חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
חיית לילה מאת פינקי
חתולים הם, כידוע, יצורים ליליים. בעוד שאת שעות היום אנחנו מבלים בנמנום בתנוחות שונות, הלילה הוא הזמן למאבקי ההישרדות והרבייה. כמובן שעבורי, חתולת בית מדופלמת, מאבק ההישרדות מתמצה בטיול קצר לצלחת האוכל, וגם את העניין שלי בבני המין השני איבדתי באופן פתאומי כבר בגיל צעיר, מה שמשאיר לי ולשאר חתולי הבית המון שעות לילה פנויות.
סמארטי אחי הטמבל, לדוגמא, מבלה את מרבית זמנו הפנוי ברומן סוער עם אהוב לבו, שטיח האמבטיה. בעוד שמיין (שאומצה בשם לונה, אבל זכתה עד מהרה לכינוי שתואם את מימדיה התופחים) עסוקה במשחק בונזו-רגל סוחף עם חתיכות אוכל לחתולים שהיא מפזרת בכל רחבי הבית (מדובר, ללא ספק, בחתולה שהייתה קוטפת בקלות את תואר היצור הטיפש בכל בית נטול סמארטי בעולם).
ואני? אני שומעת מוזיקה.
שעות הלילה הם זמן מצויין לאלבומים מורכבים, כאלו שנבנים לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, אל תוך שיא מרוחק. Preteen Weaponry האלבום החדש של Oneida, הוא אלבום שכזה. שלושה קטעים ארוכים ואינסטרומנטליים כמעט לחלוטין, שהמעבר ביניהם כמעט שרירותי. אלבום שלא דורש האזנה מאומצת, אלא דווקא להפך - קשב רופף ומנומנם שמאפשר למוזיקה לשקוע בעומק התת מודע. מלבד נטייה קלה לרפפטיביות, אין שום דמיון בין Preteen Weaponry לאלבומים הקודמים של Oneida - ואי אפשר שלא להעריך להקה שמצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש.
Oneida - Preteen Weaponry Part 2
ונמרוד ביקש למסור - הידד! למאותגרי הRSS שמביניכם, שאפשר להירשם כמנויי אימייל!
תקלה מופלאה מאת נמרוד
לא חסרים מוצרים שהתגלו כסיפורי הצלחה כלכליים כנגד כל הסיכויים, גם לא כאלו שכולם חזו להם הצלחה והתבררו ככישלון. אבל כמה מוצרים אתם מכירים, שלקחו טכנולוגיה מהפכנית של חברה פושטת רגל, הגו סביבה קונספט חסר ערך לשוק בלתי קיים, ומצאו את עצמם עם להיט שנמכר מכל הסיבות הלא נכונות?
אי שם בשנת 2004, חברה זעירה בשם Sonic Impact, שמתמחה במוצרי אודיו ניידים, החליטה ליצר מגבר סטריאו נייד, שיכול לפעול גם על בטריות, ויתבסס על TA2024, שבב קטן, זול, ובעל נצילות גבוהה שמייצרת חברת Tripath. התוצאה הייתה מגבר סטריאו קטן, קל, ועלוב למראה בשם T-Amp, שנמכר בתחילה במחיר שווה לכל נפש של 20 דולר. ב-Sonic Impact שכחו כנראה שתי עובדות חשובות:
- אף אחד לא זקוק לכזה מוצר. מי זקוק למגבר נייד, ששוקל 30 גרם (ללא 9 הבטריות שדרושות על מנת להפעיל אותו), אבל מתחבר לזוג רמקולים ששוקלים פי כמה וכמה ממנו דרך כבלי נחושת מסורבלים? בטח לא הערס שרוצה להציק באוטובוס עם הנגן הנייד (לשם כך הומצאו רמקולי המחשב הניידים, ומאוחר יותר גם הספיקר של הסלולארי) או מי שרוצה לשמוע גלגל"צ במשרד (לשם כך הומצאה מערכת המיני עם הפרו-אקולאיזר הצבעוני או הטייפ-דיסק). שוק הסטריאו בחלקים היה כבר אז כמעט מת בקרב הקהל הרחב (שעבר למערכות קולנוע ביתי), והפך לשוק של אודיופיליים וחובבי מוזיקה.
