במקום הכי נמוך בתל אביב מאת נמרוד

איך תדע שראית הופעה נפלאה באמת? כשכל התחשבנויות הפלייליסט הרגילות נעלמות, כשאתה מפסיק לתהות מדוע לא בוצע שיר אחד, ולמה בוזבז כל כך הרבה זמן על אחר - כשכל ההופעה הופכת לחוויה רציפה, בלתי ניתנת להפרדה בחזרה לאוסף השירים המרכיבים אותה. לא שמישהו יכל להתלונן על הפלייליסט של ההופעה של Low בבארבי - שעתיים תמימות נמשכה ההופעה, וגם מעריצים מלאי נוסטלגיה לאלבומי הלהקה משנות התשעים הגיעו לסיפוקם, לפחות החלקי.

הרבה חששות נשמעו לקראת ההופעה בנוגע ליכולת של הלהקה לתרגם את הקשר האינטימי בינה לבין המאזין הביתי להופעה חיה, בוודאי הופעת עמידה במרחב הצפוף של הבארבי. האינטימיות הביתית התחלפה, כך מתברר, בחוויה קולקטיבית מצמיתה, דומה יותר לצפירת יום הזיכרון מאשר להופעת רוקנרול. השירים הלכאורה שקטים של הלהקה הפכו למכות מכוונות היטב לבטן, כשכל נגיעת בס ומכת תוף הרעידו את חלל האולם. האנשים בקהל, שרגילים להופעות שכוללות ניפוף בידיים, נענוע ראש ותנועות רגליים מצאו את עצמם לפתע בעמדת מגננה - עוצמים עיניים, בוהים בתקרה או מחבקים את גופם. גם שירים חלשים יחסית - Pretty People הילדותי או Sandinista המעט סתמי זכו לביצועים משתקים ביופיים. אפילו הבארבי גילה, לאור המעמד, סלחנות גבוהה מהרגיל, עם סאונד סביר בהחלט. את הופעת העמידה, דרך אגב, הייתי מחליף בישיבה עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או כל דבר אחר שיעצור את מחיאות הכפיים האוטומטיות בין שיר לשיר, ששברו באכזריות את המתח האדיר שמילא את האוויר.

למעשה הביצועים החלשים יחסית היו דווקא שירי הרוקנרול היותר שגרתיים שלואו שיחררו בשנים האחרונות, אלו שציפיתי מהם להחזיק את ההופעה - ובעיקר Breaker שבוצע בסגנון Retribution Gospel Choir, ונשמע מעט חיוור בהופעה, בעיקר בגלל התיפוף האנמי של מימי פרקר. אבל גם זה היה רחוק מלקלקל את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בארץ בשנים האחרונות, או כמו שהגדיר את זה חבר שהיה עימי, שכבר ראה הופעה אחת של Low שהייתה, לדבריו, טובה הרבה פחות - "לא ידעתי שהם יכולים להישמע ככה".

12 בספטמבר, 2008 | בנושאים: מוזיקה | | 3 תגובות | תגיות: low, בארבי, הופעה, שיר

מהר יותר, גבוה יותר מאת נמרוד

הרבה גבות הורמו כאשר "The Great Destroyer", אלבומם השביעי של Low, נפתח בחריקת דיסטורשן. הרי מדובר בלהקה שנודעה בשנות התשעים כלהקה ה"איטית ביותר בעולם", והתפרסמה בעוצמה השקטה שלה (ניסיתי פעם להירדם עם "Long Division" של הלהקה, וגיליתי שככל שאני מחליש את המוזיקה כך היא נעשית עוכרת שלווה יותר ויותר). The Great Destroyer סיים את הזליגה ההדרגתית של הלהקה למחוזות רוק "קונבנציונליים" יותר.

אני דווקא הייתי מרוצה למדי מהמהפך של Low. גם כיוון שזאת התגלתה כלהקת רוק גיטרות מוצלחת למדי, וגם כיוון שהשקט, כשהגיע, בשירים כמו "Silver Rider" המקסים, היה מרשים יותר כשפרץ מתוך הסערה. אלא שאחרי שנים של מקצבים ענוגים ושירה חרישית נראה שתאוות הדיסטורשן של אלן ספרהוק, מנהיג הלהקה, לא תמצא את סיפוקה בתוך Low.

אלבום הבכורה של Retribution Gospel Choir, פרוייקט הצד של ספרהוק (שהוא, למעשה, Low ללא מימי פרקר, אשתו של ספרהוק והקול השני של הלהקה) רחוק מלהיות מושלם. לא צריך להכיר את הלהקה האם כדי לשמוע שמדובר בפרוייקט צד. האלבום נשמע ככזה שנעשה כלאחר יד, כאשר חלק מהשירים מוותרים על המבנה המסורתי של בית-פזמון-בית-פזמון לטובת מבנה מסורתי פחות של בית-פזמון-פזמון-פזמון. גם העובדה ששניים מהשירים באלבום הם למעשה ביצועים מחודשים, פשטניים למדי, לשירים של Low עצמה מוסיפים לתחושת הספונטניות של האלבום.

ובכל זאת מדובר באלבום מהנה מאוד. גם בזכות הקסם המשוחרר של ספרהוק (שניכר גם בביקור המקסים שלו ב-Take away shows) וגם כיוון שללא ההשפעה המרככת של מימי פרקר, ספרהוק מיצר אלבום מחוספס באמת, שמזכיר קצת את קריירת הסולו של ג'ון פרושיאנטה.

Low - Silver Rider

Retribution Gospel Choir - They Knew You Well

Retribution Gospel Choir - Breaker (Low cover)