שירי השנה 2008 מאת נמרוד
אני לא אדם של סינגלים. לרוב הדעה שלי על האלבום השלם מגובשת הרבה יותר מזאת על כל אחד מהשירים המרכיבים אותו. בוודאי שאין לי סיכוי להרכיב רשימה של 60 שירי השנה, מסודרים בסדר עולה. ובכל זאת, הנה, בסדר אקראי, כמה מהשירים שעשו לי את השנה - לא בהכרח השירים הטובים ביותר ששמעתי, אלא אלו שעולים לי בראש כשאני חושב על 2008:
למושג האינפנטיליות יצא, למרבה הצער, שם רע. אבל קצת ילדותיות משמחת צריכה להיות חלק מהפלייליסט של כל מי שעבר את הגיל בו הליריקה של טרנט רזנור ובילי קורגן הם דברי אלוהים חיים. למרבה השמחה הצליחו דירהוף לשבור השנה את שיאי האינפנטיליות של עצמם עם Offend Maggie, אלבומם האחרון. Fresh Born עם שירת הג'יבריש, ריף הגיטרה המושלם והקליפ המשמח עד דמעות (שנפתח בטיזר לפנינת אינפנטיליות נוספת מהאלבום) מעלה לי את טעם הגרבר כל פעם מחדש.
ואם כבר אינפנטיליות - את השיר הזה של The Dø דגתי במהלך מעבר על הפוסטים לקראת סיכום השנה. השיר הזה כנראה ישאר ב-2008 ולא ימשיך עימי לשנה הבאה - אבל אי אפשר להתכחש לכמות הפעמים המרשימה שהקשבתי לו בזמנו.
יוני וולף מ-Why? מצליח לרומם ולעצבן אותי בו זמנית. לרומם - כיוון שמדובר בכותב שירים מחונן, ולעצבן כיוון שהרבה מהשירים ב-Alopecia, אלבומו האחרון, סובלים מתסמונת ה"דג נחש" שגורמת לכותבי שירים לחרב שיר מוצלח עם שורה מביכה שמסריחה מעודף מאמץ. נכון, אין שם שום דבר ברמת הסחי של "קוראים לי נחמן ואני מגמגם" (אני יודע, גרוסמן כתב את השיר, והמקור הוא בכלל סטיקר - אבל זאת לא סיבה לשיר את זה), אבל זה משאיר את האלבום הנפלא הזה רק עם שיר אחד מושלם באמת, שכל שורה בו פוגעת ואפילו השם שלו היא מטאפורה נפלאה ללא שום הקשר פוליטי.
אין לי בעיה עם הפניה המקבילה של הוט צ'יפ לרחבות ולבבות. הבעיה מתחילה כשרגלי הרוקדים רומסות באכזריות את הלבבות שהושלכו לפני רגע לרחבה. זה קורה דווקא בשני שירי הדגל של Made in The Dark, אלבומם האחרון - "Ready For The Floor" שזוכה לחיים חדשים כשמפשיטים אותו מהאפקטים, ו-"One Pure Though" שהמעבר החד שלו מרוקנרול עדין לפצצות לגבות מכאיב לי בכל פעם מחדש. מכל שפע הרעיונות (הנפלאים!) שמטפסים אחד על השני באלבום הזה בולט "Touch too much" כאי בודד של מעברים עדינים ואחידות סגנונית. משעמם? יש שיטענו כך. אחד משירי השנה? אני אטען.
את מה שיש לי להגיד על אלבומם האחרון של TV on the radio כבר אמרתי (ואומר שוב בסיכום השנה) - אבל רשימת שירי השנה לא תהיה שלמה בלי השיר הזה, אחד המשובחים אי פעם של החבורה הברוקלינאית המופלאה, וזה שמזכיר לי יותר מכל את שני האלבומים הראשונים שלה.
TV On The Radio - Halfway Home
השיר הזה לבדו הוא סיבה טובה לגנוז את כל הרעיון של רשימת שירי השנה. קשה לי להעריך באמת להקה שמוציאה אלבום עם שיר אחד שזורח בכזו עוצמה מעל כל השאר - בעיקר כשמדובר בשיר הפותח. אבל, חייבים להודות על האמת - הרבה שירים טובים ממנו לא שמעתי השנה.