- ב-Sonic Impact אמנם לא חסכו אף מאמץ על מנת ליצר את המגבר המצ'וקמק בעולם - מהפלסטיק הזול של המארז, דרך יציאת האודיו הבודדת, וחיבורי הרמקולים שממש מתחננים להישבר עם כל לחיצה. רק דבר אחד כנראה לא נלקח בחשבון - השבב של Triapath, שסיפק רמת איכות אודיו הרבה מעבר למה שתג המחיר שלו מרמז.
המכשיר הזעיר נראה כמו הדבר האחרון ששוק האודיופילים יאמץ לחיקו - שוק של לקוחות שלא מהססים להוציא אלפי דולרים לא רק על מגברים ורמקולים, אלא גם על פטיפונים, כבלים, מייצבי מתח וטיפולים אקוסטיים לחדר, ושלאפקט הרושם של הציוד היקר והמרשים יש בו משמעות אדירה. ובכל זאת, לאט לאט התגברה חרושת השמועות על מגבר בגודל כף יד שמביס במבחני האזנה מגברים שעולים פי מאה ויותר ממנו, עם ביקורות מהללות במגוון אתרי אודיו בארץ ובעולם (כולל כמה כאלו שנכתבו על סף דמעות).
ואני, שמעולם לא החשבתי את עצמי כאודיופיל, אבל שאפתי לשדרג את איכות שבה אני שומע מוזיקה מבלי להשקיע אלפי שקלים, רכשתי לעצמי אחד כשביקרתי בארה"ב לפני כשנתיים (עד אז מחירו כבר "האמיר" ל-30 דולר). את ההבדל באיכות היה אפשר להרגיש מהרגע הראשון - אבל רק כשהתאמתי לו זוג רמקולים איכותיים (גם אם זולים יחסית) הרגשתי את הקפיצה האדירה באיכות הצליל (לפחות ביחס למערכת החלקים מתחילת שנות ה-90 ששירתה אותי נאמנה עד אז).
רק לשם ההשוואה - הרמקולים, הזולים יחסית, (ראו תמונה עם פינקי משמאל) עולים פי 30 מהמגבר שמחובר אליהם, גם מתאם המתח שמספק לו חשמל (שנמכר בנפרד - המגבר הרי נועד לפעול גם על בטריות) ובורר המצבים האנלוגי (למגבר עצמו יציאת אודיו בודדת) עלו כל אחד סכום דומה לזה של המגבר - למעשה אפילו על מתאמים לכבלי הרמקול הוצאתי יותר מעל המגבר עצמו. וזה כמובן כלום לעומת המערכות הפסיכיות להפליא, המבוססות על המגבר הגמד תוצרת סין, שתוכלו למצוא בביקורות המקצועיות שקישרתי אליהם למעלה.
את המגבר המדובר לא תוכלו למצוא בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. הT-Amp אזל ממזמן מהשוק. מחליפו, ה-T-Amp Gen II עשה סיבוב קצר בשווקי העולם וכמעט ואזל אף הוא (למרות שייתכן וניתן למצוא אותו בארץ ממש כאן). אחת הסיבות היא כנראה העובדה ש Tripath עצמה פשטה את הרגל בשנת 2007, כנראה כעונש על כך שמכרה מוצר במחיר נמוך בהרבה משוויו הריאלי. גם איכות הגימור הזוועתית של הT-Amp עשתה את שלה - רבים מהמגברים שנמכרו סופקו פגומים, נשברו, או נשרפו בקלות ממתח חשמלי בלתי מתאים. שלי, אגב, חי ונושם (טפו טפו) וזוכה למדידת חום יומית מודאגת. אם בכל זאת תרצו למצוא אחד ששרד כנגד כל הסיכויים, תוכלו למצוא אותו באיביי - האם שמעתם אי פעם על מוצר חשמלי אחר שנמכר בשוק היד שנייה במחיר של למעלה מפי חמש ממחירו המקורי?
