכז, מבקשים בכל מאודם רק להיות נורמליים לרגע. ככה זה, אנחנו רוצים את מה שאין לנו.
אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, באוהיו, נולד תינוק בשם רונלד קירק. רונלד, כמו רונלד מק'דונלד. עוד כשהיה תינוק הוא התעוור, והוא גם שחור, ואני מניח שלא בן למשפחה אמידה במיוחד. מה שנקרא, הקלפים לא לטובתו.
בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי. הם נמוגים איפשהו ברגעים האלה שבהם האור חומק מבעד לתריסים ועד שהשעון מעורר מתעקש לשבור את האווירה המנומנמת, רק בגלל שהוא שעון מעורר, זה לא אשמתו. ובכן, רונלד שלנו זוכר את החלומות שלו. והוא גם הולך צעד קדימה, ופועל על פי החלומות שלו (או שהוא מתאים את החלומות שלו למה שהוא עושה). אז פעם בחלום נאמר לו שעליו לשכל את אותיות שמו, ולהשתחרר מכבלי הליצן המפחיד של מק'דונלדס, וכך הוא הפך לרולנד. רולנד מיודעינו למד בבית הספר לנגן על סקסופון וקלרינט, ובחלום נוסף, הוא ראה את עצמו מנגן על שלושה כלי נשיפה בו זמנית. כבר ברור שרולנד שלנו הוא לא כאחד האדם, ואחרי כמה נסיונות ושימוש בכלים שפסו מן העולם, הוא הצליח בעניין. בחלום השלישי והאחרון בסיפורנו הוא החליט להוסיף לשמו את השם Rahsaan. למה? אמה. אנשים אקסצנטריים לא צריכים להסביר את עצמם, הם פשוט ככה, וזה היופי שבדבר.
כאילו שהוא לא מספיק ייחודי גם ככה, רולנד אימץ שיטת נשימה שבה הוא יכול לנשום דרך האף בזמן שהוא נושף דרך הפה (תנסו, זה פשוט לא הולך), ככה שהוא יכול לנגן כמה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה, על כמה כלים שהוא רוצה, בלי שחוקים ארציים כמו נשימה יגבילו אותו. וכאילו שזה לא מספיק, הוא משתמש במשרוקיות, קונכיות ושאר אפקטים שמקומם נפקד מהמוזיקה הפופולרית בדרך כלל, משתמש בכלים שלו בדרכים שהם לא נועדו אליהן בעליל. אז כל זה למה? כי הוא אקסצנטרי? כי הוא גימיק? הו, לא. רולנד פשוט מוציא לפועל את מה שהוא שומע בתוך הראש שלו, משתף את כולנו בחלומות ובהזיות שלו, שבאות בצורת קטעים מוזיקליים שמקורם בג'אז ובלוז שלתוכם נמזגת מוזיקה קלאסית וקלאסיקה מודרנית. אבל גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר, מה שחשוב זה שהם באים מתוך מקום אמיתי, וקצת מוזר - הראש של ראהסאאן רולנד קירק, וזה מקום ששווה לבקר בתוכו.
רולנד קירק וג'ון קייג' - ??sound
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