Ra Ra Riot - Ghost Under Rocks
זה כנראה השיר הזניח ביותר ברשימת שירי השנה. קאבר עצמי רוקנרולי ופשטני (גם אם יעיל להפליא) של Retribution Gospel Choir לשירה של להקת האם, Low. אבל הלהקה הזאת, כך אני חושד, היא יותר משעשוע לשעות הפנאי של אלן ספרהוק. משהו טוב עובר על Low, כפי שיכל לראות כל מי שהיה בהופעה המצמיתה שלהם בבארבי, שלבדה מספיקה על מנת לתת ללואו את תואר להקת השנה שלי. חלק מהאנרגיה החיובית הזאת, מגיעה, כך אני חושד, מהאלטר אגו הרוקנרולי שיצר לה ספרהוק. Retribution Gospel Choir תישאר כנראה הערת שוליים בתולדות האינדי האמריקאי, אבל כל מי שיצא בפה פעור מההופעה בבארבי חייב לה תודה גדולה.
Retribution Gospel Choir - Breaker
"nobody loves me, Its true/Not like you do" שרה בת' גיבונס באחד מרגעי השיא של אלבום הבכורה של פורטיסהד. והנה, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא:
cause I don't know what I've done to deserve you
and I don't know what I'll do without you
אבל הקול שלה יציב הרבה פחות, והפגיעות וחרדת הנטישה ניכרים יותר מאי פעם במה שהוא עבורי רגע השיא של (**זהירות ספויילר**) אלבום השנה שלי.
ופינקי מוסיפה - הרבה שירים הרעידו לי את האוזניים השנה, אבל נראה לי שאף שיר לא תפס אותי לא מוכנה כמו המפגש הראשון עם "Alice Practice". הקריסטל קאסלס הם לא הלהקה הראשונה שעושה שימוש באסתטיקת ה-8 ביט, אבל השילוב שהם עושים של הקרקושים האלקטרוניים לתוך תבניות פופיות היא פשוט מופתית - גם בשיר הקצרצר והסופר אגרסיבי הזה.
Crystal Castles - Alice Practice
ווקאנס מאת נמרוד
שבועות הגיע, ואיתו המרדף אחר אלבום הקיץ האולטימטיבי. אלא שהאלבום שפתח עבורי את הקיץ הושק (בהצלחה לא מועטה) בצרפת מולדתו כבר בינואר השנה, ופיעפע אט אט גם לשאר העולם - כך שעבור רבים מכם הוא בוודאי כבר חדשות ישנות. ובכל זאת, למרות שיצא בשיא החורף, מספיק להתבונן בתמונת העטיפה של האלבום על מנת להישטף בגל של חמימות קיצית נעימה (מהסוג שלא קיים בארצות שבהם ההגה משאיר כוויות על הידיים ומזגן מקולקל הוא עילה לרצח).
הכוונה היא כמובן ל-"A Mouthful" אלבום הבכורה של The Dø, צמד צרפתי-פיני שמתחרה ראש בראש ב?Why על תואר "להקת השנה הקשה לגיגול". הנימה המתיילדת והקול המאנפף של הסולנית, אוליביה בויסו, מעלה זכרונות מלהקות כמו Architecture in Helsinki או ה-concretes, אבל בויסו ושותפה דן לוי (המתחרה בקטגוריית "אומן השנה בעל שם של טייס חיל האוויר הישראלי" נגד, המפפפ… יוני וולף מ-?Why) מצליחים לתבל את האלבום בשפע של גימיקים, שרק מעט מהם עולים על העצבים גם לאחר השמיעה השלישית והרביעית. מהחלילים של "Playground Hustle" הפותח, דרך השירה הסופר-מאונפפת של "The Bridge Is Broken", ההיפ-הופ של "Queen dot Kong" ומוזיקת העולם (שנמצאת במיעוט העולה על העצבים העולה על העצבים שלי) של "Unissasi Laulelet".
כדרכם של אלבומים רבים, גם "A Mouthful" מאבד לא מעט גובה לקראת סופו. אבל בדיוק כאשר חשבתי לעצמי שהשלמתי את מכסת ההפתעות מהאלבום הזה, הופיע לפתע קטע הסיום הקצרצר, "In My Box", שעם אפס אחוזי אינפוף וצליל טורדני למדי היה מוצא את מקומו בצורה טובה הרבה יותר באלבום האחרון של "Portishead", למשל, מאשר כשיר סיום של אלבום קיצי שכזה. קטע שרומז לא מעט על הפוטנציאל שאולי עוד קיים בצמד הלכאורה חד פעמי הזה.
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