למרבה המזל ניתן למצוא היום תחליפים ראויים, גם אם מעט יותר יקרים, לגמד הפלסטיק הסיני, המתבססים על אותה טכנולוגיה אך מוסיפים איכות גימור טובה בהרבה על חשבון הניידות. ה TA-10 של Trends הוא כנראה בחירה מוצלחת (ואפילו נראה שניתן להזמין אותו לארץ).
ואני? נותרתי עם הקנייה הטובה ביותר שעשיתי מימי.
במצולות מאת נמרוד
כמעט והחמצתי את אחד האלבומים הטובים של השנה.
לפני כשלושה חודשים החל הגוגל רידר שלי להפגין סימני היחנקות מתקדמים. לא נעים לפתוח את המחשב בבוקר ולגלות 350 פריטים שלא נקראו, שאת רובם תורמים כמובן צוות הכותבים החרוץ של Drowned In Sound. בלית ברירה עברתי לשיטת הסינון המהיר - מוותר מראש על חדשות מחזית האיחוד הקרב של My Bloody Valentine, ליין אפים של פסטיבלים שלעולם לא אבקר מהם ותחרויות קאברים לרדיוהד - ומתמקד בעיקר, ביקורות אלבומים, כשכל ביקורת של 6 ומטה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידי. ובכל זאת, למרות הסינון האכזרי הזה, אני נשאר עם הרבה יותר מדי. לא מעט אלבומים עשו את דרכם לדיסק הקשיח בשבוע הזה, מעטים מהם זכו ליותר משמיעה או שתיים.
"The Nautilus Years" של Surrounded השוודים הוא אחד הכמעט-קורבנות של ההאזנה הסלקטיבית הזאת. למרות הביקורת המהוללת שזכה לה באותו שבוע בDiS, למרות שגם רבע האזנה בחצי אוזן מספיקה על מנת לקלוט את הקסם שבאלבום, עדיין הוא מצא את עצמו יושב על המדף הוירטואלי שלי כמעט חודשיים בלי לזכות להאזנה שניה ושלישית.
מדוע? כנראה בעיקר מכיוון שמאז הביקורת ההיא טס האלבום נמוך נמוך מתחת לרדאר של מגזיני המוזיקה והבלוגים האחרים שהגוגל רידר שלי מנוי אליהם, ועם אפס איזכורים לקיומו - האלבום הנפלא הזה צלל מהר מאוד אל מחוץ לפלייליסט שלי.
והנה, גיליתי אותו שוב, כמעט במקרה, במהלך סידור המחשב, ומאז אני מתפעם מהפנינה האלמונית הזו. אין פה שום דבר שלא שמעתם מימיכם - לפחות לא אם האזנתם אי פעם לפליימינג ליפס או Sparklehorse ברגעי השיא שלהם, אבל היופי של האלבום הזה כל כך פשוט, כל כך מלוטש ומזוקק, שלא ברור כיצד הוא לא זכה ליותר תשומת לב. והתוצאה נשמעת כל כך קלילה וחסרת מאמץ, שאני חייב לתהות למה כל כך מעט אלבומים השנה הצליחו להישמע כל כך נפלא.
ופינקי מוסיפה - למרות שקשה לדבר על "מהפך" בצליל של Wolf Parade בין האלבום הראשון לשני, ההבדל בין השניים ניכר. בעוד שאלבום הבכורה של הלהקה הקנדית הוא אלבום אייפוד מושלם, שיושב נפלא על הרבע השעה שבין הרכבת לבית, תוך הפעלה מושכלת של כפתור ה-Skip, האלבום החדש, "At Mount Zoomer". הוא אלבום כבד יותר וכמעט חסר עוגנים, עם צליל מתארך שמושלם למלא איתו את החדר תוך כדי קריאה, גלישה באינטרנט, או במקרה שלי - נמנום ליד הרמקול השמאלי. מסוג האלבומים שלא מומלץ להקדיש להם את מלוא תשומת הלב, אלא להפך - לתת לעצמך לנדוד מחוץ למוזיקה ואז פנימה ברגע הנכון. למרות שנמרוד לא יסכים איתי ("Apologies to the Queen Mary" הוא אחד האלבומים האהובים עליו מהשנים האחרונות) - בעיני הזאבים רק משתבחים מאלבום לאלבום.
