אכזבה לטובה מאת נמרוד
קשה לדעת איך אזכור את 2008 עוד שנה או שנתיים - רבים מעשרות האלבומים ששמעתי בשנה הזאת טרם שקעו, שלא לדבר על תיבות האוצר המוזיקליות שעוד מחכות להימצא ולהיפתח עוד שנה, שנתיים או עשור (בהנחה שעד אז לא אהיה עסוק יותר מדי בלהקשיב למיטב הלהיטים של "הכבשה שושנה"). כרגע, בכל מקרה, השנה הזאת מכילה יותר אכזבות מהצלחות מסחררות. לא שמדובר בשנה מוזיקלית רעה (מתי ראיתם אחת כזאת לאחרונה?) - אבל חייבים להיות חשדניים כלפי שנה שאת השיא שלה מחזיקה, נכון לעכשיו, להקה בת כמעט עשרים.
ספטמבר התחיל עם פוטנציאל המהפך/אכזבה הגבוה ביותר - עם אלבומים חדשים לשתיים מהלהקות האהובות עלי מהשנים האחרונות - כאלו שגרף הציפיות שלי מהם רק הולך וגואה עם כל אלבום. כיאה לשנה הזאת, יצאתי מאוכזב - כיאה לשתי הלהקות הללו, מדובר באכזבות מרשימות במיוחד.
בשנה שעברה עשתה Of Montreal עבורי את הצעד מעוד להקה מצוינת לאחת הלהקות האהובות עלי עם "Hissing Fauna, Are You The Destroyer?", שהשאיר אותי חסר נשימה - ששיאיו חופפים בזיכרון המוזיקלי שלי לשיאיה של 2007. Skeletal Lamping, אלבומם החדש, יכל להיות אכזבה גדולה בהרבה עבורי, לולא הייתי מודע ליחודיות אלבומם הקודם - מרגיל את עצמי לעובדה ששום דבר שהלהקה תוציא כנראה לא יוכל להשתוות להישג החד פעמי ההוא.
אז איך האלבום החדש של אוף מונטריאול? Fאנקי, סליזי למדי, סוחף מאוד, כמעט ללא אף רגע משעמם, אבל גם ללא שיאים בלתי נשכחים. זה לא Hissing Fauna וזה גם לא אף אחד מהאלבומים שקדמו לו, זאת אכזבה - וזה גם מומלץ בחום. מצד שני, גם Hissing Fauna שכב אצלי על המדף חודשים ארוכים לפני שקלטתי שהאלבום הסימפטי הזה הוא למעשה אלבום השנה של 2007, כך שאולי גם האלבום החדש יכול עוד לעשות את הצעד הזה.
המקרה של TV On The Radio הוא מסובך קצת יותר. אני מניח שהרבה אנשים יאהבו מאוד את "Dear Science", אלבומם החדש, וכנראה בצדק. אפשר גם להניח שהוא יקנה להם לא מעט מעריצים חדשים. מדובר באלבום נגיש בהרבה משני קודמיו, עם צליל מלא נשמה ונקי הרבה יותר. לפני עשור או שניים קראו לזה "התמסחרות" - אבל התהום שפעורה בין הצליל של TV On The Radio, ולא משנה עד כמה ינקו אותו, למיינסטרים של ימינו היא כזאת שקשה להאמין שהלהקה תנסה אי פעם לגשר עליו.
ובכלל, TV On The Radio נראים מרוצים מהמקום בו הם נמצאים - ומדובר באחת מהלהקות המפוקסות והמקצועניות ביותר בשטח, שתוצרי האולפן שלהם הם תמיד ללא רבב. ואני ממשיך לאהוב אותם - מדובר עדיין בחתולים הכי מגניבים בשכונה, גם אם הם עברו ניתוח להסרת ציפורניים.
Of Montreal - Triphallus, To Punctuate!
TV On The Radio - Halfway Home
TV On The Radio - Dancing Choose
והנה, לשם ההשוואה, Of Montreal מרגשים ו-TV On The Radio שורטים:
Of Montreal - A Sentence Of Sorts In Kongsvinger
TV On The Radio - I Was a Lover
ובלי קשר - כדאי מאוד לקרוא את הסיפור המרתק על האלבום של בראקן ב"האייפוד רעב" - וגם לשמוע את האלבום עצמו (אם כי ספק אם תצליחו לשים את ידיכם על אחד מ500 עותקי ה-CD שלו או על עותק הויניל היחיד).
