הפיצ'פורק תמיד צודק (כשהוא לא טועה). מאת נמרוד
אפשר להבין את תחושת המיאוס ההולכת וגוברת של אנשים רבים מפיצ'פורק מדיה. כשכל כך הרבה מוזיקה טובה בעולם זוכה להתעלמות או לזלזול מצוות המבקרים של האתר, ושכל כך הרבה הייפים מופרכים מופרחים לחלל האוויר – אפשר להבין למה מגזין המוזיקה הוותיק נחשב בחוגים רבים כרלוונטי בערך כמו חצילים בטעם כבד.
אני עדיין שומר חסד נעורים מסויים לפיצ'פורק – גם כי לא מעט מההשכלה המוזיקלית שלי, בימים שקדמו לפיצוץ האוכלוסין הבלוגוספרי, ספגתי ממנו, וכיוון שפלצני ואלטיסטי ככל שתחשיבו אותו – הטעם של האתר עקבי מספיק על מנת להיות ראוי להערכה. אפשר להבין, לדוגמא, למה בשנה בה השכפול והשירבול נעשו כמעט בלתי נסבלים, פיצ'פורק בוחרים שלא להתלהב מהחגיגה הססגונית אך הריקנית של MGMT, ומעדיפים הרכבים יותר מקוריים (גם אם בעיני קצת משעממים) כמו Vampire Weekend או Fleet Foxes. את ההתלהבות מ-Vivian Girls, דרך אגב, יצטרכו עדיין להסביר לי.
לכן התאכזבתי לראות את הקטילה הגורפת שקיבל באתר "Loyalty to Loyalty", אלבומם השני של "Cold War Kids", בשורת טיעונים כגון הקול של הסולן, מחסור בעוגנים או מאומצות יותר – כולם, אם תשאלו אותי, מגוחכים להפליא – בעיקר שילדי המלחמה נשמעים בעיקר כמו גרסא קצת יותר רצינית וקצת פחות מוכשרת של Spoon הנפלאה, אחת מהלהקות המפוצ'פרקות בעולם.
האמת שמדובר בעניין של אמונה – וכשנתן ווילט, הסולן של הילדים שר "Something is not right with me", זה אולי נדוש להפליא, אבל אני לא יכול שלא להאמין לו. וכשאתה מאמין למישהו, אתה מסוגל לסלוח לו גם על החסרונות. ובשנה בה גם כמה מהאלבומים הטובים ביותר משאירים אחריהם טעם רע של זיוף ויומרנות, ואפילו בחילה, כאבחנתו המדויקת של שחר, האמונה הזאת היא מצרך נדיר.
ופינקי מוסיפה - אם כבר משתלחים בחבורת הפלצנים של פיצ'פורק זאת הזדמנות טובה להמליץ על האלבום החדש של Castanets, הלא הוא ריימונד רפוסה המטאליסטי למראה. האלבום, City Of Refuge שמו, הוקלט במוטל נידח בנוואדה והמדבריות המרוחקת שלו חרצה בו חריצים עמוקים – קצת כמו צלקות המסע של האלבום האחרון של בראקאן. אכן מדובר, כפי שאמרו בפיצ'פורק, באלבום שסובל מחוסר מיקוד מסויים, אבל עם שירים כמו Prettiest Chain או Glory B הוא ראוי בוודאי לציון גבוה יותר מ5.6. מזל שיש את קסטות מיקס קטנות שיחזירו עטרה ליושנה.
Cold War Kids - Against Privacy
Cold War Kids - Welcome to the Occupation
הבלוג יוצא לחופשה של שלושה שבועות לרגל טיול במזרח - ד"ש וחיבוק אוהב לפנדה בר והקולקטיב בשמי.
חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
חיית לילה מאת פינקי
חתולים הם, כידוע, יצורים ליליים. בעוד שאת שעות היום אנחנו מבלים בנמנום בתנוחות שונות, הלילה הוא הזמן למאבקי ההישרדות והרבייה. כמובן שעבורי, חתולת בית מדופלמת, מאבק ההישרדות מתמצה בטיול קצר לצלחת האוכל, וגם את העניין שלי בבני המין השני איבדתי באופן פתאומי כבר בגיל צעיר, מה שמשאיר לי ולשאר חתולי הבית המון שעות לילה פנויות.