Surrounded - 21st Century Paradise Traveller
Surrounded - Paper Tangerine Crush
Surrounded - Fellow Citizen Stars
אפס תשואה מאת נמרוד
בראיון המרתק של הבלוג Aquariym Drunkard עם דיוויד ברמן (תודה לגיאחה על הלינק!), הוא מספר על המפגש שלו עם המעריצים אחרי שנים של "כתיבה ללא תשואות". 17 שנים חלפו בין ההקמה של ה-Silver Jews לבין סיבוב ההופעות הראשון שלהם ב2006 - תקופה ארוכה בה הוציא ברמן 5 אלבומים, ואפילו הצליח להתפרנס בצורה נאה מהאומנות שלו, כפי שמגלה ראיון עימו מאותה תקופה. כמובן שהיו לו מעריצים לא מעטים כבר באותה תקופה - אני לא האדם היחיד שברמן הוא כותב השירים האהוב עליו - אבל הוא עצמו לא נאלץ מעולם להתמודד איתם פנים מול פנים, ולזכות ל"ההערצה המוגזמת שזוכים לה מוזיקאים, תשואות שמנקות את הפרפורמר מכותב השירים שבתוכו" כהגדרתו. ברמן זכה ל-17 שנה של אומנות נטו - כזאת שיכולה לתת סיפוק ואפילו פרנסה, אבל לא ליטוף לאגו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על הדוגמא ההפוכה - על מוזיקאי האינדי הישראלי הממוצע, שמתפרנס ביום יום כמהנדס מזון, עורך דין או סתם מורה לגיטרה, שזוכה להרמת גבה מהסביבה על ההתעקשות שלו להמשיך לסחוב את עצמו ממועדון למועדון בשביל עיסוק שיש בו מעט מאוד סיפוק ועוד פחות מזה פרנסה. אבל פעם בחודש או חודשיים, אחרי ההופעה או אפילו ברחוב בו הוא מסתובב לרוב כאלמוני, הוא זוכה לליטוף קל על האגו ממישהו שניגש ומספר לו כמה המוזיקה שלו נוגעת לליבו. האם רגע כזה יכול לפצות על העיסוק הכל כך סיזיפי שהוא אינדי ישראלי?
Silver Jews - Strange Victory, Strage Defeat
ופינקי מוסיפה - אם גמרת להתפלסף, אפשר לשים איזה Crystal Antlers ? גררר… רעש!
ורוד הוא הלבן החדש מאת נמרוד
לאחרונה גיליתי שאני לא מבקר המוזיקה היחיד בבית. בניגוד לאחיה הביולוגי ואחותה המאומצת, המסתפקים בשילוש החתולי הקדוש של אכילה, שינה, והסרחת ארגזי חול, תפסה לה פינקי עמדת קבע אל מול הרמקול השמאלי בחדר העבודה, ממנה היא מביעה נחרצות את עמדתה לגבי המוזיקה המתנגנת. כיוון שאוצר המילים של פינקי דליל למדי, עיקר הביקורת שלה מתמצה ביללות רמות כאשר המוזיקה לא לרוחה, והתנמנמות מכורבלת כאשר אני קולע לטעמה. לאט לאט התחוור הטעם של פינקי - הלאה סינגר סונגרייטרים ענוגים ופאוור פופ של חנונים קנדים - הידד לגיטרות מנסרות, לשכבות על שכבות של צליל, ולמוזיקה מורכבת ומאתגרת.
לאור נאמנותה המתמשכת של פינקי, היא מקבלת בזאת 23% ממניות "טאפאס וטאפאס תרבות דיגיטלית בע"מ" וכן את זכות המילה האחרונה על כל פוסט.
