מוזיקת מעליות מאת נמרוד
כדרכם של בנייני משרדים גדולים, מכיל הלובי של הבניין בו אני עובד ארבע מעליות גדולות, מהירות ועמוסות. בחירת מעלית בשעות הבוקר היא אומנות של ממש - האם להידחק יחד עם ההמון במעלית הראשונה שמגיעה, להסתכן בצפיפות קלאסטרופובית ובשליחים שמעבירים עגלות עמוסות על רגלי נוסעי המעלית בעודם מפזרים לכל עבר קרינה מהסלולארי המותקן בקסדתם? אולי עדיף לחכות למעלית הבאה (מבצע סקירה מהירה של מיקומם וכיוון נסיעתם של שאר המעליות). האם הלובי יישאר ריק עד אז? האם אספיק להיכנס למעלית, ללחוץ על הכפתור של הקומה העליונה ולסגור את הדלת לפני שעדר עורכי דין, דרי הקומות התחתונות, ימלאו את המעלית ויצבעו את לוח הקומות באדום שמבשר שמונית הספיישל שלי הפכה לקו 5.
לרשימת הסכנות שטומנת בחובה נסיעת מעלית הצטרפה סכנה חדשה. מדובר בשלושה בחורים תמהונים, שאחד מהם מתופף על דלת המעלית, השני מנגן בגיטרה, למרות שנדמה שהוא מכיר רק אקורד אחד והשלישי מפגין יכולת שירה שלא הייתה מביישת מכסחת דשא. אכן חוויה מפוקפקת לכל נוסע מעלית מזדמן - אלא אם כן מדובר בי, והשלישיה התמהונית היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם. העובדה שאת שיר הפתיחה של אלבום הדגל שלהם אפשר לבצע, בצורה נאמנה למקור, באמצעות דלת של מעלית, מסבירה בו זמנית גם את הגאונות של הליארז וגם את העובדה שרוב האנשים ימצאו אותה בלתי נסבלת.
חלקכם אולי כבר מכירים את פרויקט ה-Take away shows של הבלוג blogotheque, שקיים כבר למעלה משנה וחצי, אבל אני גיליתי רק השבוע - ונפלתי מהרגליים. מדובר, ללא ספק, באתר המרשים ביותר שנתקלתי בו זה זמן רב. מדובר בחבורה של בלוגרים צרפתים, שהצליחו לשכנע רבים מגיבוריהם המוזיקליים (רשימה שחופפת, בצורה מעט מחשידה, לרשימה שלי) לבצע עבורם שורה של הופעות מאולתרות, במקומות בלתי שגרתיים ובמינימום אמצעים.
לא כל ההופעות באתר טובות באותה מידה - הביצוע השני של הליארז, לדוגמא, הוא ביצוע מחופף וחוטא למקור של "Freak out" מאלבומם האחרון, האלתורים הביתיים של Xiu Xiu מעלים פיהוק וגם אוף מונטריאול מאכזבים כשהם הופכים את ההופעה שלהם לערב שירה בציבור ברחוב - מסוג הדברים שכיף להשתתף בהם, אבל לא ממש מעניין לצפות בהם.
כמובן שההופעות הטובות מאפילות על המאכזבות - הנשיונל בשני ביצועים עירומים ומקסימים לשיריהם, Tapes 'n Tapes מאלתרים כלי נגינה תוך כדי תנועה בביצוע מדהים לInsistor, אולי השיר האהוב עלי של הלהקה, Menomena מפרקים לגורמים את המוזיקה הרב שכבתית שלהם (שימו לב לסיום המקסים של "wet and rusting") והאנימל קולקטיב, מסוג הלהקות שנולדו בשביל המעמדים הללו, מופיעים מתוך עגלת קניות.
אבל גולת הכותרת מבחינתי היא, שלא במפתיע, הביצוע של ארקייד פייר לNeon Bible, אף הוא בתוך מעלית. לא הייתי מתנגד כלל להידחס עם שבעת חברי הלהקה, החמושים בכינורות טרומבונים וקרעי עיתונים, במעלית צפופה - על אף הסיכון הממשי של פגיעת קשת כינור לעין.