אלבום השנייה מאת נמרוד
ההגדרה של "אלבום השנה" היא, לכאורה, פשוטה ביותר - "האלבום הטוב ביותר ששמעת השנה". ובכל זאת, ההגדרה הזאת לא מספקת - אחרת קשה להסביר את הידיעה הברורה, שיכולה לתקוף גם בתחילת מרץ, שאתה אוחז בידיך את אלבום השנה שלך - תיאור מוזיקלי מדויק של השנה החולפת. וגם לא את התחושה המתוקה-מרירה שמופיעה כשאלבום אחר בא ונוטל בכל זאת את הכתר מידי הראשון - את הרצון שמופיע באותו הרגע לפרק את השנה לשניים או שלושה או עשרה חלקים רק כדי לתת לכל אחד מהאלבומים השונים את התואר המגיע לו.
והנה אפריל מתקרב לסיומו, ועדיין לא מצאתי אף לא מעומד ראוי אחד לתואר הנ"ל. אלבומים טובים ואפילו טובים מאוד יש בשפע - אבל אף אחד מהם לא מזכיר לי את ההרגשה שנתנו לי TV on the radio והליארז ב-2006 או Menomena ו-Of montreal ב-2007. האלבום של Why?, לדוגמא, מתחיל נפלא, אבל מאבד גובה בהמשך, ואצל הוט צ'יפ יש, לצד רגעים מופלאים באמת, כמה רגעים בלתי נסבלים (אני היחיד שמתעצבן שהפתיחה המופלאה של one pure thought נשברת במקצב אייטיזי גס במיוחד?). למרות שכמו כל שנה - סביר להניח שאלבום השנה שלי מתחבא בין עשרות האלבומים שעברו על פני בלי שנתתי להם הזדמנות הוגנת.
ולרשימת האלבומים הלא-מושלמים של 2008 מצטרף עכשיו עוד אלבום מצויין - Arm’s Way של Islands, שדלף כמה שבועות לפני שחרורו הצפוי. למה לא מושלם? כיוון שלצד שירים באמת מופלאים כמו J'aime Vous Voire Quitter (שנשמע כמו ארקייד פייר מנגנים מלודיה של מודסט מאוס) או kids don't know shit הסוחף השתחלו כמה שירים מיותרים כמו Life In Jail המעייף ו-Pieces of you הפשטני. וכיוון שיותר מדי שירים באלבום (כולל In the Rushes, אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום) חוצים ללא הצדקה את קו 7 הדקות ממנו מעטים הצליחו לחזור בשלום.
כל זאת לא צריך למנוע מכם לרוץ ולהקשיב לאחד האלבומים הטובים של השנה עד כה, ובוודאי טוב בהרבה מאלבום הבכורה של הלהקה, שלא הצליח לתפוס אותי למרות האזנות חוזרות ונשנות. מי יודע, אולי עוד כמה האזנות והתואר אלבום השנה יראה פתאום טבעי הרבה יותר. בינתיים האלבום יאלץ להסתפק בתואר העטיפה המכוערת של השנה, שספק אם מישהו יצליח לגזול ממנו.
Islands - J'aime Vous Voire Quitter
Islands - Kids Don't Know Shit
מוזיקת מעליות מאת נמרוד
כדרכם של בנייני משרדים גדולים, מכיל הלובי של הבניין בו אני עובד ארבע מעליות גדולות, מהירות ועמוסות. בחירת מעלית בשעות הבוקר היא אומנות של ממש - האם להידחק יחד עם ההמון במעלית הראשונה שמגיעה, להסתכן בצפיפות קלאסטרופובית ובשליחים שמעבירים עגלות עמוסות על רגלי נוסעי המעלית בעודם מפזרים לכל עבר קרינה מהסלולארי המותקן בקסדתם? אולי עדיף לחכות למעלית הבאה (מבצע סקירה מהירה של מיקומם וכיוון נסיעתם של שאר המעליות). האם הלובי יישאר ריק עד אז? האם אספיק להיכנס למעלית, ללחוץ על הכפתור של הקומה העליונה ולסגור את הדלת לפני שעדר עורכי דין, דרי הקומות התחתונות, ימלאו את המעלית ויצבעו את לוח הקומות באדום שמבשר שמונית הספיישל שלי הפכה לקו 5.