הקוראים הקבועים של בלוג המוזיקה "Gorilla VS. Bear", בוודאי הבחינו בפימפום המתמשך של White Denim באתר. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה טרם יצא, לא מעט שירים של הלהקה מסתובבים ברחבי הרשת, בזכות מיני אלבומים ואלבומים חצי רשמיים הנמכרים בעיקר בהופעות של הלהקה. מרבית השירים הללו נשמעים, כצפוי, חצי אפויים, אבל ניתן כבר לקבוע ש-White Denim נשמעים לא מעט כמו Tapes 'n Tapes, שותפיהם לסיבוב ההופעות ולהקת הבית לשעבר, ביום טוב למדי - כלומר יום הרבה יותר טוב מזה שהטייפס הקליטו בו את אלבומם האחרון והבינוני להכעיס. אלבום אמיתי יצא בקרוב - בינתיים אפשר להסתפק בכמה טעימות מאלבום ההופעות "Workout Holiday".
ופינקי מוסיפה - אולי די עם הלהקות פיצ'פורק בשקל שלך - לא עדיף לתת עוד האזנה לסיגור רוס החדש?
White Denim - Shake Shake Shake
הקונגרס הציוני מאת נמרוד
החברים שגררתי איתי להופעה של ה-Silver Jews בארץ, לפני כמעט שנתיים, תיארו אותה, במידה רבה של צדק, כמשעממת. ואכן, כפי שכתבתי פעם, במקום אחר, המופע של דיוויד ברמן המגומגם והעצי היא חוויה לעדת מאמיניו - זר פשוט לא יבין זאת. המונוטוניקס, לעומת זאת, הם ההפך המוחלט - בין אם אתם אוהבים או מתעבים את ההופעה של מבעירת הבמות (בצורה המילולית ביותר) הישראלית, היכרות מוקדמת היא לחלוטין לא תנאי מקדים לחוויה. ספק אם האזנה ביתית למוזיקה של הלהקה הייתה מכינה אותי לטירוף של ההופעה או הופכת את החוויה ליותר נסבלת עבור בת בת זוגתי היקרה (שעד היום המילה מונוטוניקס עושה לה צילצולים באוזניים).
והנה, בצימוד הופעות משונה במיוחד, מונוטוניקס מחממים את היהודים הכסופים בסיבוב ההופעות השני של הלהקה ב-20 שנות קיומה. סביר להניח שרבים מהמעריצים של הקאנטרי המהורהר של ברמן וחבורתו לא יגיעו מוכנים למתקפת הרוקנרול המחרישה של המונוטוניקס - ומצד שני, סביר להניח שאלו שישרדו את המונוטוניקס ימצאו את המופע של הסילבר ג'וז חיוור בהשוואה. שתי הלהקות מקדמות את האלבומים החדשים שלהם ב-Drag City, מונוטוניקס, עם "Body Language EP" וה-Silver Jews עם "Lookout Mountain, Lookout Sea" שיצא רשמית במהלך יוני.
אין שום הפתעה במיני אלבום של המונוטוניקס - נאמן לגישה של הלהקה שהאלבום הוא מוצר נלווה להופעות, ולא ההפך, Body Language מתרגם בצורה חלקית אך מוצלחת למדי את הגראז' רוק המינימליסטי של הלהקה. בניגוד ל"Blues Explosion", עוד להקת הופעות אגדית שהצליל של מונוטוניקס מאוד מזכיר לי אותה (כולל הגיטרות המכוונות נמוך על מנת לפצות על העדר הבס), המוזיקה המוקלטת של המונוטוניקס עדיין לא עומדת בפני עצמה - כלומר קשה להאמין שתתאהבו בלהקה רק מלהאזין לאלבום.
האלבום של ה-Silver Jews בעייתי קצת יותר. כבר כמה שנים שאני מצפה שדיויד ברמן ישחזר את ההישג של "American Water", אולי האלבום הטוב ששמעתי מימי. אבל האזנה מפוכחת לדיסקוגרפיה של הלהקה מגלה שהאלבום הנפלא ההוא הוא יוצא הדופן בקטלוג של הלהקה - הרגע שבו הליריקה של דיוויד ברמן התרוממה על גבי הגיטרה והשירה של סטיבן מלקמוס בשיאו. ביחד התוצאה היא האלבום היחיד של הלהקה שהוא כיפי ומשוחרר כפי שהוא מרתק ומעורר מחשבה. עשור מאוחר יותר, ובהעדרו של סטיבן מלקמוס - אין ברירה אלא להסתפק בפחות, אבל לא במועט, כיוון שדיוויד ברמן הוא עדיין אחד מהמשוררים הגדולים של הרוק האמריקאי, וכל אלבום שלו מכיל כמה רגעי קסם מופלאים ומשפטים שמעלים בי חיוך מריר.
