חתולה מקסימה עם שלושים אחוזי אובדן שמיעה מחפשת בעלים אוהב ובעל חוש קצב מאת פינקי
נמרוד מתופף.
בעצם, אני אנסח את עצמי מחדש. לנמרוד יש מערכת תופים. פעם בשבוע הוא חוזר משיעור תיפוף, שם במערכת איזה שיר רקוב שהמורה החליט ללמד אותו (השבוע, למרבה הזוועה, מדובר ב-Plush של Stone Temple Pilots), ומתחיל להרביץ על המערכת בסדר אקראי שהקשר בינו לבין השיר שמתנגן ברקע מקרי בהחלט. ברוב המקרים השכן מלמטה, שאלוהים יברך אותו, מגיע להפסיק את הסיוט אחרי רבע שעה או עשרים דקות של סבל, אבל לפעמים אין לי ברירה ואני נאלצת לחסום את הזוועה בגופי.
זאק היל, לעומת זאת, הוא מתופף שבהחלט הייתי שמחה לנמנם לו מתחת למצילות. הטכניקה המושלמת והסגנון היחודי שלו הביאו לו כמה וכמה חסויות מיצרני תופים וכלי הקשה – לא רע בשביל בחור שמנגן בהרכבי שוליים כמו "Hella", "Holy Smokes" ו-"Team Sleep" – לא בדיוק מודל לחיקוי שאליו נשואות עיניהם של ילדים עם חולצות של לארס אולריך שחולמים למרר את חייו של השכן מלמטה.
אלבומי סולו של מתופפים, לעומת זאת, הם בדרך כלל רעיון רע במיוחד. בעיקר מנקודת מבטם של מאזינים כמוני, שטכניקה טהורה וחסרת לב גורמת להם לפיהוק מתמשך. ואכן יש לא מעט רגעים באלבום הסולו הראשון של זאק היל, Astrological Straits, בהם התיפוף העל אנושי והבלתי פוסק שלו גורם בעיקר לכאב ראש בלתי נסבל. מומלץ, לדוגמא, לדלג על Uhuru שנשמע כמו "Drum’s Not Dead" על ספידים ובלי טיפת נשמה.
למרבה המזל דאג היל לארח באלבום לא מעט אמנים מצוינים (ביניהם No Age, לס קלייפול מפריימוס, צ'ינו מורנו מדפטונז/טים סליפ), שמצליחים, בחלק מהשירים, לתת פייט הגון למתקפה הבלתי פוסקת של היל, ולייצר קטעים שמתעלים הרבה מעל לאורגיית התיפוף שניתן היה לצפות לה. התוצאה, גם אם לא אחידה ברמתה, טובה בהרבה מהאלבום האחרון והמארס וולטאי להחריד של "Hella", להקת הבית של היל. משהו טוב להטביע בו את יגוני עד שמודיעת האימוץ שלי תענה.
Zach Hill - Keep Calm And Carry On
Overqualified מאת נמרוד
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי ב-At the Drive-in. התסרוקת העצומה של סדריק ביקסלר-זאבאלה מילאה את המסך, מתנופפת לכל עבר כשבעליה נופל שוב ושוב על הבמה, צווח למיקרופון כאחוז דיבוק. זה היה, כמובן, הקליפ של "One Armed Scissor". אני מניח שאם הייתי אז צעיר יותר וציני פחות בכמה שנים, הרגע הזה היה משהו קרוב לפעם בו שמעתי לראשונה את "Smells like teen spirit".
אין הרבה סיבות לבזבז זמן בלוג יקר בכתיבה על מוזיקה שאתה לא אוהב. אלא שהמקרה של The Mars Volta מרתק במיוחד. מה אני לא אוהב בלהקה ?אני חושב שהכתבה של איל רוב בוואלה מתארת היטב את כאב הראש שגרמו לי שתי ההאזנות שהצלחתי לתת לאלבום. נשאר רק לענות על הלמה - כיצד הפכו שני היוצרים הראשיים של at the drive-in המלהיבה, זבאלה ועומר רודריגז-לופז, ללהקה נפוחה ומביכה מאלבום לאלבום כמו המארס וולטה.
הבעיה היא כמובן לא מחסור בכישרון מוזיקלי - ממנו נדמה שיש לצמד המוביל של הלהקה בשפע, אלא בנסיון לגרום לכישרון הזה להיות נוכח בכל רגע של כל שיר בכל אלבום. כל השבריריות, הבלבול והזעם שבמוזיקה של At The Drive-in הושלכה הצידה - הרי אלו רק מכשולים בדרך ללהקת המופת שהמארס וולטה נועדה להיות. אך כמובן שאין דבר יותר גרוע לתהליך של יצירת מוזיקה גדולה מהאמונה שמדובר ביצירת מופת בהתהוות.
בתקופה שאימו היה סגנון מוזיקלי לגיטימי ולא סוג של פקאצה, ודימו לא היה מלך של כלום, נחשבו At the Drive In ו …And you will know us by the trail of dead לשתיים מהלהקות המובילות של הסצנה. בזמן שהראשונה התפרקה והפכה למארס וולטה, הוציאו הTrail of Dead את אלבומם השלישי, ובעיני אחד מיצירות המופת של העשור, Source tags and codes. עם רבע מהכישרון של הצמד זאבאלה-לופז, אבל עם נכונות אמיתית ללכת על הקצה, לנסוק וליפול עם המוזיקה למקום שמעבר לשליטתם, יצרו הTrail Of Dead אלבום שהוא כנראה הרבה מעבר למה שהלהקה יכלה אי פעם לצפות לו. למארס וולטה זה לא היה קורה - הם פשוט מוכשרים מדי.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