סמארטי אחי הטמבל, לדוגמא, מבלה את מרבית זמנו הפנוי ברומן סוער עם אהוב לבו, שטיח האמבטיה. בעוד שמיין (שאומצה בשם לונה, אבל זכתה עד מהרה לכינוי שתואם את מימדיה התופחים) עסוקה במשחק בונזו-רגל סוחף עם חתיכות אוכל לחתולים שהיא מפזרת בכל רחבי הבית (מדובר, ללא ספק, בחתולה שהייתה קוטפת בקלות את תואר היצור הטיפש בכל בית נטול סמארטי בעולם).
ואני? אני שומעת מוזיקה.
שעות הלילה הם זמן מצויין לאלבומים מורכבים, כאלו שנבנים לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, אל תוך שיא מרוחק. Preteen Weaponry האלבום החדש של Oneida, הוא אלבום שכזה. שלושה קטעים ארוכים ואינסטרומנטליים כמעט לחלוטין, שהמעבר ביניהם כמעט שרירותי. אלבום שלא דורש האזנה מאומצת, אלא דווקא להפך - קשב רופף ומנומנם שמאפשר למוזיקה לשקוע בעומק התת מודע. מלבד נטייה קלה לרפפטיביות, אין שום דמיון בין Preteen Weaponry לאלבומים הקודמים של Oneida - ואי אפשר שלא להעריך להקה שמצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש.
Oneida - Preteen Weaponry Part 2
ונמרוד ביקש למסור - הידד! למאותגרי הRSS שמביניכם, שאפשר להירשם כמנויי אימייל!
גררר… רעש* מאת פינקי
"מה זה הרעש הזה?" היא התגובה של מרבית האנשים (והחתולים) למוזיקה שאני שומעת. כמובן ש"רועש" היא הגדרה מעט אמורפית. מרבית האנשים מקשרים מוזיקה "רועשת" עם שיער ארוך, מכנסי עור הדוקים, וגיטרות דו מפלסיות. לא פלא שלא מעט להקות מטאל ניסו להצטייר כרועשות במיוחד - מ-Motörhead, שנחשבה במשך שנים ל"The loudest band in the world" ועד ל-Electric Wizards הבריטיים, להקת דום שמיתגה את עצמה כ"The heaviest band in the world". אבל המטאל הוא גם אחד הזרמים הטכניים והנקיים ביותר ברוק, לעיתים קרובות אף פדנטי - והקשר בינו לבין "רעש" (Noise) לרוב מקרי בהחלט.
לכן, גם למיתוג של "A place to bury strangers" כ-"The loudest band in New York" צריך להתייחס בספקנות מסוימת. גם כיוון ש-"Loud" הוא מדד סטטיסטי לחלוטין (את השיא הלא רשמי ל"הופעה הרועשת ביותר" מחזיקים דווקא "The Who"), וגם כיוון שלמרות שרעש הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של הלהקה, המלודיות שמתחתיו ניכרות לאוזן. למעשה, ההישג הגדול ביותר של האלבום היא ההפקה שלו, שמצליחה לשלב בין הרעשים התעשייתיים לשירה הנקייה והמקצבים הפשוטים והאייטיזיים להפליא בלי שאלו יפריעו זה לזה. את סמארטי, אחי הטמבל (ראו תמונה להמחשה), זה הצליח להבריח מהחדר - אבל אף אמן נויז יפני לא צריך לחשוש עדיין למקום עבודתו.
לחובבים אמיתיים של רעש אפשר להמליץ על האלבום החדש של Pyramids, מעין גירסא תוקפנית בהרבה של האנימל קולקטיב. זה אלבום שצריך לשמוע בנשימה אחת עמוסת חריקות דיסטורשן ודאבל פאדאלים, כיוון שההפרדה לרצועות בים הרעש הזה מלאכותית למדי. לצערי עדיין לא הצלחתי לגבש את חוות דעת אמיתית על האלבום - כיוון שהפרמידות עולים לנמרוד על העצבים והוא מפסיק את המוזיקה אחרי 10 דקות.
* No cats have gone deaf in the making of this post.
A Place To Bury Strangers - Don't Think Lover
A Place To Bury Strangers - I Know I'll See You
A Place To Bury Strangers - She Dies
Pyramids - The Echo of Something Lovely
במצולות מאת נמרוד
כמעט והחמצתי את אחד האלבומים הטובים של השנה.