"While these seconds turn these minutes Into hours of the day
While these doubles drive the dollars and the light of day away"
מה הסיכוי לראות את שתי הלהקות מופיעות יחדיו על במותינו? אמנם לוח ההופעות של אף אחת משתי הלהקות לא כולל כרגע את ישראל. מצד שני, גיחה לישראל של המפגש בין הלהקה הישראלית לבין היהודי שהפיק סרט תעודי על הביקור שלו בישראל לא תפתיע אף אחד. ועם כל ההסתייגויות שלי - כשאת כותב השירים האהוב עלי מחממת אחת מלהקות ההופעות הטובות ביותר שראיתי אי פעם, אני בהחלט אהיה שם.
Silver Jews - My Pillow Is The Threshold
Silver Jews - Suffering Jukebox
נ.ב. תודה לאייל שהזכיר לי בזמן שהותי במדריד שיש לי לפחות קורא נאמן אחד, ומזל טוב לאלכס ומיכל על הבלוג החדש והמשובח!
Overqualified מאת נמרוד
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי ב-At the Drive-in. התסרוקת העצומה של סדריק ביקסלר-זאבאלה מילאה את המסך, מתנופפת לכל עבר כשבעליה נופל שוב ושוב על הבמה, צווח למיקרופון כאחוז דיבוק. זה היה, כמובן, הקליפ של "One Armed Scissor". אני מניח שאם הייתי אז צעיר יותר וציני פחות בכמה שנים, הרגע הזה היה משהו קרוב לפעם בו שמעתי לראשונה את "Smells like teen spirit".
אין הרבה סיבות לבזבז זמן בלוג יקר בכתיבה על מוזיקה שאתה לא אוהב. אלא שהמקרה של The Mars Volta מרתק במיוחד. מה אני לא אוהב בלהקה ?אני חושב שהכתבה של איל רוב בוואלה מתארת היטב את כאב הראש שגרמו לי שתי ההאזנות שהצלחתי לתת לאלבום. נשאר רק לענות על הלמה - כיצד הפכו שני היוצרים הראשיים של at the drive-in המלהיבה, זבאלה ועומר רודריגז-לופז, ללהקה נפוחה ומביכה מאלבום לאלבום כמו המארס וולטה.
הבעיה היא כמובן לא מחסור בכישרון מוזיקלי - ממנו נדמה שיש לצמד המוביל של הלהקה בשפע, אלא בנסיון לגרום לכישרון הזה להיות נוכח בכל רגע של כל שיר בכל אלבום. כל השבריריות, הבלבול והזעם שבמוזיקה של At The Drive-in הושלכה הצידה - הרי אלו רק מכשולים בדרך ללהקת המופת שהמארס וולטה נועדה להיות. אך כמובן שאין דבר יותר גרוע לתהליך של יצירת מוזיקה גדולה מהאמונה שמדובר ביצירת מופת בהתהוות.
בתקופה שאימו היה סגנון מוזיקלי לגיטימי ולא סוג של פקאצה, ודימו לא היה מלך של כלום, נחשבו At the Drive In ו …And you will know us by the trail of dead לשתיים מהלהקות המובילות של הסצנה. בזמן שהראשונה התפרקה והפכה למארס וולטה, הוציאו הTrail of Dead את אלבומם השלישי, ובעיני אחד מיצירות המופת של העשור, Source tags and codes. עם רבע מהכישרון של הצמד זאבאלה-לופז, אבל עם נכונות אמיתית ללכת על הקצה, לנסוק וליפול עם המוזיקה למקום שמעבר לשליטתם, יצרו הTrail Of Dead אלבום שהוא כנראה הרבה מעבר למה שהלהקה יכלה אי פעם לצפות לו. למארס וולטה זה לא היה קורה - הם פשוט מוכשרים מדי.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