לרשימת הסכנות שטומנת בחובה נסיעת מעלית הצטרפה סכנה חדשה. מדובר בשלושה בחורים תמהונים, שאחד מהם מתופף על דלת המעלית, השני מנגן בגיטרה, למרות שנדמה שהוא מכיר רק אקורד אחד והשלישי מפגין יכולת שירה שלא הייתה מביישת מכסחת דשא. אכן חוויה מפוקפקת לכל נוסע מעלית מזדמן - אלא אם כן מדובר בי, והשלישיה התמהונית היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם. העובדה שאת שיר הפתיחה של אלבום הדגל שלהם אפשר לבצע, בצורה נאמנה למקור, באמצעות דלת של מעלית, מסבירה בו זמנית גם את הגאונות של הליארז וגם את העובדה שרוב האנשים ימצאו אותה בלתי נסבלת.
חלקכם אולי כבר מכירים את פרויקט ה-Take away shows של הבלוג blogotheque, שקיים כבר למעלה משנה וחצי, אבל אני גיליתי רק השבוע - ונפלתי מהרגליים. מדובר, ללא ספק, באתר המרשים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. מדובר בחבורה של בלוגרים צרפתים, שהצליחו לשכנע רבים מגיבוריהם המוזיקליים (רשימה שחופפת, בצורה מעט מחשידה, לרשימה שלי) לבצע עבורם שורה של הופעות מאולתרות, במקומות בלתי שגרתיים ובמינימום אמצעים.
לא כל ההופעות באתר טובות באותה מידה - הביצוע השני של הליארז, לדוגמא, הוא ביצוע מחופף וחוטא למקור של "Freak out" מאלבומם האחרון, האלתורים הביתיים של Xiu Xiu מעלים פיהוק וגם אוף מונטריאול מאכזבים כשהם הופכים את ההופעה שלהם לערב שירה בציבור ברחוב - מסוג הדברים שכיף להשתתף בהם, אבל לא ממש מעניין לצפות בהם.
כמובן שההופעות הטובות מאפילות על המאכזבות - הנשיונל בשני ביצועים עירומים ומקסימים לשיריהם, Tapes 'n Tapes מאלתרים כלי נגינה תוך כדי תנועה בביצוע מדהים לInsistor, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה, Menomena מפרקים לגורמים את המוזיקה הרב שכבתית שלהם (שימו לב לסיום המקסים של "wet and rusting") והאנימל קולקטיב, מסוג הלהקות שנולדו בשביל המעמדים הללו, מופיעים מתוך עגלת קניות.
אבל גולת הכותרת מבחינתי היא, שלא במפתיע, הביצוע של ארקייד פייר לNeon Bible, אף הוא בתוך מעלית. לא הייתי מתנגד כלל להידחס עם שבעת חברי הלהקה, החמושים בכינורות טרומבונים וקרעי עיתונים, במעלית צפופה - על אף הסיכון הממשי של פגיעת קשת כינור לעין.
רק לפני עשור, האפשרות שכמה צעירים אירופיים אלמונים, יצליחו להגיע אל כמה מהלהקות הטובות בעולם ולשכנע אותם לבצע עבורם גרסאות מיוחדות של שיריהם, ללא כוונת רווח לאף אחד מהצדדים, בתהליך שמאתגר את האמנים לפרק ולבנות מחדש את היצירות שלהם, נראתה דמיונית לחלוטין. אם למישהו יש ספק שאנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם - האתר הזה הוא רק עוד הוכחה.