לפני כשלושה חודשים החל הגוגל רידר שלי להפגין סימני היחנקות מתקדמים. לא נעים לפתוח את המחשב בבוקר ולגלות 350 פריטים שלא נקראו, שאת רובם תורמים כמובן צוות הכותבים החרוץ של Drowned In Sound. בלית ברירה עברתי לשיטת הסינון המהיר - מוותר מראש על חדשות מחזית האיחוד הקרב של My Bloody Valentine, ליין אפים של פסטיבלים שלעולם לא אבקר מהם ותחרויות קאברים לרדיוהד - ומתמקד בעיקר, ביקורות אלבומים, כשכל ביקורת של 6 ומטה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידי. ובכל זאת, למרות הסינון האכזרי הזה, אני נשאר עם הרבה יותר מדי. לא מעט אלבומים עשו את דרכם לדיסק הקשיח בשבוע הזה, מעטים מהם זכו ליותר משמיעה או שתיים.
"The Nautilus Years" של Surrounded השוודים הוא אחד הכמעט-קורבנות של ההאזנה הסלקטיבית הזאת. למרות הביקורת המהוללת שזכה לה באותו שבוע בDiS, למרות שגם רבע האזנה בחצי אוזן מספיקה על מנת לקלוט את הקסם שבאלבום, עדיין הוא מצא את עצמו יושב על המדף הוירטואלי שלי כמעט חודשיים בלי לזכות להאזנה שניה ושלישית.
מדוע? כנראה בעיקר מכיוון שמאז הביקורת ההיא טס האלבום נמוך נמוך מתחת לרדאר של מגזיני המוזיקה והבלוגים האחרים שהגוגל רידר שלי מנוי אליהם, ועם אפס איזכורים לקיומו - האלבום הנפלא הזה צלל מהר מאוד אל מחוץ לפלייליסט שלי.
והנה, גיליתי אותו שוב, כמעט במקרה, במהלך סידור המחשב, ומאז אני מתפעם מהפנינה האלמונית הזו. אין פה שום דבר שלא שמעתם מימיכם - לפחות לא אם האזנתם אי פעם לפליימינג ליפס או Sparklehorse ברגעי השיא שלהם, אבל היופי של האלבום הזה כל כך פשוט, כל כך מלוטש ומזוקק, שלא ברור כיצד הוא לא זכה ליותר תשומת לב. והתוצאה נשמעת כל כך קלילה וחסרת מאמץ, שאני חייב לתהות למה כל כך מעט אלבומים השנה הצליחו להישמע כל כך נפלא.
ופינקי מוסיפה - למרות שקשה לדבר על "מהפך" בצליל של Wolf Parade בין האלבום הראשון לשני, ההבדל בין השניים ניכר. בעוד שאלבום הבכורה של הלהקה הקנדית הוא אלבום אייפוד מושלם, שיושב נפלא על הרבע השעה שבין הרכבת לבית, תוך הפעלה מושכלת של כפתור ה-Skip, האלבום החדש, "At Mount Zoomer". הוא אלבום כבד יותר וכמעט חסר עוגנים, עם צליל מתארך שמושלם למלא איתו את החדר תוך כדי קריאה, גלישה באינטרנט, או במקרה שלי - נמנום ליד הרמקול השמאלי. מסוג האלבומים שלא מומלץ להקדיש להם את מלוא תשומת הלב, אלא להפך - לתת לעצמך לנדוד מחוץ למוזיקה ואז פנימה ברגע הנכון. למרות שנמרוד לא יסכים איתי ("Apologies to the Queen Mary" הוא אחד האלבומים האהובים עליו מהשנים האחרונות) - בעיני הזאבים רק משתבחים מאלבום לאלבום.