רק לפני עשור, האפשרות שכמה צעירים אירופיים אלמונים, יצליחו להגיע אל כמה מהלהקות הטובות בעולם ולשכנע אותם לבצע עבורם גרסאות מיוחדות של שיריהם, ללא כוונת רווח לאף אחד מהצדדים, בתהליך שמאתגר את האמנים לפרק ולבנות מחדש את היצירות שלהם, נראתה דמיונית לחלוטין. אם למישהו יש ספק שאנו חיים בעידן המוזיקלי הנפלא מאז ומעולם - האתר הזה הוא רק עוד הוכחה.
מקדים תרופה לדרבוקה מאת נמרוד
השבוע הייתי באירוע. ולא סתם אירוע, אלא כזה מהסוג החפלאי, עם מקצב הדרבוקות הקבוע שמלווה את כל השירים (אני לא יודע מי המציא את המקצב הזה, אבל אם יש צדק בעולם, אלמנתו היא זאת שמקבלת את התמלוגים) ומעלה בפה את טעם הבורקס פטריות המתערבב בגולדסטאר. מה הפלא שחזרתי לביתי במצב קשה ונזקקתי לטיפול נמרץ אנטי-דרבוקאי, למזלי נחלץ לעזרתי דוקטור ג'יימי סטיוארט, מומחה בעל שם עולמי בתחום.
סטיוארט ושיו שיו להקתו מוכיחים שוב, שעם קצת עקביות והרבה כישרון, בעידן האינטרנט ימצא כל אמן, לא משנה כמה חריג, את הקהל שלו. רוב הקהל הזה הגיע, ממש כמוני, עם "Fabulous Muscles", כנראה האלבום הקליט ביותר בקריירה של הלהקה.
וכאן המקום להזהיר את הזוגות צעירים בקהל, שנקלעו לכאן בחיפוש "דרבוקה + בורקס פטריות" בגוגל, ש"קליט" היא מילה מאוד יחסית במקרה של סטיוארט מיודעינו. הביקורות על המוזיקה של שיו שיו מציינות תמיד שיש גרעין פופי במוזיקה של הלהקה - ב"גרעין" הכוונה היא שאולי זרקו אתכם לתוך מערבל בטון, אבל הנהג בקבינה שומע סידני לאופר. התוצאה היא לא ההגדרה של רוב האנשים למוזיקה.
אבל התכנים של אותו אלבום מטרידים הרבה יותר מהמוזיקה עצמה - מההתמודדות של סטיוארט עם התאבדותו של אביו ב "I luv the valley, OH!", דרך שיר הנושא, בלדה רומנטית לגבר שרירי, שסטיוארט ישמח לספק אותו מינית אם רק יואיל בטובו לשבור את צווארו ולהניח את אפרו תחת ספסל האימונים שלו (אח, להיות צעיר ומאוהב!), ועד ל "Support Our Troops", אולי הנאום האנטי-מלחמתי השערורייתי ביותר בתולדות הפופ האמריקאי.
אחרי שני אלבומים טובים, אבל חסרי עוגנים והרבה יותר קשים לעיכול, שהתמקדו בקולו המלחשש של סטיוארט על רקע רעשי רקע בלתי ברורים (היום, לאחר האזנה ל The Air Force של הלהקה האזנתי במשך כמה דקות לרעשים שמפיק המקרר שלי עד שהבנתי שהאלבום כבר הסתיים), יצא השבוע אלבומה השישי (אם ספרתי נכון, לא כולל שפע EPs ותופינים אחרים) של הלהקה. Women As lovers מחבר את סטיוארט, שוב, לצד היותר קליט שלו - בין השאר תוכלו תוכלו למצוא באלבום שירים כמו F.T.W, שלפחות מתחיל כמו בלדה קלאסית, "I do what I want when I want" שממש נשמע כמו שיר מתחילתו ועד סופו, ואפילו גירסאת כיסוי, די נאמנה למקור, ל"Under Pressure" של קווין ודיוויד בואי. לא, עדיין אין סיכוי שמישהו ינסה להלביש מקצבי הדרבוקות על השירים של הלהקה וינסה להגיש אותם עם העוף הממולא - לא אם הוא רוצה שמישהו ישאר לאכול קינוח פרווה.
Xiu Xiu - I Luv The Valley, OH!
Xiu Xiu - I Do What I Want When I Want
-
-
בהנהלה חדשה!
-
אודות
בלוג מוזיקה קולנוע טלויזיה ותרבות קבוצתי.
רוצים להצטרף? -