Turn on the bright lights 33 1/3 (אלבומי השנה, באיחור מביש) מאת נמרוד
The National – Boxer
2007 היתה השנה בה ההבדל בין אינטרפול לחקייניה נעלם לחלוטין. אני עדיין בדעה שהאלבום החדש של אינטרפול מנצח בקלות את זה של ה-Editors, אבל יש סיכוי סביר שלא הייתי שם לב אם היו מחליפים איזה 2-3 שירים ביניהם.אינטרפול מיחזרה את עצמה למוות עד שהגבול בין המקור לחיקוי התטשטש לחלוטין - זה כנראה מה שקורה כשאתה מנהל קריירה מוזיקלית מפתיעה כמו הקריירה הקולנועית של לזלי נילסן.
את הדמיון בין ה-National לאינטרפול אי אפשר לפספס אבל בניגוד לאדיטורז, את ההבדלים לא צריך לחפש במיקרוסקופ. קשה לי להגדיר בדיוק מה גורם לי להעדיף את האלבום שהוציאו השנה על זה של המקור, או להעריך אם יצליח לשמור על מיקומו ברשימת ההשמעה שלי עוד שנתיים או שלוש – אבל Boxer הוא אלבום שחזרתי אליו שוב ושוב השנה, וששימח וריגש אותי בצורה שאינטרפול ממזמן לא מצליחים לעשות. מספיק על מנת לנצח בפוטו פיניש את Menonema ולהתמקם במקום השלישי ברשימת אלבומי השנה.
The National - Mistaken for stranger
Liars – Liars
שמונה שנים לתוך המאה ה21 והליארז בהחלט יכולים להביט אחורה בחיוך. הלהקה שהתחילה כגירסא המיזונטרופית ל-Rapture, עברה את שלב הגולם ההכרחי של האלבום השני וריחפה כפרפר ותופפה כדבורה ב"Drum’s not dead" המופתי (בעיני אלבום השנה של 2006 ללא מתחרים). שנה אחרי שסיימה את המהפך מהלהקה הכי חצופה בשכונה של ג'יימס מרפי ללהקה הכי מרגשת עם שלוש מערכות תופים, נשמע האלבום הרביעי של הליארז כמעין סיכום הפרקים הקודמים + קטעים שלא שודרו מעולם. ממטח הגיטרות הבלתי מתנצל "Plaster casts of everything", דרך הFאנקיות של Houseclouds, שמרפרפת על הצליל של אלבומם הראשון, ולשני הפנים השונות של "Drum’s not dead" שמיוצגות ברצף על ידיLeather Prowler" " ו-"Sailing To Byzantium". בדרך עושים הליארז גם ביקור אצל הגי'זס אנד מרי צ'יין, עם "Freak Out" שנשמע בדיוק כמו הצליל שהאחים ריד בעצמם ניסו לשחזר בחלק השני של הקריירה שלהם. Liars הוא אולי לא גאוני וחד פעמי כמו קודמו – אבל כמה להקות אתם מכירים שיכולות לגרום לאלבום אדיר שכזה להישמע כמעט כאכזבה?
הליארז עושים ג'יזס אנד מרי צ'יין
Of Montreal
משבר אישי? נפרדת מאישתך? המסיבה הפסיכודלית של אוף מונטריאול נמשכת. לא. קווין ברנס לא רוקד על מדרגות הרבנות – הוא פשוט לכד את הרגע הזה שבו מערכת היחסים מתפוצצת לרסיסים במפץ אדיר – רגע לפני הבדידות, כוס הויסקי והגיטרה שאלפי קולות צרודים תיארו כל כך טוב לפניו.
You're no different from the claw they mic from the stair
Or fake diamonds that are glued to eyes of plastic crows
Thought that where the planters go you might find me
מה עוד אפשר לבקש כשכמה מהשירים הטובים ביותר שנכתבו השנה מתחרים על תשומת לבך עם כמה מהרגעים המוזיקליים הכי מקפיצים של השנה. איך אפשר להמליץ על שיר מסוים באלבום שכולו רצף של רגעים מושלמים שמחוברים אחד לשני בדיוק בסדר הנכון – אבל אני עדיין לא התאוששתי מהתפר שבין Sink the seine הקצרצר והמהפנט לפתיחה של Cato As A Pun. אלבום השנה? ללא ספק!
לשמיעה ברצף בלבד!
ועוד אחד לדרך:
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