Surrounded - 21st Century Paradise Traveller
Surrounded - Paper Tangerine Crush
Surrounded - Fellow Citizen Stars
אפס תשואה מאת נמרוד
בראיון המרתק של הבלוג Aquariym Drunkard עם דיוויד ברמן (תודה לגיאחה על הלינק!), הוא מספר על המפגש שלו עם המעריצים אחרי שנים של "כתיבה ללא תשואות". 17 שנים חלפו בין ההקמה של ה-Silver Jews לבין סיבוב ההופעות הראשון שלהם ב2006 - תקופה ארוכה בה הוציא ברמן 5 אלבומים, ואפילו הצליח להתפרנס בצורה נאה מהאומנות שלו, כפי שמגלה ראיון עימו מאותה תקופה. כמובן שהיו לו מעריצים לא מעטים כבר באותה תקופה - אני לא האדם היחיד שברמן הוא כותב השירים האהוב עליו - אבל הוא עצמו לא נאלץ מעולם להתמודד איתם פנים מול פנים, ולזכות ל"ההערצה המוגזמת שזוכים לה מוזיקאים, תשואות שמנקות את הפרפורמר מכותב השירים שבתוכו" כהגדרתו. ברמן זכה ל-17 שנה של אומנות נטו - כזאת שיכולה לתת סיפוק ואפילו פרנסה, אבל לא ליטוף לאגו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על הדוגמא ההפוכה - על מוזיקאי האינדי הישראלי הממוצע, שמתפרנס ביום יום כמהנדס מזון, עורך דין או סתם מורה לגיטרה, שזוכה להרמת גבה מהסביבה על ההתעקשות שלו להמשיך לסחוב את עצמו ממועדון למועדון בשביל עיסוק שיש בו מעט מאוד סיפוק ועוד פחות מזה פרנסה. אבל פעם בחודש או חודשיים, אחרי ההופעה או אפילו ברחוב בו הוא מסתובב לרוב כאלמוני, הוא זוכה לליטוף קל על האגו ממישהו שניגש ומספר לו כמה המוזיקה שלו נוגעת לליבו. האם רגע כזה יכול לפצות על העיסוק הכל כך סיזיפי שהוא אינדי ישראלי?
Silver Jews - Strange Victory, Strage Defeat
ופינקי מוסיפה - אם גמרת להתפלסף, אפשר לשים איזה Crystal Antlers ? גררר… רעש!
ורוד הוא הלבן החדש מאת נמרוד
לאחרונה גיליתי שאני לא מבקר המוזיקה היחיד בבית. בניגוד לאחיה הביולוגי ואחותה המאומצת, המסתפקים בשילוש החתולי הקדוש של אכילה, שינה, והסרחת ארגזי חול, תפסה לה פינקי עמדת קבע אל מול הרמקול השמאלי בחדר העבודה, ממנה היא מביעה נחרצות את עמדתה לגבי המוזיקה המתנגנת. כיוון שאוצר המילים של פינקי דליל למדי, עיקר הביקורת שלה מתמצה ביללות רמות כאשר המוזיקה לא לרוחה, והתנמנמות מכורבלת כאשר אני קולע לטעמה. לאט לאט התחוור הטעם של פינקי - הלאה סינגר סונגרייטרים ענוגים ופאוור פופ של חנונים קנדים - הידד לגיטרות מנסרות, לשכבות על שכבות של צליל, ולמוזיקה מורכבת ומאתגרת.
לאור נאמנותה המתמשכת של פינקי, היא מקבלת בזאת 23% ממניות "טאפאס וטאפאס תרבות דיגיטלית בע"מ" וכן את זכות המילה האחרונה על כל פוסט.
הקוראים הקבועים של בלוג המוזיקה "Gorilla VS. Bear", בוודאי הבחינו בפימפום המתמשך של White Denim באתר. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה טרם יצא, לא מעט שירים של הלהקה מסתובבים ברחבי הרשת, בזכות מיני אלבומים ואלבומים חצי רשמיים הנמכרים בעיקר בהופעות של הלהקה. מרבית השירים הללו נשמעים, כצפוי, חצי אפויים, אבל ניתן כבר לקבוע ש-White Denim נשמעים לא מעט כמו Tapes 'n Tapes, שותפיהם לסיבוב ההופעות ולהקת הבית לשעבר, ביום טוב למדי - כלומר יום הרבה יותר טוב מזה שהטייפס הקליטו בו את אלבומם האחרון והבינוני להכעיס. אלבום אמיתי יצא בקרוב - בינתיים אפשר להסתפק בכמה טעימות מאלבום ההופעות "Workout Holiday".
ופינקי מוסיפה - אולי די עם הלהקות פיצ'פורק בשקל שלך - לא עדיף לתת עוד האזנה לסיגור רוס החדש?
White Denim - Shake Shake Shake
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
